יהדות טטואן: הבדלים בין גרסאות בדף

יהודי טטואן, העיר, אשר הייתה בירת מרוקו הספרדית, עד שצורפה למרוקו עצמאית בשנת 1956. אז, רבים מיהודי העיר החליטו לעבור לערים: סאוטה ומלייה בצפון מרוקו, אשר נשארו תחת שלטון ספרד. בשנת 1960 היו בעיר 3,103 יהודים, לאחר מלחמת ששת הימים מספרם פחת לאלפיים ובשנת 1990 לא היו בה יותר ממאתים נפש.

רבים מיהודי העיר הגיעו אליה מגיברלטר והיו בעלי תרבות ספרדית אירופית, בין השאר באה לידי ביטוי בנימוסים, לבוש ורכישת השכלה. טטואן כונתה בזמנו "ירושלים דה-מרואקוס" - ירושלים של מרוקו או "ירושלים הקטנה" בשל רבניה ודייניה הגדולים והמכובדים, צאצאי מגורשי ספרד ופורטוגל. בבתי הכנסת בעיר היה אוסף גדול של ספרי קודש עתיקים.

תולדות הקהילה

העיר טטואן (במקור:Thamud) נחרבה על-ידי הספרדים בשנת 1399. בסוף המאה ה-15 העיר הוקמה מחדש על-ידי פליטים יהודים ומוסלמים שנסו ממחצי האי-האיברי. הקהילה היהודית גדלה במאה ה-16 עקב הפיכתה למרכז מסחרי בילאומי עם נמלי מערב אירופה וחופיהים התיכון. טטואן הייתה גם לבסיס של הנציגויות האירופאיות המסחריות. הסוחרים היהודים באו בקשרי מסחר ארצות האימפריה העות'מאנית, ליבורנו, גיברלטר וכמובן ספרד ופורטוגל .

מהעיר פס שבמרוקו הגיע בשנת 1530 משפחתו של רבי חיים ביבם, אשר נבחר לאחר מכן לרבה של העיר. הוא הקים ישיבה שפירסומה היה רב בצפון אפריקה. בית הכנסת שלו נחרב בשנת 1610, אך בשנת 1727 נימנו בעיר שבעה בתי כנסת.

במאה ה-19 פעל בעיר הדיין רבי יצחק בן ואליד, מחבר הספר "ויאמר יצחק" הכולל מיגע על החיים החברתיים, הכלכליים והדתיים של תושבי העיר. הוא היה גם אחד התומכים של תנועת אליאנס.

יחס השלטונות

במאות ה-17 וה-18 הייתה המדיניות כלפי היהודים דו-פרצופית: מצד אחד הסולטן הטיל עליהם מיסים כבדים ובשנת 1655 היו פרעות נגד היהודים. מצד שני, בשנת 1772 כאשר גורשו האירופאיים מהעיר, היהודים נשארו והורשו להיות נציגיהם.

בשנת 1798 היו יהודי העיר קורבן לפוגרום, ובין היתר נקשרו חלק מהם לסוסים ונגררו על ידם ברחובות העיר‏‏ ‏‏^[1]

בשנת 1808 גורשו כל היהודים מהעיר. לאחר זמן מה הורשו לחזור בתנאי שיגורו בשכונה מיוחדת מחוץ לעיר "Juderia" - לימים המלאח. בשכונה נדרשו היהודים ללבוש לבוש שחור, הוכו בפומבי ועיסוקם הוגבל למקצועות נתונים. מספר של מיעוטי היכולת היה רב. חלק מיהודי העיר היגרו למדינות דרום אמריקה.

בשנת 1859, כאשר החלה הפלישה הספרדית לעיר, פרעו התושבים ביהודי העיר שוב, והרגו כ-400 מהם. רוב האחרים נמלטו על נפשם‏‏ ‏‏^[2] .

הכיבוש הספרדי ב-6 פברואר 1860 זכה לקבלת פנים חמה מיהדות טטואן. הכיבוש היה קצר, רק שנתיים, אך נתן להם תקוה לחייים טובים יותר. היהודים זכו לחופש דתי ותרבותי ואפילו שותפו במועצת העיריה. לאור השיפור במצב הכלכלי החלה הגירה לעיר מהאזורים הפנימיים של מרוקו. בסוף המאה הותקפה העיר על-ידי שודדים וכן פרצו בה מגפות אך מספר היהודים בה לא פחת.

בשנת 1912 שבה העיר לשלטון ספרד ומצב היהודים השתפר. הם זכו להגנת השלטונות וכן החובה לגור בשכונה מיוחדת הייתה גמישה יותר והם הורשו לרכוש בתים גם בשאר חלקי העיר. כן בוטלו המיסים המיוחדים שהוטלו על היהודים. משטרו של גנרל פרנקו הביא לנסיגה קלה במצבה הכלכלי של הקהילה.

בשנת 1862 הקים ארגון כל ישראל חברים בית ספר יהודי לבנים בעיר, ובשנת 1868 ייסד גם בית ספר לבנות. בתחילת ה-20 היוו היהודים כחמישית מתושבי העיר, אולם מאוחר יותר היגרו ממנה לאלג'יריה, דרום אמריקה, ישראל, צרפת ולקנדה,

הקשר עם יהדות גיברלטר

ליהודי טטואן היה קשרים הדוקים עם יהדות טטואן, מבוססים על קשרי משפחה ומסחר.

בשנת 1713, ב"חוזה אוטרכט", קיבלה לידיה בריטניה את גיברלטר כ"מושבת כתר בריטית". שלטונות ספרד נהגה להטיל הסגר על העיר ולכן האספקה לחיל המצב הבריטי היה תלויה במרוקו. למרות שבחוזה נקבע כי אין למכור נדל"ן ליהודים (או בני דת ישמעאל), הבריטים שישבו במקום העלימו עין מאיסור זה בשל הצורך המעשי לקיים קשרי מסחר עם מרוקו.

הסוחרים היהודים בעיר היו בעלי קשרים טובים עם יהודי טטואן - עיר הנמל היחידה של מרוקו - לחופי הים התיכון. וכך הסוחרים היהודים של גיברלטר קבלו על עצמם את העברת האספקה לצבא הבריטי ולאזרחי המושבה. התוצאה הייתה כי יהודי גיברלטר היו אזרחים מכובדים של ה"מושבה" הבריטית. משנת 1704 יש נוכחות רצופה של יהודים בעיר. בשנת 1749 הוסרו המגבלות החוקיות על ההתישבות היהודית בעיר.

איפיוני הקהילה

יהודי העיר היו ידועים בקרב יהדות מרוקו בתחושת האצילות, השורשיות והופעה אמידה. קבצנים לא נראו בתחומי הקהילה היהודית. הקהילה טיפלה בהם ןמנעה מהם קיבוץ נדבות. המלאח החדש היה בן-200 שנה. אליו הועברו יהודי המלאח הישן לאחר שגורשו ממנו דורות קודם לכן. המלאח ה"החדש" היה בנוי מרחובות ישרים ומקבילים זה לזה ומסמטות צרות וארוכות, בדומה למרבית המלאחים של מרוקו. המלאח של טטואן הצטיין בניקיון מופתי ובסדר ותושביו היו נראים מטופחים ומסודרים בלבושם. בתי הכנסת היו יפים ושמורים. המוסדות היהודיים כאן היו לשם דבר וחיי הקהילה היו תקינים. יחס השלטונות ליהודים היה תקין. חלק גדול מבני הקהילה היהודית אף שירתו בצבא ספרד בגיוס חובה.

בבית הקברות הישן של העיר, שהוא בן כ-300 שנה ויותר, יש קברים מיוחדים בצורתם, שעל מצבותיהם מובלטת דמות פני אדם עם אף בולט מעל המצבה. ‏‏^[3]

אישים מפורסמים

בין יוצאי העיר נמצאים האישים הידועים הבאים:

• הרב עמרם אבורביע המתייחס למשפחת אבורביע מקסטיליה שבספרד נולד בטטואן בשנת תרנ"ב (1892) לשלמה ויוכבד לבית כלפון. בטטואן היה לאביו בית מדרש שנקרא "מדרש שלמה", משעלה האב שלמה אבורביע לארץ החזיק בביתו ישיבה בשם "אור זרוע". מחבר הספר נתיבי-עם על ממנהגי ירושלים

בשנת תשי"א (1951) נבחר אבורביע על ידי הרבנות הראשית לישראל, בראשותו של הראשון לציון עוזיאל, כרב ראשי לעדה הספרדית בפתח-תקוה לצידו של הרב הראשי של פתח-תקוה הרב ראובן כץ, וגם היה חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל. עוד לפני הקמת המדינה, נטל הרב עמרם אבורביע חלק במאבק היישובבארץ לתקומת המדינה, היו לו קשרים עם מחתרת ההגנה, בגין זאת אף נעצר על ידי שלטונות המנדט. גם בניו נמנו על הנוטרים והיו חברי מחתרות ובהמשך שרתו בצה"ל.

• חבר הכנסת דניאל יצחק לוי לוי נולד בטטואן . למד בבית ספר תיכון וכשנתיים בבית ספר גבוה לפדגוגיה בספרד. לאחר מכן, היה חבר הוועד הארצי של הפדרציה הציונית במרוקו, חבר ועד ארגוני הנוער היהודי במרוקו ופעיל בעלייה ב'. בשנת 1957 עלה לארץ.

לאחר עלייתו לארץ, נבחר לראש סניף הפועל המזרחי באשקלון. לוי אף שימש כסגן מנהל בבנק המזרחי ברמלה והיה חבר הוועד הפועל הציוני וחבר הנהלת המפד"ל. בנוסף, היה פעיל בתחום החינוך הדתי.

בשנת 1965 נבחר כח"כ מטעם המפד"ל לכנסת השישית. הוא כיהן אף בכנסת השביעית, עד פיזורה בדצמבר 1967. במהלך כהונתה של הכנסת השישית, כיהן כחבר ועדת הכספים וועדת הפנים. במהלך כהונתה של הכנסת השביעית, כיהן כחבר בוועדת הכספים. נפטר בי"ג באדר א' תשנ"ה.

בנו, הרב יצחק לוי, אף הוא ח"כ מטעם המפד"ל. בנו השני, הרב שלמה לוי, הינו ראש הכולל בישיבת הר עציון.

קישורים חיצוניים

• Moïse Rahmani Histoire des Juifs de Tétouan, European Sephardic Institute

הערות שוליים