פאה נכרית: הבדלים בין גרסאות בדף

פאה נכרית, היא כיסוי ראש העשוי משיער אנושי טבעי או סינתטי.

עפ"י ההלכה נשים נשואות חייבות לכסות את ראשן לבל יראו שערותיהן. נחלקו הפוסקים האם הלכה זו מתקיימת ע"י כיסוי הראש בפאה נכרית, היות ושער האשה מכוסה, או שמא יש לאסור זאת, מטעמים שונים.

בחלקים נרחבים מהיהדות החרדית בימינו, נוהגות הנשים לכסות את ראשן גם בפאה נכרית. להלכה כיום נחלקו הפוסקים, יש מחכמי זמנינו שאסרו זאת מכל וכל, יש שהתירו, ויש שהמליצו דווקא על חבישת פאה, והעדיפו זאת על כיסויי ראש אחרים המקובלים בזמננו.

במהלך הדורות דנו הפוסקים אף בפאות העשויות משער המת, האם נאסרו בהנאה או שלא.

פאות העשויות משיער שהוקרב לעבודה זרה אסורות לדעת כל הפוסקים‏^[1]. אך במקום שקיים ספק אם הפאה היא משערות שהוקרבו לעבודה זרה או שלא, ונחלקו פוסקי זמנינו אם בשל כך נאסרה הפאה בהנאה, כדין תקרובת עבודה זרה או שלא.

== השהמחלותלהמחלוקשההמחלת המהמחלחלוק המהשתלשלהשתלש

המקור אודות חיוב כיסוי הראש בתלמוד

ערך מורחב - כיסוי ראש לנשים

הגמרא (כתובות עב.) לומדת מפסוק שקיים חיוב מדאורייתא על האשה שלא לצאת לרשות הרבים פרועת ראש, אלא עליה לכסות את שערה. שער האשה אף מוגדר: "ערווה"^[2] (ברכות כד.), ואסור לגבר לראות שער אחת מכל העריות (שו"ע אה"ע כא, א).

רבים מהפוסקים כתבו שבתולות אינן צריכות לכסות ראשן, ויכולות אף לפרוע את שערן ולצאת עם שיער פזור. הדבר נלמד מכך שהותר לקרוא קריאת שמע מול שיער הבתולות (שו"ת יביע אומר ח"ה אה"ע סי' ה אות ב, וכפשטות השולחן ערוך או"ח עה, ב אך יש חולקים אף בדעת השולחן ערוך וסוברים שצריכות לכסות ראשן היעב"ץ על השו"ע שם וי"א שאסור להן לצאת בשער פזור מגן אברהם שם, מובא גם במ"ב עי"ש^[3]).

בהמשך הגמרא (כתובות עב:) מובא שמותר לאשה לצאת מחצר לחצר דרך מבוי כשלראשה קלתה (יש מפרשים^[4]: סל שנהוג לסחוב על הראש, ויש בו בית קיבול כלפי מטה לכיוון הראש - כדי שיישב טוב, וכלפי מעלה - להכניס בתוכו פשתן ודברים נוספים; ויש מפרשים^[5]: מטפחת) בלבד‏^[6].

מדין דת יהודית (מנהג שנהגו בו בנות ישראל, שאין חובתו מפורשת בתורה^[7] וחיובו מדרבנן^[8]) אסור לאשה לצאת לרשות הרבים או לשוּק כששערה מכוסה ע"י קלתה בלבד, ונחלקו הראשונים בטעם הדבר:

• יש אומרים שהטעם שאסור לצאת לרשות הרבים כשלראשה קלתה בלבד הוא מחמת ש"אי אפשר שלא יראו שערותיה בין הנסרים" (שיטה מקובצת שם. בשם רש"י מהדורה קמא). לשיטה זו מותר לאשה לצאת לרשות הרבים או לשוק כשלראשה מטפחת ראש או כובע המכסה היטב את שערה.
• ויש אומרים שהטעם הוא מפני שצריכה האשה "שיהיה עליה רדיד (- צעיף^[9]) החופה את כל גופה כמו טלית" ו"לא תצא אשה בשוק בכִפה (- מטפחת) שעל ראשה בלבד" (רמב"ם פי"ג מהל' אישות הי"א; ופכ"ד הי"ב; ועוד). וכן פסק בשולחן ערוך (אה"ע קטו, ד).
  וכתב בשו"ת באר שבע (סי' יח) שלשיטה זו אין די במטפחת ראש או כובע או פאה נכרית המכסים היטב את כל השערות, אלא יש צורך בכיסוי נוסף - רדיד, [המכסה את הראש וחלק מהגוף^{(דרוש מקור)}- כפשטות לשון הרמב"ם הנ"ל^[10], כדי שלא תראה צורת השְׂערות^[11]]. וכן פסק המשנה ברורה (ביאור הלכה סי' עה): "לילך בשוק וחצר של רבים לכולי עלמא אף אם תלך במטפחת לבד לכסות שערה - מיקרי עוברת על דת יהודית עד שתלך ברדיד מלמעלה".
  ויש המפרשים ששיטה זו איננה חולקת על קודמתה באופן עקרוני, ואף לשיטה זו האיסור לצאת במטפחת הוא דווקא במטפחת שיש בה נקבים ורואים מקצת משערה (ב"ח שם סוף ס"ק א) או במטפחת שאינה מכסה את השער במלואו^{(דרוש מקור)}, אך במטפחת ראש אטומה או בפאה נכרית המכסה היטב את כל השער - מותר לצאת לשוק או לרשות הרבים, אף לשיטה זו (שו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' מח).

בזמנינו פשט המנהג אצל כמעט‏^[12] כל הנשים^[13], ואף אצל נשים יראות שמים וצדיקוֹת, להסתפק בכיסוי ראש אחד, ולא ללבוש רדיד נוסף, ולא מחו בידם חכמים. ונחלקו חכמי דורנו בטעם הדבר:

• יש שכתבו שייתכן שטעם הדבר מפני שהמנהג כדעת הפוסקים שאין צורך בשני כיסויים^[14], ודי בכיסוי אחד אטום שלא רואים דרכו כלל את השער, והרדיד נצרך רק בכדי לכסות את השער היטב.
• ויש שכתבו שטעם הדבר מפני שחיוב דת יהודית תלוי במנהג בנות ישראל הכשרות, ואם נהגו כל הנשים להסתפק בכיסוי אחד - מנהג חדש מבטל את הישן, והן רשאיות לעשות כמנהגן, ובלבד שלא תצאנה פרועות ראש, שאיסור זה מדאורייתא^[15]. ויש שפקפקו בזה‏^[16].

השתלשלות המחלוקת - סקירה היסטורית

הפוסק הראשון שהתיר פאה נכרית^[17] היה רבי יהושע בועז ברוך, בן למשפחה ממגורשי ספרד שחי באיטליה בתקופת מרן רבי יוסף קארו‏^[18]. ובספרו 'שלטי הגיבורים' (שבת (כט.) לדפי הרי"ף, אות א) כתב באריכות "להביא ראיה וסמך לנשים היוצאות בפאה נכרית" מדין המשנה: "יוצאה אשה בחוטי שער, בין משלה, בין משל חבירתה" (שבת סד:), והסביר שהכוונה שהיא יוצאת עם פאה נכרית לרשות הרבים בשבת. כמו כן, הביא ראיה נוספת מגמרא (ברכות כד.) ולפי פירוש הראשונים שם. רבי יהושע בועז חזר על דבריו בהגהות 'עין משפט' (נזיר כח:).

בתגובה לכך, רבי יששכר בער (בן ישראל לעזער פרנס) איילנבורג, בשו"ת 'באר שבע' (סי' יח) הביא את דברי רבי יהודה קצנלנבוגן שהיו בכתב יד, ובהם חלק בכל תוקף על ה'שלטי גיבורים', וה'באר שבע' עצמו הצטרף להשיג ולהקשות על דברי ה'שלטי גיבורים'.

במשך הדורות הצטרפו לכל אחת משתי דעות אלו עוד פוסקים רבים: לדעת ה'שלטי גיבורים' המתיר לאשה לחבוש פאה נכרית הצטרף ה'מגן אברהם' (סי' עה ס"ק ה), המבאר שכך ג"כ סובר הרמ"א^[19] (דרכי משה או"ח סימן שג; ובהגהתו לשו"ע או"ח סי' עה סעיף ב), וכן הצטרפו ה'פרישה' (על הטור סי' שג הנ"ל), בעל התניא (שו"ע הרב או"ח עה, ד) ועוד רבים, ומאידך לדעת ה'באר שבע' האוסר את הפאה הצטרפו הרב היעב"ץ, בעל 'עצי ארזים', בעל ה'הפלאה' ועוד רבים.

יש לציין, שלא כל האוסרים עומדים בשיטה אחת; יש מהאוסרים הסוברים שפאה נכרית היא כשער אשה עצמו ואיסורם מן התורה‏^[20] ויש מהאוסרים הסוברים שאיסורה הוא רק מדרבנן‏^[21], חלק מהאוסרים מנמקים את דבריהם מחמת איסור פריעת הראש וחלק מהאוסרים אוסרים מחמת נימוקים חיצוניים (מראית עין, מנהג הפרוצות, הנאה מהמת ועוד); וכך גם המתירים אינם עומדים בשיטה אחת^[22].

יש מהמתירים בזמנינו‏^[23] המציינים כי במשך קרוב למאתיים שנה מהדפסת ספר 'שלטי הגיבורים'‏^[24] נמצאו חולקים בודדים על היתר הפאה הנכרית (המהר"י קצנלנבוגן, הבאר שבע והיעב"ץ), ומאידך כמה פוסקים (הרמ"א, הלבוש, הפרישה, המגן אברהם, התוספות יום טוב, עטרת זקנים, עולת תמיד, אליה רבה ועוד) הביאו להלכה את היתר פאה נכרית (חלקם לגבי הלכות קריאת שמע וחלקם לגבי הלכות צניעות).

יש מהמתירים‏^[25] המוסיפים שיש לראות בשתיקת גדולי אותה תקופה‏^[26], הסכמה שבשתיקה להיתר פאה נכרית, שנדפס בשלטי גיבורים ונהגו בו חלק הנשים‏^[27], ולא מצאנו שמחו בהם. אבל מהר"י קצנלבוגן העיד שכל גדולי אשכנז לפניו אסרו אפילו מטפחת הנראית כשיער, ואם כך כל שכן פאה נכרית, וכן בספר "סבא קדישא" למהרש"א אלפנדרי מביא שהדבר פשוט ואף אחד לא הסכים בדורו למהר"י בועז. ואכן בשו"ת רבי משה פרובינצאלו מרבני איטליה, הוא מזכיר לגנאי מנהג של חבישת חתיכת בד עם שער על המצח, ואם כך כל שכן פאה.

יש מהפוסקים שכתבו כי רוב הפוסקים אסרו פאה וחלקו על השלטי גיבורים^[28], ויש מפוסקי זמנינו שכתבו כי רוב גדולי הדורות הסכימו להתיר^[29].

השתלשלות המנהגים

בכמה מקומות במשנה מוזכרת הפאה הנכרית‏^[30], ורואים שהיו נשים שחבשו פאה נכרית. נחלקו הפוסקים, האם המשתמשת בפאה נכרית יצאו בה כשהיא מגולה לרשות הרבים והפאה שימשה גם ככיסוי ראש או שמא הפאה הייתה מכוסה בכיסוי אחר^[31].
בכל אופן סיבת השימוש בפאה נכרית לא היה למטרת כיסוי ראש, אלא למטרות אחרות: יש שכתבו שהשתמשו בה כתכשיט זמני על מנת להתייפות בשער^[32], יש שכתבו שהפאה שימשה כתכשיט מיוחד לכלות בימי חופתן^[33], יש שכתבו שהפאה שימשה נשים בעלות מום, קרחות או בעלות שיער לבן^[34], ויש שביארו^{(דרוש מקור)} שאין מחלוקת ביניהם, ואכן היו כמה שימושים לפאה נכרית בזמנם^[35].

המנהג ללבוש פאה ככיסוי ראש המהווה תחליף למטפחת ולרדיד, החל לפחות‏^[36] לפני כחמש מאות שנה^[37], שהרי מדברי 'שלטי הגיבורים' (הנ"ל) עולה, שעוד קודם לדבריו נהגו נשים מסוימות לחבוש פאה נכרית ולצאת בה לרשות הרבים, והוא מצדיק את מנהגן^[38].

בתקופות מאוחרת יותר^[39], אנו מוצאים ש"כבר נתפשט המנהג בכל איטליה כדברי שלטי הגיבורים"‏^[40]. יש לציין, שה'שלטי גיבורים' כיהן כרב באיטליה, וייתכן שבשל כך, דעתו התפשטה בה יותר מבמדינות אחרות‏^[41].

במשך הדורות התפשט המנהג בארצות נוספות, כמובא בדברי הפוסקים^[42], וכן נהגו רבים בליטא^[43], בפולין^{(דרוש מקור)}, באשכנז^{(דרוש מקור)}, ברוסיה^{(דרוש מקור)} ובעוד מדינות, עד שיש מחכמי זמנינו שכתב ש"הרבה היו מקילין בזה, וכן נהגו מדינות שלמות" (שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קצט אות ד).

יצויין שיש שכתבו שזהו מנהג חדש שהחל מפורקות עול בודדות, ובעבר לא הייתה שום "אשה חשובה בכל מדינת אשכנז" שהייתה יוצאת לרשות הרבים בפאה נכרית^[44].

לעומת זאת, בהרבה מארצות המזרח (אך לא בכולן^[45]) ובתימן, לא נהגו הנשים לצאת בפאה נכרית^[46]. אך בדורות האחרונים החל המנהג להתפשט גם בחלק מארצות המזרח, כעדות הרב שלום משאש (רבה של מרוקו, ולימים רבה של ירושלים), שהנשים הצדקניות שבמרוקו שלא נסחפו עם הגל העכור של הורדת כיסוי הראש, כיסו ראשן בפאה^[47].

יש מפוסקי זמנינו שלא ראו את הדבר כמנהגים חלוקים, מטעמים שונים:

• יש מפוסקי זמננו שתלו את העובדה שבתימן ובעוד מארצות המזרח לא נהגו הנשים ללכת בפאה, רק בחסרון טכני של אי אפשרות לקנות פאה, ואין לראות בזה מנהג להחמיר בדבר^[48]. ויש מחכמי זמנינו שחלקו עליהם^[49] ונקטו שמנהג עדות המזרח לפסוק כדעת אוסרי הפאה הנכרית‏^[50].
• יש מאוסרי הפאה הנכרית בדורנו שתלו את המנהג להקל בלבישת פאה נכרית ברוסיה וסביבתה בשל גזרות השלטונות הנכריים העריצים שאסרו לכסות הראש^[51], ויש שהשיגו על דבריהם^[52].
• יש הטוענים שבארצות המזרח בשכנות לערבים שבנותיהם מכוסות לחלוטין - אין לבת ישראל ללכת בפאה נכרית (וזו פריצות גמורה), אך בזמנינו לא שייך טעם זה (הרב משה שטרנבוך, בשו"ת דת והלכה סי' א, עמ' כה-כח; ועוד).

מקור וטעם חובת כיסוי הראש והשלכותיהם לדין פאה נכרית

מקור חובת כיסוי הראש והשלכותיו לטעמו וגדרו

כפי שהובא לעיל, בגמרא (כתובות עב.) מבואר שיש חיוב מן התורה לאשה שלא לצאת לרשות הרבים או לשוק וראשה פרוע. מקור חיוב זה הוא בפסוק העוסק באשה סוטה (במדבר ה, יח): "וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה...".
רש"י במקום (ד"ה אזהרה) מסביר שני פירושים כיצד נלמד דין זה מהפסוק^[53]:

1. הסיבה שהכהן פורע את ראש הסוטה הוא בכדי לְנַוֶל, לגנות ולבזות אותה, מידה כנגד מידה כמו שהיא עשתה, בכדי להתנאות בפני הבועל^[54].
2. מזה שהכהן פורע את ראש האשה - סימן שעד כה הוא היה מכוסה. נשמע מכאן ש"אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש". ורש"י מוסיף: "וכן עיקר" (כמו הפירוש השני).

רבי אברהם (בר צבי הירש) תאומים בספרו שו"ת 'חסד לאברהם' (מהד' תנינא, ח"ב, אה"ע סי' פז, דף לח., ד"ה ואולם אחר^[55]) למד מפירושו הראשון של רש"י שיש לאסור כיסוי הראש ע"י פאה נכרית, וזאת משום שלפירוש זה שורש האיסור של פריעת הראש הוא מחמת הפריצות שיש בהתקשטות והתנאות האשה בשערה לפני גברים^[56]. כל זה לפירוש הראשון של רש"י, אך לפירוש השני של רש"י יתכן שחיוב האשה שלא לצאת פרועת ראש הוא גזרת הכתוב, ולא מחמת הפריצות וההתקשטות בפני בני אדם. והחסד לאברהם מאריך להוכיח שפירושו הראשון של רש"י הוא העיקר בש"ס.

מאידך, רבי יצחק עבאדי בשו"ת אור יצחק (אה"ע סי' ג^[57]) כתב לדייק מדברי רש"י בפירושו הראשון - פירוש הפוך לחלוטין: שמטרת כיסוי הראש היא כדי שלא תהיה מנוולת ומבוזה^[58]. והוסיף שאף הפירוש השני לא חולק בזה על הפירוש הראשון. ובהמשך (עמ' שפז^[59]) מאריך להביא ראיות לדבריו.

ראיות נוספות לטעם וגדר חובת כיסוי הראש

כפי שהובא, נחלקו האחרונים בפירוש דברי רש"י - האם איסור גילוי השער הוא משום צניעות או משום גזירת הכתוב. בשאלה זו ישנם מקורות נוספים וראיות מדינים שונים.

בספר תרומת הדשן (סי' י) כתב שאיסור גילוי הראש של נשים נשואות ברשות הרבים "איננו אלא משום פריצות דגברי"^[60] (- פריצות של האנשים), ובזה נימק את טעם הדין שמותר לאשה לגלות את שערה בחצר (כתובות עב:), מפני שלא מצויים בה גברים^[61].

ויש מהאחרונים שכתבו שיסוד החיוב לכסות הראש הוא גזירת הכתוב ולא מחשש שמא יגרמו הרהורי עבירה לגברים^{(דרוש מקור)}. והביאו כמה ראיות לדבריהם:

1. כפי שהובא לעיל, דעת רבים מהפוסקים שבתולות אינן צריכות לכסות את ראשן. ואם חיוב כיסוי הראש לנשים הוא מחמת הרהור הגברים - "איזה שׂכל והגיון יאמר שבשעה אחת או רגע אחד קודם שתקבל טבעת אחת של קידושין לא היה בה הרהור, ותיכף שקיבלה הטבעת ועדיין גלויה לפנינו יחזור להיות בה הרהור, ואיזה שינוי נעשה בגופה שיביא לידי הרהור חדש?"^[62] (הרב שלום משאש, בספרו שו"ת שמש ומגן ח"ב אה"ע סי' יז, וכעי"ז בשו"ת תבואות שמש אה"ע סי' קלח ד"ה והנה אם באנו; ועוד).
2. יש מהפוסקים שכתבו שבזמנינו שנהגו נשים נשואות לצאת לרשות הרבים בלי כיסוי ראש שלא כדין, אין איסור לקרוא כנגדן קריאת שמע (ראה שו"ת יביע אומר ח"ו או"ח סי' יג, ובמקורות שהובאו שם). "וזה ראיה גמורה שאין כאן הרהור" (הרב משאש בשו"ת תבואות שמש, שם).

השלכות טעם חובת כיסוי הראש לדיון האם יש לאסור פאה נכרית מן התורה או לא

ה'חסד לאברהם'^[63] (מהד' תנינא, ח"ב, אה"ע סוף סי' פז, דף לח:, ד"ה ואולם לכאורה - מתחיל בעמוד הקודם) כתב שהיות וטעם חובת כיסוי הראש הוא מפני שהדבר גורם הִרהורי עבירה לגברים, לכן האיסור הוא בין בשער הטבעי של האשה ובין בשער חיצוני הנראה כשער האשה (= פאה נכרית המונחת על שערותיה), מפני שלכל הדעות דורשים טעמא דקרא לחומרא^[64]. וכ"כ כמה אחרונים^{(דרוש מקור)[65]} שפאה נכרית היא כשערה ואסורה מן התורה (מובאים בקישור).

ויש מי שהעיר שדברי ה'חסד לאברהם' אינם מוסכמים כלל‏^[66], ודעת רוב ככל הפוסקים שאין בפאה נכרית איסור מן התורה^[67], וכל המחלוקת האם יש לאסור מדרבנן או לא, אבל מדאורייתא אין בית מיחוש בדבר (הרב אליעזר פולק בקובץ 'אור ישראל' מאנסי, גיליון כב (טבת תשס"א) עמ' לו‏^[68]; ועוד).

כמובן, שדברי ה'חסד לאברהם' מבוססים על שיטתו^[69] שיסוד חובת כיסוי הראש לאשה הוא מחמת הרהורי העבירה שהדבר גורם, אך ברור שמי שסבור שחובת כיסוי הראש היא גזירת הכתוב ואיננה מפני שהיא גורמת להרהורי עבירה, או שטעם כיסוי הראש הוא מפני ששער פרוע הוא כיעור וגנאי לאשה, - אין מקור כלל לאסור מדאורייתא חבישת פאה נכרית ברשות הרבים, שכן התורה אסרה את גילוי השער הטבעי, ואין לנו מקור לאסור אף שער תלוש (הרב משאש בשו"ת תבואות שמש, שם). ויש מי שהוסיף, שלהפך, עדיפה פאה נכרית המייפה את האשה (הרב יצחק עבאדי, בשו"ת אור יצחק הנ"ל - אה"ע סי' ג ובהמשך הדברים בעמ' שפז^[70]).

ויש שכתבו שטעם ההיתר של ה'שלטי גיבורים' לצאת בפאת נכרית, הוא מחמת שחכמים ידעו שאין יצר הרע שולט אלא בדבר שיש לו נפש חיונית, כדוגמת שְׂער המחובר לגוף האשה, אך בדבר מת - אין יצר הרע שולט^{(דרוש מקור)}. ולכן בפאה נכרית העשויה משְׂער תלוש וחסר חיים - אין חשש שתגרום לו להרהר (הרב עובדיה הדאיה בשו"ת ישׂכיל עבדי ח"ז אה"ע סי' טז אות ג-ד, עמ' רכ^[71]; וכן כתב הרב שלמה דב וולפא בספרו 'לקט שכחת הפאה'; ועוד). ויש מי שכתב סברא זו ביחס לדין "שער באשה ערווה" (שאסור לומר דברים שבקדושה מול שער מגולה של אשה), והסביר שרק שער טבעי הוא נוי ותפארת לאשה בכך ששערה יפה וכמו שכתוב (שיר השירים ד, א; ו, ה): "שערך כעדר העִזים", ולא שער תלוש שהונח על ראשה (שו"ת נחלת בנימין, לרבי בנימין זאב וולף [בן אלעזר יעקב] ברויאר, או"ח סי' כו אות א דף כח.).

טענה זו מתבססת על הנחה כי אין יצר הרע שולט בשער מת. יש המביאים ראיה^{(דרוש מקור)} כי יופי השער שווה בין אם הוא שער האשה ובין אם הוא פאה נכרית מדעת תנא קמא (נזיר כח.) שהבעל יכול להפר את נזירותה של אשתו מפני "שהוא יכול לומר אי אפשי [- אין רצוני] באשה מנוולת" (שאינה שותה יין - רש"י שם), אבל אינו יכול להפר את נזירותה של אשתו בסופה בכדי למנוע ממנה מלגלח את שער ראשה בסוף נזירותה. לעומתו רבי מאיר סובר שהוא יכול להפר בטענה "אי אפשר באשה מגלחת". ומבואר בגמרא (שם ע"ב) שתנא קמא חולק על רבי מאיר, מכיוון ש"אפשר בפאה נכרית", כלומר האשה יכולה לגלח את שערה ולחבוש במקומו פאה נכרית, ואז היא נראית כאינה מגולחת (רש"י שם). ומכאן שהפאה מהווה תחליף מושלם לשערה הטבעי של האשה לעניין מראה ויופי‏^[72], ולכן גם לאחר שתגלח את כל ראשה בסוף הנזירות לא יהיה לבעל כל הפסד ביופייה של אשתו מפני שאפשר לה בפאה נכרית, וממילא אין לו יותר שום עילה להפרת נזירותה של אשתו. ואם ביחס לבעל המתבונן באשתו מקרוב אין כל חסרון ביופייה של אשתו המגולחת, כי "אפשר בפאה נכרית" המהווה תחליף מושלם לשער לעניין יופייה של האשה, כל שכן לגבי הזרים, שהרי בדרך כלל אינם רואים אותה מקרוב, ואין חילוק בין שער ראשה לשער פאה נכרית לגבי היצר הרע השולט על ידי יופי האשה הבולט בשער שעל ראשה^{(דרוש מקור)}.

בדעת רבי מאיר, החולק על תנא קמא, וסובר שהבעל רשאי לומר "אי אפשי באשה מגולחת", מסבירה הגמרא שמחמת הזוהמה לא נוח לבעל בפאה נכרית. יש מן הראשונים שפירשו שכוונת הגמרא שבשער ישנו לכלוך, וכשמדובר בלכלוך של שער אשה אחרת מגונה הדבר בעיני הבעל (תוס' שם; וכן פשטות גרסת רש"י שם: "זוהמא דאית בה"). ויש מי שפירש כי "מזוהם בעיני הבעל שתתן אשתו על ראשה שער אשה נכרית" (פירוש הרא"ש שם). מפירוש זה משמע ששער תלוש ומת גורם דחייה לבעל ואיננו מושך ומגרה כשער טבעי^[73].

בנוסף, יש המביאים ראיה^{(דרוש מקור)} כי אין הבדל בשער מלפני שנחתך לאחר שנחתך, מדברי רש"י (רש"י ערכין ז:): "שער לאו בר מיתה הוא שאין עשוי להשתנות"^[74].

הפאה הנכרית בתלמוד ובדברי הראשונים

פאה נכרית מוזכרת בפירוש בארבעה מקומות בש"ס בלבד (והם מפורטים להלן), ואף בדברי הראשונים מוזכרת הפאה פעמים בודדות בלבד. היא שימשה כתחליף לשערן של אותן הנשים שהיה להן מום בשער, כגון שהיו קרחות או ששערן היה לבן או מועט וכדומה.

הסוגיה במסכת שבת

בגמרא (שבת סד:) מבואר שאף שאסור לצאת בשבת בשאר התכשיטים אפילו לחצר הבית, בכל זאת התירו חז"ל שתצא האשה לחצר הבית בפאה נכרית, "כדי שלא תתגנה על בעלה". ההיתר הוא דווקא לחצר, אבל אסור לצאת בפאה נכרית לרשות הרבים, וטעם הדבר מבואר בתוספות‏^[75] (שבת נז:) שחששו חכמים שמא האשה תסיר את הפאה מחמת לעג חברותיה [ואז תבוא לטלטל את הפאה ד' אמות ברשות הרבים בשבת].

יש המוכיחים מדברי התוספות שאין איסור לאשה לצאת לרשות הרבים בפאה נכרית בימות החול, ורק בשבת שישנו איסור לצאת בתכשיטים שלא יבואו לטלטלם - אסור לצאת גם בפאה נכרית, ומה שהתירו לאשה לצאת רק לחצר הוא בגלל שבכך די בכדי שלא תתגנה על בעלה^[76] (שלטי גיבורים, שם; ועוד).

יש שהקשו על ביאור זה בדברי התוספות, שאם כן אין חשש שתסיר את הפאה ברשות הרבים, שכן יש בדבר איסור אף בחול, ואין לחשוש שאשה תעבור עליו‏^[77], משום שכל החשש הוא רק שהאשה עלולה לשכוח ששבת היום או שאסור לטלטל בשבת, אך בוודאי היא לא תשכח שאיננה יכולה להסיר את כיסוי ראשה ברשות הרבים (הרב היעב"ץ בפירושו לחם שמים שבת פ"ו מ"ה).
ויש שתירצו את קושייתו, בכך שמנהג הנשים היה לכסות את שערותיהן בסבכה ועליה היו נותנות את הפאה הנכרית, וממילא לדעת התוספות מתחת לפאה היה כיסוי נוסף, ולכן קיים חשש שהאשה תסיר את הפאה בשבת (כי ילעגו לה חברותיה) וטלטל אותה (הרב מיכאל זאב זאבצאקי בספר מתנה טובה לשבת (תרס"ח) שם).

ויש שביארו את דברי התוספות בדרך אחרת, ולפירושם מדובר על פאה נכרית המכוסה מתחת לסבכה ולרדיד, והיא רק נותנת הרגשה שהרדיד מכסה על שער, אך - לדבריהם - אין היתר לאשה לצאת לרשות הרבים בפאה נכרית (שו"ת באר שבע סי' יח; ישועות יעקב או"ח סי' עה ס"ק ג).

מדברי התוספות יש המביאים^{(דרוש מקור)} ראיה היסטורית, שלא הייתה דרך הנשים לצאת לרשות הרבים בפאה נכרית, וזאת ככל הנראה מפני שניתן היה לזהות את הפאות הנכריות בתקופה זו, שמחמת שהן לא נראו כשערה האמיתי של האשה, ולכן היא התביישה לצאת בה לרשות הרבים, ואם הייתה יוצאת בה לרשות הרבים - קרוב הדבר שישחקו עליה עליה והיא תסיר את הפאה.

לעומת זאת, הרב היעב"ץ (שו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' ט; וכן בלחם שמים, שם) מביא דווקא ראיה לאסור יציאה לרשות הרבים בפאה נכרית מנוסח המשנה המתירה לצאת בפאה לחצר ולא מזכירה את האיסור לצאת לרשות הרבים, והוא מסביר שאכן שאין צורך לציין את האיסור לצאת בשבת בפאה לרשות הרבים, כי גם בחול אסור לצאת בפאה נכרית לרשות הרבים (כי פאה נכרית בכלל האיסור מדת יהודית).
ויש מי שהשיגו על דבריו והוכיחו מכאן ראיה להיתר, מכך שהגמרא מקשה שם על דעת רב האומר כי כל שאסורה לצאת בהן לרשות הרבים אסורה לצאת בהן לחצר, "מאי שנא הני", ולדעת האוסרים אין מובנת הקושיא, הרי בפאה נכרית אין חשש שמא תצא לרשות הרבים כיון שאף בחול אסור, וגם קשה על המשנה עצמה מה החידוש בכך שהתירה לצאת לחצר כיון שאין חשש שתצא בה לרשות הרבים (הרב מיכאל זאב זאבצאקי בספר מתנה טובה לשבת (תרס"ח) שם^[78]; הרב יצחק מאיר פצינר, בספרו 'פרשת המלך' פי"ג מהל' אישות הי"א בהערה).

הפרת נזירות אשתו

נחלקו התנאים במשנה (נזיר כח.) אם יכול הבעל להפר את נזירות אשתו, ובגמרא (שם:) מוסבר שהדבר נוגע לבעל, היות והנזירה צריכה לגלח את כל שערה בסיום תקופת הנזירות, ואין רצונו באשה מנוולת ומגולחת, אלא שהאוסר סובר שאין די בכך בכדי להפר את נזירותה, שכן "אפשר בפאה נכרית"‏^[79], ואם כן אין שום השלכה מנזירותה על הבעל‏^[80] והוא אינו יכול להפר נדריה. הדעה הסוברת שהבעל יכול להפר את הנזירות מוסברת בכך ש"פאה נכרית איידי דזוהמא לא ניחא לה"‏^[81], ולכן הדבר נוגע לבעל שאינו רוצה אשה מגולחת.

ומכאן הביאו המתירים ראיה לשיטתם, שמותר לאשה להתכסות בפאה נכרית, כי אם אסור לה לצאת לרשות הרבים בפאה, עדיין ניוול הוא לה (רבי יהושע בועז, בעל 'שלטי גיבורים', ב'עין משפט' שם‏^[82]).

לעומת זאת האוסרים דחו את ראייתו, והסבירו שהכוונה לפאה נכרית המכוסה מתחת לסבכה ורדיד (כמו השער עצמו), ורק רק נותנת צורה למטפחת ולרדיד שיש מתחתיו שער (שו"ת באר שבע סי' יח‏^[83] בשם רבי יהודה כצנאלנבוגן, והסכים עמו; וכן בספר ישועות יעקב או"ח סי' עה ס"ק ג‏^[84]).

ראיות ממקומות נוספים בתלמוד ובראשונים

בדברי התלמוד

• בבבלי ערכין דף ז א: מבואר שהפאה הנכרית שעל ראשה של אישה שנהרגה "גופה הוא ומיתסר" בהנאה. (להבדיל מלבושה מתכשיטיה ויתר רכושה שמותרים בהנאה, ראה גם בש"ע יורה דעה סימן שמט' סעיף ב'.). יש שרצו להביא מכאן ראיה שעכ"פ שער המחובר לשערה של האשה וטפל אליו, נחשב כגופה, וא"כ יתכן שגם בו יש את דין "שער באשה ערווה", אך השלטי גבורים דוחה את הראיה וכותב שברור שמדובר בנשואות שהרי מדובר שם באומרת "תנו שערי לביתי", ועכ"ז הותר להן להתקשט, כח שער באשה ערווה הוא רק בשער המחובר לגופה. עם זאת, ברור לשלטי הגבורים, שאין לדמות כלל שער פאה נכרית של זמנינו, שאינו מחובר לשער הטבעי אלא דבוק על גבי מגבעת אחרת המפסיק בין השער התלוש לשערה הטבעי, לאותו שער, ובפאה של זמנינו אין להביא ראיה כלל שחשיב כגופה.
  במשנה שם כתוב "האשה שנהרגה נהנין בשערה בהמה שנהרגה אסורה בהנאה", ובגמרא מפרש רב כי מדובר באומרת תנו שערי לביתי, ובהמשך הגמרא וברש"י מוסבר, כי מדובר בשער שהיתה האשה קושרת לשערה בקביעות, כדי שתראה בעלת שער, והוא נחשב כחלק מגופה, אלא שאם מצווה האשה לתת את שערה לבתה, מגלה היא את דעתה בכך שאינה רוצה שיחשבו השערות כחלק מגופה שאז יאסרו מדין שלל עיר הנדחת.

• בסנהדרין קיב ב: מבואר שלפאות הנכריות של הצדקניות בעיר הנידחת יש אותו הדין כמו לשערות ראשן, ולכן להבדיל מממונן שדינו להישרף עם העיר הנידחת, אין שורפים את הפאה נכרית שעל ראשן של הנשים הצדקניות מפני שלבושן וכל שכן גופן אין דינם להישרף. יש שהוכיחו^{(דרוש מקור)} מכאן שאף נשים צדקניות בתקופות אלו היו לובשות פאה נכרית‏^[85].
  אלא שהגמרא מחלקת בין "פאה נכרית" שהוא כינוי לשער בשעה שהוא קשור לשערה, לבין "שער נשים נכריות" שהוא אותו גדיל שער עצמו בשעה שתלוי ועומד על הקיר, ובשעה שהוא מחובר לגופה ברור שהוא נחשב כחלק מגופה, ובשעה שהוא תלוי ועומד על הקיר הדבר עומד ותלוי ב"בעי" ששאל שם האמורא רבי יוסי בר חנינא האם מתחשבים במצב העכשווי של השער שבו אין הוא משמש לה כמלבוש או במצבו הקבוע שבו הוא משמש לה כמלבוש.

בדברי הראשונים

הפאה הנכרית מוזכרת גם בדברי הראשונים שמסבירים את מבנה פאה נכרית ואת אופן השימוש בה:

• רש"י בערכין ז: 'ביאר וז"ל: "בפאה נכרית...דרגילות היו נשים ששערן מועט לקשור שער נשים נכריות לשערן והוא פאה נכרית" עכ"ל.
• הרמב"ם בזמנים הלכות שבת פרק יט' כתב וז"ל: "בפ"נ של שער שמנחת על ראשה כדי שתיראה בעלת שער הרבה" עכ"ל.
• התוספות רי"ד שבת סד:' ביאר בזה הלשון: "בכבול ובפאה לחצר. פירוש פאה קליעות של שער שאשה שאין שערה מרובה מביאה קליעות שער של חבירתה וקושרת בראשה על שערה כדי שתיראה בעלת שער" עכ"ל.
• הרשב"א בחידושיו על מסכת שבת בפרק שישי דף סה.' כתב וז"ל: "וכן הטעם בכפה של צמר שאין אשה מקשטת עצמה באותה כיפה אלא אשה שהיא קרחת מפאת ראשה והיינו דתני לה בהדי פאה נכרית".
• שנות אליהו להגאון מוילנא משניות שבת פ"ו כתב: "ובפאה נכרית. פירוש שאין לה שער נוטלת שער ומכנסת תחת הצעיף כדי שתתראה בעלת שער". בכך חולק הגר"א על השלטי הגבורים שכותב שהיו יוצאים בפאה נכרית לרשות הרבים ללא צעיף או כיסוי אחר מעליו, "דא"כ מאי אהני האי קישוט הרי כל עצמו של אותו קישוט לא הוי אלא בשביל שתראה כבעלת שער אלא פשיטא דמיירי שהולכות בשערות מגולות" ולכן יש הרוצים להביא ראיה מדברי הגר"א שהוא סובר שההיתר לצאת בפאה נכרית לרשות הרבים הוא רק כאשר הפאה מכוסה בצעיף, ולכן הותר לה לצאת בו לרשות הרבים. אם כי, הגר"א בפירושו לשולחן ערוך (עה, ב) מסכים עם פסקו של הרמ"א שמותר לחבוש פאה נכרית, אפילו לא מכוסה ( כלשונו "אפילו דרכה לכסות"), ומביא לכך ראיה ממשנה זו "כמ"ש בפ"ו דשבת יוצאה בחוטי שער". ויתכן שהגר"א סובר שודאי האשה היתה משימה את השער מתחת לשבכה, שהרי היא רוצה שיחשבו שאינה קרחת ושהיא כשאר הנשים שחייבות לכסות את שערותיהן המחוברות לגופן, ולמרות זאת סובר הגר"א שיש ראיה מתחילת המשנה, שבה מבואר שיוצאה האשה בחוטי שער שלה או של חברתה שבה משתמש בתור חוטים שקולעת בהן שערותיה.

יש המציינים את העובדה שבשום מקום לא נזכר הפאה הנכרית ככיסוי ראש, אלא תמיד נזכר כשער אותו לובשים כדי שלא תראה כחסרת שער, כראיה לכך שאכן אין הפאה מהווה תחליף לכיסוי ראש. טענתם היא כי אם היה מותר ללכת ברה"ר בפ"נ גלויה, או שהיה מנהג כזה ללכת בפ"נ גלויה ברה"ר, אז מדוע אף אחד מהראשונים שהסבירו מה היא פ"נ ותיארו את השימוש בפאה, לא כתב שהפ"נ יכולה לשמש גם לצורך מצוות כיסוי הראש ברה"ר, כמו שרואים היום שאצל רוב הנשים החרדיות משמשת הפ"נ כתחליף למטפחת ברה"ר, והעיקר חסר מן הספר.

עם זאת, יתכן שהסיבה שבשלה לא השתמשו בפאה בעבר לכיסוי הראש, היה מכיון שהיו בעיות טכניות שונות: אם ה"זוהמא" המוזכרת במסכת נזיר, אם מכיון שאלו שחבשו אותה היו בעיקר בעלי מום - נשים קרחות לגמרי או למחצה לשליש ולרביע, וככל הנראה היה בושה בלבישת פאה נכרית שמסיבה זו כותבים חכמי התוספות במסכת שבת שקיים חשש שהוא בגדר "וודאי" שישחקו עליה ולכן תסיר את הפאה מראשה.

מקומות בש"ס שיש אומרים שמדובר בהן על פאה נכרית

יש שכתבו שמה שמוזכר במסכת כתובות (כתובות סו:) "נתעטפה בשערה" הכוונה לפאה נכרית, ומדובר שם באשה נשואה או לכל הפחות אלמנה כמובא שם, וקצת משמע שמדובר בשער שלה ממש היינו שהפאה הנכרית היתה העשויה משער שלה עצמה, ודלא כדעת המחלקים בין שערה לשער חברתה (רבי שלמה הס מגדולי הונגריה, נדפס בשו"ת כרם שלמה או"ח סי' ע"ה, רבי יהושע שלמה ארדיט ב"חינא וחסדא" על כתובות ס"ו ע"ב).

ראיה מדברי הירושלמי והערוך

בתלמוד הירושלמי (פ"ז דכתובות ה"ו) מובא:

"א"ר יוחנן היוצאת בקפלטין שלה אין בה משום 'יוצאה וראשה פרוע', הדא דתימר לחצר, אבל למבוי יש בה משום 'יוצאה וראשה פרוע'."

הפני משה מפרש: "קפלטין - היינו מטפחת שעל ראשה"‏^[86]. וכן כתב הקורבן העדה פירש: "קפליטין - בגד דק שמנחת על ראשה". ולפי דבריהם כוונת הירושלמי שמותר לצאת לחצר במטפחת (או כל כיסוי ראש אחר מבד), אך אסור לצאת למבוי במטפחת, מפני שיש חובה לשים רדיד (כפסק הרמב"ם פכ"ד מהל' אישות הל' יא-יב והשולחן ערוך אה"ע קטו, ד).

אולם הערוך (ערך קפליטין) כתב: "פירוש קפליטין בלשון רומי: שער ותלתלים ופאה נכרית". ולפי פירושו יוצא שדווקא לחצר מותר לצאת בפאה נכרית, אך למבוי אסור לצאת בפאה נכרית. וכל שכן שאסור לצאת בפאה נכרית לרשות הרבים (שו"ת יביע אומר ח"ה אה"ע סי' ה אות א).

נימוקים חיצוניים לאסור חבישת פאה נכרית

הפוסקים שאסרו פאה בדורות הקודמים, כתבו כמה וכמה טעמים לאיסור:

• ובחוקותיהם לא תלכו: הגאון רבי יהודה אסאד זצ"ל, (שו"ת יהודה יעלה חיו"ד סימן שס"ו), שו"ת דברי חיים מצאנז (ח"א יו"ד סימן ל),
• חרם: הגאון רבי פנחס הלוי הורוביץ זצ"ל (בעל ההפלאה) יחד עם בית דינו גזר חרם על המקילים בפאה נכרית (כפי שהובא בספר של בנו הגאון ר' צבי הירש אב"ד פפד"מ, לחמי תודה דף ד). יש לציין כי חרם זה נאמר גם על מטפחת המגלה מקצת שערות (הרב משה ווינער, בספר כבודה בת מלךתבנית:דרושה מקור).
• פריצות: הגאון רבי צבי הירש אורנשטיין זצ"ל בעל "ברכת רצה" כתב שמלבד איסור של פריעת ראש, יש בזה גם איסור משום פריצות (הובא בספר ישועות יעקב אהע"ז סי' כא'). וכ"כ הגאון רבי אליעזר זוסמן סופר זצ"ל (בדבריו שנדפס בתחילת ספר מהר"ם סופר על התורה). וכ"כ בשו"ת אשר חנן ח"ד סימן סח', דפאה נכרית לא גרעה מבגדים אדומים שאע"פ שמכסות את הגוף מ"מ אסור ללובשם משום שמושך את העינים.
• מראית העין: כיון שהפאה נראית כשיער רגיל, יכולים הצופים לחשוב שהולכת בגילוי ראש (פרדס הבינה, חלק מטעי משה, דף עג, וראה למעלה רשימת אוסרים משום מראית עין).

טיעונים להתיר בימינו לבישת פאה, אפילו לדעת האוסרים בדורות הקודמים

כמה וכמה פוסקים בימינו, כתבו כי טעמי האיסור דאז אינם שייכים כיום. להלן דבריהם:

• יש שכתבו שהאוסרים אסרו משום מראית עין, ולכן כיום שנתפשט מנהג לבישת הפאות בכל העולם, גם הרבה מהמחמירים היו חוזרים בהם להתיר‏^[87].
• יש שכתבו שמהאוסרים בעבר את הפאות היה זה רק לפני שהתדרדרו הדורות שיש המגלות את שערן במקצת, אבל כיום יש להתיר את הפאה הנכרית שאינה אסורה מעיקר הדין, לצורך הדור ולמנוע פרצה חמורה יותר‏^[88].
• יש שכתבו שמהר"י אסר רק בזמנו ובמקומו, שהיה זה בגדר פירצה חדשה‏^[89].
• טיעון נוסף כתב הרב משה שטרנבוך בספר "דת והלכה", כי הפוסקים הראשונים והעיקריים שכתבו בספריהם לאסור לבישת פאה, הלא הם "באר שבע" והגאון יעב"ץ וסיעתם, אסרו גם לבישת מטפחת והצריכו רדיד עליה, כמבואר בדברי מהר"י קצנלנבוגן שהביאו הב"ש, וזה לשונו שם: "אע"פ שמכוסה במטפחת דעביד ביחוד לכיסוי השיער, וגם הוא כיסוי מעליא שהוא מכסה לגמרי השערות, אפי' הכי לא סגי, משום דשני כיסויים גמורים בעינן, ודעבידי ביחוד לכיסוי השיער, כמטפחת או סבכה והדומה לה, ועל המטפחת רדיד". ולכן פירש את המשנה בשבת שמדובר בפאה נכרית מכוסה, כי לשיטתו צריך שני כיסויים, ואין נפק"מ בין מטפחת לפאה.
  וממילא אי אפשר לעשות "פלגינן דיבורא" בשיטתם, ולהביא היום ראיה מהם שהפאה אסורה ללא רדיד עליה, ומאידך להתיר לבישת מטפחת שאין עליה רדיד, דלא כדבריהם, ובפרט במטפחות המצויות כיום. ורוב אוסרי הפאה כתבו דברים חריפים בחומרת גילוי מקצת שערות.
  והיעב"ץ בספרו "מור וקציעה" (סי' ע"ה) אסר אף לבתולות ללכת בגילוי ראש, וכתב שצריכות ללבוש מטפחת. ובדומה לכך מצינו פוסקים נוספים שרגילים להביאם כאוסרים את הפאה, כמו ספר "משא מלך" שאסר מטפחת ממשי שחור שדומה לשערות האשה, ובעל "דברי חיים" מצאנז, שאסר גם הוא מטפחת כזו, ואסר גם את כל סוגי הכובעים (ובלשונו "מצנפת"), ועוד. וממילא אין להביאם כדי לאסור פאה ולהתיר מטפחת שאסרו במפורש.

טיעונים לאסור בימינו לבישת פאה, אפילו לדעת המתירים בדורות הקודמים

ויש שכתבו שגם הפוסקים שהתירו את הפאה הנכרית בשנים קודמות, היום היו מודים לאסור, והטעם, משום שיצור הפאות בימינו עבר שיפור ניכר, וכיום הפאות הם יפות הרבה יותר מאשר בדורות קודמות, ומושכות את העין^[90]. [ואע"פ שגם בדורות הקודמים כתבו כמה פוסקים שהפאה דומה לשער‏^[91], עם זאת בדורנו השתפר מראה הפאות עוד יותר^[92]].

מניין הפוסקים

ערך מורחב - פאה נכרית/שיטות הפוסקים

גילויים משמיים נגד פאה נכרית

יש מאוסרי הפאה הנכרית המביאים כחיזוק לטענתם 'גילויים שמימיים':

1. הרב יצחק רצאבי בתשובה מביא מעשה על ילדה שחזרה בגילגול מחמת עוון לבישת פאה נכרית.
2. כמה מהאנשים שעברו "חוויה סף מוות" (חוויה זו מבוארת בארוכה בערך מוות קליני), מעידים שבשמיים מענישים על חבישת פאות נכריות, ומקפידים שכיסוי הראש יהיה ע"י מטפחות דווקא^[93].
3. מסרים מעולם האמת ע"י מפגרים - יש אוטיסטים הכותבים ע"י מחשב שבשמים מתנגדים לפאות נכריות^[94].
   אולם דרך תקשורת זו שנויה במחלוקת, ורבים מאנשי המחקר וכן מפוסקי דורנו פקפקו בתקשורת זו, כשהמפורסם שבהם הרב שלמה זלמן אוירבך^[95].
   ויש שהוסיפו‏^[96] שדבר זה - שאין לחשוש לדברי האוטיסטים, נוגע גם לאוסרי הפאה הנכרית, שהרי יש שכתבו^[97] בשם האוטיסטים שאסור לבתולות ללכת עם שיער שאינו אסוף, ונשים נשואות חייבות ללכת דווקא במטפחת ואסורות ללבוש כובע. - ודברים אלו מנוגדים גם לדעת רבים מהפוסקים האוסרים את הפאה הנכרית. וודאי שלא נניח את דברי הפוסקים ונפסוק כדעת האוטיסטים.
   ויש שהוסיפו‏^[98], שאפילו לדעת אלו שלא שללו לחלוטין את הדבר^[99], לא כל דברי האוטיסטים שווים, שכן האוטיסטים במשך שנים רבות כתבו דברי טעם ודברו בשפה יפה, ומעולם 'הציבור החרדי' לא היווה מטרה בשבילם, ודבריהם היו באופן כללי על הציבור היהודי שצריך להתחזק בתורה ובמצוות, ותיארו בשפה יפה את העולם שיהיה בקרוב כשיגיע משיח^[100]. ורק בתקופה מאוחרת יותר החלו מסרים מאוטיסטים אחרים^[101] המופנים לציבור החרדי, ורבים מהם מדברים לפתע על צניעות, ועל פאה נכרית, והם מלאים בקללות, איומים ותיאורים מחרידים על מה שיתרחש בתקופה הקרובה, ופתיחת פה לשטן. וסביר להניח שאין זה אוטיסטים אלא אנשים אחרים כותבים בשמם את ה'מסרים'.

ויש שכתבו שאין להתחשב בהכרעת ההלכה בגורמים מיסטיים כגון דא, ותורה "לא בשמים היא" (ב"מ נט:). ברוח זו, כתב הרב שלום משאש (שו"ת שמש ומגן ח"ב):

"בעלי תורה היודעים ללמוד ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ויודעים מקורות הדברים, ומי ומי המתירין, בוודאי לא יחזרו בהם. ואפי' משיח צדקנו לא בא לא לרחק ולא לקרב (עדויות פ"ח מ"ז), ולא בשמים היא (תמורה טז.), אלא הוא בעצמו יפסוק בספיקא דרבנן להקל... ובש"ס (מנחות לד.): אם יבוא אליהו ויאמר שאין חולצין בסנדל אין שומעין לו, שכבר נהגו העם בסנדל, עיין מהרי"ק^{(דרוש מקור)}."

השלכות הלכתיות

להלן רשימת השלכות הלכתיות שונות הנובעות מדין כיסוי הראש ע"י פאה נכרית, שהובאו בספרי הפוסקים:

• רבי צבי הירש שפירא (בעל הדרכי תשובה) כותב שאדם שאשתו חובשת פאה נכרית, אסור לו להיות שוחט ובודק, כיון ש"בוודאי יצא מכלל ירא שמים מרבים" (בשו"ת שבסוף ספר תפארת בנים סימן ב).
• בשו"ת יביע אומר (הנ"ל) העלה לאסור לעיתון לפרסם על מכירת פאות נכריות.
• האדמו"ר מקלויזנבורג ‏^[102] כתב שמי שאמה הולכת בלי פאה נכרית אסור לבתה ללכת עם פאה נכרית ולא מהני בזה התרת נדרים כיון שהתרת נדרים הוא רק בדבר המותר לגמרי ולא בדבר שיש בזה מחלוקת בין הפוסקים כמ"ש הפרי חדש בשם מהרשד"ם סימן מ', והביא גם משו"ת תשורת ש"י שפסק שאסור לבת לשנות ממנה גאמה בנושא זה משום ואל תטוש תורת אמך. ונמצא שכאן יש לכו"ע איסור מהתורה של חשש נדר והוא חמור מאוד.
• האדמו"ר מקלויזבורג זצ"ל בשו"ת דברי יציב^[103] כתב שמותר למכור פאה נכרית לאשה שנוהגת היתר כיון שעכ"פ נוהגת כהפוסקים המקילים, ואע"פ שלדינא וודאי אסור. וראה בספר 'ללקוט שושנים' (מאת הרב אליהו בחבוט, ח"ג עמ' רי) שהביא בזה מחלוקת חכמי זמנינו.
• ובענין האם לסכן את הפרנסה כדי להחמיר שלא לחבוש פאה נכרית: הרב יוסף שלום אלישיב הורה שאשה שמחמירה לחבוש דוקא מטפחת ולא פאה, אף אם נשקף חשש לפיטורין ממקום עבודתה מחמת חומרא זו, עליה להמשיך להחמיר, ובזכות זה תזכה לפרנסה ברווח^[104].

אמירות מפי גדולי החסידות

• רבי שלום מאסקאוויטש מלונדון זצ"ל, אב"ד שאץ, בצוואתו שהובאה בכמה מקומות בספריו^[105] הבטיח שיעורר רחמים בשמים (ע"י אבותיו הקדושים) על מי שיעלה לקברו להתפלל עליו, ידליק נרות עבורו ויאמר המבוקש והשמות, וזאת בתנאי שהוא יחזור בתשובה מחטא שלו, ואחת הדוגמאות לחזרה בתשובה היא: כל אשה הרגילה לגלות ראשה המבטיחה מעתה ללבוש פאה שתקיים את הבטחתה.

פאות לא צנועות

גם המתירים מסכימים שאם הפאה פרובוקטיבית, בולטת ומושכת תשומת לב, היא אסורה‏^[106], ככל בגד עז ובוטה‏^[107]. יש מהמתירים שנקטו שאין גדרים מדוייקים מהי פאה צנועה ומהי פאה לא צנועה‏^[108], ויש שכתבו סימנים וגדרים לקבוע איזה פאות אינן צנועות אסורות:

• פאות ארוכות - יש גם מבין המתירים לחבוש פאה נכרית, הסוברים שפאות ארוכות הנן פריצות ללא קשר לחיוב כיסוי הראש‏^[109]. ויש שכתבו שגם פאות ארוכות בכלל ההיתר‏^[110].
• פאות שער פזור - יש שהגדירו את האיסור באופן ששערות הפאה הנכרית מתפזרות ביותר‏^[111]. ויש שאף שהביאו ראיה לכך שסתירת שיער היא פריצות, שכן הכהן הסותר את קלעי שערה של הסוטה, "מרבה בגילויה שסותר קליעתה" (רש"י סוטה ח.), ורואים שסתירת קלעי שערה הוא הדגשת הגילוי ביותר, והדגשה זו היא פריצות‏^[112].
  ויש ששכתבו שפאות ארוכות זה ניוול בעלמא, שאין מקור לאוסרו, ורק כאשר מדובר בשערות הטבעיות - התרת קליעתן וקשריהן היא הפך ציווי התורה‏^[113].
• פאות נפוחות - השבילי דוד (ח"א או"ח סי' ב‏^[114]) אסר לאשה לצאת בפאה נפוחה המעבה את השער‏^[115].
• פאות הדומות לשער טבעי - יש מגדולי הפוסקים שאסרו מטעם זה‏^[116] פאות הנראות כשער טבעי‏^[117]. ויש שהתירו{{הערה1=הרב אליהו לבנון ויספיש בקובץ אור ישראל כ"א (תשרי תשס"א) עמ' נד-סב. הובא הדברים בספר חן וכבוד פרק טז (עמ' שפז ואילך), ושם במוסגר, לאורך המאמר, הביא מקורות רבים מדברי הפוסקים להוכיח שאף שער טבעי מותר.}}.

פולמוס השֵער ההודי

קיים פולמוס אודות הפאות הנכריות, שחלק גדול מהן הוא מבית עבודה זרה בהודו, שם מגלחים את השערות. הספק הוא האם עצם התגלחת היא פולחן (- שמכער את עצמו לכבוד האליל) אבל השערות אינם חלק מהפולחן, או שמא גם השערות עצמן מיועדות לכבוד האליל^{(דרוש מקור)}. אחת מהראיות שהצד הראשון נכון הוא בכך שרוב השערות אכן מובלות לצרכים מסחריים, ומכיון שמדובר בספיקא דדינא לא ניתן ללכת בזה אחר חזקה דמעיקרא של השערות שהיו מותרות‏^[118].

הראשון שדן בנושא זה, היה ראב"ד העדה החרדית, רבי משה שטרנבוך (דת והלכה, סי' א, עמ' כח ואילך), שכתב לאסור את הפאות העשויות משער הודי, כיון שהם עשויות משיער שנחתך בתור תקרובת עבודה זרה, ואף על פאות משיער אירופאי ("קאסטם") כתב שראוי להימנע מפני שגם בפאות אלה קיים חשש של עירוב שיער הודי‏^[119], אולם כתב שגם זה עדיף ממטפחת שאינה מכסה את כל השערות בשלמות, ומחליקה מהראש מפעם לפעם^[120].

בשנת תשס"ד - לאור בירור נתונים עובדתיים נוספים‏^[121] - התעורר החשש הנזכר לפאות מתקרובת עבודה זרה ביתר תוקף, ולאחר הצגת הדברים בפני הרב יוסף שלום אלישיב, פסק לאסור שיער הודי‏^[122]. וכן הורו הרב חיים קניבסקי, הרב ניסים קרליץ, הרב משה שטרנבוך^[123] ורבנים נוספים. נשים רבות החליפו את פאותיהן בכיסויי ראש אחרים, ויש ששרפו את הפאות כדין תקרובת עבודה זרה‏^[124]. כתוצאה מכך הוקמו הכשרים‏^[125] המפקחים על מקור השער של הפאות הנכריות‏^[126].

מאידך, יש מי שכתב שהרב שמואל הלוי וואזנר, העלה שמעיקר הדין יש להתיר את הפאה העשויה משיער הודי, כיון שהתגלחת לא נחשבת כנעשית לתקרובת, אלא נחשב כדורון, ואולם הסיק שראוי להחמיר משום שמץ עבודה זרה ו"הרחק מן הכיעור"^[127], אלא שאשה שכבר קנתה פאה (קודם שנודעו חששות אלו) - אינה צריכה להחליף^{(דרוש מקור)}. וכדבריו כתב גם רבי חיים יוסף דוד ווייס^[128]. רבי יצחק רייטפארט הקל בשאלה זו, מטעם שתקרובת עבודה זרה בזמן הזה מותרת בהנאה (שלא כפסק הבית יוסף), וגם משום שהתגלחת לא נעשית לפני האליל.

פאות העשויות משער המת

לקריאה נוספת

• דת משה ויהודית^[129], ירושלים תשכ"ב (מהדורה שנייה - תשכ"ח)
• הרב משה ווינער, כבודה בת מלך, ניו יארק תשמ"א, עמ' סד-סט
• הרב ישראל יוסף הכהן הנדל^[130], בדין לבישת פאה נכרית, מתוך: קובץ 'אהלי שם', שנה א גליון 1, תשמ"ט, עמ' סד-עה
• הרב אליהו אליעזר לבנון ויספיש, כדת וכדין, ירושלים תשנ"ז
• הרב שלום דב וולפא, ספר לקט שכחת הפאה^[131], 127 עמ'
• על הפרק: בענייני פאה נכרית, ויכוח בין רבנים שונים^[132], מתוך: קובץ אור ישראל (מאנסי ניו יארק, גיליון כא - תשרי תשס"א, עמ' כט-צו ובגיליון העוקב: גיליון כב - טבת תשס"א, עמ' כז-עח, רלו-רלח; ובגיליון כד - תמוז תשס"א, עמ' רכג-רכד; ועוד)
• הרב שלום דב וולפא, יקם שערה לדממה^[133], תשס"ד
• הרב אברהם מאיר ליפשיץ-בריזל, סוגיה דפאה נכרית, ירושלים תשס"ד
• הרב יואל שילה, ותשקוט הארץ^[134], מהדורה שנייה - כסלו תשס"ט, 160 עמ'
• דברי שלום, בני ברק תשס"ט
• הרב ליאור עזרן, חן וכבוד^[135], אופקים תשע"א
• קובץ 'אליבא דהלכתא', גיליונות ז, ח, נה, נו^[136] ונז.
• קונטרס הכתר והכבוד
• הערות בענין פאה נכרית^[137] של זמנינו, ירושלים תש"ע (מהדורה שנייה)

קישורים חיצונים

קישורים להתיר הפאה

• פאה נכרית - חב"דפדיה
• דברי הרב יוסף שלום אלישיב, סרטון
• אגרות מהרבי מלובביץ' בנושא
• ראיון עם הרב וולפא בנושא
• ליקוט פוסקים וקישורים
• פאה או מטפחת? בלוג העוסק בנושא זה
• ציטוט עדות מדברי הרב משה פיינשטיין (קצר)
• ראשית דיון מעמיק בפורום 'לדעת נט' בנושא פאה נכרית
• הרב יצחק בלומנטל, מה חמור יותר? מאכלות אסורות או חבישת פאה נוכרית? (כיכר השבת)
• הרב יואל שילה, שיעור בעניין פאה נכרית (יוטיוב)

קישורים לאסור הפאה

• נאום של הרב עובדיה יוסף, סרטון באתר "צניעות"
• ליקוט דברים נגד לבישת פאה, הצניעות תנצח
• הרב אליהו רוסתמי, מידע בנושא הפאה הנכרית, לשמיעה
• הרב ישראל לוגסי, מראות הצובאות
• ליקוט פוסקים וקישורים

קישורים נייטרליים

• הרב אריה דוד וסרמן, כיסוי ראש לאשה בפאה נכרית, אתר 'שטייגן'
• פאה נכרית - אנציקלופדיה תורנית 'דעת'
• שו"ת מאתר 'כיפה' בנושא פאה נוכרית
• שו"ת (נוסף) מאתר 'כיפה' בנושא פאה נכרית
• הרב מנשה ישראל, פאה נכרית לאשה ספרדיה (אתר הידברות)
• הרב ישכר דוד קלויזנר, שיטת הרבי מחב"ד: מטפחת או פאה נכרית לנשים - מה עדיף? ותגובה על דבריו.

פאה נכרית מהודו

• הרב ירון בן-דוד (בארות יצחק), האם מותר לחבוש פאה נכרית מהודו?, מתוך: פורטל הדף היומי
• פאה נכרית מהודו, ופאה מסוג קאסטם - תשובה הלכתית באתר "כדורינט"
• פאות משער הודי - תשובה הלכתית באתר 'דין'

הערות שוליים