נדרי צדקה: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
מאין תקציר עריכה |
||
| שורה 6: | שורה 6: | ||
==מקור וטעם== | ==מקור וטעם== | ||
'''בדינם''' האריכו האחרונים למי הממון שייך, ויש בזה שלושה צדדים {{מקור|(שני הצדדים הראשונים הם הידועים יותר)}}: | '''בדינם''' האריכו האחרונים למי הממון שייך, ויש בזה שלושה צדדים {{מקור|(שני הצדדים הראשונים הם הידועים יותר)}}: | ||
@ הממון נקנה לעניים ושייך להם לכל דבר (כמו אמירתו לגבוה) {{מקור|(מחנה אפרים צדקה א, ב בדעת הר"ן, והוסיף המשנת יעבץ (יו"ד יט-ג ד"ה מעתה) שלפי זה קודם שבאו לידי עניים אסור לגוזלו מדין גזל)}}. | |||
@ יש לממון רק דין צדקה אך עדיין אינו שייך לעניים, שצריך מעשה קניין ככל הקניינים, והוסיף המחנה אפריים {{מקור|(שם)}} שלפי זה מקור החיוב לתת להם הוא מהפסוק {{מקור|(דברים כג-כד)}} "מוצא שפתיך תשמור ועשית" {{מקור|(גר"ח על הרמב"ם מכירה כב-יז (ד"ה ונראה) חקר בין שני הצדדים הנ"ל, מחנה אפריים שם הביא שו"ת הרשב"א תשסג, והוסיף המשנת יעבץ (יו"ד יט-ג ד"ה מעתה) שלפי זה קודם שבאו לידי עניים אסור לקחתו מהפסוק (משלי כב-כח, כג-י) "אל תסג גבול עולם")}}<ref>עיין לקמן בסעיף "פרטי הדין" ד"ה ספק נדרי צדקה.</ref>. | |||
@ הממון נעשה הפקר לעניים {{מקור|(קהילות יעקב נדרים ד (ד"ה ומעתה יש) חקר האם נעשה ממון עניים או הפקר לעניים, והוסיף שאם הוא ממון עניים דינו כקרבנות שזמנם עד ג' רגלים, ואם הוא הפקר לעניים דינו כממונות שזמנם מייד)}}. | |||
==פרטי הדין== | ==פרטי הדין== | ||
| שורה 29: | שורה 26: | ||
ובביאור מחלוקתם כתבו האחרונים שני הסברים: | ובביאור מחלוקתם כתבו האחרונים שני הסברים: | ||
@ נחלקו האם אמירה בצדקה כמסירה לעניים (כמו בהקדש), אם היא כמסירה דינה כספק ממון, ואם לא - כספיקא דאורייתא {{מקור|(מחנה אפרים צדקה ב, גרנ"ט נ ד"ה ונראה)}}<ref>עיין לעיל בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה בדינם) שדנו בזה.</ref>. | |||
@ לכו"ע אמירה בצדקה אינה כמסירה לעניים, ונחלקו בחיוב הנתינה, אם הוא מצווה - כספיקא דאורייתא, ואם הוא חיוב ממוני (כחיוב תשלומי שכירות) - כספק ממון {{מקור|(גרנ"ט נ ד"ה אי (מסביר את דעת הר"ן))}}. | |||
==ראה גם== | ==ראה גם== | ||
[[אמירה לגבוה]] | * [[אמירה לגבוה]] | ||
[[נדר]] | * [[נדר]] | ||
[[צדקה]] | * [[צדקה]] | ||
גרסה מ־17:35, 4 באוגוסט 2008
|
|
הגדרה
אדם שנדר לתת ממון לעניים חייב לעשות זאת (הסוגיא בנדרים ז. ובר"ן שם ד"ה ולענין).
לדוגמא, האומר "זוז זה לצדקה" (נדרים ז.).
מקור וטעם
בדינם האריכו האחרונים למי הממון שייך, ויש בזה שלושה צדדים (שני הצדדים הראשונים הם הידועים יותר):
- הממון נקנה לעניים ושייך להם לכל דבר (כמו אמירתו לגבוה) (מחנה אפרים צדקה א, ב בדעת הר"ן, והוסיף המשנת יעבץ (יו"ד יט-ג ד"ה מעתה) שלפי זה קודם שבאו לידי עניים אסור לגוזלו מדין גזל).
- יש לממון רק דין צדקה אך עדיין אינו שייך לעניים, שצריך מעשה קניין ככל הקניינים, והוסיף המחנה אפריים (שם) שלפי זה מקור החיוב לתת להם הוא מהפסוק (דברים כג-כד) "מוצא שפתיך תשמור ועשית" (גר"ח על הרמב"ם מכירה כב-יז (ד"ה ונראה) חקר בין שני הצדדים הנ"ל, מחנה אפריים שם הביא שו"ת הרשב"א תשסג, והוסיף המשנת יעבץ (יו"ד יט-ג ד"ה מעתה) שלפי זה קודם שבאו לידי עניים אסור לקחתו מהפסוק (משלי כב-כח, כג-י) "אל תסג גבול עולם")[1].
- הממון נעשה הפקר לעניים (קהילות יעקב נדרים ד (ד"ה ומעתה יש) חקר האם נעשה ממון עניים או הפקר לעניים, והוסיף שאם הוא ממון עניים דינו כקרבנות שזמנם עד ג' רגלים, ואם הוא הפקר לעניים דינו כממונות שזמנם מייד).
פרטי הדין
הכח המחיל את הדין (כח האדם או כח המעשה[2]) - בנדרי צדקה האדם בעצמו מחיל את הדין (כח האדם, כקניינים), ולא שהאדם רק נודר והתורה מחילה את הדין (כח המעשה, כשחיטה) (שערי יושר ה-כא ד"ה אמנם).
הדעת (מחשבה או התרצות[3]) - כדי לידור את הצדקה צריך מחשבה בפועל (כוונה, גמר בליבו) ולא רק התרצות (הסכמה, רצון, הרהור, ניחותא) (קונטרסי שיעורים בבא מציעא טז-ח ד"ה ונלענ"ד).
הפרשת צדקה צריכה להיות בדיבור דווקא, ולא מספיקה אומדנא, כשם שבנדרים צריך דווקא דיבור (גר"ש שקאפ נדרים ו בתחילתו, בלשון "אפשר לומר").
התפסה ישנה גם בצדקה (כמו בנדרים, שאומר "זה כזה") (רמב"ם מתנות עניים ח-ב).
חזרה מהנדר - הרשב"א סתר את עצמו האם מספיק שיחזור בו מההקדש (כי בהקדש עניים אין דין "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט"), או שצריך פתח וחרטה כדין שאר הנדרים (שו"ת רעק"א מהדורא קמא קמד ד"ה מלבד, והביא שם גם שיטה מקובצת שדן בזה)[4].
אסמכתא - בנדרי צדקה אין דין אסמכתא, וההתחייבות מועילה (שו"ע חו"מ רז-יט ורמ"א).
ספק נדרי צדקה, כגון הנודר צדקה ע"י לשון יד, שהוא ספק בגמרא האם יש יד לצדקה (נדרים ז.) - נחלקו הראשונים האם הוא כשאר ספק ממון, והמוציא מחבירו עליו הראיה (ר"ן שם), או כשאר ספיקא דאורייתא, ולחומרא (רשב"א, הביאו ר"ן נדרים ז. ד"ה ולענין, קונטרס הספיקות א).
ובביאור מחלוקתם כתבו האחרונים שני הסברים:
- נחלקו האם אמירה בצדקה כמסירה לעניים (כמו בהקדש), אם היא כמסירה דינה כספק ממון, ואם לא - כספיקא דאורייתא (מחנה אפרים צדקה ב, גרנ"ט נ ד"ה ונראה)[5].
- לכו"ע אמירה בצדקה אינה כמסירה לעניים, ונחלקו בחיוב הנתינה, אם הוא מצווה - כספיקא דאורייתא, ואם הוא חיוב ממוני (כחיוב תשלומי שכירות) - כספק ממון (גרנ"ט נ ד"ה אי (מסביר את דעת הר"ן)).
ראה גם
הערות שוליים
- ↑ עיין לקמן בסעיף "פרטי הדין" ד"ה ספק נדרי צדקה.
- ↑ בחילוק בין כח האדם לכח המעשה ובנפק"מ ביניהם דנו בערך חלויות מכח האדם וחלויות מכח המעשה.
- ↑ בחילוק בין מחשבה להתרצות ובנפק"מ ביניהם דנו בערך מחשבה והתרצות.
- ↑ ע"ע צדקה#פרטי_הדין (ד"ה ספק ממון עניים) שגם שם דנו האם יש בו דין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט.
- ↑ עיין לעיל בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה בדינם) שדנו בזה.