בל תשקצו: הבדלים בין גרסאות בדף

איסור על אכילת דברים טמאים ועשיית דברים מאוסים המביאים טומאה לגוף. נחלקו הראשונים האם איסור "בל תשקצו" בשאר הדברים המאוסים, מלבד בעלי חיים טמאים, הוא מן התורה או אינו אלא מדרבנן. ^[1].

מקורות מדאורייתא

המילה "שקץ" מופיעה לראשונה בספר ויקרא ז', כ"א בקשר לעבודת המזבח: "וְנֶפֶשׁ כִּי-תִגַּע בְּכָל-טָמֵא, בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל-שֶׁקֶץ טָמֵא, וְאָכַל מִבְּשַׂר-זֶבַח הַשְּׁלָמִים, אֲשֶׁר לַיהוָה--וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ."

האיסור מופיע וחוזר פעמים רבות בפרק י"א העוסק בחיות טמאות: "וְכֹל אֲשֶׁר אֵין-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים, מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם, וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם--שֶׁקֶץ הֵם, לָכֶם. וְשֶׁקֶץ, יִהְיוּ לָכֶם; מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ, וְאֶת-נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ. כֹּל אֲשֶׁר אֵין-לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת, בַּמָּיִם--שֶׁקֶץ הוּא, לָכֶם. וְאֶת-אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן-הָעוֹף, לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם:... כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף, הַהֹלֵךְ עַל-אַרְבַּע--שֶׁקֶץ הוּא, לָכֶם... וְכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ--שֶׁקֶץ הוּא, לֹא יֵאָכֵל. כֹּל הוֹלֵךְ עַל-גָּחוֹן וְכֹל הוֹלֵךְ עַל-אַרְבַּע, עַד כָּל-מַרְבֵּה רַגְלַיִם, לְכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ עַל-הָאָרֶץ--לֹא תֹאכְלוּם, כִּי-שֶׁקֶץ הֵם. אַל-תְּשַׁקְּצוּ, אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ, הַשֹּׁרֵץ; וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם, וְנִטְמֵתֶם בָּם..."

ישנו אף איזכור המתייחס לעבודה זרה בספר מלכים א' פרק י"א: "וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה--אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת, אֱלֹהֵי צִדֹנִים; וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם, שִׁקֻּץ עַמֹּנִים. וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה; וְלֹא מִלֵּא אַחֲרֵי יְהוָה, כְּדָוִד אָבִיו. אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה, לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב, בָּהָר, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרוּשָׁלִָם; וּלְמֹלֶךְ, שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן." מלכים ב' כ"ג, י"ג מציין היטמאות של הבמות המשוקצות: "וְאֶת-הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם, אֲשֶׁר מִימִין לְהַר-הַמַּשְׁחִית, אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים וְלִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב, וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי-עַמּוֹן--טִמֵּא, הַמֶּלֶךְ."

תהילים פרק כ"ב המתאר תלעות גופניות רבות מבטא ממד רוחני: "יִרְאֵי יְהוָה, הַלְלוּהוּ-- כָּל-זֶרַע יַעֲקֹב כַּבְּדוּהוּ; וְגוּרוּ מִמֶּנּוּ, כָּל-זֶרַע יִשְׂרָאֵל. כִּי לֹא-בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ, עֱנוּת עָנִי-- וְלֹא-הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ; וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ."

פרטי איסור השהיית הנקבים

אדם שנצרך לנקביו, ראוי לו להתפנות במהרה, כדי לנקות את עצמו מהפסולת שבגופו. ואם הוא נצרך כל כך עד שעליו לעצור בעצמו כדי למנוע מהפסולת לצאת מגופו, והצורך להתפנות לוחץ כל כך עד שאינו יכול להסיח דעתו מזה, ואינו הולך להתפנות, הרי הוא עובר באיסור "בל תשקצו" (מכות טז, ב, שועה"ר מהדו"ת ג, יא; א"א בוטשאטש). בנוסף לכך, המתאפק מלהתפנות מזיק לבריאותו (רמב"ם מאכלות אסורות יז, לא). וגבר שמתאפק מלהטיל מימיו גורם לעצמו סכנה עד כדי עקרות (ע' יבמות סד, ב, מ"ב ג, לא).

ואם הוא יכול לשהות יותר מכדי הילוך פרסה (72 דקות), אף שרצוי שילך להתפנות, אין בזה חובה, ולדעת רוב הפוסקים, אף מותר לו לכתחילה ללמוד באותו זמן תורה ולברך ברכות (מ"ב צב, ז). ואם התחיל ללמוד או לעסוק בעסקיו כשלא היה צריך לנקביו, ולאחר זמן הוצרך לנקביו עד שאינו יכול להתאפק 72 דקות, אבל עדיין אינו צריך לעצור עצמו כדי שהפסולת לא תצא מגופו - לדעת רוב הפוסקים, לכתחילה יפסיק וילך להתפנות. אבל אם הוא באמצע עניין - מותר לו לדחות מעט את התפנותו, עד שיסיים את העניין (באו"ה צב, ב ד"ה 'קורא'; ילקוט יוסף ח"ב, ע' שלח), ויש אומרים שגם באמצע עניין יפסיק מיד כדי להתפנות (בא"ח ויצא א).

ואפילו אם הוא נצרך מאוד, אם היציאה להתפנות תגרום לו בושה גדולה, מותר לו לשהות עוד, שגדול כבוד הבריות שדוחה איסור "בל תשקצו" (מ"ב ג, לא; צב, ז).

פרטי הלכות שאר דברים מאוסים

אסור לאדם לשקץ עצמו באכילת מאכלים או משקים מטונפים, כגון שנתערב בהם קיא או צואה וליחה סרוחה וכיוצא בהם. וכן אסור לאדם לאכול בכלים מטונפים, כמו כלים שנועדו לצואה ומי רגליים. וכן אסור לאדם לאכול בידיים מטונפות. וכל העושה אחד מן הדברים הללו, עובר באיסור 'בל תשקצו'. ואם היו עדים שהתרו בו שלא לעשות כן ועשה, מכים אותו מכת מרדות (רמב"ם מאכלות אסורות יז, כט-ל).

מאכל שמאוס לרוב בני אדם, וישנם שאוהבים לאוכלו - למי שהוא מאוס אסור לאוכלו, ולמי שאינו מאוס מותר לאוכלו. ודבר שכל בני האדם סולדים ממנו, גם למי שאינו סולד ממנו אסור לאוכלו, שבטלה דעתו אצל דעת כל אדם (פר"ח יו"ד פד, ג).

כאשר המעשה המאוס נעשה בפני אנשים, יש בכך חומרה יתירה, שבנוסף לכך שהעושה אותו מתבזה ומשקץ את נפשו, הוא גם מצער את חבריו, בכך שהוא גורם להם תחושת גועל. והרי הוא עובר על האיסור "לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" (ויקרא כה, יז), ומבטל מצוות עשה של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא, יט, יח). ויש מעשים שכשאדם עושה אותם בסתר, אין בכך פגם, אבל בפני אנשים אחרים הם נחשבים למגעילים ואסורים משום 'בל תשקצו' ומשום המצוות שבין אדם לחבירו. למשל, המחטט באף או מגרד פצעונים שבפניו, עובר באיסורים אלו. וכן אמרו חכמים (חגיגה ה, א): "כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלוֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם. אמר רב: זה ההורג כינה בפני חבירו ונמאס בה. ושמואל אמר: זה הרק (היורק) בפני חבירו ונמאס בה". ובמיוחד בעת שאוכלים, צריך להיזהר בכך יותר, כי מעשים מאוסים, וכן דיבורים מגעילים, מבטלים את התיאבון ומעוררים בחילה בקרב הסועדים.

לא ינגוס אדם מאכל, וכשיראה שאינו טעים לו, יוציאו מפיו ויניחו על השולחן, שזה מגעיל את הסועדים (שו"ע קע, י). וכן לא יאסוף אדם פירורים שנפלו על הרצפה ונמאסו, ויניחם על השולחן, שדעתם של הרואים ניטרדת מכך, שחוששים שמא יאכלם. וכן מי שהתחיל לנגוס בפרוסה, לא יחזירה לסלסלה המרכזית או יתנה לחבירו, שרבים נמאסים מכך (שו"ע קע, טו, מ"ב לו). ולכן מי שאינו מתכוון לאכול פרוסה שלימה, יחתוך את מה שהוא רוצה לאכול, ואת השאר ישאיר בסלסלת הלחם. וכן מי שהתחיל לשתות מכוסו, לא יתן אותה אח"כ לחבירו כדי שימשיך לשתות בה, שמא חבירו נגעל מכך, ועוד שהאכילה והשתייה מפה לפה עלולות להעביר מחלות (ע' שו"ע קע, טז, מ"ב לז). אמנם, אם חבירו אינו נגעל מכך, מותר לו לשתות מכוסו של חבירו, וכן מותר לו לאכול את שיירי מאכלו של חבירו. וכך מקובל בקרב בני משפחה.

ויש מעשים שהיו מקובלים בעבר, וכיום הם לא מנומסים, וצריך לנהוג לפי המקובל בימינו. למשל, בעבר היו רגילים לאכול בידיים, וכיום נוהגים לאכול בעזרת סכו"ם, ומי שיאכל בידיים עובר באיסור, שהוא גורם לתחושת גועל אצל חבריו ומבזה את עצמו. וכן בעבר היה מקובל לירוק על רצפת הבית ובפני אנשים (ע' ברכות סג, א). ואף אמרו שהמריח ריח של מאכל שגורם לו תאווה גדולה ואינו יכול לאכול ממנו, ירוק מיד את הרוק שהצטבר בפיו, שאם לא כן יסתכן בנפשו (כתובות סא, ב). וכיום אין לעשות כך, שאין זה נחשב מסוכן, וגם אין מנומס לירוק בפני אחרים.

ויש דברים שנחשבים מנומסים בקרב עדה אחת, ואילו בעיני אחרים נחשבים למגעילים, ועל האדם להכיר את המנהגים השונים, כדי שיוכל לנהוג ברגישות ולא יגרום תחושת גועל למי שמנהגיו שונים. למשל, יש שנוהגים לטבול את הלחם שלהם בצלחת החומוס המרכזית, ויש שנגעלים מכך. וכאשר כל היושבים שם רגילים לטבול לחמם בסלט המרכזי, אין בזה איסור. אבל אם יש שם מי שנגעל מכך, צריכים להימנע מזה.

הערות שוליים