בריאות: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
מ (הכנסת ערכים ממילון הראיה לויקישיבה)
שורה 1: שורה 1:
המושג בריא במקרא פירושו שמן<ref><makor>בראשית מא ב</makor> - ובריאת בשר; <makor>שופטים ג יז</makor> - ועגלון איש בריא מאד; מל"א ה ג - עשרה בקר בראים ועוד. וראה בפיהמ"ש לרמב"ם שבת פ"כ (קמ א) ועירובין פ"י (קא א).</ref>. בספר בן-סירא<ref>בן סירא ל יד,טז.</ref> ובמשנה<ref><makor>בבלי שבת יד ג;</makor> <makor>בבלי גיטין ו ז;</makor> <makor>ב"ב ט י;</makor> מקואות ח ד, ועוד. יתכן שמקור השם 'בריא' כהיפך מחולה הוא ארמי, במובן של 'ברא', היינו חוץ, והכוונה שאדם שהבריא הוא אדם שהמחלה יצאה החוצה ממנו - ראה ערוך ע' בר.</ref> בריא הוא ההפך מחולה. המושג בריאות במובן של גוף שלם ותקין מופיע לראשונה ברמב"ם<ref>דעות ד יד.</ref>. יתכן שלאור התפיסה שרווחה בעבר, שאדם שמן הוא סמל הבריאות, הפך המושג בריא=שמן לבריא=שאינו חולה.
המצב הטוב המסכים אל כלל המציאות, מבלי שיופרע הסדר ביציאת פרט אחד מהסכמתו אל הכלל [עפ"י ע"א א ה נח].


באופן מושאל משתמשים התנאים במובן של בריא כהיפך של שבור ורעוע בכלים<ref>כלים ג ה.</ref>, ובמובן של וודאי, היפך משמא<ref><makor>תוספתא טהרות ג ד.</makor></ref>. בגמרא השימוש במובן של וודאי הוא במושג ברי, ללא אל"ף בסוף.
[[קטגוריה:מילון הראי"ה:פסוקים ובטויי חזל|בריא]]
 
מושג תנ"כי אחר המשמש במובן של בריאות הוא החלמה<ref>ישעיהו לח טז - ותחלימני והחייני; <makor>איוב לט ד</makor> - יחלמו בניהם. וראה בערוך ע' חלם ג'.</ref>, ובתלמוד משמש מושג זה בעיקר בבריאות נפשית, היפך משוטה<ref>ר"ה כח א; יבמות, קי ב - עתים חלים עתים שוטה.</ref>, אך גם במובן של חלים היפך מחולה<ref><makor>בבלי פסחים עח ב.</makor></ref>. הלשון חלים משמעותו חיבור וחיזוק<ref>ראה <makor>בבלי חולין קכג ב</makor> - לא שנו אלא טלית, אבל עור חלים.</ref>.
 
רפואה מונעת בלשון המודרנית נקראת בלשון הפוסקים שמירת הנפש<ref>רמב"ם רוצח פי"א-פי"ב; שו"ע חו"מ סי' תכז.</ref>, או שמירת הגוף<ref>שו"ע הרב הל' שמירת גוף ונפש; קיצשו"ע סי' לא.</ref>, ובלשון רופאי ימי הביניים היא נקראת הנהגת הבריאות<ref>ראה הנהגת הבריאות לרמב"ם בהוצאת ז. מונטנר, הע' 1ג עמ' 11.</ref>, או שמירת הבריאות.
 
המושג היגיינה, שמקובל בין הבריות כמושג של שמירה על הניקיון בלבד, הוא למעשה מושג של תורת הבריאות ושמירת הבריאות<ref>מקור השם הוא מהמיתולוגיה היוונית, שבה היגיאיאה היתה אלת-הבריאות, ומכאן היגיינה משמשת כמושג לתורת הבריאות.</ref>. בניגוד לרפואה הפעילה, המתייחסת לאדם החולה, הרי ההיגיינה והרפואה המונעת מתייחסות לאדם הבריא, ומטרתו של ענף ההיגיינה היא שמירת הבריאות וסילוק הסכנות המאיימות עליה. רפואה מונעת מתייחסת רבות גם ליסודות התזונה ופעילות הגוף, אך לעיתים במונח היגיינה מציינים את הרפואה המונעת הפרטית, בעוד שתפקידי החברה והשלטון בשמירת הבריאות מכונים רפואה מונעת, או רפואה ציבורית.
 
בערך זה יידונו ההיבטים הנוגעים לחובת היחיד והציבור לשמירה על הבריאות.
 
==רקע מדעי==
 
===מהי בריאות===
ניתן להגדיר בריאות באופן שלילי, היינו כמצב של היעדר מחלה, וניתן להגדיר בריאות באופן חיובי, היינו מצב של שלימות הגוף והנפש. ארגון הבריאות העולמי אימץ את ההגדרה המורחבת: בריאות היא מצב של שלימות גופנית, נפשית וחברתית מלאה, ולא רק היעדרה של מחלה<ref>בהקדמה למגילת היסוד של ארגון הבריאות העולמי משנת 1948.</ref>. בשנת 1998 הוחלט על ידי ארגון הבריאות העולמי להוסיף להגדרה גם המונח "רוחני", כך שהגדרת הבריאות היא מצב של שלימות גופנית, נפשית, רוחנית וחברתית<ref>"Health is a dynamic state of complete physical, mental, spiritual and social well-being and not merely the absence of disease or infirmity". על החשיבות של המימד הרוחני-דתי בשלימותו הנפשית והגופנית של החולה, ראה - Post SG, et al, Ann Intern Med 132:578, 2000; Astrow AB, et al, Am J Med 110:283, 2001; Sloan RP and Bagiella E, Am Fam Physician 63:33, 2001; Larimore WL, Am Fam Physician 63:36, 2001.</ref>.
 
במובן הרחב הזה בריאות איננה רק מושג רפואי אלא כוללת גם מרכיבים של רווחה חברתית, תזונה, הכנסה, דיור, ביגוד, חינוך, תברואה, איכות הסביבה וכיו"ב, כך שהשגת היעדים של בריאות מלאה, במובנה החיובי והכולל, דורשת סיפוק צרכים רפואיים וחברתיים- סביבתיים רבים ומגוונים. יתר על כן, השגת יעד כה רחב הוא כנראה איננו אפשרי, ולפיכך יש הממליצים דווקא לצמצם את ההגדרה למונחים ומרכיבים הניתנים להשגה ולמימוש<ref>ראה Fritzgerald FT, N Engl J Med 331:196, 1994.</ref>.
 
חוסר בריאות כולל כל מחסור בתיפקודים גופניים ו/או נפשיים הנחוצים לאדם בהתאם להבנתו ורצונו, ו/או בהתאם לדרישות החברה שבה הוא חי; הפרעות הגורמות לכאב פיזי ו/או סבל נפשי; ושינויים במבנה הגוף הגורמים להפרעה אסתטית<ref>Engelhardt HT, In: Encyclopedia of Bioethics, p. 602.</ref>.
 
===חובות היחיד וחובות החברה===
קיים יחס הדדי בין חובת היחיד וחובת החברה לשמירת הבריאות. יש דברים המוטלים על היחיד, ויש דברים שרק החברה יכולה לספקם. אם אין היחיד דואג לעצמו בצורה נכונה, אין החברה יכולה לדאוג לו, אך גם כשהוא דואג לעצמו עדיין זקוק הוא לחברה לצורך פעולות מונעות ציבוריות וסביבתיות. אשר על כן, מקובל לחלק את תורת הבריאות לאישית ולציבורית:
 
הבריאות האישית קובעת את הכללים שהפרט צריך לחיות על פיהם כדי למנוע תקלות בבריאותו. כללים אלו מתייחסים לניקיון, תזונה, הלבשה, שיכון, ויסות העבודה והמנוחה, התעמלות גופנית, הימנעות מסכנות וסיכונים, וחיים מיניים תקינים.
 
הבריאות הציבורית מכוונת לסלק סכנות מהציבור, העלולות לפגוע בבריאותו עקב תקלות סביבתיות. זה כולל אספקת מים נקיים, סילוק מי-שפכים ומערכת ביוב תקינה, ניקיון הרחובות והמוסדות הציבוריים, השגחה על יצירה וחלוקה של מזון, הוספה של חומרים נחוצים למזון, ארגון מקומות אשפוז ופיקוח עליהם, ארגון הטיפול הרפואי המונע (כגון תחנות לאם ולילד, תחנות לבריאות הנפש, מעבדות לסיקור גנטי וכיוצ"ב), מניעת התפשטות מחלות מדבקות, מניעת זיהום אויר, תכנון נכון של ערים ומקומות-יישוב אחרים, פיקוח על מקומות התעסוקה מפני חומרים וגורמים רעילים, השמדת חרקים ומזהמים אחרים, סידור וניהול בתי קברות.
 
מטלות משותפות ליחיד ולחברה כוללות מניעת מחלות תורשתיות וסביבתיות, או איתורם בשלבים המוקדמים ביותר, וטיפול מהיר ויעיל בהם. דבר זה יכול להיעשות בעזרת בדיקות, ייעוצים והכוונות בתחומים שונים: רפואיים, מעבדתיים, פסיכולוגיים, סביבתיים וחברתיים.
 
===חלוקה לפי גילים===
יש פעולות בתחום הרפואה המונעת שהן משותפות לכל הגילים, ואשר כוללים בעיקר מצב אקולוגי שפיר, מניעת תאונות ביתיות ותאונות דרכים, מניעת הרעלות שונות ממזון ואויר, מניעת מחלות מדבקות, תזונה נכונה בהתאם לגיל, פעילות גופנית.
 
אכן, בשלבי החיים השונים יש לשים לב במיוחד למצבים שונים בהתאם לצרכים המתאימים ולשכיחות הבעיות באותן תקופות:
 
לפני יצירת העובר: בירור מחלות תורשתיות בשני בני הזוג בטרם נישואיהם, או לאחר נישואיהם, אך לפני ההריון. זה כולל למשל סיקור למחלת טיי-זקס, מחלות תורשתיות ידועות במשפחות וכד'. יש לתת ייעוץ גנטי מתאים בהתאם לתוצאות.
 
בזמן ההריון: מעקב רפואי סדיר לפי הנחיות רופא נשים (כולל בדיקות שגרה קליניות, בדיקות דם ושתן, בדיקות אולטרא-סאונד, בדיקות מכוונות למומים ולמחלות בקבוצות סיכון), תזונה נכונה, הימנעות האשה ההרה ממגע עם מחלות זיהומיות, קרינה, עישון, אלכוהול וסמים, תרופות וכד'.
 
בזמן תהליך הלידה: מניעת לידה חבלתית, החלטה נכונה על עזרה בלידה טבעית או בניתוח קיסרי, מניעת פגות, הכנות לקראת לידה בסיכון או לידה מוקדמת, טיפול נכון ביילוד עם לידתו.
 
בינקות ובילדות: תזונה נכונה, מעקב התפתחות, חיסונים מקובלים ואפשריים (צהבת, שעלת, פלצת, דיפטריה, חצבת, אדמת, חזרת, אבעבועות שחורות, אבעבועות רוח, פוליו, שחפת, המופילוס), מניעת מחלות זיהומיות, מניעת הרעלות ותאונות בבית ובחוץ, בירור כושר הראיה והשמיעה, טיפול שיניים נכון, מניעת חסר-דם, מניעת עקמת.
 
במתבגרים: התבגרות מינית נכונה בזכר ובנקבה, מניעת סטיות מיניות, דאגה למצב הנפשי, מניעת התאבדויות, מניעת עישון, אלכוהול וסמים, מניעת תאונות.
 
במבוגרים: מניעה וטיפול ביתר לחץ-דם, מניעת מחלות כלי דם ולב על ידי הורדת רמת הכולסטרול בדם, מניעת השמנה ומניעת עישון, רפואה תעסוקתית מונעת במקומות העבודה השונים מבחינת בטיחות ומניעת הרעלות, מניעת אוסטיאופורוזיס, איתור מוקדם של מחלות ממאירות שכיחות ובעיקר סרטן השד, סרטן הרחם, סרטן מערכת העיכול<ref>ההסתדרות הרפואית בישראל הוציאה חוברת מפורטת בנושא "פעולות רפואה מונעת וקידום בריאות בקהילה" במסגרת סדרת הנחיות קליניות. החוברת היא בעריכת פרופ' ח. טבנקין, מהדורת 2000.</ref>.
 
תוחלת חיים - הרפואה המונעת אחראית במידה מכרעת להארכת חיי האדם בממוצע מארבעים שנה בשנת 1850 עד למעל שבעים וחמש שנה בשלהי המאה ה-20, ולמשל פיסטור החלב לבד הציל יותר חיים מאשר כל הטיפולים הרפואיים הידועים.
 
==רקע היסטורי==
 
רופאי הזמן העתיק וימי הביניים שמו דגש רב על הרפואה המונעת והדריכו על איכות האוכל, על כמות האוכל, על זמני האוכל, על מידת התנועה וההתעמלות, על עשיית הצרכים, על האוויר הטהור.
 
כבר היפוקרטס הכיר בחשיבות הרפואה המונעת, לפחות בהיבטים מסויימים<ref>ראה בהנהגת הבריאות לרמב"ם, שער ראשון סעיף 1.</ref>. גלינוס הקדיש לפחות ששה מספריו לנושאים הישירים של רפואה מונעת, ואחד מהם נקרא "על שמירת הבריאות".
 
מחברים אחרים פרסמו ספרים רבים על פרטי המאכלים, על צורת הבישול וההכנה, על זמני האכילה, ועל הצורך בהתעמלות<ref>ראה באריכות בהנהגות הבריאות לרמב"ם, פרקי משה לרמב"ם מאמר יח. מחברים שונים חיברו מאמרים וספרים על נושא שמירת הבריאות, ביניהם: אזהרת שמירת הבריאות על דעת הרמב"ן ז"ל, על כל הי"ב חדשים מתוך ספר רפואות כ"י, הובא באוסף כתבי הרמב"ן מאת הרב ח.ד. שעוועל, הוצאת מוסד הרב קוק, תשכ"ג, ח"א עמ' שפה, וראה בהע' 1 שם.</ref>.
 
ראש המדברים ברפואה מונעת במובנה הרחב היה הרמב"ם, שחיבר ספר שלם על נושא זה בשם "הנהגת הבריאות"<ref>תורגם לעברית ע"י משה אבן תיבון, ויצא לאור מחדש על פי כתבי יד והשלמות ע"י ד"ר זיסמן מונטנר, כתבים רפואיים, כרך א, מוסד הרב קוק, ירושלים תשי"ז. סדרת ספריו של הרמב"ם על ענייני בריאות תורגם לאנגלית על ידי פרד רוזנר, ויצא לאור בהוצאה Maimonides Research Institute, Haifa בשנים 1990-1984.</ref>, והקדיש לכך פרק שלם בתוך ספרו ההלכתי "משנה תורה", הלוא הוא הפרק הרביעי בהלכות דעות. הרמב"ם קבע שלושה כללים עיקריים למלאכת הרפואה, והראשונה והנכבדת שבהם היא הנהגת הבריא, והיא "הנהגת הבריאות הנמצאת עד שלא תאבד"<ref>הנהגת הבריאות, שער שני, סעיף 1. וראה בשמונה פרקים, רפ"א.</ref>, היינו רפואה מונעת היא המרכיב החשוב ביותר למקצוע הרפואה. הרמב"ם גם חידש והרחיב את הצורך ברפואה מונעת בתחום הנפשי והרגשי<ref>הנהגת הבריאות, הנהגת בריאות הנפש, שער שלישי, סעיפים 19-12.</ref>. הוא כתב: "ולכן יסלק מעליו ההפעליות הנפשיות המביאות לקוצר רוח, כי בזה תיארך בריאות הבריא, והוא הקודם ברפואת כל חולה".
 
מחברים יהודיים אחרים בימי הביניים הדגישו אף הם את הצורך ברפואה מונעת, ולדוגמא בספר חסידים נכתב: "ואיזה רופא חכם, כל שיודע להיזהר שלא יבוא אדם לידי חולי, ואם בא לידי חולי אף על פי שמרפא, כיון שלא ידע להיזהר אין זה רופא חכם"<ref>ס' חסידים הוצאת מק"נ סי' יז.</ref>.
 
===בעת החדשה===
כמייסד ההיגיינה הציבורית המודרנית נחשב הרופא האוסטרי יוהאן פטר פרנק, שבשנים 1777-1817 פרסם את ספרו "שיטה כללית של משטרה רפואית", בששה כרכים בשפה הגרמנית. במקומות רבים מספרו זה מביע המחבר את התפעלותו מן החוקים ההיגייניים הכלולים בתנ"ך ובתלמוד.
 
בשנת 1851 התקיים בפאריס הכנס הבינלאומי הראשון להיגיינה, שבו הדגישו את הצורך בהסכמים בינלאומיים למניעת מגפות. בשנת 1920 הוקם אירגון ההיגיינה של חבר הלאומים, ובשנת 1948 הוקם ארגון הבריאות העולמי<ref>World Health Organization = WHO.</ref> מטעם האו"ם.
 
==דרכי שמירת הבריאות במקרא ובחז"ל==
 
"הרפואה המונעת" הטובה ביותר לפי השקפת התורה היא שמירת התורה והמצוות, כנאמר: 'ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך וגו', כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך'<ref>שמות טו כו. וראה בדעת זקנים מבעלי התוספות שם; רמב"ן עה"ת <makor>שמות כג כה,</makor> <makor>ויקרא כו ד;</makor> רבנו בחיי שם; חובות הלבבות, שער הבחינה סופ"ד; תו"ש שם, אותיות רצג-רצד, ובמילואים שם, עמ' רצה-רצט. וראה רמב"ן עה"ת <makor>ויקרא כו יא.</makor> וראה בדרשות הר"ן דרוש הששי, שהקשה על הפסוק איך יתכן רפואה אם לא יוקדם חולי, וראה שם מה שפירש בענין. ואולי ניתן לומר שהיא-היא כוונת התורה, שהרפואה המונעת היא הרפואה האמיתית.</ref>; וכן: 'ועבדתם את ה' אלקיכם וגו', והסירותי מחלה מקרבך'<ref><makor>שמות כג כה.</makor></ref>. אך במצב הקיים, שבו 'אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא', יש חשיבות רבה לרפואה המונעת, שכן חייבים לנהוג כדרך העולם, "ורוב בני אדם בחטאתם לא זכו אל המעלה הגדולה הזאת, ועל כן תצוינו התורה לשמור משכנותינו ומקומותינו לבל יקרנו מות בפשיעתנו, ולא נסכן נפשותינו על סמך הנס"<ref>ס' החינוך, מ' תקמו.</ref>.
 
אורח החיים המומלץ לכל יחיד על ידי הרפואה המונעת המודרנית, הכולל דיאטה נכונה, פעילות גופנית, שינה מספקת, חלוקה נכונה בין עבודה למנוחה, הימנעות מחומרים רעילים ומזיקים, כל זה ויותר, מתואר, איפוא, בתלמוד ובפוסקים בהרחבה ובגישה עקרונית דומה לדרישות המודרניות. מכאן ניתן לומר, שיותר מששמרו ישראל על התורה, שמרה התורה על ישראל, וידוע שבמגיפות הגדולות באירופה בימי הביניים, כגון מגפות הדבר ואבעבועות שחורות, נפגעו היהודים הרבה פחות מאשר שכניהם הנכרים, עד שהגויים חשבו שהיהודים משתמשים בכישוף, ולכן ערכו בהם פוגרומים אכזריים, אך למעשה קיום דרישות התורה ומצוותיה הם שהגנו על היהודים, שכן מעבר לעצם ההגנה בגין שמירת התורה יש במצוות גם מידה מסויימת של דרישות היגייניות שמנעו הדבקה ותחלואה רבה.
 
===מצוות עם מרכיב של רפואה מונעת===
רבות ממצוות התורה כוללות בתוכן גם תועלת של רפואה מונעת, אף על פי שכמובן לא זו היתה מטרתן העיקרית. ברור שמצוות התורה הן בראש וראשונה מצוות רוחניות, שברובן אין אנו יודעים את כל כוונותיהם וסודותיהם הנשגבים, ואין התורה עצמה מסבירה את טעמיהן, אך קשה לשלול מהן את ערכן העצום ברפואה מונעת, הגופנית והנפשית כאחת. בוודאי שאם יש דעות או הוכחות רפואיות שונות ממה שעולה לכאורה מטעמי המצוות, אין בהן כדי לשנות כהוא-זה מפרטי המצוות, שכן הן מחייבות מכוח עצמן, ואין התורה ספר-לימוד ברפואה, ואין המצוות הנחיות רפואיות גרידא. אך התורה היא תורת חיים וחסד, ובוודאי חלק מטעמי המצוות הללו כולל גם את המגמה לשמור על הבריאות והחיים, "ויש בכוונת כלל התורה שני דברים, והם תיקון הנפש ותיקון הגוף"<ref>הרמב"ם מו"נ ג כז.</ref>. למעשה ברבים מדיני התורה ניתן למצוא את רוב עקרונות הרפואה המונעת וההיגיינה הפרטית והציבורית: מניעת מגפות והדבקות, ניקיון אישי וציבורי, מניעת הרעלות ותאונות, ומן הראשונים האריכו לבאר הרבה מצוות מבחינת ערכן הבריאותי<ref>רמב"ם מו"נ ג לג; ס' החינוך במצוות עג, קמז, קנד, קסו, קעח ועוד; בכור שור, הובא בתו"ש כרך יד במילואים, עמ' רצה-רצט. לעומתם האברבנאל עה"פ <makor>ויקרא יא יג,</makor> מתנגד לטעמים הרפואיים של מצוות התורה, שאם כן היה ספר תורת השם במדרגת ספר קטן מספרי הרפואה הקצורים בדבריהם וטעמיהם, ואין זה דרך תורת ה' ועומק כוונותיה, ועיי"ש עוד נימוקים נגד דעות הרמב"ם והרמב"ן. וראה גם מה שכתב המלבי"ם <makor>בראשית ג ג.</makor> וראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך כ, ע' טעמא דקרא, עמ' תקסח ואילך, באופן כללי על דרשות לטעמי המצוות. וראה בס' נותן טעם לשבח לקט מקורות רבים על טעמי הכשרות גם מבחינה רפואית-בריאותית.</ref>.
 
מחברים שונים דנו בפירוט במספר רב של מצוות מבחינת ערכן הבריאותי:
 
מאכלות אסורים, כולל בעלי חיים טמאים ואסורים, נבלות, טריפות, חלב, דם ובשר בחלב, ערלה, דגים<ref>ראה - רמב"ם מו"נ ג מח; רמב"ן עה"ת <makor>ויקרא יא יג,</makor> ושם יט כג, ושם <makor>דברים יד ג;</makor> ס' החינוך מ' עג, קמז, קנד; ס' צדה לדרך, מאמר ב כלל א פ"ב; רלב"ג בפירושו לשמות כג יט; תו"ש ויקרא פי"ג אות נו, בשם ראשונים אחדים. וראה עוד מאמרו של הרמב"ן "תורת ה' תמימה", בכתבי הרמב"ן, הוצאת שעוועל ח"א עמ' קסו, ובספרו של פרויס, בתרגומו האנגלי של רוזנר, עמ' 501 ואילך.</ref>; דם נידה ויולדת, הזב והזבה<ref>ס' החינוך מ' קסו, קעח. וראה רמב"ן עה"ת ויקרא טו יא, שהזוב באיש היא מחלה. וראה ע' זב.</ref>; מצות המילה<ref>רמב"ם מו"נ ג מט. וראה בשו"ת הרשב"א ח"ד סי' רנג. וראה באריכות במאמר - א. שטינברג, אסיא, ד, תשמ"ג, עמ' 228-207.</ref>; ניקיון המחנה<ref>'ויתד תהיה לך על אזנך' (דברים כג יג), והוא מצות עשה לשמירת נקיון המחנה - רמב"ם מלכים ו יד-טו. וראה בס' החינוך מ' תקסו.</ref>; הרחקת המצורע, המנוגע, טמא מת ושאר הטמאים, ודיני הטהרה במים חיים<ref>ראה באריכות בס' התלמוד וחכמת הרפואה, עמ' 354 ואילך.</ref>; מצות השמיטה מחזירה את האדם אל טבעו הרענן, עד אשר לא יצטרך לרפואות למחלות, שהן באות ברובן על ידי הריסת המשקל של החיים, בהתרחקם מטהרת הטבע הרוחני והחומרי<ref>שבת הארץ, הקדמה, עמ' ח-ט.</ref>; כל ההלכות הקשורות בהסדרי עבודה ומנוחה, וגולת הכותרת מצות השבת; יש אף שראו במצות הצום ביום-כיפורים ערך רפואי, כדי להפחית את הנזקים של אכילה בעודף, וכן עניין המן, שנתן הקב"ה לישראל במדבר, שהיה במידה מדוייקת לצרכי הגוף של כל אחד ואחד<ref>פילון האלכנסדרוני, על החוקים הפרטיים, ספר שני, הובא בספרו של ש"י עגנון, ימים נוראים, תרח"ץ, עמ' רסג-רסה.</ref>.
 
===עצות והנהגות בחז"ל===
בגמרא מצינו הרבה עצות להנהגת בריאות נכונה. רובן מתייחסות לרפואה מונעת אישית, וחלקן לרפואה מונעת ציבורית. על יחס חז"ל לחשיבות הרבה של הנהגה בריאותית-מונעת נכונה ניתן לעמוד במעשה רבה בר רב הונא שלא הלך לדרשתו של רב חסדא, כי בדרשותיו עסק בעצות רפואיות-מונעות, ועל כך אמר לו רב הונא: "הוא עסיק בחיי דברייתא ואת אמרת במילי דעלמא, כל שכן זיל לגביה"<ref><makor>בבלי שבת פב א.</makor></ref>.
 
בתחום היחיד יש לציין את ההנהגות הבאות: צורת האכילה, זמניה, כמותה, ויחסים תקינים בין אכילה לשתיה<ref>ראה על כך - <makor>בבלי ברכות מ א;</makor> <makor>בבלי ברכות נד ב;</makor> <makor>בבלי שבת י א;</makor> <makor>בבלי שבת לג א;</makor> <makor>בבלי שבת מא א;</makor> <makor>בבלי שבת קיט ב;</makor> <makor>בבלי שבת קמ ב; שבת קנב</makor> א; <makor>בבלי פסחים קח ב;</makor> <makor>בבלי פסחים קיב א;</makor> <makor>בבלי יומא עה א;</makor> <makor>בבלי מגילה יד א;</makor> <makor>בבלי תענית ה ב;</makor> <makor>בבלי גיטין ע א;</makor> <makor>ב"מ קז ב;</makor> <makor>בבלי סנהדרין קא א.</makor></ref>; סוגי המאכלים הטובים והרעים<ref><makor>בבלי ברכות לד א;</makor> <makor>בבלי ברכות מ א;</makor> <makor>בבלי ברכות מג א;</makor> <makor>בבלי ברכות נה א;</makor> <makor>בבלי עירובין כט א;</makor> <makor>בבלי עירובין נה ב;</makor> פסחים מב א-ב; <makor>בבלי פסחים קיד א;</makor> <makor>בבלי נדרים מא א;</makor> <makor>בבלי נדרים סו א;</makor> <makor>בבלי סנהדרין יז ב;</makor> <makor>בבלי חולין לג א;</makor> <makor>בבלי חולין פד א;</makor> <makor>ע"ז יא א;</makor> נידה יז א.</ref>; יחסי עמידה, ישיבה והליכה רצויים<ref><makor>בבלי כתובות קיא א.</makor></ref>; צורת ההליכה הנכונה<ref><makor>בבלי שבת קיג ב.</makor></ref>; הקפדה על פעולת מעיים ומתן שתן בצורה מסודרת<ref><makor>בבלי ברכות ס ב;</makor> <makor>בבלי שבת פב א;</makor> <makor>בבלי גיטין ע א;</makor> <makor>בבלי מכות טז ב; בכורות מד</makor> ב.</ref>; חובת רחיצת הגוף וחשיבות הניקיון האישי וניקיון הבגדים<ref><makor>בבלי שבת נ ב;</makor> <makor>בבלי שבת קח ב;</makor> <makor>בבלי נדרים כ ב;</makor> <makor>בבלי נדרים פא א;</makor> <makor>בבלי חולין כד ב;</makor> <makor>ויקרא רבה לד ג.</makor></ref>; כל דיני רחיצת ידים אחרי עשיית הצרכים, לפני אוכל, בנגיעה בחלקי גוף מגולים, בקימה מהשינה ועוד<ref><makor>בבלי סוטה ד ב;</makor> <makor>שו"ע או"ח ד יח.</makor></ref>; התנהגות בריאותית נכונה של מעוברת<ref><makor>בבלי יומא פב ב;</makor> <makor>בבלי כתובות ס ב;</makor> נידה לא א. וראה עוד מאמרים מחז"ל וממדרשים, בדבר חשיבות הנהגת בריאות נכונה בכלל, בסידור בית יעקב להגריעב"ץ כסא שן, הנהגת הסעודה; בספרו של פרויס, בתרגומו האנגלי של רוזנר, עמ' 581-501; ובספר מדרש הרפואה, ג' חלקים.</ref>.
 
בתחום הגנת הסביבה מבחינה בריאותית ומניעת סיכונים, מצינו מספר הלכות ועצות: ישיבת כרכים קשה, שהכל מתיישבים שם, ודוחקים ומקרבים הבתים זו לזו, ואין שם אויר צח<ref>כתובות קי ב, ובפירש"י שם, ד"ה ישיבת. וראה <makor>בראשית רבה נ כ.</makor></ref>. יש הרואים במצות התורה למגרש פנוי סביב ערי הלוויים<ref>במדבר לה ב-ה.</ref> גם עניין אקולוגי<ref>ראה רש"י שם: ומגרש - ריוח מקום חלק חוץ לעיר סביב להיות לנוי לעיר. וראה ברמב"ם שמיטה ויובל יג ה, שהוא-הדין בשאר ערי ישראל.</ref>; מניעת לכלוך בשדות, במחנות, וכל שכן בתוך המדינה<ref>מו"נ ג מח. וראה בס' החינוך מ' תקסו. וראה עוד - א. שושן, קורות, ה, תשל"ב, עמ' 836-829.</ref>; הסדרת מי השפכים ברשות הרבים<ref><makor>ב"ק ו א;</makor> <makor>רמב"ם נזקי ממון יג יג;</makor> טושו"ע חו"מ קנה לא.</ref>; הרחקת זבלים וגורמי ריח רע מן היישוב<ref><makor>ב"ק פב ב,</makor> וברש"י שם, ד"ה סרחון בענין ירושלים; <makor>ב"ב כה א;</makor> <makor>רמב"ם שכנים י ג;</makor> טושו"ע חו"מ קנה כג. וראה בשו"ת הרא"ש כלל צט סי' ה.</ref>; מניעת זיהום אוויר בפסולת<ref><makor>ב"ב כד ב,</makor> וברש"י שם, ד"ה חמישים אמה; <makor>רמב"ם שכנים י ב;</makor> טושו"ע חו"מ קנה כב. וראה גם ברמב"ם שם יא א.</ref>; הרחקת עשן<ref><makor>ב"ק פב ב,</makor> ורמב"ם בית הבחירה ז יד - בעניין ירושלים; תוספתא <makor>ב"ב א ז</makor> - באופן כללי.</ref>, ושיעורו שלא יבוא העשן ויזיק לאנשים בעיניהם<ref>תשובות הגאונים, אסף, תרפ"ט, עמ' 32. וראה בחידושי הרמב"ן לב"ב נט ב, ד"ה הא דתנן, שכל שהוא נזק בגוף אין להם חזקה, ולכן עניין העשן והריח הרע יכול לחזור בו ולדרוש הרחקתו גם אם לא דרש כן בתחילה, וכן נפסק בשו"ע חו"מ קנה לו. וראה עוד בשו"ת ר' אברהם בן הרמב"ם סי' קא, ובשו"ת מהר"ם מרוטנברג סי' רלג.</ref>; איסור זיהום מקורות המים<ref>תוספתא <makor>ב"מ יא לא.</makor></ref>; מניעת רעש סביבתי<ref><makor>רמב"ם שכנים ו יב;</makor> שם, שם יא ה; טושו"ע חו"מ קנה ב,ז; שם, שם, קנו ד.</ref>; חובת הניקיון בציבור, ולדוגמא, בירושלים כיבדו את הרחובות יום-יום<ref><makor>ב"מ כו א.</makor></ref>; הרחקת מזיקים מן העיר - מרחיקים את הדבורים מן העיר חמישים אמה, והטעם להרחקה זו, כדי שלא יעקצו בני אדם<ref>תוספתא ב"ב פ"א; טושו"ע חו"מ קנה כג, והרמב"ם השמיט דין זה.</ref>, והוא משום דין סכנה, ולא משום נזקי שכנים<ref>חזון יחזקאל שם.</ref>.
 
הרמב"ם ביד החזקה מונה עצות בתחום הרפואה המונעת הנוגעות לאכילה ושתיה, לשינה, לפעולת מעיים, להתעמלות, לרחיצה, להקזת דם, ולמשגל<ref>רמב"ם דעות ד א-יט. וראה בנידון בע' השתנות הטבעים, הע' 16-17.</ref>. סכומו של הרמב"ם: "כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו<ref>ראה בשו"ת הרמב"ם סי' פג, שצריך לקרוא בחיריק ולא בצירי.</ref>, אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו, עד שיזקין הרבה וימות ואינו צריך לרופא, ויהיה גופו שלם ועומד על בוריו כל ימיו, אלא אם כן היה גופו רע מתחילת ברייתו; או אם היה רגיל במנהג מן המנהגות הרעים מתחילת מולדתו; או אם תבוא מכת דבר או מכת בצורת לעולם"<ref><makor>רמב"ם דעות ד כ.</makor> ר' יהודה אלחריזי חרז חרוזים על נושא "רפואות הגויה", בחרזו כמעט כל מילה של הוראות הרמב"ם הנ"ל; פירוש רחב על פרק זה מבחינה רפואית כתב ר' יעקב צהלון בספרו "אוצר החיים", ספר א', על שמירת הבריאות.</ref>. היינו, רפואה מונעת נכונה מכל הבחינות מונעת מחלות ומביאה להארכת תוחלת החיים, אלא אם כן מדובר באדם שנולד עם מטען תורשתי שלילי, או שיש לו הפרעות מלידה במבנה הגוף או בתפקודו, או שלא הקפיד על רפואה מונעת נכונה לזמן ארוך, או שנפגע ממחלות זיהומיות או מפגעי טבע וכד'.
 
בספר בן-סירא מצינו מספר הצהרות עקרוניות בחשיבות הרפואה המונעת: בטרם חולית היזהר<ref>בן סירא יח יט.</ref>; טוב מסכן בבריאת בשר, מאיש עשיר וחולה<ref>שם, ל יד.</ref>; אין עושר כחיים בריאים<ref>שם, ל טז. וראה עוד בקיצשו"ע סי' לב, שהאריך בעצות רפואיות מונעות רבות.</ref>.
 
ענייני רפואה סגולית וקמיעות כטיפולים מונעים - ראה בערכים רופא; רפואה.
 
==פרטי דינים==
 
===מקורות לחובת שמירת הבריאות===
 
חז"ל והפוסקים דנו על מספר מקורות לחיוב ההימנעות מסכנה ושמירת הבריאות:
 
'רק השמר לך ושמור נפשך מאד'<ref><makor>דברים ד ט.</makor></ref>, וכתיב 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם'<ref>דברים ד טו.</ref>. מפסוקים אלו נלמד חיוב לשמור גופו מסכנה<ref><makor>בבלי ברכות לב ב;</makor> שאילתות, שאילתא קלד; רמב"ם רוצח ושמירת הנפש יא ד; טושו"ע חו"מ תכז ח; קיצושו"ע לב א. ובחי' הריטב"א <makor>בבלי שבועות לו א,</makor> ד"ה א"ר ינאי כתב, שדורשים מלאו זה שלא יעמוד במקום סכנה ושלא יאכל ולא ישתה דברים הרעים, וכל האזהרות של הלאו הוא לשמור על עצמו.</ref>. ואף שהפסוקים הללו מתייחסים לשכחת התורה, ולא לשמירת נפש האדם, כנראה היתה לחז"ל קבלה שהפסוקים הללו נדרשים גם לעניין אחר, ולכן יכולים לדרוש גם על שמירת הגוף<ref>מהרש"א ברכות, שם בח"א. וראה במנ"ח מ' תקמו, ובקומץ המנחה שם, שהקשה ותירץ כך, ולא ראה שקדמו המהרש"א, עיי"ש. וראה עוד בנידון בס' חסידים הוצאת מק"נ סי' תתתשנא; ביאור הגר"א על שו"ע חו"מ סי' תכז סק"ו-ז; העמק דבר, <makor>דברים ד ט;</makor> דרכ"ת יו"ד סי' קטז סקנ"ז; קיצשו"ע לב א; תו"ת <makor>דברים ד ט;</makor> משפטים לישראל, ח"א פ"ז עמ' ריד הע' תקיד. וראה להלן הע' 103 ואילך.</ref>; או שגוף בריא הוא תנאי לשמירת התורה והמצוות<ref>כמבואר ברמב"ם דעות ד א. וראה להלן הע' 95 ואילך.</ref>.
 
'ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך'<ref><makor>דברים כב ח.</makor></ref>. העשה והלאו הקשורים במצות מעקה מהווים מקור כללי לחיוב ההימנעות מסכנה, ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאים לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר בלא תשים דמים<ref>רמב"ם רוצח יא ד-ה. וראה במנ"ח בקומץ המנחה מ' תקמו, מה שהקשה על הרמב"ם. וראה עוד בסמ"ע חו"מ סי' תכז סקי"ב.</ref>, ומכאן החיוב למנוע מצבים העלולים לגרום נזק וסכנה<ref><makor>בבלי כתובות מא ב;</makor> ב"ק טו ב; <makor>רמב"ם נזקי ממון ה ט;</makor> טושו"ע חו"מ תט ג. וראה בתו"ת דברים פכ"ב אות עט, שדווקא על מצות מעקה מברכים, אבל על הסרת שאר מכשולים לא מברכים. וראה בס' שמירת הגוף והנפש, מבוא פ"ב, אם חיוב מעקה הוא גם בחשש נזיקין, או דווקא בחשש מיתה. וראה עוד בנידון בפרמ"ג או"ח סי' קנז במשב"ז; חיי אדם טו כד; העמק שאלה, שאילתא קמה אות יז; מלבי"ם עה"פ <makor>דברים כב ח.</makor></ref>.
 
איסור בל תשחית<ref><makor>דברים כ יט.</makor></ref>, כולל גם השחתה של הגוף, שעבורו התירו פעולות שונות לשמירת הבריאות<ref><makor>בבלי שבת קכט א;</makor> שם, קמ ב.</ref>. ואמנם רוב הפוסקים פסקו כאותה דעה שיש איסור בל תשחית בגופו של אדם, ולא רק בחפצים<ref>ראה <makor>רי"ף שבת קכט ב;</makor> רא"ש שבת פי"ח סי' ה; סמ"ק סי' קעה; <makor>שערי תשובה שער ג אות פב;</makor> ס' חסידים סי' תתריד. וראה בתו"ת דברים פ"כ אות נז. אמנם הרמב"ם השמיט דין זה, ונראה שסובר שאיסור בל תשחית אינו חל על גוף אדם - ראה מ. סליי, איסור העישון בהלכה, תשמ"ח, עמ' 16-13.</ref>.
 
איסור בל תשקצו<ref><makor>ויקרא יא מג;</makor> שם, כ כה.</ref>, ממנו למדו את האיסור להשהות נקביו<ref>מכות טז ב. וראה באריכות בגדרי איסור זה בס' מצות ראיה או"ח סי' ג סי"ז.</ref>, ואיסור אכילת מאכלים מלוכלכים ומתועבים, ואיסור אכילה בידים מלוכלכות<ref>רמב"ם מאכלות אסורות יז כט-לב; סהמ"צ לרמב"ם ל"ת קעט. וראה בשו"ת הרשב"ש סוסי' רעד.</ref>.
 
'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר'<ref><makor>שמות יב כב.</makor></ref>, נדרש להישמר בזמן מגיפת דבר<ref><makor>ב"ק ס ב.</makor> וראה שם עוד פסוקים לאותו עניין. וראה בתו"ש שמות פי"ב אות תמז*.</ref>.
 
'ויהי האדם לנפש חיה'<ref><makor>בראשית ב ז.</makor></ref>, אמר רב יהודה אמר רב, אמרה תורה נשמה שנתתי בך - החייה<ref><makor>בבלי תענית כב ב.</makor></ref>.
 
'והסיר ה' ממך כל חולי'<ref>דברים ז טו.</ref>, ממך הוא שלא יבואו חוליים עליך<ref>ויקרא רבה טז ח.</ref>. היינו, באדם תלוי שלא יבואו חליים עליו<ref>מתנות כהונה, שם.</ref>.
 
יש מי שהסמיך עניני הנהגת בריאות נכונה על הפסוק 'וחי בהם'<ref><makor>ויקרא יח ה.</makor></ref>, ולא שימות בהם<ref><makor>בבלי יומא פה ב.</makor> ראה ס' חסידים הוצאת מק"נ סי' תשסט.</ref>.
 
יש שלמדו באופן כללי, ממה שהזהירה אותנו התורה באומרה 'לא תנסו את ה' אלקיכם'<ref>דברים ו טז.</ref>, וכבר נקבע הכלל אין סומכים על הנס<ref>בירושלמי <makor>בבלי יומא א ד,</makor> נלמד מפסוק זה, אך בבבלי <makor>בבלי תענית ט א,</makor> מפרשים פסוק זה בעניין אחר. וראה בכוזרי מאמר חמישי אות כ, וברד"ק <makor>בראשית יב ב,</makor> <makor>בראשית מב ד,</makor> ושמו"א טז ב, ובחובות הלבבות, שער הבטחון פ"ד, שאכן למדו מפסוק זה איסור הסתכנות. וראה על כך במאמרו של הרב א. בנר, אסיא, סה-סו, תשנ"ט, עמ' 22 ואילך.</ref>.
 
'צנים ופחים בדרך עקש, שומר נפשו ירחק מהם'<ref><makor>משלי כב ה.</makor></ref>, שעם היות האדם בוטח בה', עם כל זה לא יכניס עצמו בסכנות, וישמור מן המקריים כפי יכולתו, ושומר נפשו, רוצה לומר גופו, ירחק מהם<ref>המאירי שם. וראה <makor>תוס' כתובות ל א</makor> ד"ה הכל, בביאור פסוק זה.</ref>.
 
לפי פוסקים ובעלי הגות אחדים מקור החיוב לשמירת הבריאות והחיים הוא כללי ביותר ויסודי בשמירת התורה כולה, והוא כדי שיוכל האדם לקיים את מצוות התורה וללמוד את התורה: "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך אדם להרחיק עצמו מדברים המאבדים את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברים ומחלימים"<ref><makor>רמב"ם דעות ד א.</makor> וראה בשמונה פרקים להרמב"ם פ"ה.</ref>; "בהיות בגוף שום הפסד באיזה עניין שיהיה תתבטל פעולת השכל כפי אותו ההפסד, ועל כן הרחיקה אותנו תורתינו השלמה מכל דבר הגורם בו הפסד וכו', כי מהיות הגוף כלי לנפש וכו', מפני זה צריך האדם להשתדל על כל פנים בחיות גופו להעמידו על ישובו ובריו וכוחו וכו', ועל כן היה מחסדי האל הגדולים עלינו אנחנו עמו אשר בחר, והרחיק ממנו כל מאכל מזיק אל הגוף ומוליד בו ליחות רעות"<ref>ס' החינוך, מ' עג; מנ"ח מ' תקמו.</ref>; "מאד צריך האדם לשמור חוקי בריאות הגוף על פי דרכי הרפואות, כדי שיהיו כלי הגוף בריאים ויכולים לעשות עסקיהן הראויין, כי לא יתקיימו במצוות אלא בבריאות הגוף ושמירת נפשו מכל נגף וסכנה, ואז כשיהיה גופו ונפשו בריא וחזק וטהור יקנה המידות הנכבדות ונוחל העולם הזה והעולם הבא"<ref>שבילי אמונה, בהקדמה לנתיב הרביעי.</ref>; "הטעם שהזהירה התורה על שמירת הנפש הוא מטעם שהקב"ה ברא את העולם בחסדו להטיב להנבראים, שיכירו גדולתו ולעבוד עבודתו בקיום מצוותיו וכו', והמסכן את עצמו כאילו מואס ברצון בוראו, ואינו רוצה לא בעבודתו ולא במתן שכרו, ואין לך זלזול אפקירותא יותר מזה"<ref>באר הגולה, סוף שו"ע חו"מ.</ref>; "כי גם זה מצווה עלינו, לשמור את גופנו בהכנה הגונה לשנוכל לעבוד בו את בוראנו"<ref>רמח"ל, דרך ה, ח"א פ"ד אות ז.</ref>; "באהבת ה' עמו וחפץ לזכותנו בתורה ומעשים טובים, הזהיר אותנו על בריאותנו להיות מקיימים לפניו בגוף חזק ובריא"<ref>חכמת אדם פה א.</ref>; "ומצווה להנהיג עצמו במידה טובה והנהגה טובה לשמור בריאותו, כדי שיהיה בריא וחזק לעבודת הבורא יתעלה"<ref>מ"ב סי' קנה סקי"א. וראה במהרש"א <makor>בבלי ברכות נד ב,</makor> לעניין ברכת הגומל.</ref>; "אמצא לנכון להזכיר על דבר שימת לב למצב הבריאות של התלמידים, שזה עיקר גדול מאד בדורנו, דור שירדה החולשה בעולם, ומקוננת דווקא בין תלמידי חכמים וראי ה' וחושבי שמו, ואחת מעבודות הקודש היותר עיקריות היא ההשתדלות שתלמידי חכמים יהיו בריאי גוף ונפש"<ref>אגרות הראי"ה, ח"ב איג' תרכ. וראה עוד בס' אורות להגריא"ה קוק, עמ' פ ועמ' קעא, ובאוצרות הראי"ה ח"א עמ' 442-443, בעניין החשיבות של התעמלות ושמירת גוף בריא "בשביל להיות בנים אמיצי כוח לאומה".</ref>.
 
===גדרי החיוב להימנע מסכנות ולשמור על הבריאות===
 
'''חיוב גמור מן התורה''' יש מי שמנה את הלאווים של 'השמר לך ושמור נפשך', 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם', במובן של הימנעות מסכנה, בתרי"ג המצוות<ref>ס' זוהר הרקיע להרשב"ץ, אות קיח.</ref>, ויש הסוברים שלוקים על לאו זה<ref>הרשב"ץ שם. וכן כתב הריטב"א <makor>בבלי שבועות לו א</makor> ד"ה א"ר ינאי, שאין זה לאו שבכללות, אע"פ שכולל כמה דברים, כי כל האזהרות מעניין אחד הם לשמור את עצמו.</ref>.
 
'''דרגות חיוב שונות''' הרמב"ם כתב: "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו, ולהישמר ממנו, ולהיזהר בדבר יפה-יפה, שנאמר 'השמר לך ושמור נפשך', ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה, ועבר בלא תשים דמים"<ref><makor>רמב"ם רוצח יא ד.</makor> וראה במנ"ח מ' תקמו, ובקומץ המנחה שם.</ref>. מכאן משמע שלדעתו יש חיוב מן התורה להישמר מסכנות. ולהלן כתב הרמב"ם: "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וכל העובר עליהם וכו' מכין אותו מכת מרדות"<ref>רמב"ם שם ה.</ref>. מכאן משמע שאין האיסור אלא מדרבנן. ובמקום אחר<ref>דעות ד א,כא.</ref> כתב הרמב"ם: "לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף וכו', וכל המנהגות הטובים האלו שאמרנו אין ראוי לנהוג בהם אלא הבריא". מכאן משמע שכל אלו הם רק בגדר עצות טובות, ואין בהם גדר איסור כלל. לפיכך, יש מי שנסתפק אם המסכן עצמו עובר על איסור מן התורה, אלא שאין לוקים עליו מן התורה, וחייב רק מכת מרדות מדרבנן, או שכל האיסור הוא מדרבנן, וכל הלימודים מהפסוקים הם אסמכתא בלבד<ref>ב"י יו"ד סי' קטז; באר הגולה, חו"מ סי' תכז סק"ע. וראה עוד בס' שבעים תמרים, קונט' שבעה מינים עין ד; שו"ת דברי מלכיאל ח"ד סי' סב. וראה שו"ת שם אריה סי' כז, מה שהקשה על באר הגולה.</ref>, ויש מי שברור לו שהאיסור מן התורה<ref>לבוש חו"מ סי' תכז; ערוה"ש חו"מ תכז ה; תפא"י כתובות סופ"ז בבועז אות א. ועיי"ש שכתב, שאף שהאיסור הוא מדאורייתא, לא נחשב כמושבע ועומד, מדעכ"פ אינו מפורש בתורה. ודבריו לכאורה צ"ע, שהרי הסוברים שהימנעות מסכנה היא מדאורייתא לומדים זאת מפסוקים מפורשים, וכדלעיל. עוד יש מהפוסקים שהוכיחו, שאיסור ההסתכנות הוא מן התורה - ראה ס' חסידים סי' תרעה; תבואות שור סי' יג סק"ב, בשמלה חדשה, שכתב שאין ראיה מלשון הרמב"ם "ואסרום חכמים", עיי"ש, והביא עוד ראיות לשיטתו; שו"ת שם אריה סי' כז, הוכיח באריכות שאיסור ההסתכנות הוא מן התורה; שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' י; מנ"ח סוף מ' תקמז; פרמ"ג או"ח סי' ד בא"א סק"ב, ויו"ד סי' צד בשפ"ד סק"ג. ובדעת הלבוש - ממה שכתב ביו"ד קטז א, משמע שהאיסור הוא מדרבנן, ולעומת זאת מה שכתב בחו"מ סי' תכז, משמע שהאיסור הוא מן התורה, וראה בס' שבעים תמרים, קונט' שבעה עינים, עין ד אות ד, ובדרכ"ת יו"ד סי' קטז סקנ"ז, שעמדו על הסתירה בדברי הלבוש. וראה עוד הרב ש. זעפרני, תחומין, יט, תשנ"ט, עמ' 91 ואילך.</ref>; יש שחילקו בין מצבים שסכנתם רחוקה, ורוב האנשים לא מסתכנים בהם, ודשו בהם רבים, כגון מאכלים לא נכונים, שאין העובר על עצות אלו בגדר איסור, אלא שראוי להימנע מהם, לבין מצבים שסכנתם ברורה וגדולה, שיש עליהם איסור ממש<ref>שו"ת אגרות משה חחו"מ ח"ב סי' עו; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חחו"מ סי' קנה אות ב. וכבר הקדימם בזה הגראי"ה קוק, בס' מצות ראיה, או"ח סי' ג סי"ז. ודבריהם לכאורה עומדים בסתירה לדברי הריטב"א <makor>בבלי שבועות לו א</makor> ד"ה א"ר ינאי, שכתב במפורש שלאו זה כולל גם שלא יעמוד במקום סכנה, וגם שלא יאכל ושלא ישתה דברים הרעים, ומשמע שלוקים על שני הדברים הללו וצ"ע. וראה בגדרי דשו בה רבים בנספח לערך סכון עצמי.</ref>; יש מי שהבדיל בין מצב של סכנה וודאית, שאיסורו מן התורה, לבין מצב שיש רק חשש סכנה, שאז האיסור הוא מדרבנן, ומכים אותו מכת מרדות<ref>שו"ת אגרות משה שם. וכבר הקדימו בזה בס' מצות ראיה, שם.</ref>; ויש מי שכתב, שהמביא עצמו לידי סכנה עתיד ליתן את הדין<ref>ס' חסידים, הוצאת מק"נ סי' תתתרפט.</ref>. ולאו דווקא סכנה, אלא כל דבר המזיק לאדם, אינו רשאי לגרום לעצמו נזק כלשהו<ref>תפא"י, שם. וראה בשו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ד סי' עג אות א; ס' שמירת הגוף והנפש, מבוא פ"א - בגדרי האיסור בכלל.</ref>. ומכוח זה יש מי שכתב, שמכיוון שנתנה התורה רשות לרופא לרפא, יש לשמוע לאזהרות הרופא ולקיים את הוראותיו, תוך אמונה ובטחון בקב"ה, שהוא הרופא האמיתי<ref>האדמו"ר מלובביץ, אגרות קודש, ח"ד מ'תתנו, וח"ד מ'תתעב.</ref>.
 
===
דינים הקשורים לשמירת הבריאות ולהימנעות מסכנה===
 
בערך זה מסוכמות כל ההלכות הנובעות מחשש סכנה גופנית, ולא נמנו אותן פעולות שנאסרו מסיבות סגוליות, עין הרע, רוח רעה, סימן רע וכיו"ב<ref>על חלק מפעולות אלו ראה ע' רפואה, חלק ו. וראה בבן איש חי, שנה ב', פר' פינחס.</ref>.
 
כללי - "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וכל העובר על דברים אלו וכיוצא בהם, ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך, או איני מקפיד בכך, מכין אותו מכת מרדות, והנזהר מהם עליו תבוא ברכת טוב"<ref><makor>רמב"ם רוצח יא ה;</makor> סיום שו"ע חו"מ.</ref>; "ויזהר מכל דברים המביאים לידי סכנה, כי חמירא סכנתא מאיסורא, ויש לחוש יותר לספק סכנה מלספק איסור וכו', וכל הדברים שהם סכנה שומר נפשו ירחק מהם, ואסור לסמוך על הנס, או לסכן נפשו בכל כיוצא בזה"<ref>רמ"א יו"ד קטז ה.</ref>; "כל אדם חייב לשמור עצמו ובני ביתו מכל ספק סכנה ונזקי הגוף וכו', והאדם ישתדל לעשות שמירה כל מה שבידו לעשות"<ref>בן איש חי, שם.</ref>.
 
כלב - אסור לגדל כלב מפני הסכנה, אלא אם כן הוא קשור בשלשלת<ref><makor>ב"ק עט ב,</makor> ובפירש"י ד"ה את הכלב; <makor>רמב"ם נזקי ממון ה ט;</makor> טושו"ע חו"מ תט ג.</ref>. ומי שמחזיק כלב רע בביתו משמתים אותו עד שהורגו<ref><makor>בבלי כתובות מא ב.</makor></ref>.
 
חמירא סכנתא מאיסורא<ref><makor>בבלי חולין י א,</makor> ורי"ף שם; <makor>שו"ע או"ח קעג ב;</makor> רמ"א יו"ד קטז ה. וראה בתו"ש בראשית פל"ח אות נה, מחלוקת הראשנים אם שייך דין חמירא סכנתא מאיסורא בקטלנית במקום ייבום, עיי"ש.</ref> - באופן כללי יש להחמיר יותר בדבר של סכנה מאשר בדבר של איסור. מכאן קבעו הפוסקים כללים וגדרים שונים בענייני סכנה - יש אומרים, שדבר שיש בו סכנה אינו בטל אפילו בששים<ref>ד"מ יו"ד סי' קטז; ט"ז שם סק"ב; חכמת אדם סח א.</ref>; יש שכתבו, שביטול בששים מועיל<ref>ליקוטי מהרי"ל, הל' איסור והיתר; נקודות הכסף, יו"ד שם; שו"ת דעת כהן סי' נה; שו"ת מהרש"ם ח"ג סי' רפה; דרכ"ת שם סק"ג וסקכ"א. וראה שמירת הגוף והנפש סי' א ס"ד.</ref>, אך בארס של נחש לא אמרו בו שעור ששים<ref>שו"ת חוט השני סי' סז; נקוה"כ ליו"ד סי' קטז.</ref>; יש שחילקו בין תערובת לח בלח לתערובת יבש ביבש<ref>ראה כל זה בפת"ש שם סק"ג, ודרכ"ת שם סקכ"א. ובבן איש חי שנה ב' פר' פינחס אות ח, משמע שהאיסור נוהג גם היום.</ref>; ויש מי שכתב, שדווקא דבר שיש בו כבר סכנה במהותו, כמו ארס נחשים, אינו בטל, אבל דבר שבעצמו אין בו סכנה, אלא שבתערובת נוצרת הסכנה, כגון בשר ודגים, כל זמן שאין טעם, אין בזה הסכנה כלל ובטל<ref>שו"ת צפנת פענח סי' רסד.</ref>; ספק-ספיקא לא מועיל בדבר שיש בו סכנה<ref>פמ"ג יו"ד סי' ד במשב"ז סק"י. וראה עוד בעו"ש סי' קעג; שו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' נג; שו"ת יביע אומר ח"א חיו"ד סי' ט אות ח ואות יג.</ref>; ספק סכנתא מדרבנן - לחומרא<ref>שו"ת שואל ומשיב מהדו"ו סי' סא. וראה מנ"ח מ' תקמו.</ref>; בספק סכנה אין מעמידים על חזקת היתר<ref><makor>בבלי חולין ט ב,</makor> וברש"י וראש יוסף שם.</ref>; אין הולכים אחר הרוב במקום סכנה<ref>שו"ת נובי"ק חאבהע"ז סי' י; שו"ת מהרש"ם ח"א סי' נח. וראה באריכות בשו"ת יביע אומר ח"א חיו"ד סי' ט אות' י-טז.</ref>. ומכל מקום, מותר להוסיף עד ששים, ולבטל דבר של סכנה שנתערב בדבר היתר, בין אם הדבר מסוכן מצד עצמו, כגון ארס נחשים, ובין אם הסכנה נוצרת מעצם התערובת, אבל כל חלק מהתערובת אינו מסוכן, כגון בשר ודגים<ref>שו"ת דעת כהן סי' נה. והיינו לשיטתו, שביטול בששים מועיל גם לדבר של סכנה - ראה לעיל הע' 123.</ref>. יש שהבדילו בין סכנה סגולית, שאז מקילים בספק-ספיקא, לבין סכנה טבעית, שאין להקל אפילו בספק-ספיקא<ref>שו"ת מנחת אלעזר ח"ב סי' עו; שו"ת טוטו"ד מהדו"ג ח"ב סי' קצח; שו"ת אמרי אש חיו"ד סי' ס; שו"ת תורת חסד חאבהע"ז סי' ה אות ה; שו"ת מהרש"ג סוסי' רמ; שו"ת יביע אומר ח"א חיו"ד סי' ט אות ח ואות יג, ובס' חזון עובדיה ח"א כרך א, סי' טו עמ' רכז. וראה עוד בס' שמירת הגוף והנפש, מבוא פ"ט.</ref>.
 
סיכונים בשתיה - לא יניח פיו על הסילון המקלח וישתה, ולא ישתה בלילה מן הנהרות ומן הבארות ומן האגמים, שמא יבלע עלוקה והוא אינו רואה<ref>ברייתא <makor>ע"ז יב ב;</makor> <makor>רמב"ם רוצח יא ו;</makor> <makor>שו"ע חו"מ תכז ט;</makor> רמ"א יו"ד קטז ה.</ref>.
 
אסור לשתות מכוס ולתת לחברו, מפני הסכנה<ref>מס' דרך ארץ, פ"ו; טושו"ע או"ח קע טז; מ"ב שם סקל"ז.</ref>. ויש מי שכתב, שבזמן הזה אין נמנעים מלשתות יין של קידוש מכוסו של המקדש, כי ברור להם שבעל הבית הוא נקי, ואין בו חולי<ref>בן איש חי, שנה ב, בראשית סכ"ג. וראה באריכות בילקוט יוסף ח"ג סי' קע סק"ג, ודיונו שם בעניין שתיה מכוס של קידוש, ומכוס של ברכת חתנים. ומכל מקום אם המקדש יודע שיש לו מחלה מדבקת, אסור לתת לאחרים לשתות מכוסו - ביצחק יקרא על או"ח קע טז.</ref>.
 
אסור לשתות משקים מגולים, מפני חשש סכנת נפשות, שמא שתו מהם הנחש וכיוצא בו מזוחלי עפר, והטילו בו ארס<ref><makor>משנה תרומות ח ד;</makor> <makor>משנה חולין ט ב;</makor> ע"ז ל א-ב; רמב"ם רוצח יא ו-טז; שו"ע יו"ד קטז א. וראה בפיהמ"ש להרמב"ם תרומות שם; קרית ספר, רוצח פי"א אזהרה רצב.</ref>, ואף אסור להשהותן מפני הסכנה, שמא ישתה אדם מהן<ref><makor>בבלי שבת קכח ב.</makor></ref>. יש מהפוסקים הסבורים, שאין דין גלוי נוהג בזמן הזה<ref><makor>תוס' ע"ז לה א</makor> ד"ה חדא; <makor>תוס' ביצה ו א</makor> ד"ה והאידנא; שו"ע שם; דרכ"ת שם סק"ז. וראה בשו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ב סי' ק, הטעם שהאיסור בטל בזמן הזה.</ref>; ויש שפסקו להיזהר בזה גם בזמננו<ref>של"ה ח"א שער האותיות; מעשה רב, סי' צה, ופאת השולחן סי' ב סקל"ב, בשם הגר"א; פר"ח יו"ד סי' קטז; בן איש חי, שנה ב' פר' פינחס אות ט. וראה עוד בשו"ת פאת שדך סי' פו; ס' שמירת הגוף והנפש, ח"א סי' יח וסי' מד. וראה באריכות פרטי הדינים באנציקלופדיה תלמודית ע' גלוי. וראה עוד בע' השתנות הטבעים, הע' 30-31.</ref>. אמנם גם לשיטה זו אין להקפיד במים מגולים לנטילת ידיים ליד המיטה, כי האיסור הוא בשתיית מים מגולים ולא ברחיצה בהם<ref>שערי תשובה או"ח סי' ד סק"ז. אמנם ראה בס' שמירת הגוף והנפש, שהביא שיש מקפידים גם בזה.</ref>, ואין לחשוש מדין מים מגולים כשהם נמצאים במקרר, כי אין דרך נחשים להיכנס למקומות קרים<ref>שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' סג.</ref>.
 
סיכונים באכילת בשר - אסור לאכול בשר בהמה שאכלה סם שהורג את האדם, או שהכישה נחש, שאמנם מותרת היא משום טריפה, אך אסורה משום סכנת נפשות<ref><makor>בבלי חולין נח ב;</makor> <makor>רמב"ם שחיטה י ח;</makor> <makor>רמב"ם רוצח יב א;</makor> טושו"ע יו"ד ס ב. וראה בס' שמירת הגוף והנפש ח"א סי' מד.</ref>.
 
שביתת רעב - יש מי שכתב, שאסור לשבות רעב, גם כאשר מדובר במטרה נעלה, כי אסור לפגוע בבריאות הגוף<ref>הגראי"ה קוק במכתב לזאב ז'בוטינסקי וחבריו שהכריזו על שביתת רעב כאשר נאסרו על ידי הבריטים בפסח תר"פ - הובא באוצרות הראי"ה ח"א עמ' 393.</ref>.
 
סיכונים בשימוש לא נכון של אמצעים - אין מחתכים בשר בקרומית של קנה, שמא ישארו קיסמים ממנה בבשר, וכן אין מחצצים בה את השיניים מאותה סיבה, ואין מקנחים בה, שמא קיסמים ממנה יפצעו את אזור פי הטבעת<ref>חולין טז ב; <makor>ירושלמי שבת ח ו,</makor> בשינויים קלים. ופלא שלא הובאו דברים אלו להלכה בפוסקים.</ref>.
 
אסור למכור סנדל של עור העשוי מבהמה שמתה מאליה מפני הסכנה, שמא מחמת נשיכה מתה והארס נבלע בעור<ref><makor>בבלי חולין צד א,</makor> ובפירש"י שם. ועיי"ש עוד טעם מפני הונאה, וברמב"ם דעות ב ו, ובטושו"ע חו"מ רכח ח, הביאו רק הטעם משום גניבת דעת. וראה עוד בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' קלג.</ref>.
 
אסור ללכת יחף<ref>רמ"א או"ח ב ו.</ref>, משום הצינה<ref>מהרש"א <makor>בבלי שבת קכט א.</makor> אמנם רש"י שם, ורשב"ם <makor>בבלי פסחים קיב א</makor> פירשו, שזה מדין ביזוי וגנאי. וראה באריכות בשו"ת לב חיים ח"א סי' נט, ובס' שמירת הגוף והנפש, ח"א סי' קיב.</ref>.
 
אסור לחתוך בשר על גב היד, משום סכנה, שמא יקוץ ידו<ref><makor>בבלי ברכות ח ב.</makor></ref>.
 
סיכונים בשכיבה וישיבה - אסור לשכב על הקרקע<ref><makor>בבלי ברכות סב ב;</makor> <makor>בבלי גיטין ע א.</makor></ref>, ואסור לשבת על אצטבאות של אבנים<ref><makor>ירושלמי ביצה א ז.</makor></ref>, ובשניהם הטעם משום צינה<ref>הג' היעב"ץ גיטין שם. וראה עוד בפר"ח יו"ד קטז ט; כף החיים יו"ד סי' קטז סקק"א.</ref>.
 
סיכונים בזיעה וברוק - צריך להיזהר מזיעת אדם, שכל זיעת האדם סם המות, חוץ מזיעת הפנים<ref>ירושלמי תרומות פ"ח; רי"ף ורא"ש פ"ב דע"ז; <makor>רמב"ם רוצח יב ד;</makor> שו"ע יו"ד קטז ד.</ref>. ובטעם הדבר: יש מי שכתב, שמא יש עליהן רוק יבש של מוכי שחין או מצורעים או זיעה<ref>רמב"ם, שם.</ref>; ויש מי שכתבו, מפני שיד הכל משמשת בהן, ויש מהם חולים וזוהמתן דבקה בהן, ואותה זוהמה קשה לאדם כשנותנה לפיו<ref>ר"ן, פ"ב דע"ז; חכ"א סח ב.</ref>.
 
צריך להיזהר מליתן מעות בפיו, שמא יש עליהן זוהמה של חולים<ref>ירושלמי שם; רמב"ם שם; שו"ע שם ס"ה. הרמב"ם נקט כאן לשון "אסור", ובשו"ע הלשון "צריך ליזהר".</ref>.
 
סיכונים שונים הדומים למעקה - כל דיני מעקה<ref>רמב"ם רוצח יא א-ד; שו"ע חו"מ תכז א-ז. וראה בבן איש חי, שנה ב' פר' פינחס אות' א-ז.</ref> נובעים מהטעם של 'לא תשים דמים בביתך'<ref><makor>דברים כב ח.</makor></ref>, היינו החיוב להימנע מסכנות:
 
אסור לעבור תחת קיר נטוי, או גשר רעוע, או להיכנס לחורבה, וכן כל כיוצא באלו משאר הסכנות אסור לעבור במקומן<ref><makor>רמב"ם רוצח יב ו;</makor> שו"ע יו"ד קטז ה. וראה <makor>בבלי ברכות ג א;</makor> <makor>בבלי שבת לב א;</makor> ר"ה טז ב. וראה בס' חסידים הוצאת מק"נ סי' קסג-קסה.</ref>, והתירו לסתור ולבנות כותל רעוע בחול המועד מפני הסכנה, ואפילו שאין סכנה אם יסתור ולא יבנה, התירו סופו מפני תחילתו, שאם אתה אומר לו שלא יבנה, אף הוא אינו סותר, ונמצא בא לידי סכנה<ref><makor>מו"ק ז א;</makor> רמב"ם יו"ט ח ו; טושו"ע או"ח תקמ א.</ref>.
 
אסור לעבור בנהר שמימיו רודפים, אם המים מגיעים למעלה ממותנים משום הסכנה<ref><makor>בבלי יומא עז ב.</makor></ref>.
 
אפילו במקום מצווה, אין סומכים על הנס, אם הסכנה ברורה<ref>קדושין לט ב.</ref>.
 
מניעת תאונות - על פי יסודות ההלכה על חיוב ההימנעות מסכנה, יש לציין את החשיבות הרבה של נהיגה זהירה, להימנע מסיכון עצמו ואחרים בדרכים, לשמור על הכללים הבטיחותיים שנקבעו בחוקי התעבורה ובתקנות- תעבורה, כגון חגירת חגורות בטיחות, מהירות נכונה, שמירת מרחק נכון, והקפדה על תמרורים ואזהרות וכד' על מנת למנוע תאונות דרכים<ref>וראה בעניין חיוב הזהירות בנהיגה בשו"ת שבט הלוי ח"ז סי' יא, ובשו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' קמח. וראה עוד מאמרו של י. דומב, בד"ד, 5, תשנ"ז, עמ' 69 ואילך.</ref>.
 
כמו כן יש חיוב מדין חובת עשיית מעקה למנוע תקלות בטיחותיות במקומות עבודה<ref>שו"ת פסקי עוזיאל, שאלות הזמן, סי' מז.</ref>.
 
סכנת נכרים - חז"ל והפוסקים הטילו איסורים שונים משום סכנת עובדי כוכבים שמא ירצחוהו, כגון שלא יתייחד עם העכו"ם, ולא יתלווה עמו בדרך, ולא יתרפא ממנו, ולא יסתפר אצלו, ולא ישא ויתן עמו<ref>רמב"ם רוצח יב ז-טו; שו"ע יו"ד סימנים קנא-קנו.</ref>. יש שכתבו, שבזמן הזה אינם חשודים על שפיכות דמים<ref>חיי אדם יא מב; מ"ב סי' כ סק"ז. וראה בע' גוי, הע' 99 ואילך, והע' 119 ואילך.</ref>.
 
אכילת בשר ודגים/חלב ודגים - אסור לאכול בשר ודגים ביחד, משום שקשה לריח ולצרעת<ref><makor>בבלי פסחים עו ב,</makor> וברש"י שם; טושו"ע יו"ד קטז ב-ג. וראה פרטי הדינים באנציקלופדיה תלמודית, ז, עמ' רכד-רכה. והרמב"ם השמיט דין זה, וראה בהערות הבאות.</ref>. איסור זה כולל גם בשר עוף ודגים, אלא שבזה יש להקל בביטול ששים<ref>שו"ת דעת כהן סי' נו.</ref>. יש מי שכתב, שהאיסור כולל גם אכילת דגים וחלב<ref>ב"י יו"ד סי' פז.</ref>, ויש מי שחולק על כך<ref>דרכי משה שם, אות ד. וראה בנידון: ש"ך יו"ד סי' פז סק"ה; ט"ז שם סק"ג; מג"א או"ח סי' קעג סק"א; כנה"ג יו"ד הגהות בית יוסף שם אות יט; פחד יצחק מע' ב', דס"ט ע"ב; מחזיק ברכה, יו"ד סי' פז סק"ד.</ref>. ובזמן הזה, יש מי שכתבו שאין סכנה, ואולי נשתנו הטבעים<ref>מג"א סי' קעג סק"א; שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קא-קב; שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' ע; שו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' נג. וראה ברמב"ם מאכלות אסורות ט כג. ובהסבר שיטת הרמב"ם שהשמיט דין זה - ראה בנושאי כליו שם; יש"ש חולין פ"ז סי' טו; שו"ת חת"ס שם; שו"ת דברי מלכיאל שם; שו"ת שם משמעון חיו"ד סי' יג. וראה עוד בס' שמירת הגוף והנפש, ח"א סי' ב. וראה ע' השתנות הטבעים, הע' 18 ואילך.</ref>.
 
מאכלים מזוהמים - אסור לאכול ולשתות מאכלים ומשקים מגואלים ומלוכלכים בצואה או בקיא וכיו"ב, וכן אסור לאכול בכלים מלוכלכים ובידים מזוהמות<ref><makor>שו"ע יו"ד קטז ו; חכ"א סח</makor> ה. וראה בס' הרפואה והיהדות, עמ' 68-65. ובגמ' <makor>ע"ז כ ב,</makor> נקיון מביא לידי פרישות וכו'.</ref>.
 
מים אחרונים שחייבו חכמים, הוא כדי להגן על העינים מפני מלח סדומית, או כדי לנקות הידיים מזוהמת המאכל<ref>חולין קה א-ב. ומה שהזכירה הגמ' עניין הרוח הרעה המצויה במים המלוחים, לא הזכיר זאת הרמב"ם ברכות ו טז. וראה בשו"ת יביע אומר ח"א חיו"ד סי' ט באריכות, בשיטת הרמב"ם והחולקים עליו בעניין רוח רעה.</ref>. ובזמן הזה שלא מצוי המלח הזה בינינו - יש אומרים, שאין חובה של מים אחרונים אלא למי שהוא איסטניס<ref><makor>תוס' ברכות נג ב</makor> ד"ה הייתם; <makor>שו"ע או"ח קפא י.</makor></ref>; ויש אומרים, שגם בזמן הזה נשארה החובה למים אחרונים<ref>מג"א שם, בשם המקובלים; הרש"ל וברכ"י, הובאו במ"ב שם סקכ"ב; באור הגר"א או"ח סי' קפא סק"א; ערוה"ש או"ח קפא ה.</ref>.
 
רחיצת ידיים ונטילת ידיים - מדיחה אשה ידה אחת במים ביום-הכיפורים, ונותנת פת לתינוק<ref><makor>בבלי יומא עז ב;</makor> רמב"ם שביתת העשור ג ב.</ref>, לפי שרוח רעה שורה על הלחם הנלקח בידיים שלא נטלן שחרית, ושם השד שיבתא<ref>רש"י שם ד"ה מדיחה.</ref>; ויש מי שכתב, שאין הכוונה לשחרית בלבד, אלא כל היום כולו, שהיה מצוי ביניהם רוח רעה, שחונקת את התינוק, כשנותנים לו לחם בלא נטילת ידיים, אפילו כל היום<ref>ערוך ע' שבחא; תוס' יומא שם ד"ה משום; <makor>רא"ש יומא פ"ח סי' ג.</makor></ref>. אכן כיום אין אנו נזהרים בזה, לפי שאין אותה רוח רעה שורה באלו המלכויות, כמו שאין נזהרים על הגלוי ועל הזוגות<ref>תוס' שם.</ref>.
 
חיוב נטילת ידים לאכילת פת, לפי אחד הטעמים הוא משום נקיות<ref><makor>תוס' חולין קו א;</makor> סמ"ג מ"ע כז; ראב"ד בשו"ת תמים דעים סי' סו; תו"ש כרך יד, במילואים, עמ' רצה-רצט. וראה עוד בתו"ש ויקרא פי"א אות רעט מהזוהר.</ref>.
 
אסור לדבר בשעת הסעודה, שמא יקדים קנה לוושט ויסתכן בחניקה<ref><makor>בבלי ברכות מג א;</makor> <makor>בבלי תענית ה ב;</makor> <makor>רמב"ם ברכות ז ה;</makor> טושו"ע או"ח קע א; שם, קעד ח. וראה עוד בערוה"ש או"ח קע א-ב; תו"ש בראשית פכ"ד אות קמב; שמירת הגוף והנפש ח"א סי' כד.</ref>.
 
צורות אכילה - אכילת תמרים מרים על קיבה ריקה, חגירת חבל פשתן לח על המותנים, אכילת לחם ושכיבה לישון ללא הליכה של ארבע אמות, כל אלו גורמים למחלות שאין להן מרפא<ref><makor>ב"מ קיג ב.</makor></ref>.
 
התנהגות מניעתית - כל ההנהגות הנכונות בענייני מזון, משגל, שינה, פעילות גופנית וכיו"ב, מטרתן לשמר את הבריאות, כגון הדברים שנמנו לעיל. יש מי שכתב, שחלק מההנהגות הרפואיות שבגמרא היו דווקא לפי רפואת והנהגת מלכות בבל, שבה היו חכמי הגמרא, והם משונים משאר ארצות<ref><makor>כס"מ דעות ד יח.</makor></ref>; ויש מי שכתב, שנשתנו הטבעים, והכל לפי טבע הארצות<ref>מג"א סי' קעג סק"א.</ref>; ויש מי שכתב, שאין לנהוג בהנהגות הבריאות המתוארות בתלמוד, כדי שלא יבואו להרהר אחר חז"ל<ref>ספר הקובץ על הרמב"ם דעות ד ח. וראה עוד בשו"ת אור לי לבעל השדי חמד, סי' עו. וראה בכרך א, מבואות - דת ומדע.</ref>. לפיכך נראה, שכל העצות הנוגעות לרפואה מונעת בתחומים אלו שבדברי חז"ל והפוסקים, היו טובים ונכונים לפי זמנם והבנתם, ואילו כיום יש לשמור על הוראות הרופאים ברפואה מונעת כפי הבנתם<ref>הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם ח"ה חחו"מ סי' תכה סק"ד.</ref>.
 
בעניין מניעת מחלות תורשתיות - ראה ערך [[תורשה]]
 
מגפות ומחלות מדבקות - תשובות רבות דנו בהתנהגות הרצויה בזמן מגפות, ובעיקר נידון העניין במגפות הדבר<ref>ואגב יש להעיר, שהמונח "דבר" במקרא אין כוונתו למחלה מסויימת, כגון Pest, אלא במובן של מגיפה או נגף - ראה שמו"ב כד טו,כא, וראה תרגום אנקלוס <makor>דברים כח כא:</makor> דבר - מותא. וראה <makor>משנה תענית ג ד,</makor> שגם שם משמע שמדובר במגיפה מכל סיבה, ולא ממחלה מוגדרת ומסויימת. וראה ע' מחלות, הע' 72 ואילך.</ref>. הפוסקים נתנו עצות שונות למניעת ההדבקות<ref>ראה באריכות בספרו של צימלס, עמ' 110-99, ובס' הרפואה והיהדות, עמ' 39-35. וראה על המשמעות האפידמיולוגית של עצות חז"ל בהתנהגות בזמן מגיפה במאמר Zilber N and Kottek S, Koroth, 9:249, 1985.</ref>. העצה העיקרית היתה לברוח מן העיר כשיש דבר בעיר<ref>ראה <makor>ב"ק ס ב;</makor> שו"ת מהרי"ל סי' נ; יש"ש <makor>ב"ק פ"ו סי' כו;</makor> שו"ת זרע אמת סי' לב; רמ"א יו"ד קטז ה; של"ה ח"א שער האותיות; שו"ת רשב"ש סי' קצה; באור הגר"א, יו"ד סי' קטז סקט"ז; מג"א סי' תרכו סק"ג. וראה זוהר וירא דקי"ג ע"א; וראה בס' חסידים הוצאת מק"נ סי' שעב.</ref>. קיים איסור תענית בזמן מגיפה<ref>מג"א סי' תעו סק"ב.</ref>, ומסופר שבשנת תר"ט, בזמן מגיפת החולי רע<ref>cholera.</ref>, הכריז הגאון ר' ישראל סלנטר שלא להתענות ביום הכיפורים, וללכת לטייל באוויר צח, והוא עצמו עלה על הבימה ואכל לעיני כל הקהל<ref>ש"י עגנון, ימים נוראים, תרח"ץ, עמ' רעג.</ref>. כמו כן התירו שינויים שונים בדיני קבורה במקרי זיהום ומגיפות<ref>ראה שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' צז; שו"ת ערוגת הבושם ח"ב חיו"ד סי' רנא. וראה פת"ש יו"ד סי' שסג סק"ה.</ref>.
 
אסור לרחוץ עם אדם שהוא מוכה שחין, ולכן על מוכה שחין להזהיר מי שרוצה לרחוץ עמו שהוא מוכה שחין, כדי שלא יעבור על 'לפני עור לא תתן מכשול'<ref>ס' חסידים מהד' ר"ר מרגליות סי' תרעג-ד; טושו"ע חו"מ תכז י.</ref>. וכן כל חולה במחלה מדבקת, חייב להודיע על כך<ref>שו"ת הרמ"א סי' יט, ודרכי משה יו"ד סי' קטז אות ה; שו"ת הרשב"ש סי' קצה; נשמת כל חי ח"ב חחו"מ סי' מט. וראה עוד במקור חסד על ספר חסידים, שם הע' ד.</ref>.
 
בעניין הימנעות מעישון - ראה ערך [[עשון]]
 
סמים - חובת ההימנעות משימוש בסמים כלולה באיסור ההסתכנות, ובנוסף לקלקול הגוף, הם גם מקלקלים את הדעת, וגורמים לתאווה גדולה<ref>שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' לה; הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם, חחו"מ סי' קנה סק"ב.</ref>. וכבר קבעו חז"ל שאסור לשתות סמים<ref><makor>בבלי פסחים קיג א.</makor></ref>, מפני שנקבע להם הרגל, ויהא לבך שואלך ותפסיד מעות, ואפילו לרפואה לא תשתה אם אפשר לרפואה אחרת<ref>רשב"ם שם ד"ה לא תשתי.</ref>.
 
שינויי הלכות בגלל סיכונים - הרבה הלכות נשתנו בגלל חשש סכנה, ולהלן מספר דוגמאות:
 
אבל מותר לנעול נעלים, אם יש חשש לסכנת עקרב וכד'<ref><makor>שו"ע יו"ד שפב ג.</makor></ref>; אין חיוב לעלות לארץ ישראל כשהדרכים משובשות, ויש סכנה בהליכה לשם<ref>שו"ת רשב"ש סי' ב.</ref>; יש שפטרו מחובת מזוזה במקומות שגויים דרים בה מחשש סכנה, שיאמרו שעושים לו כשפים<ref>רמ"א יו"ד רפו א, ובש"ך שם סק"ו.</ref>; חור בכותל הבית שבין ישראל לנכרי, שיש חשש סכנה שהנכרי יאמר כשפים עושה לי הישראל, אין צריך להוציא חמץ הנמצא שם ולבערו, אלא מבטלו בלבו ודיו<ref>ב"ח או"ח סי' תלג; מג"א שם סקי"ב, וט"ז שם סק"ו.</ref>; איסור חינוך קטנים לצום ביום הכיפורים מחשש סכנה<ref>רמב"ם שביתת העשור ב יא. וראה בירושלמי <makor>בבלי יומא ו ד.</makor></ref>; הדלקת נר חנוכה בבית פנימה בשעת הסכנה<ref><makor>בבלי שבת כא ב;</makor> רמב"ם חנוכה ד ז; טושו"ע או"ח תרעא ה.</ref>; המקלס ברגל בזמן הספד, לא יקלס במנעל ולא בסנדל מפני הסכנה, שעלול להינזק ברגלו על ידי המנעל, בעוד שיחף נזהר יותר שלא יינזק<ref><makor>מו"ק כז ב,</makor> לפי גירסת התוס' והר"ח שם.</ref>.
 
בעניין הלכות פיקוח נפש ודחיית המצוות במקום סכנה - ראה ערכים מחלות, מילה, פקוח נפש, שבת.
 
בעניין מניעת הריון והפלה במקום סכנה - ראה ערכיהם.
 
==רקע אתי-כללי==
 
===הגדרות===
הפילוסופים והאתיקאים מתקשים בהגדרות-יסוד כגון בריאות, מחלה, הרגשה טובה<ref>ראה למשל - Emson HE, Can Med Assoc J 136:811, 1987; Szasz TS, Can Med Assoc J 135:859, 1986; Risse GB, In: Encyclopedia of Bioethics, pp. 579-585; Engelhardt HT, In: Encyclopedia of Bioethics, pp. 599-605.</ref>. קושי גדול הוא להגדיר את מקורות החיוב של הפרט לשמור על בריאותו, והפילוסופים מנסים למצוא עקרונות מסויימים שיתנו תוקף לחיוב כזה, או לדחות בכלל את החובה הזו<ref>Gorovitz S, In: Encyclopedia of Bioethics, pp. 606-610.</ref>.
 
===חובות וזכויות בתחום הבריאות===
הפילוסופים מתחבטים אף בדילמה המוסרית של זכות הפרט וחירותו לבחור לעצמו סגנון-חיים כרצונו, לבין זכות החברה והמדינה להשפיע על דרכי התנהגות של הפרט לטובתו-הוא ולטובת יתר האזרחים<ref>Beauchamp DE, Hastings Cent Rep, Dec 1985, pp. 28-36.</ref>. לאור כל זאת נתקלים האתיקאים בקשיים ביישום חובות הרפואה המונעת מבחינה מוסרית כללית.
 
יחד עם זאת נוסחו כללים שונים במסמכי זכויות האדם באמנות בינלאומיות שונות, הבאות לעגן את הדרישה של המדינות החתומות על האמנות הללו להכיר בזכות לבריאות.
 
במדינת ישראל נחקקו שלושה חוקים מרכזיים הנוגעים לחובת המדינה, מבטחי הבריאות והמטפלים לדאוג לבריאותם של המטופלים בדרכים שונות. הכוונה לפקודת בריאות העם, 1945, לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994, ולחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996.
 
{{הערות שוליים|טורים=כן}}
 
 
[[קטגוריה:הלכתית רפואית]]

גרסה מ־13:01, 26 באוגוסט 2012

המצב הטוב המסכים אל כלל המציאות, מבלי שיופרע הסדר ביציאת פרט אחד מהסכמתו אל הכלל [עפ"י ע"א א ה נח].

אוחזר מתוך "https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=בריאות&oldid=64031"