רבי אליהו מוילנא: הבדלים בין גרסאות בדף

הגאון מוילנא, הידוע בכינויו הגר"א, היה מגדולי האחרונים.

רבי אליהו בן שלמה זלמן קרמר (ט"ו בניסן ה'ת"פ – י"ט בתשרי ה'תקנ"ח). אגדות רבות נכרכו בו. הוא היה ידוע בצניעותו ובפשטות הליכותיו, וסירב לשמש ברבנות של וילנה, בשל ענוותנותו הרבה ובשל הרצון לא להתבטל מלימוד תורה. הוביל את המאבק נגד תנועת החסידות במזרח אירופה.

תולדותיו

הגר"א נולד בט"ו בניסן ה'תפ"ה. לפי המסורת הוא נולד בעיר סלץ (סעלץ) שליד בריסק שבליטא שהייתה חלק מהאימפריה הרוסית, אולם יש סברה שנולד בווילנה. בגיל 6 אובחן כעילוי, דרש בבית הכנסת הגדול בווילנה דרוש ופלפול עמוק שלמד מאביו. למד מספר חודשים בעיירה קיידאן אצל הרב משה מרגלית הידוע בכינויו ה"פני משה". בגיל עשר כבר למד בעצמו ולא נזקק למורים.

הגאון מווילנא נשא לאשה את חנה. חנה דאגה לפטור את בעלה מן הטיפול במשפחה כדי שיוכל להקדיש את זמנו ללימודיו. לאחר מותה נשא את האלמנה גיטל, בתו של ר' מאיר לונץ מקלם. כל שמונת ילדיו של הגאון מווילנה נולדו מאשתו הראשונה והם:

בת (שמה לא ידוע), נפטרה בנעוריה.

חינה.

פסיה בתיה.

בת (שמה לא ידוע).

ר' שלמה זלמן וילנר (1758–1780).

ר' יהודה לייב וילנר (1764–1816).

ר' אברהם וילנר (1765–1808).

טאובה.

בגיל צעיר יצא הגר"א ל"גלות" לפולין ולגרמניה, עבר בליסא וברלין ואולי אף באמסטרדם. על פי עדותו של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג נמצאה חתימתו של הגאון בספרייה הבודליאנית באוקספורד שבבריטניה.

במשך השנים התגורר הגר"א בוילנה, אך סירב בעקביות לכהן במשרה רבנית רשמית שתפריע לו בלימודיו. למרות זאת, קהילת וילנה שראתה כבוד לעצמה במגוריו בעיר, נתנה לו הקצבה חודשית קטנה לפרנסתו.

הגר"א התפרסם מאוד בהתמדתו העצומה. המסורת מספרת כי נהג במשך כל חייו לישון שעתיים בלבד ביממה, כשכל עיתותיו מסורים אך ורק ללימוד תורה. תלמידו רבי חיים מוולוז'ין תיאר, כי כאשר עינתה אותו קושיה בלימודו לא היה מכניס אוכל לפיו במשך ימים רצופים, ומראהו היה כחוש ומעונה עד שמצא את התשובה לשאלתו.

הגר"א נפטר בי"ט בתשרי ה'תקנ"ח בווילנה שבליטא.

דרך לימודו

הגר"א דגל בלימוד על דרך הפשט והיה בעצמו בעל בקיאות וידענות רחבת היקף. התנגד ללימוד בסגנון פלפולי חריף, כשם שהתנגדו לו הרמב"ם, המהר"ל ועוד חכמי ישראל נוספים. בבית מדרשו הקטן למדו גמרא עם הפרשנים רש"י ורא"ש ורי"ף ללא כל פלפול. הגאון היה חדשן מאוד בפסיקת ההלכה ופעמים רבות פסק על פי הבנתו גם נגד המנהג המקובל.

לימודו מבוסס במידה רבה על שינויי גרסאות, ועל אף היותו אבי הזרם הליטאי, שיטת הלימוד המקובלת בישיבות הליטאיות כיום שונה מאוד מדרכו. את מרבית שינויי הגרסאות ביצע שלא על פי כתבי יד שהיו בידו אלא בהתבסס על בקיאותו המופלגת בספרות התלמודית והרבנית. בדיעבד, רבות מהגהותיו נמצאות כקולעות לגרסאות הקיימות.

במוצאי יום כיפור היה הגר"א ממשיך לצום עוד כמה שעות תוך כדי לימוד תורה. זאת על פי מאמר חז"ל : "מאי דכתיב, ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה - אתם מתקיימים, ואם לאו - אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו". כלומר קיומו של העולם תלוי בלימוד תורה בלתי פוסק. רעיון זה עמד גם בבסיסה של הישיבה ישיבת וולוז'ין שהקים תלמידו, ר' חיים.

יחסו ללימודי חול

ספר אוקלידוס (יסודות) שתורגם בעידוד הגר"א. הגר"א תמך בלימוד חלק מהמדעים, בעיקר המדעים הריאליים. ישנם הטוענים כי הוא ביקש מתלמידיו, שכל אחד יהיה בקיא לפחות בתחום חול אחד. בהקדמה לספר "אקלידוס" (בתרגום לעברית שנעשה על ידי ר' ברוך בן יעקב שיק משקלוב, האג תק"ם - 1780; צוטט בשינויים קלים בהקדמה ל"פאת השולחן") מובא בשמו:

כפי מה שיחסר לאדם ידיעות משארי החכמות - לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה... וציוה לי (=הגאון) להעתיק מה שאפשר ללשוננו הקדוש מחכמות כדי להוציא בולעם מפיהם וישוטטו רבים ותרבה הדעת בין עמינו ישראל.

על פי עדות של תלמידיו והספרים שנכתבו מפיו, הגר"א היה בעל ידע במתמטיקה, הנדסה, ביולוגיה, אסטרונומיה, גאוגרפיה, בלשנות ומוזיקה, כמו כן בשעה ששהה בבית הכסא חיבר ספר מתמטיקה. אך נמנע מלעסוק ברוקחות לפי הוראת אביו. הוא החכים גם בהגות האנושית, ועם זאת התנגד ללימודי מדעי הרוח הכלליים, משום שלא ראה בהם תועלת אמיתית לחיי האדם היהודי. הגר"א נהג להבדיל בין לימודי מדעי הרוח לבין לימודי מדעי הטבע בהם ראה "רקחות וטבחות" המסייעות להבנת התורה.

הגר"א עסק רבות בחקירת מדעי הטבע, כפי שמספר עליו תלמידו המובהק הרב הלל משקלוב:

נודע למשגב, שרבנו… עסק הרבה גם בחקירת סגולות הטבע מחקרי ארץ, לשם השגת חכמת התורה ולשם קידוש השם בעיני העמים ולשם קירוב הגאולה. עוד [=כבר] מצעירותו הראה נפלאות בכל שבע החכמות והירבה לבקש. גם ציווה לתלמידיו ללמוד כמה שאפשר בשבע החכמות של מחקרי ארץ גם כדי להרים את חכמת ישראל על-פי חכמת התורה בעיני העמים, על-פי הכתוב 'כי היא חכמתם ובינתכם לעיני העמים'. ובזה יהיה עליונות ישראל הרוחנית, ועל-פי הכתוב 'לתתך עליון על כל הגוים, אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת'… ומפה לאוזן אמר לנו הרבה פעמים: מה עושים תופשי התורה שלנו בעד קידוש השם כמו שעשו הקדמונים מגדולי ישראל, שרבים מהם קידשו שם שמים על ידי ידיעתם המרובה בחקירת מצפוני הטבע מנפלאות הבורא יתברך שמו, אשר גם רבים מחסידי האומות העלו על נס את חכמת ישראל חכמי התורה, אנשי הסנהדרין, תנאים ואמוראים, וכו' ובדורות המאוחרים רבנו הרמב"ם, ובעל התוספות יום טוב ועוד, אשר הירבו לקדש שם שמים בעיני הגויים על ידי חכמתם במחקרי ארץ.

דברים דומים סיפר על הגר"א גם רבי ישראל משקלוב:

כה אמר, כל החכמות נצרכים לתורתנו… וכלולים בה, וידעם כולם לתכליתם והזכירם: חכמת אלגעברע ומשולשים והנדסה וחכמת מוזיקא… וביאר איכות כל החכמות ואמר שהשיגם לתכליתם, רק חכמת הרפואה ידע חכמת הניתוח והשייך אליה, אך מעשה הסמים ומלאכתן למעשה רצה ללמדם מרופאי הזמן וגזר עליו אביו הצדיק שלא ילמדנה, כדי שלא יבטל מתורתו כשיצטרך ללכת להציל נפשות כשידע לגמרה. וכן חכמת הכישוף… וידעה, רק היה חסר לו מעשה העשבין וכל גמר מעשיה, מפני שהם ביד הגויים הכופרים לא היה יכול ללמוד גמר מעשיה מרוב מפנקותו – פאת השולחן, הקדמה, ד"ה ומצידה ביאור ארוך

למרות עיסוקו במדעי הטבע ודעותיו המקוריות בהם, לא היה מודע לתגליות המדעיות הגדולות של העת החדשה, וכתב בביאורו לספרא דצניעותא שהעולם מרובע, ואת דברי הירושלמי והזוהר שמשמעותם שונה הוציא מפשוטם שלא כדרכו.

אם כי נמצא בכתביו האחרים שיצא בחריפות נגד הפילוסופיה ולומדיה כגון בספרו אבן שלמה, פרק יא, סי' ד וכך אמר:

בזכות שמתרחקים מאותן העוסקים בלימוד פילוסופיא אלקית, לימודית וטבעיות. יזכו לעתיד לבא לאור ד' (ישעיה ב' ו')

ושם מובא עוד בהערת שוליים, על פיס' זו:

עי' יו"ד סי' קע"ט ס"ק י"ג. שכתב ג"כ לגנות את הפילוסופיא הכוזבה ועי' בס' עליות אליהו י"ז ב'. ודלא כיש אומרים שמ"ש ביו"ד בסי' הנ"ל אינו מהגר"א. כי שמעתי מאיש אמונים שכן נמצא בכי"ק ממש וכמו שמוכח כאן. ועי' יו"ד סי' רמ"ו ס"ק י"ח

ביאור הגר"א ישעיה פרק ב' פסוק ו:

כי נטשת עמך וגו' פירוש, בשביל הזכות שנטשת עמך, כמ"ש ושכחי עמך ובית אביך ויתאו המלך יפיך: כי מלאו מקדם וגו' פירוש, בשביל שעמך מלאו מקדם לכן נטשת עמך וזכית לאור ה'.ואמר מקדם. ועוננים ובילדי נכרים המה פלסופיא אלהות ולמודית וטבעית ומקדם הוא אלהית כמ"ש מעונה אלהי קדם. ועוננים היינו יודעי לכוון השעות כמו הוברי השמם וילדי נכרים הוא טבעיות  

ביאור הגר"א על יו"ד סי' קעט סע' ו ס"ק י"ג

הרמב"ם ... נמשך אחר הפלוסופיא ולכן כ' שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר אבל כבר הכו אותו על קדקדו שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמ' על פי שמות וכשפים ... והפלסופיא הטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן וח"ו איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם אלא כל הדברים הם כפשטן אלא שיש בהם פנימיות לא פנימיות של בעלי הפלוסופיא שהם חצוניות אלא של בעלי האמת  
יש שפקפקו על יחוס דברים אלו לרבנו הגר"א זצ"ל. ראה ב"מתוך התורה הגואלת" ח"ב, פרשת שופטים. וראה עוד ביביע אומר חלק א' יורה-דעה סימן ט.

היו שראו ביחסו האוהד כלפי לימודי חול את הסיבה להתפשטות תנועת ההשכלה בליטא יותר מבפולין החסידית. טענה זו הופרכה לחלוטין במחקרים מקיפים שנערכו בשנים האחרונות.

נסתר במשנתו

על פי עדותו של רבי חיים מוולוז'ין בהקדמתו לפירוש הגר"א ל"ספרא דצניעותא", עוד לפני הגיעו לגיל שלוש עשרה החל הגאון לברוא גולם אבל פסק באמצע מפני שמנעוהו מן השמים.

לפי המסופר בספר קול התור, בראש השנה שנת הת"ק החל הגאון בעיסוק גלוי בתורת הנסתר. הוא חשף את שיטתו בעניין הגאולה על פיה בשנה זו מתחיל בוקרו של ה"יום הששי" של העולם, בו יש להתחיל את ההכנות לקראת השבת בה תהיה הגאולה השלמה. חשבון זה מסתמך על דברי הגמרא במסכת סנהדרין {דף לח/ב) על פיה סך כל ימי העולם עד לגאולה השלמה ששת אלפים שנה. הגאון החשיב כל אלף שנים כיום אחד, על פי הפסוק "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור" (תהלים צ,ד), ומכאן ששנת חמשת אלפים וחמש מאות לבריאת העולם היא בוקרו של היום השישי. כשם שההלכה קובעת שיש להשכים ביום ששי ולהכין את צורכי השבת כך על פי דברי הגאון יש להתכונן ל"שבת" של העולם באופן מעשי החל מ"בוקרו של היום הששי". לפי חשבון זה התברר כי שנת הקמת המדינה שנת תש"ח לאלף השישי אכן מעוגנת באותו מדרש "חמישית עמד על רגליו" שהרי 5/12 מחמש מאות שווה ל-208 כך שאם נוסיף 208 לבוקרו של היום השישי (שנת 500 לאלף השישי) נקבל 708 שהיא שנת ה'תש"ח. יתר על כן תלמידיו מציינים כי יום כ' בעומר הוא יום מיוחד כי בו נמצא הצרוף הקבלי יסוד שבתפארת. היום ה-20 בספירת העומר יוצא תמיד בה' באייר יום הקמת המדינה.

הגאון זיהה את שורש נשמתו כניצוץ מנשמת משיח בן יוסף שתפקידו להכין את התשתית החומרית בבניין הארץ בדרך הטבע לפני ביאת משיח בן דוד.

עלייתו לארץ ישראל

ידוע כי הגאון ניסה בעצמו לעלות לארץ ישראל, ואף כתב לבני משפחתו אגרת מהדרך, שהתפרסמה אחר כך בשם "עלים לתרופה", ובה כתב בין היתר שהוא הולך ל"ארץ חמדת ישראל וחמדת ה', שכל עליונים ותחתונים תשוקתם אליה". אולם, ניסיונו זה לא צלח והוא נאלץ לשוב על עקבותיו לאחר שהגיע להולנד.

קיימת אי-הסכמה לגבי השנה בה ניסה הגר"א לעלות לארץ. ר' דב אליאך, בספרו "הגאון", טורח להוכיח מדקדוקים בלשון האיגרת כי נסיון זה היה כאשר הגאון היה בסביבות גיל ארבעים. בספר 'קול התור' מופיעה מסורת כי הוא ניסה לעלות לארץ בשנת תקמ"ב. לעומתם, ד"ר אריה מורגנשטרן טוען כי הנסיון היה בסביבות שנת תקל"ח, על פי מסמכים של הקהילה היהודית בהולנד, אולם לא ברור לחלוטין שאכן הכוונה במסמכים לגאון.

כפי המסופר ב'קול התור', הוא ביקש לחדש את היישוב היהודי בארץ, להפריח את שממותיה של ארץ ישראל, וליצור בה זן של אנשים חכמים ומוסריים שקרא לו "אנשי אמנה", ולסלול בזאת את בואו של המשיח שהאמין כי אמור להופיע בשנת הת"ר. כאשר הוא הכריז "קול התור נשמע בארצינו" (על פי שיר השירים).

לשם כך שידל את תלמידיו לעלות לארץ שהייתה בחורבנה, ומינה לעמוד בראשם את תלמידו הרב הלל משקלוב, ואכן 14 מתלמידיו עלו בראש שיירה לצפת ולירושלים בתחילת המאה ה-19, 11 שנה לאחר מותו, ומצאו בה כשלושים יהודים. בעקבותיהם עלו קבוצות נוספות בעשרות השנים שלאחר מכן.

מן הדברים שכתב בנו של הגר"א, אנו למדים שבכוונתו של אביו היה לחבר בארץ ישראל מעין "שולחן ערוך חדש":

שתיים זו שמעתי מפיו הקדוש והטהור שלא הסכימה עימו דעת קונו, ולא עשה. לעת זקנתו שאלתיו פעמים רבות מדוע לא נסע לארץ הקדושה ולא ענני וכן הבטיח לי שיעשה פסקי הלכות מארבעה טורים בדעה מכרעת לכתוב רק דעה אחת הישרה בעיני חכמתו, בראיות חזקות ועצומות שאין להשיב עליהן – הקדמת בני הגר"א לשולחן ערוך - אורח חיים, שקלוב, תקס"ג

בשאיפתו של הגר"א לחבר ספר הלכה מקיף משתקף דפוס הפעילות שאפיין גם את מפעלו ההלכתי הגדול של רבי יוסף קארו בכתיבת השולחן ערוך יותר ממאתיים שנה לפני כן.

בראש ההתנגדות לחסידות

הגר"א התנגד לתנועת החסידות בשל עיוותים שונים שראה בה, שגרמו לו לסווגה כמינות וכתנועה שיונקת מהטומאה. כבר בשנת תקל"ב מופיעה חתימתו של הגר"א על חרם קהילת וילנה נגד החסידות. בשנת תקמ"א הטיל עליה שוב חרם. במסגרת החרם סירב לפגוש את האדמו"ר המייסד של חסידות חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי, והורה לשרוף בפומבי את הספר "צוואת הריב"ש".

יש דעות שונות לגבי העיוותים שהגר"א ראה בחסידות. שמעון דובנוב טען שהיא איימה על התשתית הקהילתית של דת הספר הרבנית בהעמידה את הרגש לפני השכל, בנוסף לחשש שמדובר בתנועה משיחית פרנקיסטית חדשה שקמה על היהדות (ראה להלן). אחרים טענו שהיא נתפסה כתנועה ליצנית שזלזלה בתלמידי חכמים שהתנגדו לה, בצירוף מעשים שנתפסים כקלות ראש, כגון זילזול בזמני התפילה, עמידה על הראש ועוד. הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבוסטון מוסיף כי הגר"א ראה כי החסידות מתפשטת במהירות רבה, וזה גרם לו לחשוש שמדובר ב"מעשה שטן", כי קדושה כובשת ומתפשטת לאט.

יש הטוענים שההתנגדות נבעה בשל מרכזיותו של המנהיג הרוחני, כ"צדיק יסוד עולם" שבשבילו נברא העולם וכצינור בלעדי שרק דרכו אפשר להתקשר אל האלוקות, והחשש שהדבר יביא לפולחן אישיות של אדם, כפי שקרה בנצרות, דבר שמבחינתו נחשב לקו אדום. באגרת מפורשת של הגר"א עצמו, הוא מכנה את החסידות כעובדת עץ ואבן, התבטאות המלמדת על הפן התאולוגי של התנגדותו לחסידות, המזהה אותה כסוטה מעיקרי האמונה היהודית. ייתכן והתכוון לוולגריזציה פשטנית של רעיונות קבליים מורכבים, כמו נוכחותו של האל בעולם הפיזי, והימצאותם של "ניצוצות קדושה" בעולם, גם בדברים פשוטים כמו עצים ואבנים, לצורך "בירור הניצוצות", שזהו אחד המרכיבים היסודיים בהגות החסידית. ייתכן ויש כאן רמז לחשדותיו כי החסידות ממשיכה או דומה למגמות אפיקורסיות ואנטינומיות מסוכנות כפי שנתגלעו בתנועות השבתאות והפרנקיזם.

גם באיגרת של רבי שניאור זלמן מלאדי לחסידיו בוילנה הוא מציין כי התנגדותו של הגר"א כלפיו נובעת ממחלוקת על הגדרת נוכחות ה' בעולם הפיזי.

מתלמידיו

רבי חיים מוולוז'ין, נחשב לגדול תלמידיו, הקים את ישיבת וולוז'ין שהייתה ישיבה מרכזית באירופה, וכתב את הספר נפש החיים בין היתר כפולמוס מול ספר התניא של חסידות חב"ד.

רבי שלמה זלמן מוולוז'ין - אחיו של רבי חיים.

רבי מנחם מנדל משקלוב - שימש את הגר"א בשתי שנותיו האחרונות, ועמד בראש עליית תלמידי הגר"א לארץ ישראל.

רבי הלל משקלוב - לפי מסורת משפחתו עמד בראש עליית תלמידי הגר"א לצפת ואחר כך לירושלים ב־1808, צאצאיו היו ממייסדי שכונות ירושלים מחוץ לחומות.

רבי יצחק אייזיק חבר - מחבר הספר "פתחי שערים", באור לקבלת האר"י ולספר עץ חיים. רבי ישראל משקלוב - מחבר הספר "פאת השלחן" בנושא מצוות התלויות בארץ. רבי מנשה מאיליה - מח"ס "אלפי מנשה", והיחיד מתלמידיו שעסק רבות ובמוצהר במדעים.

ערכים קרובים

ספרי הגר"א.

קישורים חיצוניים

• ספר אדרת אליהו, פירוש הגר"א לתורה, באתר דעת
• סדר עולם רבא עם פירוש הגר״א
• הוא לא בא בהת״ר, אריה מורגנשטרן - הגאולה במשנת תלמידי הגר״א.
• הגר"א וניסיונותיו לעלות לארץ-ישראל, י. בן צבי, כתב-עת "סיני", גיליון ל"ד, תשי"ד, באתר דעת
• ארץ ישראל במשנת הגר"א, רפאל שוח"ט, כתב-עת "המעיין", תמוז תשנ"ח, באתר דעת
• תלמידי הגר"א והשתרשותם בארץ, אברהם יערי, כתב-עת "מחניים", ע"ז, טבת תשכ"ג, באתר דעת
• עלים לתרופה - אגרת הרמב"ן וגם אגרת של הגאון אליהו, מינסק : גרשון אליהו בן יצחק [בלוישטיין], 1836.
• רוח המושל – ביאורי אגדות חז"ל על פי הגר"א, מאת הרב אהרן פלדמן, ירושלים: הוצאת מכון "יד יוסף", תשנ"ז, 217 עמ'
• לקריאה בספר קול התור
• אלי אשד, תוכנית העתיד של הגאון מווילנה
• "הגאון מווילנה והגולם", מאמר של הנס לודויג הלד על נסיונו של הגאון. הניסיון המתועד היחיד הידוע ליצור גולם
• אריה מורגנשטרן, תעודות חדשות על המגפה שהציתה את המלחמה נגד החסידים בווילנה 1771: כיצד ניהלו ראשי הקהל את המהלך להחרמת החסידים