ויקישיבה:מיזמים/תורנית/השבת אבידה: הבדלים בין גרסאות בדף
מ (טיפול בתבנית מקור) |
יוסף שמח בוט (שיחה | תרומות) מ (טיפול בסוגריים מיותרים בתבנית:מקור) |
||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
- מצות החזרת אבידה לבעליה. נאמר בתורה {{מקור| | - מצות החזרת אבידה לבעליה. נאמר בתורה {{מקור|דברים כב, א - ג|כן}}: "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך. ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו, ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרוש אחיך אותו והשבותו לו. וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה, לא תוכל להתעלם". מכאן שאדם שמוצא אבידה חייב לקחתה ולהחזירה לבעליה. ואם אינו יודע מי הם בעליה, צריך הוא להכריז על האבידה ברבים, כלומר לפרסם שמצא אבידה כזאת וכזאת, וכשבא אדם ומוסר את סימניה, הרי הוא נוטלה. | ||
ואם אין סימנים לאבידה שמצא, אנו מניחים, שמן הסתם הבעלים התייאשו ממנה, וזכה בה המוצא. | ואם אין סימנים לאבידה שמצא, אנו מניחים, שמן הסתם הבעלים התייאשו ממנה, וזכה בה המוצא. | ||
| שורה 9: | שורה 9: | ||
מסקנה: אין המוצא אבידה זוכה בה אלא בשני תנאים: א. שלא יהא באבידה סימן; ב. שיהא זה דבר שאדם עשוי להרגיש בחסרונו סמוך לנפילתו. | מסקנה: אין המוצא אבידה זוכה בה אלא בשני תנאים: א. שלא יהא באבידה סימן; ב. שיהא זה דבר שאדם עשוי להרגיש בחסרונו סמוך לנפילתו. | ||
ישנן מציאות, שאסור לנגוע בהן, שמא בעליהן הניחום שם עד שיחזרו לקחתם, ואינם בכלל "אבידה". וכן כותב הרמב"ם {{מקור| | ישנן מציאות, שאסור לנגוע בהן, שמא בעליהן הניחום שם עד שיחזרו לקחתם, ואינם בכלל "אבידה". וכן כותב הרמב"ם {{מקור|הלכות אבידה טו, א|כן}}: "כל המוצא אבידה, בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן, אם מצאה דרך הנחה, אסור ליגע בה, שמא בעליה הניחוה שם עד שיחזרו לה; ואם יבוא ליטלנה, והיה דבר שאין בו סימן, הרי איבד ממון חברו בידו, שהרי אין לו בה סימן להחזיר בו; ואם היה דבר שיש לו סימן, הרי זה הטריחן לרדוף אחריה ולתת סימנה. ולפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצאנה דרך נפילה. ואפילו נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח, הרי זה לא יגע בו". | ||
קודם חורבן הבית היתה ההכרזה מתקיימת על גבי אבן גבוהה מאוד שהיתה בירושלים - ויש אומרים, מחוצה לה - הנקראת "אבן הטועין" {{מקור| | קודם חורבן הבית היתה ההכרזה מתקיימת על גבי אבן גבוהה מאוד שהיתה בירושלים - ויש אומרים, מחוצה לה - הנקראת "אבן הטועין" {{מקור|או: "אבן הטוען"|כן}} ו"כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם, וכל מי שמוצא אבידה נפנה לשם, זה עומד ומכריז וזה עומד ונותן סימנים ונוטלה". | ||
משחרב בית המקדש התקינו שיהיו מכריזים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. | משחרב בית המקדש התקינו שיהיו מכריזים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. | ||
גרסה אחרונה מ־11:35, 5 בספטמבר 2012
|
|
- מצות החזרת אבידה לבעליה. נאמר בתורה (דברים כב, א - ג): "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך. ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו, ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרוש אחיך אותו והשבותו לו. וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה, לא תוכל להתעלם". מכאן שאדם שמוצא אבידה חייב לקחתה ולהחזירה לבעליה. ואם אינו יודע מי הם בעליה, צריך הוא להכריז על האבידה ברבים, כלומר לפרסם שמצא אבידה כזאת וכזאת, וכשבא אדם ומוסר את סימניה, הרי הוא נוטלה.
ואם אין סימנים לאבידה שמצא, אנו מניחים, שמן הסתם הבעלים התייאשו ממנה, וזכה בה המוצא.
ברם, אם בשעה שמצא את האבידה, יתכן שעדיין לא ידעו הבעלים שאבד מהם הדבר, ואילו ידעו על כך היו אמנם מתייאשים מאבידתם זו, הרי זה "יאוש שלא מדעת", ונחלקו בזה אביי ורבא בגמרא: לדעת אביי "יאוש שלא מדעת - לא הוי יאוש", ולדעת רבא "יאוש שלא מדעת - הוי יאוש". הלכה כאביי.
כתוצאה מכך: אם הגיעה האבידה ליד המוצא בזמן שלא ידעו הבעלים בחסרונה עדיין - לא קנאה לעולם; ואפילו היתה האבידה ביד המוצא עד לאחר שנודע לבעלים על אבידתם ונתייאשו ממנה, מכל מקום הואיל ובשעה שבאה ליד המוצא עדיין לא היה יאוש בעלים, אף היאוש שלאחר מכן אינו מועיל, ואינה נקנית למוצא לעולם.
מסקנה: אין המוצא אבידה זוכה בה אלא בשני תנאים: א. שלא יהא באבידה סימן; ב. שיהא זה דבר שאדם עשוי להרגיש בחסרונו סמוך לנפילתו.
ישנן מציאות, שאסור לנגוע בהן, שמא בעליהן הניחום שם עד שיחזרו לקחתם, ואינם בכלל "אבידה". וכן כותב הרמב"ם (הלכות אבידה טו, א): "כל המוצא אבידה, בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן, אם מצאה דרך הנחה, אסור ליגע בה, שמא בעליה הניחוה שם עד שיחזרו לה; ואם יבוא ליטלנה, והיה דבר שאין בו סימן, הרי איבד ממון חברו בידו, שהרי אין לו בה סימן להחזיר בו; ואם היה דבר שיש לו סימן, הרי זה הטריחן לרדוף אחריה ולתת סימנה. ולפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצאנה דרך נפילה. ואפילו נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח, הרי זה לא יגע בו".
קודם חורבן הבית היתה ההכרזה מתקיימת על גבי אבן גבוהה מאוד שהיתה בירושלים - ויש אומרים, מחוצה לה - הנקראת "אבן הטועין" (או: "אבן הטוען") ו"כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם, וכל מי שמוצא אבידה נפנה לשם, זה עומד ומכריז וזה עומד ונותן סימנים ונוטלה".
משחרב בית המקדש התקינו שיהיו מכריזים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.
משרבו האנסים, שהיו אומרים שכל המציאות שייכות למלך, התקינו שיהא מוצא האבידה מודיע לשכניו ומיודעיו בלבד.
בטור מובא, שכיום, שאין חשש לכך צריך להכריז בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.