ביעור פירות שביעית: הבדלים בין גרסאות בדף
(יצירת ערך מהספר האנציקלופדיה התורנית המרוכזת) |
מ (שינוי שם הקטגוריה מ:"תורנית מרוכזת" ל"אנציקלופדיה תורנית מרוכזת") |
||
שורה 13: | שורה 13: | ||
[[קטגוריה:תורנית מרוכזת]] | [[קטגוריה:אנציקלופדיה תורנית מרוכזת]] |
גרסה מ־15:03, 11 בדצמבר 2008
|
מצות הפקרת או השמדת פירות שביעית, בזמן שכלו מן השדה.
אסור לאכול פירות שביעית אלא כל זמן שהם מצויים גם בשדה, אבל בזמן שכלה מין מסויים מן השדה - חייבים לבער מה שנמצא מאותו המין בבית, שנאמר (ויקרא כה, ז): "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך, תהיה כל תבואתה לאכול", ודרשו חז"ל: כל זמן שחיה אוכלת בשדה - בהמה אוכלת בבית; כָּלָה לחיה שבשדה - כַּלֵה לבהמתך שבבית.
במהות הביעור נחלקו הראשונים: לדעת הרמב"ם, כשמגיע זמן הביעור, בעל הפירות מחלק מזון ג' סעודות לכל אחד ואחד, ואת הנותר הוא מאבד מן העולם. לדעת הראב"ד, הביעור מתקיים בשני שלבים: בתחילה, כשכלו הפירות בעיר ובתחומיה, מובאים הפירות לבית הדין המחלק או מפקיר את הפירות; כשכלו הפירות מכל הארץ, חייבים לבערם ולאבדם מן העולם. לדעת הר"ש, הרמב"ן וראשונים נוספים, הביעור הוא רק הפקרת הפירות, ובדעה זו החזיקו האחרונים הלכה למעשה.