מיקרופדיה תלמודית:הכרזה א (מכירת נכסים): הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
(יצירת דף עם התוכן "'''הגדרה'''</span><ref> ט', טורים קנו-קסג.</span></ref> </span> - פרסום מאורע מסויים ברבים</span> חיוב הכרזה ב...")
 
אין תקציר עריכה
 
שורה 1: שורה 1:
'''הגדרה'''</span><ref> ט', טורים קנו-קסג.</span></ref>  </span> - פרסום מאורע מסויים ברבים</span>
'''הגדרה'''</span><ref> ט', טורים קמג-קנה.</span></ref>  </span> - חובת פרסום מכירת נכסים על ידי בית-דין, או אפוטרופוס, כדי להרבות במחירם</span>
== בהדיוט</span> ==
=== עניינה</span> ===
שום היתומים - מכריזים (משנה ערכין כא ב), והיינו שבית דין היורדים לנכסי יתומים למכרם, כדי לפרוע חוב אביהם, שמים את הקרקע, ומכריזים עליה שעומדת למכירה (רמב&quot;ם מלוה ולוה יב ח; טוש&quot;ע חושן משפט קט א), כדי שישמעו בני אדם ויבואו לקוחות רבים וירבו במחירם (על פי רבינו גרשום שם), ולא בנכסי יתומים בלבד אמרו, אלא כל הנכסים שבית דין מוכרים, צריכים להכרזה קודם שימכרו (תוספות שם ד&quot;ה שום; רמב&quot;ם מלוה ולוה כב ו,ט; טוש&quot;ע חו&quot;מ קג א</span><ref> וראה להלן: זמני ההכרזה בנכסים שאינם של יתומים, מחלוקת אם יש הבדל בין נכסי יתומים לשאר אדם בנוגע לזמני ההכרזה.</span></ref>).</span>


חיוב הכרזה בא למטרות שונות: בשביל שישמעו אחרים (לשם איום; לזהירות ממכשול); בשביל זה שמכריזים עליו (לשם ביוש; להסרת לעז); בשביל שיתגלה היחיד הנוגע בדבר, שאינו ידוע מי הוא.</span>
=== זמני ההכרזה בנכסי יתומים</span> ===
בזמני ההכרזה של יתומים נחלקו תנאים: חכמים (סתם משנה בערכין כא ב) ורבי מאיר אומרים שלשים יום (משנה שם, וברייתא שם כב א); רבי יהודה וחכמים אחרים אומרים ששים יום (ברייתא שם). הלכה כרבי מאיר (גמרא שם; רמב&quot;ם מלוה ולוה יב ח; טוש&quot;ע חו&quot;מ קט א).</span>


== לשם איום</span> ==
שלשים יום שאמרו הם דוקא אם באו להכריז ימים רצופים, אבל אם מכריזים בשני ובחמישי בלבד, צריך ששים יום (גמרא שם; רמב&quot;ם שם; טוש&quot;ע שם), ואף שאין בששים יום אלא שמונה עשר ימי הכרזה, מכל מקום כיון שנמשך הדבר זמן מרובה שומעים בני אדם (גמרא שם), ויש קול לדבר כאילו הכריזו שלשים יום רצופים (סמ&quot;ע שם סק&quot;א). יש מן הראשונים שכתבו שטוב יותר להכריז ששים יום בשני וחמישי משלשים יום רצופים, שעל ידי שמתארך הזמן מתפרסם הדבר יותר (פירוש המשניות לרמב&quot;ם ערכין שם, וברטנורא שם).</span>


=== מקורה ומטרתה</span> ===
ומכריזים בשני ובחמישי מפני שהם ימי כניסה, שהעם מתקבצים בבית הכנסת לקריאת התורה, ואף שבשבת העם מתקבצים יותר, כתבו גאונים שאסור להכריז בשבת אפילו על נכסי יתומים, משום מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר (ישעיה נח יג. תשובות רב האי גאון מכתבי יד באוצר הגאונים כתובות תשפה, וראה תשובות הגאונים הקצרות קמה); ויש שלמדו זכות על הנוהגים להכריז בשבתות על מכירת בתים וקרקעות, ואפילו שלא בנכסי יתומים, מפני שההכרזות הן כצרכי רבים שהותרו בשבת (כנסת הגדולה או&quot;ח שו הגהות בית יוסף</span><ref> ועי' שו&quot;ת הריב&quot;ש סי' שצ שכתב כן על הכרזה בדבר ערעורים על הקרקע, וראה ערך הכרזה (מאורע): תקנת הכרזה.</span></ref>).</span>


ארבעה - מחייבי-מיתות-בית-דין (ראה ערכו) - צריכים הכרזה: המסית (ראה ערכו), ובן-סורר-ומורה (ראה ערכו), וזקן-ממרא (ראה ערכו), ועדים-זוממין (ראה ערכו. ברייתא סנהדרין פט א; רמב&quot;ם ממרים ג ח), לפי שבכולם נאמר יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ (גמרא שם, ורמב&quot;ם שם), שצריך להשמיע מיתתו לרבים שלא יעשה אדם עוד כן (רש&quot;י במשנה שם ד&quot;ה כל), וצריכים להכריז: פלוני מת בבית דין על שעבר עברה זו, כדי לרדות את האחרים (רש&quot;י בגמרא שם ד&quot;ה הכרזה).</span>
=== יותר משלשים יום</span> ===
שלשים יום שאמרו הוא כדי לייפות כחם של יתומים - שבתוך כך יבואו המוסיפים על המקח (פני משה) - אבל אין מכריזים יותר משלשים יום, לפי שמכאן ואילך אתה מרע כחם (ירושלמי כתובות יא ו), שאם נמשכת ההכרזה יותר ואין אדם מוסיף, יש לחשוש שמא גם הראשון יחזור בו (תשובות המיוחסות נא; קרבן העדה ופני משה שם).</span>


בכולם נאמר וכל העם וכל ישראל - במסית: וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן (דברים יג יב), בבן סורר ומורה: וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ (שם כא כא), בזקן ממרא: וְכָל הָעָם יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ (שם יז יג) - ובעדים זוממין כתוב: וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד (שם יט כ), שלא שייך בהם לכתוב וכל העם, שלא כל העולם ראויים לעדות, שהרי יש ביניהם פסולים לעדות (גמרא שם ורש&quot;י).</span>
=== זמני ההכרזה בנכסים שאינם של יתומים</span> ===
בזמני ההכרזה של מכירת נכסי בעל חוב אחר, לא של יתומים, נחלקו ראשונים:</span>
* יש סוברים שאף שם צריכים שלשים יום, בין בטורף מלקוחות נכסים משועבדים, ובין בגובה מהלוה בעצמו נכסים בני חורין (סתימת דברי תוספות בערכין כא ב ד&quot;ה שום; בעל התרומות ג חלק ב סי' ב וסי' ז; טור חו&quot;מ קג; רמ&quot;א בשו&quot;ע שם א, בשם יש חולקין), שכל שנמכר שלא מדעת הבעלים על פי בית דין צריך שומא והכרזה כמו בשל יתומים (טור ורמ&quot;א בשו&quot;ע שם. וראה סמ&quot;ע צח ס&quot;ק יט)</span><ref> ולדעה זו לא אמרו חכמים שום היתומים אלא להשמיענו שאף ביתומים די בהכרזת שלשים יום, ואינם צריכים יותר כבהקדש (תוספות שם). על הקדש ראה להלן: בהקדש.</span></ref>.</span>
* יש סוברים שדוקא בטורף שדה מלקוחות, שקנו מן הלוה, מכריזים שלשים יום, כדרך שמכריזים על נכסי יתומים, אבל בגובה מנכסים בני חורין, מכריזים כפי מה שיראו עד שיפסקו המוסיפים (רמב&quot;ם מלוה ולוה כב ו בבני חורין והלכה במשועבדים; המחבר בשו&quot;ע חו&quot;מ צח ט וקנ א, וראה במגיד משנה שם הטעם).</span>
* ויש סוברים שאין צריך להכריז שלשים יום אלא ביתומים בלבד, אבל בנכסי שאר בני אדם מכריזים כפי המנהג שנוהגים באותו מקום, ולא כתבו לחלק בין נכסים בני חורין למשועבדים (העיטור אות ש שומא, ואות ב בקורת, בשם איכא מאן דאמר; ספר השטרות לר&quot;י ברצלוני שטר סו, בשם איכא מאן דאמר).</span>


אף עדים זוממים הנענשים במלקות או בממון צריכים הכרזה (ראה רמב&quot;ם עדות יח ז).</span>
=== ביורשים גדולים</span> ===
יורשים גדולים, יש סוברים שדינם כיתומים קטנים, וצריכים הכרזת שלשים יום כשבית דין מגבים מנכסיהם (חלקת מחוקק קד סק&quot;א לדעת הרמב&quot;ם); ויש סוברים שלא אמרו אלא ביתומים קטנים - פחותים מבני שלש עשרה שנה (ראה רשב&quot;ם בבא בתרא לג א ד&quot;ה אמר ליה, וכן הוא בשו&quot;ת מבי&quot;ט א קכב, וראה ערך נכסי יתומים) - אבל ליורשים גדולים אין בית דין עושים הכרזה כי יטרחו בעצמם (פסקי תוספות ערכין סי' סא; שו&quot;ת מבי&quot;ט שם).</span>


=== אופן ההכרזה</span> ===
=== מכריזים בבוקר ובערב</span> ===
מכריזים בבוקר ובערב (משנה ערכין כא ב; רמב&quot;ם מלוה ולוה יב ח; טוש&quot;ע חו&quot;מ קט א), בשעת יציאת פועלים ובשעת כניסת פועלים (ברייתא בגמרא שם; רמב&quot;ם שם; טוש&quot;ע שם), כדי שהרוצה לקנות יוכל לומר לפועלים לכו סיירוה בשבילי, ושיזכור בעל הבית מה שאמר להם, ויוכל לילך ולשאלם אם יפה היא (רב יהודה אמר רב בגמרא שם).</span>
* יש מפרשים יציאת פועלים היינו בבוקר כשיוצאים מבתיהם למלאכתם, וכניסת פועלים היינו בכניסתם לבתיהם בערב, כדי שיזכור בעל הבית מה שאמר להם בבוקר וילך וישאלם (רש&quot;י ערכין שם</span><ref> וכן כתבו הדרישה וסמ&quot;ע שם בדעת הטור שבבוקר יאמר לפועלים שיבקרו ובערב ישאלם, אף שהוא מפרש יציאה וכניסה להיפך.</span></ref>).</span>
* ויש מפרשים יציאת פועלים היינו בערב ביציאתם ממלאכתם, וכניסת פועלים היא בבוקר בכניסתם למלאכתם (תוספות ערכין שם ד&quot;ה בשעת, וגירסת שיטה מקובצת ברש&quot;י שם; רמב&quot;ם מלוה ולוה שם, וערכין ד כז), כדי שישמע בעל הבית הכרוז ויאמר לפועלים שנפטרים ממנו בערב שילכו לבקר את השדה, ובבוקר כשישמע את הכרוז יזכור מה שאמר לפועלים אמש וילך וישאלם (תוספות ושיטה מקובצת שם. וכן כתבו הסמ&quot;ע שם, והתוספות יום טוב ערכין, שם בדעת הרמב&quot;ם</span><ref> אף שהלשון ברמב&quot;ם הוא בבוקר ובערב בשעת הכנסת כו' והוצאת כו'.</span></ref>).</span>


באופן הכרזה זו נחלקו תנאים:</span>
=== נוסח ההכרזה וביאורו</span> ===
נוסח ההכרזה היא: שדה פלוני בסימניה ובמצריה כך היא יפה וכך היא שומה, כל הרוצה ליקח יבוא ויקח, על מנת ליתן לאשה בכתובתה, ולבעל חוב את חובו (ברייתא בערכין כא ב</span><ref> וכן הוא בתוספתא שם ריש פרק ד בהכרזה על נכסי הקדש.</span></ref>; רמב&quot;ם מלוה ולוה יב ח; טוש&quot;ע חו&quot;מ קט א, ואהע&quot;ז קד א).</span>


* רבי עקיבא אומר משמרים אותו - את הזקן ממרא - עד הרגל וממיתים אותו ברגל, שנאמר: וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד (משנה וברייתא סנהדרין פט א), ומכריזים איש פלוני נידון בשביל דבר פלוני (מאירי סנהדרין עמ' 312 בדעת רבי עקיבא, וכן כתב המזרחי שופטים בזקן ממרא שברגל מכריזים לרבי עקיבא</span><ref> וראה רמב&quot;ם ממרים ג סוף הלכה ח, וכסף משנה שם והוי יודע כו'.</span></ref>), והוא הדין בכל שאר חייבי מיתות שצריכים הכרזה, שממתינים לו עד הרגל (ספרי דברים פסקא צא במסית, ותוספתא סנהדרין יא בכולם).</span>
כך היא יפה - יש מפרשים שכך וכך היא עושה תבואה, וכך היא שומה - היינו בכך וכך שמאוה בית דין (רש&quot;י ערכין שם ד&quot;ה כך); ויש מפרשים כך היא יפה - שכך רוצים בני אדם ליתן בה, וכך היא שומתה - שעשו לה בית דין (ספר המקח לרב האי גאון שער ו; רמב&quot;ן בשמו בתשובתו שבבעל התרומות שער ג ב ד; מגיד משנה מלוה ולוה שם) יותר ממה שפוסקים עליה הרוצים לקנותה, ומודיעים הכל כדי שיקפצו בני אדם עליה (רמב&quot;ן שם).</span>


* רבי יהודה אומר אין מענים דינו של זה (משנה וברייתא שם בזקן ממרא, וספרי שם במסית, ותוספתא שם בכולם), שהרי לא נאמר &quot;יראו וייראו&quot;, אלא &quot;ישמעו וייראו&quot; (ברייתא שם בגמרא, ותוספתא שם), אלא ממיתים אותו מיד, וכותבים ושולחים לכל המקומות איש פלוני נתחייב מיתה בבית דין (משנה וברייתא שם, וספרי ותוספתא שם), וצריכים לכתוב על איזו עבירה נהרג, שאם לא כן היאך יראו ויוסרו הנשארים (כסף משנה עדות יח ז).</span>
ומכריזים לאיזה צורך מוכרים - לכתובת אשה או לבעל חוב - לפי שיש שרוצה יותר לקנות בשביל פרעון בעל חוב, שאינו מדקדק במטבעות - ונוטל זוזים שבורים וכיוצא, שהסוחרים אינם מקפידים בכך (רש&quot;י שם ד&quot;ה על) - ויש שרוצה יותר בכתובת אשה, שיוכל לפרוע לה מעט מעט (גמרא שם ורש&quot;י ד&quot;ה על), שאשה אינה יודעת להתעסק במעות, ואינן צריכות לה אלא להוצאה (ר&quot;ן כתובות ק ב).</span>


יש מהראשונים סוברים שלא נחלקו התנאים אלא בזקן ממרא בלבד, אבל בשאר חייבי מיתות שצריכים הכרזה הכל מודים שאין ממתינים עד הרגל (כסף משנה שם לדעת הרמב&quot;ם, וכן כתב בחסדי דוד לתוספתא סנהדרין יא בדעת הרמב&quot;ם</span><ref> וראה שם שכתב שהרמב&quot;ם סובר שהתוספתא חולקת על המשנה בדעת רבי עקיבא.</span></ref>), וכן פסקו ראשונים להלכה בזקן ממרא שממתינים עד הרגל (רמב&quot;ם ממרים ג ח), ואילו בבן סורר ומורה כותבים לכל ישראל: בבית דין פלוני סקלנו פלוני מפני שהיה בן סורר ומורה (רמב&quot;ם שם ז יג), וכן בעדים זוממים כותבים ושולחים: פלוני ופלוני העידו בכך וכך והוזמו, והרגנום, או לקו בפנינו, או ענשנו אותם כך וכך דינרים (רמב&quot;ם עדות שם, ובמסית לא הביא איך מכריזים. וראה בחסדי דוד שם הטעם לחלק בין זקן ממרא לשאר חייבי מיתות).</span>
=== שמים את הקרקע קודם ההכרזה</span> ===
קודם ההכרזה שמים בית דין מאותה קרקע למלוה כשיעור חובו, ואחר כך מכריזים עליה (רמב&quot;ן בבעל התרומות שער ג ב ד, וראה ראיותיו שם; רמב&quot;ם מלוה ולוה יב ח; טוש&quot;ע חו&quot;מ צח ט, ושם קט א), ועושים השומא לפי הזמן ולפי הקרקעות הנמכרים עכשיו באותה מדינה (רמב&quot;ן שם; טוש&quot;ע שם קג א</span><ref> ראה בית יוסף ורמ&quot;א שם קט ג אם מכרו בית דין בשעת מגפה ומלחמה כשהוזלו קרקעות.</span></ref>. וראה ערך שומא).</span>


== לזהירות ממכשול</span> ==
יש מן הראשונים סוברים שאם רוצה המלוה לעכב השדה לעצמו ולקבלה בחובו באותה שומא ששמאוה בית דין אין צריך להכריז, ומחליטים אותה לו (תוספות ערכין כא ב ד&quot;ה כך), וכן אמרו בירושלמי שאין צריך להכריז אלא כשלא מצאו שומן, אבל מצאו שומן - מחליטים (ירושלמי כתובות יא ו), כלומר אין צורך להכריז שלשים יום אלא כשלא מצאו מי שנותן כשומת הבית דין, אבל אם מצאו מי שיתן כך מחליטים לו מיד את השדה ואין צריך להכריז על כך (רמב&quot;ן בבעל התרומות שם</span><ref> וראה קרבן העדה ופני משה שם שפירשו שאין צריך להכריז כלל.</span></ref>).</span>


=== בבשר טרפה</span> ===
ויש חולקים וסוברים שדעת הבבלי היא שאפילו מצאו כדי שומתם, או שהמלוה בעצמו רוצה לקבל בכדי השומא, חייבים להכריז שלשים יום (רמב&quot;ן בבעל התרומות שם, וכן דעת הטור שם קג, ראה בית יוסף שם ז</span><ref> וראה באר הגולה שם אות ד, ובאור הגר&quot;א שם סק&quot;ו, דלא קיימא לן כירושלמי.</span></ref>).</span>


במקום שכל הטבחים ישראלים הם, ובאה טרפה לידם - יש שמכריזים שהיום יש טרפה בבית המטבחיים, ויש שאין מכריזים (ראה חולין צג ב, ורש&quot;י ד&quot;ה במקום, ושם צד ב ורש&quot;י), במקום שמכריזים, כשלא הכריזו, קונים בשר מן הגוי (גמרא שם. וראה ערך בשר שנתעלם מן העין).</span>
על כתיבת שטר אדרכתא לפני ההכרזה ושטר הכרזה - הנקרא אגרת בקורת - אחר שהחליטו את הקרקע ללוקח בהכרזה, ראה ערך אגרות בית דין.</span>


כשמכריזים, אין מכריזים בא לידינו בשר טרפה בשביל גוים, שגנאי הוא להם לקנות בשר שאין ישראל רוצים לאוכלו, אלא בא לידינו בשר לגוים (גמרא שם צד ב, ורש&quot;י ד&quot;ה לא).</span>
== בהקדש</span> ==
=== עניינה וזמן ההכרזה</span> ===
שום ההקדש - גזבר המוכר קרקע של הקדש (רש&quot;י) שהיתה שדה מקנה אצל המקדיש, שהיא נפדית בדמים שהיא שוה (פירוש המשניות לרמב&quot;ם וברטנורא ערכין ו א. וראה ערך פדיון הקדש) - מכריזים ששים יום (משנה ערכין כא ב; רבי מאיר וחכמים בברייתא שם כב א); רבי יהודה אומר תשעים יום (ברייתא שם).</span>


=== בפסול לעדות מדבריהם</span> ===
ההלכה היא שמכריזים ששים יום רצופים (רמב&quot;ם ערכין ד כז) בבוקר ובערב (משנה שם; רמב&quot;ם שם).</span>


הפסול לעדות מדבריהם (ראה ערך פסולי עדות) צריך הכרזה (סנהדרין כו ב; רמב&quot;ם עדות יא ו; טוש&quot;ע חושן משפט לד כג), ואינו נפסל לעדות עד שיכריזו בית דין פסלותו (רש&quot;י שם ד&quot;ה הכרזה), כדי שלא לאבד זכות העם, שהרי לא ידעו שהוא פסול (רמב&quot;ם שם), וכשיכריזו יזהרו מלמסור לו עדות (רמ&quot;ה שם).</span>
ואין חוששים שמא על ידי שימשכו ימי ההכרזה יורע כח ההקדש, כי שמא יחזור בו מי שרצה ליקח, כדרך שחוששים בנכסי יתומים (ראה לעיל: בהדיוט; יותר משלושים יום), לפי שהקדש תופס ראשון-ראשון - ואין המעלה בדמיו יכול לחזור בו, באופן שיהיה הפסד להקדש (קרבן העדה ופני משה על הירושלמי. וראה ערך פדיון הקדש) - ומכל מקום דיו להקדש שיהא כפלים מהדיוט, ואין צריך להכריז יותר מזה (ירושלמי כתובות יא ו, וראה תשובות המיוחסות נא). ההכרזה בקרקע ששים יום היא מדרבנן (קרית ספר על הרמב&quot;ם ערכין סוף פרק ד).</span>


=== ברועה</span> ===
=== מטלטלין</span> ===
מטלטלין של הקדש אינם צריכים הכרזה ששים יום, ומוכרים אותם מיד (תוספות ערכין כד א ד&quot;ה אין להקדש; רמב&quot;ם ערכין ג יט-כ), לפי שבמטלטלים חוששים שמא יגנבו בינתיים (תוספות שם</span><ref> וראה נתיבות המשפט קט סק&quot;א בדעת התוספות.</span></ref>), ואף שאין מכריזים עליהם ששים יום, כדרך שמכריזים בקרקעות, אבל מכריזים עליהם בפני כל הבאים לפדות (רמב&quot;ם ח ג בפדיון מטלטלים של הקדש).</span>


ברועים, שפושטים ידיהם בגזל ומניחים בהמתם לרעות בשדות של אחרים (ראה ערך גזלן), מכיון שעברה שלהם מפורסמת לכל (רש&quot;י) נחלקו בהם אמוראים אם צריכים הכרזה (סנהדרין כו ב. וראה ערך הנ&quot;ל).</span>
=== שמים את הקרקע קודם ההכרזה</span> ===
קודם ההכרזה שמים את הקרקע, ואחרי השומא - מכריזים (ירושלמי כתובות יא ו; רמב&quot;ם ערכין ד כז, וראה שם ז טז), וכתבו ראשונים שאין מוכרים אותה אלא אם כן מצאו לוקחים כפי שומתם (רמב&quot;ן בתשובתו שבבעל התרומות שער ג ב ד); מצאו שומן - מחליטים (ירושלמי כתובות שם), שאם מצאו מי שנותן בה כדי שומתם ששמו בתחילה, מחליטים לו, ואין צריך להשלים ימי ההכרזה (רמב&quot;ן בבעל התרומות שם, וראה קרבן העדה ופני משה שם. וראה לעיל: בהדיוט; שמין את הקרקע קודם ההכרזה), וראשונים כתבו שאף שמצאו כפי שומתם, משלימים ימי ההכרזה, שמא יבוא אחר ויעלה בדמים (ראה רמב&quot;ן שם, וראה לעיל, שם).</span>


=== היכן מכריזים</span> ===
ויש שכתב בדעת ראשונים שבהקדש אין צורך בשומא כלל אלא הכרזה בלבד (שיטה מקובצת כתובות ק ב ד&quot;ה ועד כמה בדעת רש&quot;י).</span>


ההכרזה היא בבית דין (סנהדרין כו ב), וראשונים כתבו שהיא בבתי כנסיות ובתי מדרשות (רמב&quot;ם עדות יא ו; טוש&quot;ע חו&quot;מ לד כג), שאין כל העם נמצאים בבית דין לשמוע ההכרזה (רדב&quot;ז שם, וראה מאירי סנהדרין שם שכתב בבית דין או בבתי כו').</span>
על סדר הפדיון כשאחד מהקונים בשעת הכרזה חזר בו, וכן על ההבדל בין שהמקדיש בעצמו פודה או שאחרים פודים, ראה ערך פדיון הקדש.</span>


הפסולים מדרבנן שצריכים הכרזה, אם מענישים אותם ברבים על עבירתם, כגון שהוציאום מבית הכנסת, הרי זה כאילו הכריזו עליהם, ואין לך הכרזה גדולה מזו (ראב&quot;ן סנהדרין שם; מרדכי שם תרצה בשמו; רמ&quot;א בדרכי משה ובשו&quot;ע שם).</span>
== כשאין מכריזים</span> ==
יש דברים, שאין מכריזים עליהם, ומקומות וזמנים, שאין מכריזים בהם.</span>


=== במילת ממזר</span> ===
=== דברים שאין מכריזים עליהם</span> ===
אלו דברים שאין מכריזים עליהם: העבדים, והמטלטלין, והשטרות - העבדים שמא ישמעו ויברחו, מטלטלין ושטרות שמא יגנבו (כתובות ק ב; רמב&quot;ם מלוה ולוה יב יא; טוש&quot;ע חו&quot;מ קג ב, ואהע&quot;ז קד ד) כשנאספים לראותם כדי ללקחם (רש&quot;י שם ד&quot;ה שמא).</span>


במילת ממזר מכריזים אחר המילה בקול רם: תדעו שהולד הנימול הוא ממזר (מהרי&quot;ל הלכות מילה; רמ&quot;א בשו&quot;ע יורה דעה רסה ד: ומפרסמים</span><ref> וראה באור הגר&quot;א שם ס&quot;ק כא שכתב מקור מיבמות עח ב: אכריז עליה דממזרא.</span></ref>), כדי שלא יתערב זרעו בזרענו (מהרי&quot;ל שם).</span>
על סדר מכירתם באופן שלא יהא נזק ליתומים, ראה ערך נכסי יתומים.</span>


== לשם ביוש</span> ==
=== מקומות שאין מכריזים בהם</span> ===
יש מקומות שנהגו למכור אפילו קרקע שלא בהכרזה (כתובות ק ב; טוש&quot;ע חו&quot;מ קט ג), כגון נהרדעא שמעולם לא עשו בה אגרת בקורת - כתב הכרזה של מכירת קרקעות על ידי בית דין (ראה ערך אגרות בית דין כרך א) - משום שבנהרדעא היו מבזים את הקונים נכסים במכירת בית דין, וקוראים להם בלשון גנאי &quot;בני אוכלי נכסי הכרזה&quot;, מפני שהמכירה נעשית מתוך לחץ של הנושים, ובדרך כלל הקונים קונים בזול מחמת כך, וקורים להם אוכלי שדות הכרזה (גמרא שם, ורש&quot;י ד&quot;ה משום, וראה טור שם וסמ&quot;ע ס&quot;ק טו), או שהיו מבזים את המכריזים שנוטלים שכר על שהיו מכריזים (לשון אחר ברש&quot;י מהדורא קמא בשמיטה מקובצת שם; מאירי שם).</span>


=== מורדת על בעלה</span> ===
וכתבו ראשונים שלאו דוקא אותה טענה של נהרדעא, אלא בכל מקום שיגיע בהכרזה נזק וקלקול ליתומים - אין מכריזים, וכל מקום שנהגו שלא להכריז ולא נודע טעמו של דבר למה נמנעו מלהכריז מסתמא לא בטעות נהגו ובדין נמנעו (רשב&quot;א בתשובות המיוחסות נא, והובא בקיצור בבית יוסף שם סוף סימן קט).</span>


המורדת על בעלה, שפוחתים לה מכתובתה בכל שבוע עד כנגד כתובתה (ראה ערך מורדת), חזרו רבותינו ונמנו שיהו מכריזים עליה ארבע שבתות זו אחר זו (ברייתא בכתובות סג ב</span><ref> ובתוספתא שם ה: מתרין, והגר&quot;א הגיה מכריזין.</span></ref>; רמב&quot;ם אישות יד ט; טוש&quot;ע אבן העזר עז ב) אולי תבוש ותכלם (תוספות רי&quot;ד שם, וכן בטור שם: כדי לביישה</span><ref> וכן כתב בשו&quot;ת הריב&quot;ש שפח, וכן מבואר במגיד משנה שם ומיכספא כו', וברא&quot;ש שם לג טוב להודיע קודם שיכלימוה.</span></ref>).</span>
=== זמנים שאין מכריזים בהם</span> ===
זמנים שאין מכריזים הם: כשמוכרים בשביל פרעון מס המלך, או למזונות, או לקבורה (כתובות ק ב; רמב&quot;ם מלוה ולוה יב יא; טוש&quot;ע חו&quot;מ קט ג, ואהע&quot;ז קד ג), לפי שהדבר נחוץ (רמב&quot;ם שם; טוש&quot;ע אהע&quot;ז שם) אין להשהות המכירה בשביל ריוח היתומים פן יכעס שוטר המלך, וכן משום חסרון מזונות, ומשום בזיון המת (רש&quot;י בבא מציעא קח ב ד&quot;ה בלא אכרזתא).</span>


ארבע שבתות שאמרו, יש מפרשים ארבע שבועות, ומכריזים בכל יום (רמב&quot;ם שם; שו&quot;ע שם); ויש מפרשים שבתות ממש, ומכריזים ארבע פעמים (רש&quot;י שם ד&quot;ה דיקא; טור שם ארבע פעמים; רמ&quot;א בשו&quot;ע שם בשם יש אומרים, וכתב שכן נראה לו עיקר</span><ref> וראה תוספתא שם [הוצאת צוקרמנדל] פעם אחת בשבת, וכן הוא בתוספות שם ד&quot;ה דיקא בשם התוספתא, ובדפוס פעמיים בשבת.</span></ref>), ואף שהכרזה בשבת לדבר אחר אסורה (ראה להלן: תקנת הכרזה; בשבת), זו שהיא למצוה, כדי שתחזור האשה לבעלה - מותרת (שיטה מקובצת בשם תלמידי רבינו יונה; שו&quot;ת הריב&quot;ש שצ: משום שלום בית).</span>
* למזונות שאמרו, היינו בין שבית דין מוכרים מנכסי יתומים בשביל מזונות האלמנה (תוספות בבא מציעא קח ב ד&quot;ה מזבנינן; רמב&quot;ם אישות יח כ; טוש&quot;ע אהע&quot;ז צג כה), או היתומים (רש&quot;י כתובות פז א ד&quot;ה ולמזוני), או למזון הבנות וכסותן (תוספות בבא מציעא שם; רמב&quot;ם שם יט יא; טוש&quot;ע שם קיב ו), ובין כשמוכרים נכסיו של אדם שהלך למדינת הים לצורך מזונות אשתו (רמב&quot;ם שם יב טז; טוש&quot;ע שם ע ה).</span>


ואין מכריזים עליה אלא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות (גמרא שם; רמב&quot;ם שם; טוש&quot;ע שם), ולא בשווקים וברחובות (שיטה מקובצת שם, בשם תלמידי רבינו יונה; מגיד משנה שם), לסוברים שמכריזים בכל יום, אילו היו מכריזים בשווקים וברחובות היה מתפרסם הדבר בפחות מזמן של ארבעה שבועות, והיתה נכלמת (מגיד משנה שם); ולסוברים שמכריזים בשבתות ממש, הרי זה לפי שהם ימים שאינם של מלאכה, והכל מצויים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות (רש&quot;י שם ד&quot;ה דיקא).</span>
* לקבורה, היינו שמוכרים לקבורת המת או היתומים (רש&quot;י כתובות פז א ד&quot;ה ולקבורה), או לקבורת האשה, כשבעלה במדינה אחרת (תוספות בבא מציעא שם; רמב&quot;ם אישות יד כד; טוש&quot;ע שם פט ג), ואף שדבר פשוט הוא שאין להניח את המת מוטל באשפה כל ימי ההכרזה, מכל מקום הוצרכו לומר שלקבורה אין צריך הכרזה, שאפילו לוו לצורך קבורה, ואחר כך מוכרים כדי לפרוע - אין מכריזים, שלא תהא מכשילו לעתיד (תוספות בבא מציעא שם בתירוץ א, וראה שם תירוץ נוסף).</span>


על הסדר לפני ההכרזה ואחריה, ראה ערך מורדת.</span>
אבל מי שנשבית אשתו והוא במדינת הים, ובית דין יורדים לנכסים ומוכרים כדי לפדותה, צריכים הכרזה (רמב&quot;ם שם יד כ; טוש&quot;ע אהע&quot;ז עח ד</span><ref> וראה חלקת מחוקק שם סק&quot;ה שהקשה למה יגרע מצוה רבה כזו ממזונות וכו'.</span></ref>), וכתבו אחרונים שבמקום שיהיה חשש שתהיה מוחלטת בשביה על ידי עיכוב ההכרזה ודאי שמוכרים בלי הכרזה, והדבר תלוי בראות עיני בית דין (בית יעקב לכתובות, בחידושיו לשו&quot;ע שם).</span>


=== מי שאינו רוצה לזון ילדיו</span> ===
=== מכירה לשאר צרכי יתומים</span> ===
כשמוכרים קרקעות היתומים בשביל שאר צרכי היתומים שהאפוטרופוס רשאי למכור קרקע בשבילם (ראה ערך אפוטרופוס כרך ב), נחלקו ראשונים:</span>


מי שאינו רוצה לזון את בניו ובנותיו, אחר שהם בני שש שנים - שעד אז כופים אותו לזונם (ראה ערך אב (א), המוליד כרך א) - ואף אחר שגערו בו והכלימו אותו אינו רוצה, מכריזים עליו בציבור, ואומרים: פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו, והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן את אפרוחיו (רמב&quot;ם אישות יב יד; טוש&quot;ע אהע&quot;ז עא א. וראה ערך הנ&quot;ל), כדי להכלים אותו ברבים (מאירי כתובות מט ב)­; ויש שכתבו בטעם הכרזה זו כדי שידעו הצבור וירחמו על הבנים (תוספות רי&quot;ד כתובות שם).</span>
* יש סוברים שצריכים הכרזה (רש&quot;י במהדורא קמא בשיטה מקובצת כתובות פז א, וכן דעת תוספות כתובות שם ד&quot;ה לכרגא בדעת רש&quot;י; רבינו גרשום ערכין כא ב לפרנסה או לכסות</span><ref> כך צריך לומר, וכן הוא בשיטה מקובצת כתובות ק ב בשם רבינו אליקים, ולא כהגהת ש&quot;ס ווילנא שם לכתובה.</span></ref>) שלשים יום (רבינו גרשום שם; מאירי שם, בשם יש מפרשים), ובשביל מזונותיהם בלבד הוא שאין צריך הכרזה (ראה רש&quot;י שם פז א, וראה לעיל).</span>


== להסיר לעז</span> ==
* יש חולקים וסוברים שכל שמוכרים אפילו בשביל שאר צרכי היתומים אינם צריכים הכרזה, ולא הוצרכו לומר שבשביל שלשה הדברים - מס ומזונות וקבורה הנ&quot;ל - מוכרים בלי הכרזה אלא שלאלו דברים מוכרים אפילו לצורך האשה והבנות (תוספות כתובות שם; רמב&quot;ן (הנדפס ע&quot;ש הרשב&quot;א) שם צט ב; ריטב&quot;א שם ד&quot;ה לכרגא).</span>


מי שנתייחד עם אשת איש, נחלקו אמוראים:</span>
* ויש שסוברים שאפילו כשלוו לשאר צרכי היתומים, ובית דין או אפוטרופוס מוכרים לפרוע מה שלוו, מוכרים ופורעים בלא הכרזה, שכל שמוכרים לצרכי היתומים לא שייך בו הכרזה (רמב&quot;ן שם; טוש&quot;ע חו&quot;מ קט ד, ושם קי ח. וראה אהע&quot;ז קד ג), ושלשה דברים שאמרו הוא שאף שלוה אביהם לצורך זה מוכרים בלי הכרזה (רמב&quot;ן שם).</span>


* מר זוטרא אמר מלקים ומכריזים (קדושין פא א), מלקים על שעברו על איסור יחוד (ראה ערכו), ומכריזים עליה שלא זינתה אלא נתייחדה (רש&quot;י שם ד&quot;ה מר) שלא להוציא לעז על בניה (ראה גמרא שם), והכרזה זו היא לטובתה (חלקת מחוקק כב סק&quot;ג).</span>
=== באלמנה המוכרת שלא בבית דין</span> ===
אלמנה המוכרת מנכסי יתומים שלא בבית דין, אינה צריכה הכרזה (כתובות צח א; רמב&quot;ם אישות יז יג, ושם יח כ; טוש&quot;ע אהע&quot;ז צג כה, ושם קג א), שאין הכרזה אלא למכירת בית דין (מאירי כתובות שם).</span>


* ורב אשי אמר אין מלקים ולא מכריזים, לפי שיש מי ששמע המלקות ולא שמע ההכרזה, ויוציאו לעז על בניה (גמרא שם). הלכה כרב אשי (רמב&quot;ם איסורי ביאה כב ג; טוש&quot;ע אהע&quot;ז כב ב).</span>
יש מן הראשונים סוברים שדוקא במוכרת למזונות, אבל במוכרת לכתובתה צריכה הכרזה (מאירי שם בשם יש מפרשים), אבל רוב הראשונים סוברים שאף המוכרת לכתובתה אינה צריכה הכרזה, כל שמוכרת שלא בבית דין (מאירי שם, בדעת הרמב&quot;ם אישות יז יג. וראה שם במגיד משנה; טוש&quot;ע אהע&quot;ז קנ א</span><ref> וכן דעת כל הראשונים להלן בטעמים שכתבו למה אין צריך הכרזה.</span></ref>), וטעמים שונים כתבו ראשונים למה הקילו במכירה שלא בבית דין, שאינה צריכה הכרזה:</span>


יש מהראשונים סוברים שכל המתייחד עם אשה שאסור להתייחד עמה, מלקים אותם מכת-מרדות (ראה ערכו), ומכריזים עליהם (רמב&quot;ם שם; שו&quot;ע שם), ואף הכרזה זו היא לטובתה, שידעו שלא זינתה (חלקת מחוקק שם), ויש שכתב הטעם כדי לביישם (ערוך השלחן שם כב ג); ויש חולקים וסוברים שבפנויה אין מכריזים (מאירי קדושין שם, וכן הטור שם לא הזכיר הכרזה, וראה ערך יחוד).</span>
* יש מפרשים מפני שאם טעתה ומכרה אפילו שוה מנה ודינר במנה - מכרה בטל, ואין יכול לבוא על ידי זה הפסד ליתומים, מה שאין כן בית דין שמכרו שמכרם קיים כשטעו בפחות משתות (תוספות שם ד&quot;ה אמר).</span>


== שיוודע הנוגע בדבר</span> ==
* יש מפרשים שקולא היא שהקילו באלמנה, כמו שהקילו עליה שתמכור שלא בבית דין (רא&quot;ש שם יא יג, בשם רבנו יונה; ר&quot;ן שם בתירוץ ב, וראה שם טעם הדבר).</span>


=== בהשבת אבדה</span> ===
* ויש מפרשים מפני שהמוכרת שלא בבית דין אחרי ששמים לה שלשה הדיוטות (ראה ערך שומא) היא הולכת וחוקרת ומדקדקת בממכרה, ששבח הוא לה שתשביח בנכסי יתומים, וחקירתה ודקדוקה הם כהכרזה (שיטה מקובצת שם, בשם תלמיד הרשב&quot;א).</span>


המוצא אבדה שחייב להחזירה (ראה ערך אבדה, וערך השבת אבדה) - חייב להכריז עליה (משנה בבא מציעא כז א; רמב&quot;ם גזלה ואבדה יג א; טוש&quot;ע חו&quot;מ רסז ג), אם אינו מכיר את בעליה (טור שם; רמ&quot;א בשו&quot;ע שם).</span>
=== במקום הפסד</span> ===


עד מתי חייב להכריז:</span>
היה על היתומים מלוה ברבית מגוי, שאינו רוצה לוותר על הרבית שבמשך ימי ההכרזה, או שהיתה עליהם כתובת אשה, שניזונית מנכסיהם, ובאופן שרשאים היתומים לשלם לה הכתובה ולהיפטר ממזונותיה (ראה טוש&quot;ע אהע&quot;ז צג, וראה ערך אלמנה כרך ב), מוכרים בית דין בלא הכרזה ופורעים חובותיהם, לפי שאין מניחים ההפסד הודאי של הרבית והמזונות מפני ספק הריוח שיוכלו להרויח על ידי ההכרזה (סמ&quot;ע קי סק&quot;ב, על פי ערכין כב א, ורש&quot;י ותוספות שם ד&quot;ה תנן).</span>


* רבי מאיר אומר עד כדי שידעו בו שכניו (משנה שם כח א), היינו שכני המקום שנמצאת בו האבדה (גמרא שם).</span>
== טעות בהכרזה ובמכירה</span> ==
=== הדין</span> ===
בית דין שמכרו שלא בהכרזה, בדברים וזמן שצריכים להכריז, נעשו כטועים בדבר משנה, וחוזרים ומוכרים בהכרזה (כתובות ק ב; רמב&quot;ם מלוה ולוה יב י; טוש&quot;ע חו&quot;מ קט ג, ואהע&quot;ז קד ב. על טעות בדבר משנה ראה ערך טעות הדיינים), ואפילו לא טעו ומכרו שוה בשוה (גמרא שם; טור חו&quot;מ ואהע&quot;ז שם; שו&quot;ע אהע&quot;ז שם, וסמ&quot;ע קט סק&quot;ז), ובין ביתומים קטנים, ובין ביתומים גדולים, ובין בנכסי כל אדם שבית דין חייבים להכריז עליהם - אם עברו ומכרו שלא בהכרזה, הדין כן (כסף משנה מלוה ולוה שם, בדעת הרמב&quot;ם ומגיד משנה אישות יז יג</span><ref> וראה לעיל: בהדיוט; ביורשים גדולים, שיש אומרים שביתומים גדולים אין צריך הכרזה.</span></ref>).</span>


* רבי יהודה אומר שלש רגלים, ואחר הרגל האחרון שבעה ימים, כדי שילך כל אחד לביתו מששמע ההכרזה וידע אם אבד לו, ויחזור אם יבין שאבד, ויכריז יום אחד (משנה שם, וראה ערך השבת אבדה על דיני הכרזת אבדה). הלכה כרבי יהודה (רמב&quot;ם שם ה&quot;ח).</span>
=== כשלא הוצרכה הכרזה</span> ===
בדברים ומקומות וזמן שאין צריך הכרזה, ומכרו בית דין בלא הכרזה, אלא שטעו והותירו שתות או פיחתו שתות - מכרם בטל (משנה כתובות צט ב, וגמרא שם ק ב לגירסת רש&quot;י וגירסתנו לעולם בדלא אכרוז כו'</span><ref> ואף לגירסת הרי&quot;ף בדאכרוז, ראה להלן, שכל שכן כשלא הכריזו, וראה להלן פירוש רב האי גאון שמפרש כשהכריזו במקום שצריך להכריז, אבל לדין אף הוא מודה.</span></ref>), רבן שמעון בן גמליאל אומר מכרם קיים, אם כן מה כח בית דין יפה (משנה שם), הלכה כחכמים (רמב&quot;ם מלוה ולוה יב יא, וראה מכירה יג י; טוש&quot;ע חו&quot;מ קט ג, ואהע&quot;ז קד ג). טעו בפחות משתות - מכרם קיים (רמב&quot;ם שם; טוש&quot;ע שם).</span>


ואבן גבוהה היתה מחוץ לירושלים, שעליה היו מכריזים (רמב&quot;ם שם א, על פי ברייתא שם ב אבן הטוען כו'. ושם: בירושלים), משחרב בית המקדש התקינו שיהו מכריזים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות (ברייתא שם; רמב&quot;ם שם ט; טוש&quot;ע שם ג</span><ref> וראה סמ&quot;ע שם אם יכריז בשעת תפלה או אחר כך, וראה ערך הנ&quot;ל.</span></ref>), משרבו האנסים התקינו שיהיו מודיעים לשכניו ומיודעיו ודיו (גמרא שם, ורמב&quot;ם וטוש&quot;ע שם).</span>
יש שכתבו בדעת ראשונים שאף בדברים ומקום וזמן שצריך הכרזה והכריזו, אלא שלא דקדקו כראוי יפה-יפה בשומא והכרזה כמשפט, הותירו או פיחתו שתות - מכרם בטל (כסף משנה שם, בדעת הרמב&quot;ם שם; שו&quot;ע שם. וראה מגיד משנה שלא פירש כן ברמב&quot;ם, וראה סמ&quot;ע קט ס&quot;ק יא, וש&quot;ך שם סק&quot;ב).</span>


=== ביוצא ליהרג</span> ===
=== כשהכריזו כראוי</span> ===
עשו אגרת בקורת - היינו שהכריזו כראוי (רש&quot;י, וראה ערך אגרות בית דין) - אפילו שטעו ומכרו שוה מנה במאתים, או שוה מאתים במנה - מכרם קיים (משנה כתובות צט ב), שהואיל והכריזו, אין כאן טעות בפשיעה אלא לפי מה שנזדמנו הקופצים (מאירי שם). ונחלקו בדבר ראשונים:</span>


היוצא ליהרג בבית דין, כרוז יוצא לפניו: איש פלוני בן פלוני יוצא ליסקל - כשמחוייב סקילה - על שעבר עברה פלונית, ופלוני ופלוני עדיו, כל מי שיודע לו זכות יבוא וילמד עליו (משנה סנהדרין מג א; רמב&quot;ם סנהדרין יג א. וראה ערך דיני נפשות), וצריך להוסיף בכרוז שעשה עברה זו במקום פלוני וביום פלוני ובשעה פלונית (גמרא שם; רמב&quot;ם שם: בזמן פלוני), שמא יש שידעו ויבואו להזים עדיו (גמרא שם).</span>
* יש סוברים שהדברים אמורים שהכריזו בדברים ובזמן שצריך להכריז, אבל אם הכריזו כשאין צריך להכריז וטעו, כיון שמן הדין אין צריך הכרזה, הכרזתם לא מעלה ולא מורידה, ודינם כאילו לא הכריזו (רי&quot;ף שם נח א</span><ref> והיינו לגירסתו בגמרא ק ב רישא וסיפא בדאכרוז ולא קשיא כאן (היינו בסיפא שמכרן קיים) בדברים שמכריזין.</span></ref>; רמב&quot;ם מלוה ולוה יב יא; ראשונים כתובות שם; המחבר בשו&quot;ע חו&quot;מ קט ג, ואהע&quot;ז קד ב).</span>


=== הלוקח קרקע מסקריקון</span> ===
* יש סוברים שההכרזה מועילה לעולם, בין שהיו מחוייבים להכריז, ובין שלא היו מחוייבים (מגיד משנה מלוה ולוה שם לגירסת רש&quot;י לעולם בדלא אכרוז וכו'; רא&quot;ש כתובות יא כ, וטור שם בשמו</span><ref> וראה שם שמפרש שמפרש כן אף שגורס כהרי&quot;ף בדאכרוז.</span></ref>; רמ&quot;א בשו&quot;ע חו&quot;מ ואהע&quot;ז שם, בשם יש אומרים. וראה ברא&quot;ש שם הטעם), ואף לדעה זו יש מהאחרונים שכתב שדוקא בקרקע כשאין צריך להכריז והכריזו מקחם קיים, ולא במטלטלים (ערוך השלחן קט ה, אבל לא משמע כן מלשון הרא&quot;ש שם).</span>


לקח קרקע מסקריקון - גוי הורג נפשות - שתיקנו חכמים שאם שהתה לפני הסקריקון י&quot;ב חודש, כל הקודם ליקח – יקח, ונותן לבעלים רביע, שהסקריקון דרכו להוזיל ברביע (ראה משנה גיטין נה ב. וראה ערך סקריקון), ולא יהיו הבעלים קודמים לכל אדם ליקח, אמרו בירושלמי שמכריזים והולכים ארבע שבתות לאחר י&quot;ב חודש (ירושלמי שם ה ז), שמא יבואו עדיין הבעלים ויקדמו הם (פני משה שם. ולא הוזכרה הכרזה זו בפוסקים, ראה טוש&quot;ע חו&quot;מ רלו).</span>
* ויש סוברים שלא אמרו שאם הכריזו מכרם קיים אפילו שמכרו שוה מנה במאתים אלא כשהכריזו בדברים ובזמן ובמקום שאין צריך להכריז - הואיל ועשו לפנים משורת הדין והחמירו על עצמם (רמב&quot;ן וריטב&quot;א לדעה זו) - אבל אם הכריזו בדברים הצריכים הכרזה וטעו בשתות - מכרם בטל, ודינם שוה לדברים שאין מכריזים עליהם ולא הכריזו וטעו ומכרו (ספר המקח לרב האי גאון שער ו</span><ref> ראה שם שגורס כרי&quot;ף אלא שמפרש: ולא קשיא כאן, היינו ברישא שמכרם בטל בדברים שמכריזים.</span></ref>; ראשונים כתובות שם, בשם רב האי גאון; לחם משנה מכירה יג י, בדעת הראב&quot;ד בהשגות שם).</span>
 
=== אף בשבת</span> ===
 
הכרזה זו שבסקריקון מותרת אף בשבת משום ישוב ארץ ישראל, ועוד שההכרזה עצמה אינה ענין של חול אף שיוצאים ממנה דברי חול (תשובות הר&quot;ן בשו&quot;ת הריב&quot;ש שצ), וכן להכריז בשבת על אבדה, שמי שיודע דבר על אבדת פלוני יאמר לו - מותר, ואפילו הוא דבר שאסור לטלטלו בשבת (שו&quot;ת רשב&quot;א ד קח; בית יוסף או&quot;ח שו בשמו, ושו&quot;ע שם יב), שכל שיש בדיבורו מצוה - מותר (שו&quot;ת רשב&quot;א שם).</span>
 
ומכל מקום גבאי צדקה לא יכריזו ביום טוב כדרך שמכריזים בחול, אלא גובים מן החצרות בצנעא (תוספתא דמאי ג, וירושלמי שם א; רמב&quot;ם יום טוב ד כו; טוש&quot;ע או&quot;ח תקכה ב), אף שמותר להכריז על דבר מצוה, כיון שאפשר בצנעא - אסור (מגן אברהם שם סק&quot;ב).</span>
 
== תקנת הכרזה</span>  ==
 
=== מהותה</span> ===
 
יש מקומות שתיקנו ראשונים שכל המוכר קרקע או נותנה במתנה, שתהא רשות בידו של לוקח או מוכר או של הנותן או המקבל לבקש שיכריזו על ידי שלוחי צבור בבתי כנסיות של העיר ארבע שבתות רצופות, שכל שיש לו שום זכות או שטר או שום שעבוד בעולם, מלבד שטר כתובת אשה ומתנתה, יבוא ויודיע, ואם לא יבוא מהכרזה ראשונה עד סוף שלשים יום תהא זכותו מופקעת ולא תהא לו רשות לתבוע לעולם (ריב&quot;ש שפח ותשובות הר&quot;ן בסי' שצ תקנת הרא&quot;ה, וכעין זה בתשובות המיוחסות נט ובריטב&quot;א כתובות ק א ד&quot;ה כי), אבל כל שלא היתה שם תקנה והיה המכריז בעצמו אומר שמי שלא יראה זכותו יפסיד, אין בכך כלום (ריטב&quot;א שם בבית דין שמכרו בהכרזה, וראה ערך הכרזה (א) מכירת נכסים), ואם נהגו כן על פי דינא-דמלכותא (ראה ערכו), להכריז שכל מי שלא יבוא בתוך זמן ידוע לערער בטלו זכיותיו, ולא בא, בטלו זכיותיו (שו&quot;ת הרא&quot;ש יח טז; טוש&quot;ע חו&quot;מ קד ב), אבל אם בסתם הכריזו כל מי שיש לו זכות יבוא ויערער - ולא הכריזו בפירוש שאם לא יבוא בטלו זכיותיו - לא בטלו זכיותיו בשביל שלא ערער (שו&quot;ת הרא&quot;ש שם וטוש&quot;ע שם), שאנו אומרים שלא היתה לו שעת הכושר לבוא (סמ&quot;ע סק&quot;ו, וראה שו&quot;ת הרא&quot;ש שם).</span>
 
=== כשלא שמע ההכרזה או לא מצא זכותו</span> ===
 
צבור שתיקנו שכל מי שלא יביא זכיותיו תוך ימי הכרזה יאבד זכותו, כל מי שיאמר שלא היה בעיר ולא שמע ההכרזה או שלא מצא זכותו תוך ימי ההכרזה לא הפסיד (תשובות המיוחסות נט: שורת הדין; שו&quot;ת הרשב&quot;א תתצג, וראה תתצד; רמ&quot;א בשו&quot;ע חו&quot;מ קד ב), ואפילו היה מבני העיר שהכריזו בה, וכל שכן מעיר אחרת (שו&quot;ת הרשב&quot;א שם), אבל אם הסכימו בפירוש ותיקנו שאף מי שלא ישמע יפסיד, שראו שיש בזה תיקון המדינה, הרשות בידם (תשובות המיוחסות שם; סמ&quot;ע שם סק&quot;ו. וראה ערך בני העיר כרך ג וערך תקנות צבור).</span>
 
ויש מהראשונים שכתב שאם הסכימו בני העיר בהכרזות, הסכמתם הסכמה לבני העיר והנלוים אליהם, אבל רק לגדולים ולא לקטנים ולא לאלה שאינם מבני העיר (ריטב&quot;א כתובות ק א ד&quot;ה כי והובא בשיטה מקובצת שם, ולא כתב שהתנו בפירוש שאף מי שלא שמע יפסיד).</span>
 
=== בשבת</span> ===
 
הכרזה זו יש אוסרים אותה בשבת, אם מפני שהוא דיבור של חול, או שהרי זה כגמר דין בשבת (שו&quot;ת הריב&quot;ש שפח; בית יוסף ושו&quot;ע או&quot;ח שו יב</span><ref> וראה ריב&quot;ש שם שיש קהלות שהיו מכריזין במוצאי שבת או בערב שבת לפני מעריב או בשני וחמישי ושני.</span></ref>); ויש מצדדים להקל אם אין מכריזים אלא שמי שיש לו זכות יבוא ויודיע, ואין אומרים בפירוש שיאבד זכותו אם לא יבוא, מפני שהוא כצרכי רבים (תשובות הר&quot;ן בשו&quot;ת ריב&quot;ש שצ; מגן אברהם שם ס&quot;ק כו).</span>
 
ויש מקומות שנהגו להכריז בשבת שמי שרוצה בית או חצר לקנות או לשכור יבוא לפלוני ויראה לו (כנסת הגדולה או&quot;ח שו הגהות בית יוסף מנהג קושטנדינא); ויש אוסרים (שם, על פי תשובות הגאונים קדמונים קמה).</span>
== הערות שוליים ==
== הערות שוליים ==

גרסה אחרונה מ־10:12, 31 בינואר 2023

הגדרה[1] - חובת פרסום מכירת נכסים על ידי בית-דין, או אפוטרופוס, כדי להרבות במחירם

בהדיוט

עניינה

שום היתומים - מכריזים (משנה ערכין כא ב), והיינו שבית דין היורדים לנכסי יתומים למכרם, כדי לפרוע חוב אביהם, שמים את הקרקע, ומכריזים עליה שעומדת למכירה (רמב"ם מלוה ולוה יב ח; טוש"ע חושן משפט קט א), כדי שישמעו בני אדם ויבואו לקוחות רבים וירבו במחירם (על פי רבינו גרשום שם), ולא בנכסי יתומים בלבד אמרו, אלא כל הנכסים שבית דין מוכרים, צריכים להכרזה קודם שימכרו (תוספות שם ד"ה שום; רמב"ם מלוה ולוה כב ו,ט; טוש"ע חו"מ קג א[2]).

זמני ההכרזה בנכסי יתומים

בזמני ההכרזה של יתומים נחלקו תנאים: חכמים (סתם משנה בערכין כא ב) ורבי מאיר אומרים שלשים יום (משנה שם, וברייתא שם כב א); רבי יהודה וחכמים אחרים אומרים ששים יום (ברייתא שם). הלכה כרבי מאיר (גמרא שם; רמב"ם מלוה ולוה יב ח; טוש"ע חו"מ קט א).

שלשים יום שאמרו הם דוקא אם באו להכריז ימים רצופים, אבל אם מכריזים בשני ובחמישי בלבד, צריך ששים יום (גמרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואף שאין בששים יום אלא שמונה עשר ימי הכרזה, מכל מקום כיון שנמשך הדבר זמן מרובה שומעים בני אדם (גמרא שם), ויש קול לדבר כאילו הכריזו שלשים יום רצופים (סמ"ע שם סק"א). יש מן הראשונים שכתבו שטוב יותר להכריז ששים יום בשני וחמישי משלשים יום רצופים, שעל ידי שמתארך הזמן מתפרסם הדבר יותר (פירוש המשניות לרמב"ם ערכין שם, וברטנורא שם).

ומכריזים בשני ובחמישי מפני שהם ימי כניסה, שהעם מתקבצים בבית הכנסת לקריאת התורה, ואף שבשבת העם מתקבצים יותר, כתבו גאונים שאסור להכריז בשבת אפילו על נכסי יתומים, משום מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר (ישעיה נח יג. תשובות רב האי גאון מכתבי יד באוצר הגאונים כתובות תשפה, וראה תשובות הגאונים הקצרות קמה); ויש שלמדו זכות על הנוהגים להכריז בשבתות על מכירת בתים וקרקעות, ואפילו שלא בנכסי יתומים, מפני שההכרזות הן כצרכי רבים שהותרו בשבת (כנסת הגדולה או"ח שו הגהות בית יוסף[3]).

יותר משלשים יום

שלשים יום שאמרו הוא כדי לייפות כחם של יתומים - שבתוך כך יבואו המוסיפים על המקח (פני משה) - אבל אין מכריזים יותר משלשים יום, לפי שמכאן ואילך אתה מרע כחם (ירושלמי כתובות יא ו), שאם נמשכת ההכרזה יותר ואין אדם מוסיף, יש לחשוש שמא גם הראשון יחזור בו (תשובות המיוחסות נא; קרבן העדה ופני משה שם).

זמני ההכרזה בנכסים שאינם של יתומים

בזמני ההכרזה של מכירת נכסי בעל חוב אחר, לא של יתומים, נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שאף שם צריכים שלשים יום, בין בטורף מלקוחות נכסים משועבדים, ובין בגובה מהלוה בעצמו נכסים בני חורין (סתימת דברי תוספות בערכין כא ב ד"ה שום; בעל התרומות ג חלק ב סי' ב וסי' ז; טור חו"מ קג; רמ"א בשו"ע שם א, בשם יש חולקין), שכל שנמכר שלא מדעת הבעלים על פי בית דין צריך שומא והכרזה כמו בשל יתומים (טור ורמ"א בשו"ע שם. וראה סמ"ע צח ס"ק יט)[4].
  • יש סוברים שדוקא בטורף שדה מלקוחות, שקנו מן הלוה, מכריזים שלשים יום, כדרך שמכריזים על נכסי יתומים, אבל בגובה מנכסים בני חורין, מכריזים כפי מה שיראו עד שיפסקו המוסיפים (רמב"ם מלוה ולוה כב ו בבני חורין והלכה במשועבדים; המחבר בשו"ע חו"מ צח ט וקנ א, וראה במגיד משנה שם הטעם).
  • ויש סוברים שאין צריך להכריז שלשים יום אלא ביתומים בלבד, אבל בנכסי שאר בני אדם מכריזים כפי המנהג שנוהגים באותו מקום, ולא כתבו לחלק בין נכסים בני חורין למשועבדים (העיטור אות ש שומא, ואות ב בקורת, בשם איכא מאן דאמר; ספר השטרות לר"י ברצלוני שטר סו, בשם איכא מאן דאמר).

ביורשים גדולים

יורשים גדולים, יש סוברים שדינם כיתומים קטנים, וצריכים הכרזת שלשים יום כשבית דין מגבים מנכסיהם (חלקת מחוקק קד סק"א לדעת הרמב"ם); ויש סוברים שלא אמרו אלא ביתומים קטנים - פחותים מבני שלש עשרה שנה (ראה רשב"ם בבא בתרא לג א ד"ה אמר ליה, וכן הוא בשו"ת מבי"ט א קכב, וראה ערך נכסי יתומים) - אבל ליורשים גדולים אין בית דין עושים הכרזה כי יטרחו בעצמם (פסקי תוספות ערכין סי' סא; שו"ת מבי"ט שם).

מכריזים בבוקר ובערב

מכריזים בבוקר ובערב (משנה ערכין כא ב; רמב"ם מלוה ולוה יב ח; טוש"ע חו"מ קט א), בשעת יציאת פועלים ובשעת כניסת פועלים (ברייתא בגמרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), כדי שהרוצה לקנות יוכל לומר לפועלים לכו סיירוה בשבילי, ושיזכור בעל הבית מה שאמר להם, ויוכל לילך ולשאלם אם יפה היא (רב יהודה אמר רב בגמרא שם).

  • יש מפרשים יציאת פועלים היינו בבוקר כשיוצאים מבתיהם למלאכתם, וכניסת פועלים היינו בכניסתם לבתיהם בערב, כדי שיזכור בעל הבית מה שאמר להם בבוקר וילך וישאלם (רש"י ערכין שם[5]).
  • ויש מפרשים יציאת פועלים היינו בערב ביציאתם ממלאכתם, וכניסת פועלים היא בבוקר בכניסתם למלאכתם (תוספות ערכין שם ד"ה בשעת, וגירסת שיטה מקובצת ברש"י שם; רמב"ם מלוה ולוה שם, וערכין ד כז), כדי שישמע בעל הבית הכרוז ויאמר לפועלים שנפטרים ממנו בערב שילכו לבקר את השדה, ובבוקר כשישמע את הכרוז יזכור מה שאמר לפועלים אמש וילך וישאלם (תוספות ושיטה מקובצת שם. וכן כתבו הסמ"ע שם, והתוספות יום טוב ערכין, שם בדעת הרמב"ם[6]).

נוסח ההכרזה וביאורו

נוסח ההכרזה היא: שדה פלוני בסימניה ובמצריה כך היא יפה וכך היא שומה, כל הרוצה ליקח יבוא ויקח, על מנת ליתן לאשה בכתובתה, ולבעל חוב את חובו (ברייתא בערכין כא ב[7]; רמב"ם מלוה ולוה יב ח; טוש"ע חו"מ קט א, ואהע"ז קד א).

כך היא יפה - יש מפרשים שכך וכך היא עושה תבואה, וכך היא שומה - היינו בכך וכך שמאוה בית דין (רש"י ערכין שם ד"ה כך); ויש מפרשים כך היא יפה - שכך רוצים בני אדם ליתן בה, וכך היא שומתה - שעשו לה בית דין (ספר המקח לרב האי גאון שער ו; רמב"ן בשמו בתשובתו שבבעל התרומות שער ג ב ד; מגיד משנה מלוה ולוה שם) יותר ממה שפוסקים עליה הרוצים לקנותה, ומודיעים הכל כדי שיקפצו בני אדם עליה (רמב"ן שם).

ומכריזים לאיזה צורך מוכרים - לכתובת אשה או לבעל חוב - לפי שיש שרוצה יותר לקנות בשביל פרעון בעל חוב, שאינו מדקדק במטבעות - ונוטל זוזים שבורים וכיוצא, שהסוחרים אינם מקפידים בכך (רש"י שם ד"ה על) - ויש שרוצה יותר בכתובת אשה, שיוכל לפרוע לה מעט מעט (גמרא שם ורש"י ד"ה על), שאשה אינה יודעת להתעסק במעות, ואינן צריכות לה אלא להוצאה (ר"ן כתובות ק ב).

שמים את הקרקע קודם ההכרזה

קודם ההכרזה שמים בית דין מאותה קרקע למלוה כשיעור חובו, ואחר כך מכריזים עליה (רמב"ן בבעל התרומות שער ג ב ד, וראה ראיותיו שם; רמב"ם מלוה ולוה יב ח; טוש"ע חו"מ צח ט, ושם קט א), ועושים השומא לפי הזמן ולפי הקרקעות הנמכרים עכשיו באותה מדינה (רמב"ן שם; טוש"ע שם קג א[8]. וראה ערך שומא).

יש מן הראשונים סוברים שאם רוצה המלוה לעכב השדה לעצמו ולקבלה בחובו באותה שומא ששמאוה בית דין אין צריך להכריז, ומחליטים אותה לו (תוספות ערכין כא ב ד"ה כך), וכן אמרו בירושלמי שאין צריך להכריז אלא כשלא מצאו שומן, אבל מצאו שומן - מחליטים (ירושלמי כתובות יא ו), כלומר אין צורך להכריז שלשים יום אלא כשלא מצאו מי שנותן כשומת הבית דין, אבל אם מצאו מי שיתן כך מחליטים לו מיד את השדה ואין צריך להכריז על כך (רמב"ן בבעל התרומות שם[9]).

ויש חולקים וסוברים שדעת הבבלי היא שאפילו מצאו כדי שומתם, או שהמלוה בעצמו רוצה לקבל בכדי השומא, חייבים להכריז שלשים יום (רמב"ן בבעל התרומות שם, וכן דעת הטור שם קג, ראה בית יוסף שם ז[10]).

על כתיבת שטר אדרכתא לפני ההכרזה ושטר הכרזה - הנקרא אגרת בקורת - אחר שהחליטו את הקרקע ללוקח בהכרזה, ראה ערך אגרות בית דין.

בהקדש

עניינה וזמן ההכרזה

שום ההקדש - גזבר המוכר קרקע של הקדש (רש"י) שהיתה שדה מקנה אצל המקדיש, שהיא נפדית בדמים שהיא שוה (פירוש המשניות לרמב"ם וברטנורא ערכין ו א. וראה ערך פדיון הקדש) - מכריזים ששים יום (משנה ערכין כא ב; רבי מאיר וחכמים בברייתא שם כב א); רבי יהודה אומר תשעים יום (ברייתא שם).

ההלכה היא שמכריזים ששים יום רצופים (רמב"ם ערכין ד כז) בבוקר ובערב (משנה שם; רמב"ם שם).

ואין חוששים שמא על ידי שימשכו ימי ההכרזה יורע כח ההקדש, כי שמא יחזור בו מי שרצה ליקח, כדרך שחוששים בנכסי יתומים (ראה לעיל: בהדיוט; יותר משלושים יום), לפי שהקדש תופס ראשון-ראשון - ואין המעלה בדמיו יכול לחזור בו, באופן שיהיה הפסד להקדש (קרבן העדה ופני משה על הירושלמי. וראה ערך פדיון הקדש) - ומכל מקום דיו להקדש שיהא כפלים מהדיוט, ואין צריך להכריז יותר מזה (ירושלמי כתובות יא ו, וראה תשובות המיוחסות נא). ההכרזה בקרקע ששים יום היא מדרבנן (קרית ספר על הרמב"ם ערכין סוף פרק ד).

מטלטלין

מטלטלין של הקדש אינם צריכים הכרזה ששים יום, ומוכרים אותם מיד (תוספות ערכין כד א ד"ה אין להקדש; רמב"ם ערכין ג יט-כ), לפי שבמטלטלים חוששים שמא יגנבו בינתיים (תוספות שם[11]), ואף שאין מכריזים עליהם ששים יום, כדרך שמכריזים בקרקעות, אבל מכריזים עליהם בפני כל הבאים לפדות (רמב"ם ח ג בפדיון מטלטלים של הקדש).

שמים את הקרקע קודם ההכרזה

קודם ההכרזה שמים את הקרקע, ואחרי השומא - מכריזים (ירושלמי כתובות יא ו; רמב"ם ערכין ד כז, וראה שם ז טז), וכתבו ראשונים שאין מוכרים אותה אלא אם כן מצאו לוקחים כפי שומתם (רמב"ן בתשובתו שבבעל התרומות שער ג ב ד); מצאו שומן - מחליטים (ירושלמי כתובות שם), שאם מצאו מי שנותן בה כדי שומתם ששמו בתחילה, מחליטים לו, ואין צריך להשלים ימי ההכרזה (רמב"ן בבעל התרומות שם, וראה קרבן העדה ופני משה שם. וראה לעיל: בהדיוט; שמין את הקרקע קודם ההכרזה), וראשונים כתבו שאף שמצאו כפי שומתם, משלימים ימי ההכרזה, שמא יבוא אחר ויעלה בדמים (ראה רמב"ן שם, וראה לעיל, שם).

ויש שכתב בדעת ראשונים שבהקדש אין צורך בשומא כלל אלא הכרזה בלבד (שיטה מקובצת כתובות ק ב ד"ה ועד כמה בדעת רש"י).

על סדר הפדיון כשאחד מהקונים בשעת הכרזה חזר בו, וכן על ההבדל בין שהמקדיש בעצמו פודה או שאחרים פודים, ראה ערך פדיון הקדש.

כשאין מכריזים

יש דברים, שאין מכריזים עליהם, ומקומות וזמנים, שאין מכריזים בהם.

דברים שאין מכריזים עליהם

אלו דברים שאין מכריזים עליהם: העבדים, והמטלטלין, והשטרות - העבדים שמא ישמעו ויברחו, מטלטלין ושטרות שמא יגנבו (כתובות ק ב; רמב"ם מלוה ולוה יב יא; טוש"ע חו"מ קג ב, ואהע"ז קד ד) כשנאספים לראותם כדי ללקחם (רש"י שם ד"ה שמא).

על סדר מכירתם באופן שלא יהא נזק ליתומים, ראה ערך נכסי יתומים.

מקומות שאין מכריזים בהם

יש מקומות שנהגו למכור אפילו קרקע שלא בהכרזה (כתובות ק ב; טוש"ע חו"מ קט ג), כגון נהרדעא שמעולם לא עשו בה אגרת בקורת - כתב הכרזה של מכירת קרקעות על ידי בית דין (ראה ערך אגרות בית דין כרך א) - משום שבנהרדעא היו מבזים את הקונים נכסים במכירת בית דין, וקוראים להם בלשון גנאי "בני אוכלי נכסי הכרזה", מפני שהמכירה נעשית מתוך לחץ של הנושים, ובדרך כלל הקונים קונים בזול מחמת כך, וקורים להם אוכלי שדות הכרזה (גמרא שם, ורש"י ד"ה משום, וראה טור שם וסמ"ע ס"ק טו), או שהיו מבזים את המכריזים שנוטלים שכר על שהיו מכריזים (לשון אחר ברש"י מהדורא קמא בשמיטה מקובצת שם; מאירי שם).

וכתבו ראשונים שלאו דוקא אותה טענה של נהרדעא, אלא בכל מקום שיגיע בהכרזה נזק וקלקול ליתומים - אין מכריזים, וכל מקום שנהגו שלא להכריז ולא נודע טעמו של דבר למה נמנעו מלהכריז מסתמא לא בטעות נהגו ובדין נמנעו (רשב"א בתשובות המיוחסות נא, והובא בקיצור בבית יוסף שם סוף סימן קט).

זמנים שאין מכריזים בהם

זמנים שאין מכריזים הם: כשמוכרים בשביל פרעון מס המלך, או למזונות, או לקבורה (כתובות ק ב; רמב"ם מלוה ולוה יב יא; טוש"ע חו"מ קט ג, ואהע"ז קד ג), לפי שהדבר נחוץ (רמב"ם שם; טוש"ע אהע"ז שם) אין להשהות המכירה בשביל ריוח היתומים פן יכעס שוטר המלך, וכן משום חסרון מזונות, ומשום בזיון המת (רש"י בבא מציעא קח ב ד"ה בלא אכרזתא).

  • למזונות שאמרו, היינו בין שבית דין מוכרים מנכסי יתומים בשביל מזונות האלמנה (תוספות בבא מציעא קח ב ד"ה מזבנינן; רמב"ם אישות יח כ; טוש"ע אהע"ז צג כה), או היתומים (רש"י כתובות פז א ד"ה ולמזוני), או למזון הבנות וכסותן (תוספות בבא מציעא שם; רמב"ם שם יט יא; טוש"ע שם קיב ו), ובין כשמוכרים נכסיו של אדם שהלך למדינת הים לצורך מזונות אשתו (רמב"ם שם יב טז; טוש"ע שם ע ה).
  • לקבורה, היינו שמוכרים לקבורת המת או היתומים (רש"י כתובות פז א ד"ה ולקבורה), או לקבורת האשה, כשבעלה במדינה אחרת (תוספות בבא מציעא שם; רמב"ם אישות יד כד; טוש"ע שם פט ג), ואף שדבר פשוט הוא שאין להניח את המת מוטל באשפה כל ימי ההכרזה, מכל מקום הוצרכו לומר שלקבורה אין צריך הכרזה, שאפילו לוו לצורך קבורה, ואחר כך מוכרים כדי לפרוע - אין מכריזים, שלא תהא מכשילו לעתיד (תוספות בבא מציעא שם בתירוץ א, וראה שם תירוץ נוסף).

אבל מי שנשבית אשתו והוא במדינת הים, ובית דין יורדים לנכסים ומוכרים כדי לפדותה, צריכים הכרזה (רמב"ם שם יד כ; טוש"ע אהע"ז עח ד[12]), וכתבו אחרונים שבמקום שיהיה חשש שתהיה מוחלטת בשביה על ידי עיכוב ההכרזה ודאי שמוכרים בלי הכרזה, והדבר תלוי בראות עיני בית דין (בית יעקב לכתובות, בחידושיו לשו"ע שם).

מכירה לשאר צרכי יתומים

כשמוכרים קרקעות היתומים בשביל שאר צרכי היתומים שהאפוטרופוס רשאי למכור קרקע בשבילם (ראה ערך אפוטרופוס כרך ב), נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שצריכים הכרזה (רש"י במהדורא קמא בשיטה מקובצת כתובות פז א, וכן דעת תוספות כתובות שם ד"ה לכרגא בדעת רש"י; רבינו גרשום ערכין כא ב לפרנסה או לכסות[13]) שלשים יום (רבינו גרשום שם; מאירי שם, בשם יש מפרשים), ובשביל מזונותיהם בלבד הוא שאין צריך הכרזה (ראה רש"י שם פז א, וראה לעיל).
  • יש חולקים וסוברים שכל שמוכרים אפילו בשביל שאר צרכי היתומים אינם צריכים הכרזה, ולא הוצרכו לומר שבשביל שלשה הדברים - מס ומזונות וקבורה הנ"ל - מוכרים בלי הכרזה אלא שלאלו דברים מוכרים אפילו לצורך האשה והבנות (תוספות כתובות שם; רמב"ן (הנדפס ע"ש הרשב"א) שם צט ב; ריטב"א שם ד"ה לכרגא).
  • ויש שסוברים שאפילו כשלוו לשאר צרכי היתומים, ובית דין או אפוטרופוס מוכרים לפרוע מה שלוו, מוכרים ופורעים בלא הכרזה, שכל שמוכרים לצרכי היתומים לא שייך בו הכרזה (רמב"ן שם; טוש"ע חו"מ קט ד, ושם קי ח. וראה אהע"ז קד ג), ושלשה דברים שאמרו הוא שאף שלוה אביהם לצורך זה מוכרים בלי הכרזה (רמב"ן שם).

באלמנה המוכרת שלא בבית דין

אלמנה המוכרת מנכסי יתומים שלא בבית דין, אינה צריכה הכרזה (כתובות צח א; רמב"ם אישות יז יג, ושם יח כ; טוש"ע אהע"ז צג כה, ושם קג א), שאין הכרזה אלא למכירת בית דין (מאירי כתובות שם).

יש מן הראשונים סוברים שדוקא במוכרת למזונות, אבל במוכרת לכתובתה צריכה הכרזה (מאירי שם בשם יש מפרשים), אבל רוב הראשונים סוברים שאף המוכרת לכתובתה אינה צריכה הכרזה, כל שמוכרת שלא בבית דין (מאירי שם, בדעת הרמב"ם אישות יז יג. וראה שם במגיד משנה; טוש"ע אהע"ז קנ א[14]), וטעמים שונים כתבו ראשונים למה הקילו במכירה שלא בבית דין, שאינה צריכה הכרזה:

  • יש מפרשים מפני שאם טעתה ומכרה אפילו שוה מנה ודינר במנה - מכרה בטל, ואין יכול לבוא על ידי זה הפסד ליתומים, מה שאין כן בית דין שמכרו שמכרם קיים כשטעו בפחות משתות (תוספות שם ד"ה אמר).
  • יש מפרשים שקולא היא שהקילו באלמנה, כמו שהקילו עליה שתמכור שלא בבית דין (רא"ש שם יא יג, בשם רבנו יונה; ר"ן שם בתירוץ ב, וראה שם טעם הדבר).
  • ויש מפרשים מפני שהמוכרת שלא בבית דין אחרי ששמים לה שלשה הדיוטות (ראה ערך שומא) היא הולכת וחוקרת ומדקדקת בממכרה, ששבח הוא לה שתשביח בנכסי יתומים, וחקירתה ודקדוקה הם כהכרזה (שיטה מקובצת שם, בשם תלמיד הרשב"א).

במקום הפסד

היה על היתומים מלוה ברבית מגוי, שאינו רוצה לוותר על הרבית שבמשך ימי ההכרזה, או שהיתה עליהם כתובת אשה, שניזונית מנכסיהם, ובאופן שרשאים היתומים לשלם לה הכתובה ולהיפטר ממזונותיה (ראה טוש"ע אהע"ז צג, וראה ערך אלמנה כרך ב), מוכרים בית דין בלא הכרזה ופורעים חובותיהם, לפי שאין מניחים ההפסד הודאי של הרבית והמזונות מפני ספק הריוח שיוכלו להרויח על ידי ההכרזה (סמ"ע קי סק"ב, על פי ערכין כב א, ורש"י ותוספות שם ד"ה תנן).

טעות בהכרזה ובמכירה

הדין

בית דין שמכרו שלא בהכרזה, בדברים וזמן שצריכים להכריז, נעשו כטועים בדבר משנה, וחוזרים ומוכרים בהכרזה (כתובות ק ב; רמב"ם מלוה ולוה יב י; טוש"ע חו"מ קט ג, ואהע"ז קד ב. על טעות בדבר משנה ראה ערך טעות הדיינים), ואפילו לא טעו ומכרו שוה בשוה (גמרא שם; טור חו"מ ואהע"ז שם; שו"ע אהע"ז שם, וסמ"ע קט סק"ז), ובין ביתומים קטנים, ובין ביתומים גדולים, ובין בנכסי כל אדם שבית דין חייבים להכריז עליהם - אם עברו ומכרו שלא בהכרזה, הדין כן (כסף משנה מלוה ולוה שם, בדעת הרמב"ם ומגיד משנה אישות יז יג[15]).

כשלא הוצרכה הכרזה

בדברים ומקומות וזמן שאין צריך הכרזה, ומכרו בית דין בלא הכרזה, אלא שטעו והותירו שתות או פיחתו שתות - מכרם בטל (משנה כתובות צט ב, וגמרא שם ק ב לגירסת רש"י וגירסתנו לעולם בדלא אכרוז כו'[16]), רבן שמעון בן גמליאל אומר מכרם קיים, אם כן מה כח בית דין יפה (משנה שם), הלכה כחכמים (רמב"ם מלוה ולוה יב יא, וראה מכירה יג י; טוש"ע חו"מ קט ג, ואהע"ז קד ג). טעו בפחות משתות - מכרם קיים (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

יש שכתבו בדעת ראשונים שאף בדברים ומקום וזמן שצריך הכרזה והכריזו, אלא שלא דקדקו כראוי יפה-יפה בשומא והכרזה כמשפט, הותירו או פיחתו שתות - מכרם בטל (כסף משנה שם, בדעת הרמב"ם שם; שו"ע שם. וראה מגיד משנה שלא פירש כן ברמב"ם, וראה סמ"ע קט ס"ק יא, וש"ך שם סק"ב).

כשהכריזו כראוי

עשו אגרת בקורת - היינו שהכריזו כראוי (רש"י, וראה ערך אגרות בית דין) - אפילו שטעו ומכרו שוה מנה במאתים, או שוה מאתים במנה - מכרם קיים (משנה כתובות צט ב), שהואיל והכריזו, אין כאן טעות בפשיעה אלא לפי מה שנזדמנו הקופצים (מאירי שם). ונחלקו בדבר ראשונים:

  • יש סוברים שהדברים אמורים שהכריזו בדברים ובזמן שצריך להכריז, אבל אם הכריזו כשאין צריך להכריז וטעו, כיון שמן הדין אין צריך הכרזה, הכרזתם לא מעלה ולא מורידה, ודינם כאילו לא הכריזו (רי"ף שם נח א[17]; רמב"ם מלוה ולוה יב יא; ראשונים כתובות שם; המחבר בשו"ע חו"מ קט ג, ואהע"ז קד ב).
  • יש סוברים שההכרזה מועילה לעולם, בין שהיו מחוייבים להכריז, ובין שלא היו מחוייבים (מגיד משנה מלוה ולוה שם לגירסת רש"י לעולם בדלא אכרוז וכו'; רא"ש כתובות יא כ, וטור שם בשמו[18]; רמ"א בשו"ע חו"מ ואהע"ז שם, בשם יש אומרים. וראה ברא"ש שם הטעם), ואף לדעה זו יש מהאחרונים שכתב שדוקא בקרקע כשאין צריך להכריז והכריזו מקחם קיים, ולא במטלטלים (ערוך השלחן קט ה, אבל לא משמע כן מלשון הרא"ש שם).
  • ויש סוברים שלא אמרו שאם הכריזו מכרם קיים אפילו שמכרו שוה מנה במאתים אלא כשהכריזו בדברים ובזמן ובמקום שאין צריך להכריז - הואיל ועשו לפנים משורת הדין והחמירו על עצמם (רמב"ן וריטב"א לדעה זו) - אבל אם הכריזו בדברים הצריכים הכרזה וטעו בשתות - מכרם בטל, ודינם שוה לדברים שאין מכריזים עליהם ולא הכריזו וטעו ומכרו (ספר המקח לרב האי גאון שער ו[19]; ראשונים כתובות שם, בשם רב האי גאון; לחם משנה מכירה יג י, בדעת הראב"ד בהשגות שם).

הערות שוליים

  1. ↑ ט', טורים קמג-קנה.
  2. ↑ וראה להלן: זמני ההכרזה בנכסים שאינם של יתומים, מחלוקת אם יש הבדל בין נכסי יתומים לשאר אדם בנוגע לזמני ההכרזה.
  3. ↑ ועי' שו"ת הריב"ש סי' שצ שכתב כן על הכרזה בדבר ערעורים על הקרקע, וראה ערך הכרזה (מאורע): תקנת הכרזה.
  4. ↑ ולדעה זו לא אמרו חכמים שום היתומים אלא להשמיענו שאף ביתומים די בהכרזת שלשים יום, ואינם צריכים יותר כבהקדש (תוספות שם). על הקדש ראה להלן: בהקדש.
  5. ↑ וכן כתבו הדרישה וסמ"ע שם בדעת הטור שבבוקר יאמר לפועלים שיבקרו ובערב ישאלם, אף שהוא מפרש יציאה וכניסה להיפך.
  6. ↑ אף שהלשון ברמב"ם הוא בבוקר ובערב בשעת הכנסת כו' והוצאת כו'.
  7. ↑ וכן הוא בתוספתא שם ריש פרק ד בהכרזה על נכסי הקדש.
  8. ↑ ראה בית יוסף ורמ"א שם קט ג אם מכרו בית דין בשעת מגפה ומלחמה כשהוזלו קרקעות.
  9. ↑ וראה קרבן העדה ופני משה שם שפירשו שאין צריך להכריז כלל.
  10. ↑ וראה באר הגולה שם אות ד, ובאור הגר"א שם סק"ו, דלא קיימא לן כירושלמי.
  11. ↑ וראה נתיבות המשפט קט סק"א בדעת התוספות.
  12. ↑ וראה חלקת מחוקק שם סק"ה שהקשה למה יגרע מצוה רבה כזו ממזונות וכו'.
  13. ↑ כך צריך לומר, וכן הוא בשיטה מקובצת כתובות ק ב בשם רבינו אליקים, ולא כהגהת ש"ס ווילנא שם לכתובה.
  14. ↑ וכן דעת כל הראשונים להלן בטעמים שכתבו למה אין צריך הכרזה.
  15. ↑ וראה לעיל: בהדיוט; ביורשים גדולים, שיש אומרים שביתומים גדולים אין צריך הכרזה.
  16. ↑ ואף לגירסת הרי"ף בדאכרוז, ראה להלן, שכל שכן כשלא הכריזו, וראה להלן פירוש רב האי גאון שמפרש כשהכריזו במקום שצריך להכריז, אבל לדין אף הוא מודה.
  17. ↑ והיינו לגירסתו בגמרא ק ב רישא וסיפא בדאכרוז ולא קשיא כאן (היינו בסיפא שמכרן קיים) בדברים שמכריזין.
  18. ↑ וראה שם שמפרש שמפרש כן אף שגורס כהרי"ף בדאכרוז.
  19. ↑ ראה שם שגורס כרי"ף אלא שמפרש: ולא קשיא כאן, היינו ברישא שמכרם בטל בדברים שמכריזים.
אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=מיקרופדיה_תלמודית:הכרזה_א_(מכירת_נכסים)&oldid=158806"