דרשני:פטור ערווה מייבום (הרב יוסף אפריון): הבדלים בין גרסאות בדף

המאמר סוכם על ידי תלמידים על בסיס שיעורי הרב

אומרת הגמרא: "שאין צרה אלא מאח. אזהרה שמענו, עונש מניין? אמר קרא: כי כל (איש) אשר יעשה מכל התועבות וגו'. טעמא דכתב רחמנא עליה, הא לאו הכי, ה"א אחות אשה מייבמת, מאי טעמא? דאמרינן: אתי עשה ודחי לא תעשה.".

אנחנו יודעים שבפועל אחות אישה לא מתייבמת. השאלה היא מה היתה ההו"א של הגמרא שהיא כן תתייבם, ולמה באמת בסוף היא לא. האם זה תלוי בקידושין או לא? יש לכך גם נפק"מ הלכתיות, ועליהם נדון.

מה קורה בביאה שניה?

שיטת ר' נחום

נקדים הקדמה קטנה:
בסוגיה הקודמת, אמרנו שיש 2 הבנות לשיטת 'דחויה' בייבום- עשה דוחה ל"ת:

• הבנה ראשונה- יש איסור, רק שהוא נדחה זמנית ברגע שהאדם עושה את ה'עשה'.
• הבנה שנייה- ברגע שיש אופציה לעשות את העשה, האיסור מותר לחלוטין.

הגמרא אומרת בדף ג, שעל הצד שעשה ידחה ל"ת שיש בו כרת, היינו אומרים שאפשר לייבם גם אחות אישה. לכן הגיע התורה ואמרה "עליה"- ללמד שלא מייבמים במצב כזה. אז הקשה רבי נחום פרצוביץ, על הצד של ההבנה הראשונה: • איך יכול להיות שהיה תופס בה הייבום? הרי ר' נחום יוצא מנק' הנחה שהייבום תלוי בקידושין. ובמקרה כזה, היא עדיין מוגדרת ערווה מציאותית, וקידושין לא תופסים בערווה= אין פה ייבום? כלומר, נכון שיש פה עשה שדוחה ל"ת, והיא לא ממש מוגדרת ערווה לעניין זה. אבל בפועל, מציאותית- היא עדיין ערווה, וקידושין לא תופסים בה? דוג' להסביר- אם היה איסור לעלות עם כלאיים להר הבית, ואדם היה עם ציצית שהיא כלאיים- אז נכון שלעניין הציצית זה בסדר, אבל בסוף מציאותית יש עליו כלאיים- והוא לא יכול לעלות. • בנוסף, גם בייבום רגיל התורה אמרה שהיא צריכה להיות אשתו . והרי, אם אומרים שהאיסור רק נדחה, א"כ בביאה שנייה היא אסורה עליו! אז איך יכול להיות שהתורה אמרה שתהיה אשתו אם הוא לא יכול לחיות איתה? כלומר, כך מתברר למפרע שגם הביאה הראשונה בעייתית, אז איך הקידושין תופסים?

לכן מגיע ר' נחום , ואומר שחייבם לומר כמו ההבנה השנייה. כלומר, חייבים לומר שכשהגמרא חשבה בהו"א לומר שמייבמים אחות אישה, זה בגלל שאיסור הערווה הותר לגמרי- הוא לא קיים פה במציאות. לכן הוא קונה אותה, הקידושין תופסים- הייבום חל, ומותר בביאה גם שנייה. כך אומר גם רבי שמעון שקופ .

שיטת ה'אפיקי ים'

האפיקי ים, לעומת זאת הסביר אחרת. הוא פשוט אמר שהייבום לא תלוי בקידושין- גם אם הקידושין לא חלים, יכול להיות שהייבום כן. כי בשביל קידושין, אתה צריך להתחיל מ-0, ובשביל ייבום צריך "רק" לבוא עליה, כי "אישה הקנו לו מן השמים". כך גם רואים ברש"י בקידושין - שלעניין ייבום האישה זקוקה ועומדת, והביאה היא רק מעשה קטן בשביל לגמור סופית את העניין.
לכן, גם אם לעניין קידושין היא נחשבת ערווה והקידושין לא חלים, עדיין דין ייבום חל. ממילא אפשר להסביר את זה גם לפי ההבנה הראשונה של דחויה.

האם יש בה פרשת ייבום?

אז כמו שראינו ואמרנו בגמרא, רק היתה הו"א לומר שיהיה ייבום באחות אישה, אבל למסקנה ברור שאין. השאלה היא למה. אז בפשט כמו שרואים בדף ג- כי יש ברייתא שמביאה לימוד מפס'. כלומר, הגמרא בדף ח: מסבירה למה באמת היתה לי הו"א לומר כך- בגלל היקשא דר' יונה/ הואיל ואשתרי אשתרי- שיותר ייבום באחות אישה. לכן מגיע הפסוק של "עליה" ואומר שאסור למרות זאת. אז זו הדעה הראשונה בגמרא. אבל בהמשך בדף ח. הגמרא מביאה את דעת רבא, שכביכול תמה על הברייתא ואומר שלא צריך בכלל פסוקים בשביל זה. הוא מקצר תהליכים- הסיבה שלא מייבמים כאן, כי פשוט אין דבר כזה שעשה דוחה ל"ת של כרת- זו סברא. הפסוקים רק באים ללמד אותי על צרת ערווה, אבל ערווה עצמה- ברור שלא תתייבם, מסברא.

אז אם אין נפק"מ בין איך שהסביר רבא לברייתא, זה בסדר, כי לכאורה באמת ההסבר שלו עדיף. אבל אם יש נפק"מ ביניהם(כמו שנוכיח)- איך רבא אומר שההסבר שלו עדיף, הרי יוצא מזה דברים אחרים מהברייתא? כדי להבין מה הנפק"מ צריך להעמיק קצת במח' שלהם.

לסיכום

רבא- פשוט אין עשה דוחה ל"ת של כרת, מסברא. הפסוקים- רק ללמד על צרת ערווה . ברייתא/ ר' יונה- בלי פסוקים לכאורה ניתן לייבם ערווה. לכן, חייבים לומר שהתורה אסרה ייבום ערווה מפס'.

נפקא מינות בין השיטות

נפק"מ רעיונית

אז לכאורה נראה שאין נפק"מ בין השיטות. אבל בעצם, מה שיוצא מכל אחד מהם הוא שונה. האם פרשת יבום נאמרה גם לגבי אשת אח רק שהיא לא יכולה להתייבם, או שהתורה הוציאה אותה מפרשת ייבום?

• רבא- הרי היא לא מתייבמת מסברא. אם כן, התורה לא הוציאה אותה מפרשת ייבום במפורש. אלא ברור שהיא לא מתייבמת בגלל הסברא הפשוטה, כי זה כרת. כלומר- אין עליה איסור אשת אח.
• ר' יונה- אם התורה במפורש אמרה לי בפס', זה אומר שהיא הוציאה את אחות אישה מפרשת ייבום. כלומר כל פרשיית ייבום לא קשורה אליה בכלל. ממילא- יש עליה איסור אשת אח.

אפשר לומר שזה נפק"מ לכמה כריתות יש פה, או לאיזו התראה הוא צריך, אבל זה לא מעשי ממש. אבל לפי זה, לכאורה יוצאת נפק"מ מאד ברורה- האם היא צריכה חליצה או לא. אם היא כלולה בפרשת ייבום רק שהיא אסורה מסברא- ממילא לחליצה היא כן תזדקק. אבל אם התורה לא דברה עליה בכלל בדיני ייבום- גם חליצה לא שייכת בה.

רק שגם כאן באמת לא תהיה נפק"מ לדינא, כי "כל העולה לייבום- עולה לחליצה, וכל שאין...- אין...". כלומר, הואיל ורבא מסביר שהסברא היא מדאורייתא, אז הערווה אינה עולה לייבום מדאורייתא, וממילא גם לחליצה. למרות שמדין תורה היא היתה אמורה לחלוץ. מה שזה כן נותן לנו, זה כיוון לנפק"מ אחרת, כן מעשית.

נפק"מ מעשית

2 אחים ו-2 אחיות

מה קורה כאשר 2 אחים נשאו 2 אחיות , מת אחד האחים, ואז מתה אשתו של האח השני? כלומר, היבמה היתה זקוקת ייבום אבל ערווה מכוח אחותה, וכשמתה אחותה- הותר איסור אחות אישה:

• רבא- היא כן שייכת בייבום, לכן בשעת הנפילה איסור אשת אח הותר , ונשאר רק איסור אחות אישה. אם כן, ברגע שגם איסור אחות אישה הותר- לכאורה הם יכולים להתחתן.
• ר' יונה- היא לא שייכת בפרשת ייבום= יש עליה איסור אשת אח, וכביכול לא אכפת לי בכלל מאיסור אחות אישה, כי יש אשת אח ו"הואיל ונאסרה עליו שעה אחת- נאסרה עליו עולמית". לכן אף פעם לא יוכלו להתחתן.

צריך להוסיף ולהדגיש, מה הכוונה ש"הואיל ונאסרה עליו שעה אחת נאסרה עליו עולמית"?

אומר ר' יונה- זה לא תיאור מצב- כלומר, היא לא באמת היתה אמורה להיות אסורה עליו כל הזמן באשת אח. אלא זו הסיבה לזה שיש פה איסור אשת אח כל הזמן- היא תיאסר עליו לתמיד, בגלל שנאסרה עליו שעה אחת. כלומר, ברגע שאחותה מתה התורה לכאורה כן דיברה עליה בפרשת ייבום, וממילא האיסור היה אמור לפקוע, והיא אמורה להיות מותרת לו. לכן מגיעה הגמרא ואומרת, שלא- כי הואיל ונאסרה עליו שעה אחת באיסור אשת אח מהתורה, האיסור ממשיך ונאסרת עליו עולמית.

בעצם הגמרא שוב מחדשת כאן, את ההיגיון שברגע המיתה יש 2 אופציות- או ייבום או איסור , והאופציה שנקבעה אז- היא זו שתמשיך כל הזמן. לכן, אם ברגע הנפילה אין ייבום- היא אסורה לתמיד, הייבום לא מתחדש שוב. למרות שמצד הדין היא אמורה להיות מותרת ברגע שאחותה מתה.

ולפי רבא, לא אומרים "הואיל ונאסרה עליו..." לגבי האיסור של אחות אישה. זה נאמר רק לגבי איסור של אשת אח. כי אחות אישה זה פטור מייבום- וברגע שאין פטור יש חיוב. אשת אח זה איסור לייבום- ובאמת כשיש איסור הוא נאסר עולמית. רק שכאן היא לא נאסרה עליו כלל מצד אשת אח- לכן היא מותרת לו גם בהמשך, ברגע שיותר איסור אחות אישה. (כמו אישה שמודרת הנאה/ נידה- לא נאסרת עולמית. כי האיסור הזה הוא רק לגבי ייבום, רק לגבי אשת אח.)

צרת משומדת

נשאל תרומת הדשן (ספר), מה יהיה הדין באיש שנשא אישה ונשתמדה, ונשא אישה אחרת בלי שהוציא את המשומדת, ומת בלא בנים- האם צרת המשומדת פטורה מייבום מחמת המשומדת או לא? נק המוצא של ‘תרומת הדשן’, היא שאישה משומדת או יבם משומד זה כמו איסור ערווה, כיוון שקנאים פוגעים בבועל ארמית. לכן לכאורה היא אמורה לפטור את צרתה מייבום. אומר ה‘תרומת הדשן’, צרת משומדת אינה דומה לצרת ערוה רגילה. צרת ערוה רגילה פטורה מייבום, אך צרת משומדת אינה פטורה, כי היא דומה לנידה שאינה פטורה מייבום. זאת עפ"י חילוקו של התוס' בין נידה לשאר עריות, שנידה אסורה על כל העולם, ואחות אישה רק על היבם- גם משומדת אסורה כנידה על כל העולם.

מה יהיה הדין ביבמה שנפלה לפני משומד? המרדכי מסתפק, ואומר שלכאורה אפילו חליצה היא לא צריכה, כי זה כמו ערווה. ה’תרומת הדשן’ דיבר על צרת המשומדת, והמרדכי דיבר על היבם בעצמו. הרי רבא שהלכה כמותו, אמר ש"ערווה גופא לא צריכה קרא" אבל צרת ערוה צריכה פס’. לכן צריך לבדוק אם משומדת דומה לאחות אישה או לא. וכמו שאמרנו, היבם הוא הערווה בעצמו, ולכן אין צורך בכלל בפס’ לאוסרו, כי אין עשה דוחה לא תעשה כשיש כרת, וממילא לא משנה אם הוא דומה לערווה או לא. לעומת זאת, צרת משומדת- רק אם היא תהיה דומה לצרת ערווה היא תהיה אסורה, כי הוצרכנו לפס’ לאסור צרה והפס’ לאסור את הצרה קיים רק בערווה.

שואל הקובץ הערות- הרי התוס’ אומר שנידה עצמה לא דומה לאחות אישה, אולם לפי ה’תרומת הדשן’ יוצא שבאישה עצמה אין חילוק בין אחות אישה (ערווה) לנידה ומשומד כי יש בהם לאו עם כרת ולפי רבא הן אסורות, ולפי ה’תרומת הדשן’ החילוק בין ערווה לנידה הוא רק בצרתה שלא כמו התוס’ שחילק בה עצמה.
הערה שניה של ה’קובץ הערות’- מה יהיה הדין באדם גירש אשתו על תנאי שלא תתחתן עם מישהו אחר, והלכה ונשאת לאח של האסור עליה, מת הנשוי השני לה, ונפלה לייבום לפני האח שעליו תלויים הגירושין מהבעל הראשון- אם היא תתייבם היא תחזור להיות אשת איש. נחלקו הרשב"א והרמב"ן אם היא עצמה פטורה מחליצה. אך מוסכם הדבר גם לפי הרמב"ן, שסובר שהיא עצמה פטורה מחליצה, שגם צרתה אינה פטורה מחליצה. איך יכול להיות שהיא (בעלת התנאי) לא פוטרת את צרתה, אם היא בעצמה פטורה כמו ב’אשת אח’ שפוטרת צרתה? וכן שאלה זו נשאלת גם על שיטת ה’תרומת הדשן’ ש'איך יכול להיות שהמשומדת פטורה מחליצה, והיא לא פוטרת את צרתה'?

אומר ה’קובץ הערות’, שיש הבדל אם יש מצוות ייבום או שאין. בערווה, אמרה התורה על פי המופיע בברייתא- שאין מצוות ייבום, אז יש איסור ‘אשת אח’, וגם הצרה נדבקת באיסור ‘אשת אח’ מה'אחות אישה'. אבל במקום שיש מצוות ייבום, אך מכל מיני סיבות אי אפשר לקיימו- כגון בגירש אשתו על תנאי ובמשומדת- אין איסור ‘אשת אח’ על האישה, ואין לה את איסור ה’אשת אח’ להעביר לצרתה. לכן צרתה לא תיפטר, למרות שהיא עצמה יצאה מייבום כי לא יכלה להתייבם.

את החילוק הזה, אפשר לראות בתוס' שחילק בין נידה לאחות אישה- הכוונה באמת היתה לחלק גם בין הצרות כי הן תוצאה ישירה של האישה עצמה, אם היא נפטרה מייבום בגלל איסור ‘אשת אח’ או בגלל סיבות אחרות. ב'אחות אישה'- לפי הברייתא אין ייבום, ואותו איסור ‘אשת אח’ שהיה על האישה עבר לצרתה. אבל לפי רבא- אין על האישה איסור ‘אשת אח’ כי יש מצוות ייבום, ולכן היא לא מעבירה כלום לצרתה. ממילא יוצאת עוד נ"מ- שלפי הברייתא הצרה אסורה כי יש איסור ‘אשת אח’, ולפי רבא הצרה מותרת כי אין איסור ‘אשת אח’.

בעלת התנאי

יש מחלוקת רמב"ן ורשב"א על 'בעלת התנאי' - האם צריכה חליצה או לא , לפי הרשב"א פטורה מייבום אך צריכה חליצה, ולכן אינה פוטרת צרתה (הואיל יש זיקה). ומחדש הרמב"ן שהיא פטורה מחליצה אבל מודה שאינה פוטרת צרתה. אז איך היא פטורה מייבום וחליצה, ואינה פוטרת צרתה? הרי אם היא פטורה כל עיקר חוזר האיסור אשת אח שבה ופוטר את צרתה- היינו הוא עובר גם לצרתה, ואמורה להיפטר מחליצה? רק אם מסבירים שהתורה דברה עליה בפרשת ייבום, זה מסתדר. כי אם היא נכללה בפרשת ייבום- אין איסור בכלל, ואין לה שום איסור "להעביר" לצרתה, לכן אינה נפטרת. הסיבה שהיא לא מתייבמת- זה כי יש פה פטור זמני, שהיא לא ראויה לייבום. אבל התורה כן דברה עליה.

אם כן, הוכחנו שיש נפק"מ גם למעשה בין רבא לברייתא/ ר' יונה. אז חוזרת השאלה, איך רבא אמר את הסברו כשיש מנגד ברייתא?

משנה נגד רבא

אלא שקשה- שהרי יש משנה מפורשת יבמות כב א נגד ההסבר של רבא: "שני אחין נשואין שתי אחיות, ומת אחד מהן ואחר כך מתה אשתו של שני - הרי זו אסורה עליו עולמית, הואיל ונאסרה עליו שעה אחת".
איך נסביר את זה?

לכן צריך הסבר חדש בדברי רבא, ובמח' בכלל.

הסבר שני למחלוקת

אם כן, ראינו שא"א לומר שרבא חולק מעשית על הברייתא/ ר' יונה, כי יש משנה מפורשת נגדו, ויש נפק"מ בינו לבין הברייתא. חייבים לומר הסבר מחודש למח'(כך מסביר הקובץ הערות בעצמו ): רבא באמת מסכים עם הברייתא לגבי כל מה שאמרנו, והוא מסכים עם כל הנפק"מ לגביה- שאם לא כן, קשה עליו.

אז מה כבר הוא בא לחדש? מגיע רבא ואומר, שאם אתה קורא את הברייתא בפשט- יוצא לך שבעיקרון עשה באמת דוחה ל"ת שיש בו כרת, רק ספציפית באחות אישה לא כי יש פסוק. כלומר, באמת אחות אישה לא תתייבם- כי יש פסוק מיוחד, אבל בכל שאר המקרים שאין פסוק מיוחד, בכל שאר עריות- יבוא עשה וידחה את ל"ת שיש בו כרת, ויהיה ייבום. לכן אני- רבא- חייב לבוא ולהדגיש לך בברייתא, שגם באמת בלי הפסוק לא היתה מתייבמת אחות אישה, כי באמת אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת.

למה אם כן הברייתא בכ"ז הביאה פסוק, הרי לא צריך- אלא שהיא הביאה במיוחד את הפסוק כדי ללמד אותי את כל הנפק"מ. כדי שנדע שהתורה לא דברה בה בפרשת ייבום, ושמדאורייתא לא צריכה חליצה, וכל הנפק"מ שאמרנו. אבל את זה צריך לחדש רק באחות אישה- ולכן רק שם יש פסוק.

צריך לומר באמת, שההסבר הזה קשה מאד בפשט המילים בגמרא. גם נראה שהוא חולק על מה שהגמרא הביאה לפניו, וגם הוא אומר שאת הפסוקים צריך בכלל ללמד על צרת ערווה.

הסבר שלישי למחלוקת

רבא וודאי מסכים עם הברייתא, ולא תהיה נפק"מ ביניהם, כל הנפק"מ יהיו כמו הברייתא. הוא רק מגיע לזה בצורה יותר "חלקה". אבל הוא מקשה על הברייתא, ואומר שהסברא כן גרמה לה לצאת מפרשת ייבום, ונסביר. מה קרה כשהבעל נפטר?

• אופציה א- ברגע המיתה/ הנפילה, נוצר ביניהם קשר אישותי- נשמת המת כביכול עוברת ליבם, והוא כבר חצי נשוי לאשת המת. הזיקה ביניהם גורמת לקשר קרוב לנישואין, אבל לא נישואין ממש. כמו שכבר ראינו ברש"י בקידושין , ו"אשה הקנו לו מן השמיים". לכן כל מה שנשאר כדי לקיים את המצווה, זה רק להשלים את התהליך, חלק קטן- הביאה. אם אתה לא יכול לעשות את זה אתה בפלונטר, אבל אתה רק צריך לעשות דבר קטן.
• אופציה ב- ברגע המיתה/ הנפילה נוצרה זיקה. אבל גם כשיש זיקה, זה לא אומר שהיא אוטומטית אשת היבם, אלא יש קשר- שהוא חייב לקיים מצוות ייבום. הקשר- זה מה שהתורה ציוותה לעשות, חובת היבם לייבם יבמתו. כלומר, התהליך שהיבם צריך להשלים הוא כביכול גדול יותר, כי הקשר ביניהם ברגע הנפילה הוא מינימלי.

השאלה היא כביכול, באיזו רמה נקשרים היבם והיבמה בשעת הנפילה. אז מה שהברייתא אמרה, זה שבאמת בשעת הנפילה נוצר קשר רציני, והם חצי נשואים. רק שבאחות אישה- התורה אמרה במפורש שלא על קשר כזה היא דברה.

מגיע רבא ואומר- לא צריך את זה. פשוט נאמר שהקשר ביניהם הוא עצמו תלוי במצווה. אם נאמר שגדר הקשר בין היבם והיבמה הוא המצווה- באחות אישה שאין עשה דוחה ל"ת, קשר הייבום בכלל לא מתחיל. לכן כל מה שנשאר פה זה רק איסור אשת אח. לכן באמת לכל הנפק"מ- רבא יוצא כמו הברייתא, שהרי היא באמת אסורה באשת אח, והתורה לא דברה עליה בפרשת ייבום. אבל הוא עושה את זה בדרך אחרת מהברייתא.

הוכחות להסבר זה

קטן שבא על יבמתו

יש משנה שאומרת שאם קטן בא על יבמתו – תגדלנו, כלומר זה בסדר מצד הייבום. למרות שהוא קטן, הם ממשיכים לחיות ביחד. אבל בקידושין - רש"י אומר שהיא אשתו מדאורייתא לכל דבר ועניין, לגמרי, עם כל הנפק"מ בין איש לאישתו. תוס' אומר שהיא אשתו דרבנן. מה לכאורה מחלוקתם? כמו שאמרנו:
רש"י- אומר כמו הברייתא, שמדאורייתא ברגע הנפילה יש ביניהם קשר שקרוב כבר לנישואין, בגלל "כי ישבו אחים יחדיו- כל דהוא". רק צריך לגמור ע"י ביאה את מה שהתורה אמרה. אם כן, אפילו ביאה של קטן, או ביאה בלי כוונה- תהיה טובה פה. אע"פ שקטן אינו מוציא שכבת זרע, יוצא בגמרא , שדין קנין בהעראה זה קניין ללא שכבת זרע.
אבל לתוס'- מה שמחבר בין היבם ליבמה- זה שיש מצווה. לכן כל מה שהוא עושה זה רק מדרבנן, כי הקשר לא חזק, והוא קטן.

ביאה קונה באשה

הגמרא בקידושין דנה מה המקור שביאה קונה באישה, ומביאה פסוק. שואלת הגמרא, למה צריך פסוק, הרי אפשר ללמוד בקל וחומר מייבום? ולבסוף, אומרים שא"א להוכיח משם, כי "יבמה זקוקה ועומדת". מה הכוונה? רש"י- "אין ביאה אלא לגמור...", כלומר הקשר ביניהם כבר קרוב מאד לקשר של בעל ואישה. הביאה באה רק לגמור את התהליך הזה, כך מוכח די במפורש. תוס'- "שעיקר מצוותה להקים לאחיו שם".

תמצות השיטות

שיטה ראשונה- נדחתה

• ברייתא/ ר' יונה- לומדים את פטור הערווה מפסוקים- "עליה". התורה הוציאה אותה מפרשת ייבום- יש בה איסור אשת אח.
• רבא- פשוט שאין עשה דוחה ל"ת של כרת- סברא. הפסוקים- רק מלמדים על צרת ערווה. התורה דברה עליה בפרשת ייבום- אין בה איסור אשת אח.

שיטה שנייה

• ברייתא/ ר' יונה- לומדים את פטור הערווה מפסוקים- "עליה".
• רבא- לומדים מהפסוק, אבל גם יש סברא. שאל"כ- היית אומר שבאמת עשה דוחה ל"ת של כרת, רק ספציפית באחות אישה לא. לכן חייבים לומר שיש גם סברא.

שיטה שלישית

• ברייתא/ ר' יונה- בשעת הנפילה- הנשואין כבר חצי גמורים. לכן התורה חידשה לי באחות אישה- ששם אין את זה.
• רבא- פשוט אומרים שבשעת הנפילה אין קשר כ"כ חזק. גדר המצווה זה הקשר ביניהם. ממילא באחות אישה- בכלל לא מתחיל הקשר ביניהם.