התנועה הציונית: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
שמואל חיים (שיחה | תרומות) |
||
| שורה 18: | שורה 18: | ||
==תמיכת הרבנים בציונות== | ==תמיכת הרבנים בציונות== | ||
==מתנגדי הציונות== | ==מתנגדי הציונות== | ||
בתחילת המאה ו19 התרבו הניסיונות לישוב יהודי מטעם ארגון [[חובבי ציון]], בתחילה הרבנים לא ייחסו לכך בשלילה, אולם לאחר שהארגון [[חובבי ציון]] החל להתחבר עם ה[[משכילים]] החלו רבנים רבים לצאת נגדם,ביניהם היו [[אדמו"ר|אדמור"י]] [[חסידות מונקאץ']], רבי [[צבי הירש שפירא]], ובנו [[חיים אלעזר שפירא]]. התנגדותם הייתה ברוח ההשקפה דתית השוללת הכנסת שינויים באורח החיים היהודי, וכן מטעמים הלכתיים של איסור שלוש השבועות.{{מקור}} | |||
בשנת 1882, באו חברי תנועת [[ביל"ו]] שנקראה לפי ראשי התיבות של הפסוק {{ציטוטון|'''בֵּ'''ית '''יַ'''עֲקֹב '''לְ'''כוּ '''וְ'''נֵלְכָה}}.{{הערה|{{תנ"ך|ישעיהו|ב|ה}}}} וביקשו את תמיכתו של הרבי [[שמואל שניאורסון|מהר"ש]] מ[[חסידות חב"ד|חב"ד]]. הם נענו על ידי הרב, כי אם יוסיפו גם את המשך הפסוק "בְּאוֹר ה'" לראשי התיבות של תנועתם, הוא יתמוך בהם, "והייתי גם כן נוסע ומביא מאה אלף חסידים לארץ ישראל".{{הערה|ראו: יוסף שלמון, ציונות ואנטי ציונות ביהדות המסורתית במזרח אירופה, בתוך: '''ציונות ודת''', (עורכים: [[שמואל אלמוג]], [[יהודה ריינהרץ]] ו[[אניטה שפירא]], ירושלים: [[מרכז זלמן שזר]], תשנ"ד-1994, עמ' 33.}} | |||
מהראשונים שהתנגדו לציונות משום סיבת [[שלושת השבועות]] היה [[אדמו"ר הרש"ב]]. | |||
התנגדות מהותית לציונות, גם כלפי פעילות בעלת צביון דתי, השמיע ה[[רש"ר הירש]], מראשי היהדות האורתודוקסית בגרמניה. במכתב לרב [[צבי הירש קלישר]], ממבשרי הציונות בשנות השישים והשבעים, כתב הרב הירש: | |||
{{ציטוט|תוכן=דעתי קצרה מהכיר את הטוב והאמת אשר יפרחו כפי דעתו הרמה מהשתדלותו בעניין ישוב א"י, '''ואת אשר לבבו למצוה וגם חובה גדולה יחשוב, לקט שכלי לא כן ידומה'''. ואני בעניי אשר אין לי עסק בנסתרות אין טוב לי כי אם להחזיק בדרך הכבושה מאבותינו קדמונינו נ"ע, אשר לא שמו לנגד עינינו כי אם להיות חרדים בכל מאמצי כחנו לתקן דרכנו בדרך התורה לפני אלוקינו ולהרים מכשול מקרבנו, ולצפות לגאולה בכל יום אם בקולו נשמע. '''ומעולם לא שמו על שכמנו דרך הגאולה על ידי חיזוק ותיקון אדמת קדש, כי אם על ידי חיזוק ותיקון לבבנו ומעשנו לתושיה'''.|מקור=שו"ת שמש מרפא, אגרות ומכתבים י"ב}} | |||
עם זאת, הרב [[עזריאל הילדסהיימר]], גם הוא מראשי האורתודוקסיה בגרמניה ורבה הראשי של קהילת יהודי [[ברלין]], תמך ב"[[חובבי ציון]]" ובפעילותיה של [[הציונות המעשית|ציונות המעשית]], להקים מקלט ליהודים בארץ ישראל.{{הערה|"למען ציון", מובא בתוך: אברהם יוסף סלוצקי (עורך), "שיבת ציון", וורשה, דפוס האחים שולדברג, תרנ"ב}} | |||
[[קטגוריה:תולדות עם ישראל]] | [[קטגוריה:תולדות עם ישראל]] | ||
גרסה מ־07:58, 10 בספטמבר 2020
|
|
הציונות היא תנועה ואידיאולוגיה פוליטית החותרת לקיבוץ גלויות בארץ ישראל. התנועה נעורה בעיקר בסוף המאה ה-19, בעקבות פוגרומים קשים נגד קהילות יהודיות באירופה וחלקים מאסיה. התנועה הציונית, בהנהגת הקונגרס הציוני, מיסודו ובהנהגתו של ד"ר בנימין זאב הרצל, הביאה לעלייה הדרגתית של קהילות יהודיות מכל קצוות תבל לאורך המחצית הראשונה של המאה ה-20, ולאחר השואה, לעלייה בלתי חוקית של המוני ניצולים. יצירת יישובים יהודים מגובשים ומשגשגים גררה התנגדות עזה מצד תושבי המקום הערביים והתנגדות זו מלווה את מדינת ישראל בכל תחומי החיים מיום הקמת המדינה ועד ימינו אנו.
היסטוריה
מבשרי הציונות
ישנם כמה אישים הנחשבים למבשרי הציונות:
חובבי ציון
גיבוש הנועה הציונית והקונגרס הציוני
לאחר הקמת המידנה
זרמי הציונות
הציונות המדינית
הציונות הרוחנית
הציונות הדתית והמזרחי
תמיכת הרבנים בציונות
מתנגדי הציונות
בתחילת המאה ו19 התרבו הניסיונות לישוב יהודי מטעם ארגון חובבי ציון, בתחילה הרבנים לא ייחסו לכך בשלילה, אולם לאחר שהארגון חובבי ציון החל להתחבר עם המשכילים החלו רבנים רבים לצאת נגדם,ביניהם היו אדמור"י חסידות מונקאץ', רבי צבי הירש שפירא, ובנו חיים אלעזר שפירא. התנגדותם הייתה ברוח ההשקפה דתית השוללת הכנסת שינויים באורח החיים היהודי, וכן מטעמים הלכתיים של איסור שלוש השבועות.{{{1}}}
בשנת 1882, באו חברי תנועת ביל"ו שנקראה לפי ראשי התיבות של הפסוק "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה".[1] וביקשו את תמיכתו של הרבי מהר"ש מחב"ד. הם נענו על ידי הרב, כי אם יוסיפו גם את המשך הפסוק "בְּאוֹר ה'" לראשי התיבות של תנועתם, הוא יתמוך בהם, "והייתי גם כן נוסע ומביא מאה אלף חסידים לארץ ישראל".[2]
מהראשונים שהתנגדו לציונות משום סיבת שלושת השבועות היה אדמו"ר הרש"ב.
התנגדות מהותית לציונות, גם כלפי פעילות בעלת צביון דתי, השמיע הרש"ר הירש, מראשי היהדות האורתודוקסית בגרמניה. במכתב לרב צבי הירש קלישר, ממבשרי הציונות בשנות השישים והשבעים, כתב הרב הירש:
| דעתי קצרה מהכיר את הטוב והאמת אשר יפרחו כפי דעתו הרמה מהשתדלותו בעניין ישוב א"י, ואת אשר לבבו למצוה וגם חובה גדולה יחשוב, לקט שכלי לא כן ידומה. ואני בעניי אשר אין לי עסק בנסתרות אין טוב לי כי אם להחזיק בדרך הכבושה מאבותינו קדמונינו נ"ע, אשר לא שמו לנגד עינינו כי אם להיות חרדים בכל מאמצי כחנו לתקן דרכנו בדרך התורה לפני אלוקינו ולהרים מכשול מקרבנו, ולצפות לגאולה בכל יום אם בקולו נשמע. ומעולם לא שמו על שכמנו דרך הגאולה על ידי חיזוק ותיקון אדמת קדש, כי אם על ידי חיזוק ותיקון לבבנו ומעשנו לתושיה. | ||
| – שו"ת שמש מרפא, אגרות ומכתבים י"ב | ||
עם זאת, הרב עזריאל הילדסהיימר, גם הוא מראשי האורתודוקסיה בגרמניה ורבה הראשי של קהילת יהודי ברלין, תמך ב"חובבי ציון" ובפעילותיה של ציונות המעשית, להקים מקלט ליהודים בארץ ישראל.[3]
- ↑ תבנית:תנ"ך
- ↑ ראו: יוסף שלמון, ציונות ואנטי ציונות ביהדות המסורתית במזרח אירופה, בתוך: ציונות ודת, (עורכים: שמואל אלמוג, יהודה ריינהרץ ואניטה שפירא, ירושלים: מרכז זלמן שזר, תשנ"ד-1994, עמ' 33.
- ↑ "למען ציון", מובא בתוך: אברהם יוסף סלוצקי (עורך), "שיבת ציון", וורשה, דפוס האחים שולדברג, תרנ"ב