פרשת חיי שרה: הבדלים בין גרסאות בדף

קבורת שרה - המקור:ויקישיתוף - חריטה:גוסטב דורא, אעלה את התמונה: Neutrality

ציון קבר שרה אימנו במערת המכפלה

ציון קבר אברהם אבינו במערת המכפלה

רבקה פוגשת את יצחק - המקור:ויקישיתוף - הצייר: גוסטב דורה (Gustave Doré), אעלה את הצילום: Neutrality

פרשת חיי שרה היא הפרשה החמישית של ספר בראשית. היא נקראת על שם שרה אימנו כפי שכתוב בספוק הראשון של הפרשה: "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים--שְׁנֵי, חַיֵּי שָׂרָה"(ספר בראשית, כ"ג,א'). מדרש רבה מקשר בין פרשת וירא לבין [פרשת חיי שרה:"אמר רבי יוחנן:" עד שלא השקיע הקב"ה שמשה של שרה, הזריח שמשה של רבקה. בתחלה הנה ילדה מלכה גם היא בנים, ואח"כ ויהיו חיי שרה מאה שנה". אברהם אבינו רוכש את מערת המכפלה בה ייקברו אבות ואימהות האומה הישראלית. אברהם שולח את אליעזר לחרן ובמהלך שכולו פרי ההשגחה העליונה הוא מאתר את רבקה אימנו. היא מקימה בית בישראל. שבה לארץ ופוגשת את בעלחה המיועד יצחק אבינו כאשר הוא בתפילת מנחה, לפי מדרש רבה  :"ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב אין שיחה אלא תפלה, שנאמר: (תהלים קב) תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. וכן הוא אומר (שם נה) ערב ובוקר וצהרים אשיחה וגו'.

לקראת סוף הפרשה, אברהם לוקח אישה, לפי המסורת זו הגר, נפטר ונקבר במערת המכפלה אותה הוא רכש כאשר שרה אימנו נפטרה.

הפרשה מקיפה 38 שנה מחיי אברהם: משנת 2085 לבריאת העולם, מועד מות שרה אימנו, כאשר הוא היה בן 137 שנה עד לפטירתו בן 175 שנה - 2123 לבריאת העולם.

תוכן הפרשה

פרשת חיי שרה מתחלקת כדלקמן:

1. מערת המכפלה נרכשת ושרה נקברת בה. לפי ספר הזוהר, האדם הראשון בחר בה למקום קבורה :""מה עשה אדם? - עשה מערה אחת, ונטמן בה הוא ואשתו. מהיכן ידע ? (זאת אברהם אבינו) אלא ראה אור אחד דקיק עולה באותו מקום, שיוצא מגן עדן, ורצה אותו לקברו. ושם הוא המקום, סמוך לשער גן עדן". ^[1]
2. בשליחות אברהם יוצא אליעזר במטרה למצוא אשה לבנו יצחק, אישה בעלת מידות, כפי שרש"י כותב:"ראויה היא לו שתהא גומלת חסדים וכדאי ליכנס בביתו של אברהם".
3. בנות העיר נבחנות על ידי אליעזר בוחן את והוא זוכה להזמנה הנכספת:"וַתֹּאמֶר אֵלָיו בַּת-בְּתוּאֵל אָנֹכִי בֶּן-מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר: וַתֹּאמֶר אֵלָיו גַּם-תֶּבֶן גַּם-מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם-מָקוֹם לָלוּן. וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַה': (כ"ד,כ"ד-כ"ו). אליעזר מודה לקב"ה כי הצליח במשימתו.
4. ורבקה בדרך ליצחק - לבן הארמי שולח אותה:"הִנֵּה-רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן-אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'" (כ"ד,נ"א) ומברך אותה בברכה המקובל מאז לכל הכלות בעם ישראל:"וַיְבָרֲכוּ אֶת-רִבְקָה וַיֹּאמְרוּ לָהּ אֲחֹתֵנוּ אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר שׂנְאָיו" (ס').
5. רבקה באה לאוהל שרה, בת 3 לפי ספר הזוהר או בת י"א או לפי סדר עולם רבא:"נמצא אבינו יצחק נשא את רבקה בת 14 שנה". הברכות חזרו לאוהל, ועל כך אמר :"אמר רבי יודן:למדתך תורה, שאם יהיה לאדם בנים גדולים, יהיה משיאן מתחלה ואח"כ הוא נושא לו אשה והסיום, כדרך כל נישואין:"וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ:" (ס"ז). ואלו הברכות שחלו על המשפחה הצעירה:
   כל ימים שהיתה שרה קיימת, היה ענן קשור על פתח אהלה,כיון שמתה, פסק אותו ענן, וכיון שבאת רבקה, חזר אותו ענן.
   כל ימים שהיתה שרה קיימת, היו דלתות פתוחות לרוחה, וכיון שמתה שרה, פסקה אותה הרוחה, וכיון שבאת רבקה חזרה אותה הרוחה.
   וכל ימים שהיתה שרה קיימת, היה ברכה משולחת בעיסה, וכיון שמתה שרה, פסקה אותה הברכה, כיון שבאת רבקה חזרה.
   ** כל ימים שהיתה שרה קיימת, היה נר דולק מלילי שבת ועד לילי שבת, וכיון שמתה פסק אותו הנר, וכיון שבאת רבקה חזר.
   וכיון שראה אותה שהיא עושה כמעשה אמו קוצה חלתה בטהרה וקוצה עיסתה בטהרה מיד, ויביאה יצחק האהלה.
6. אברהם לוקח את קטורה לאישה - רש"י כותב: "זו הגר, ונקראת קטורה על שם שנאים מעשיה כקטרת ושקשרה פתחה שלא נזדווגה לאדם מיום שפרשה מאברהם". אברהם מת בן 175 שנה וונקבר במערת המכפלה על ידי יצחק וישמעאל: רש"י כתב: " מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו, והיא שיבה טובה שנאמר באברהם. ולקראת הפרשה הבאה באים לסיומם "חיי ישמעאל", מעתה המסילה לעתיד היא של יצחק אבינו.

חיי שרה

הפרשה עוסקת במותה של שרה אמינו. אם כן למה הפרשה נקראה "חיי שרה". בנושא זה דן מנחם מענדל ברונפמן מלוד במאמרו: חיי שרה – מותה ומורשתה, המתפרסם ב בעלון פרשת השבוע.

הרבי מליובאוויטש מבאר כי המדד האמיתי לבחון אם האדם אכן "חי", שהוא עודו נוכח כאן, הוא באמצעות בדיקת הנוכחות של זכר האדם: האם מורשתו נושמת, מתפתחת והולכת גם אחרי מותו. לפי ביאור זה, התורה בפרשת "חיי שרה" באה לומר: נכון שפיזית שרה מתה בפרשה זו, אבל למעשה, בעומק העניין, דווקא בפרשה זו רואים שהיא עדיין "חיה". שרה עודנה נוכחת. המורשת מוסיפה להתפתח, ויש המשך ונוכחות לפעילותה בחייה.

רואים זאת בשלושת האלמנטים האלה:

• בתחילת הפרשה מסופר על קניין מערת המכפלה לשם קבורת שרה. מערת המכפלה, לפי חז"ל (עירובין נג ע"ב), היא מקום קבורת אבות המין האנושי – אדם וחוה. רכישת מקום זה עבור שרה וצאצאיה מעידה על מרכזיות העם היהודי בהוויה האנושית.
• נישואי יצחק מעלים דגש נוסף בייחודו של העם היהודי. אברהם אינו נותן ליצחק להינשא אפילו לא לבתו של אליעזר עבדו, שהיה לפי המדרשים "דולה ומשקה מתורת רבו" (רש"י, בר' טו:ב). למרות מעלותיו הרבות אברהם אומר לו "בני ברוך ואתה ארור, ואין ארור מידבק בברוך" (רש"י, בר' כד:לט).
• גם נישואיו השניים של אברהם אינם מבטאים את כלותה של מורשת שרה בקרב משפחת אברהם. להפך, הם מדגישים ששרה עדיין נוכחת מלוא הנוכחות, שמורשתה חיה ונושמת בתוככי העולם הפנימי של אברהם: "את כל אשר לו", מספרת התורה, הוא נותן ליצחק, "ולבני הפילגשים (הבנים של הנשים החדשות שנשא אברהם אחר מות שרה)... נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו". אברהם שומר אפוא מכל משמר על מורשתה, בשורתה ותעודתה – שימור הייחוד היהודי.

מערת המכפלה

ערך מורחב - מערת המכפלה

המבנה העתיק מעל המערה - המקור:ויקישיתוף, צילם:Yonidebest

המצבה על קבר יצחק באולם המרכזי במערה במועד פתיחתה ליהודים -חוה"מ סוכות תשס"ו - המקור:ויקישיתוף- צילם:radato

מערת המכפלה הוא מקום קבורתם של אבות ואמהות האומה הישראלית אברהם אבינו, שרה אימנו, יצחק אבינו, רבקה אימנו, יעקב אבינו ולאה אימנו. רק רחל אימנו נקברה בדרך, בבית לחם באתר הנקרא קבר רחל. יעקב אבינו מבקש כי יעלו את עצמותיו ממצרים למערת המכפלה ואכן בניו עושים כן:"ויעשו בניו לו כן כאשר צום. וישאו אתו בניו ארצה כנען ויקברו אתו במערת שדה המכפלה אשר קנה אברהם את-השדה לאחזת-קבר מאת עפרן החתי על-פני ממרא".(נ').

חפירת המערה מיוחסת לאדם הראשון. סיפור קניית השדה מיידי עפרון החיטי מובר בפרשת חיי שרה. יש איזכורים למערה, מימי הבית השני, בספרי תולדות היהודים של יוסף בן מתיתיהו. קיימים איזכורים למערה גם מספרי נוסעים מהתקופה הביזנטית עד העת החדשה.

היום המערה משמשת במקום תפילה. היא פתוחה ליהודים בחלקה: מצבות הציון על קברי אברהם ושרה ועל קברי יעקב ולאה. האולם המרכזי של המערה בו קברי יצחק ורבקה פתוח ליהודים רק ימים בודדים בשנה. האולם בין מצבות קברי אברהם ושרה לבין קברי יעקב ולאה מהווה בית הכנסת המרכזי.

מבדיקות שנעשו התברר כי מתחת למבנה הנוכחי של המערה, שהוא מימי בית שני, יש מערה יש שני קומות, מכאן שמה של המערה, עם מחילות ארוכות למדי החצובות בסלע ונפגשות אחת עם השנייה. בקומה התחתונה נמצאו מצבות עתיקות, מעליהן היה משוער כי מצויים הציונים במבנה העליון. לפי המתואר בעלון של חברון המערות נמצאות מתחת ל"פתח גן עדן" - הנמצא באולם יצחק, אליו נוהגים המוסלמים לשלשל נר כל יום. ה"ציונים" הוצבו בידי המוסלמים והם סמליים בלבד ואינם מעל הקבר ההיסטורי.

באתר מערת המכפלה מוצג "סיור וירטואלי" ובו פרק על "סוד המערה" ובו תאור של 4 דקות על מה שנמצא בתוך המערה.

בעקבות פרעות תרפ"ט גורשו יהודי חברון והמערה היתה בידי הערבים. במלחמת ששת הימים שוחררה חברון בידי הרב שלמה גורן זצ"ל. מאותה תקופה התפללו בה יהודים וערבים יחד. בפורים תשנ"ד נכנס ד"ר ברוך גולדשטייו הי"ד למערה עם עוזי והרג כמה עשרות ערבים, לאחר שנפוצו שמועות על פיגוע אותו מתכננים הערבים בעיר. בעקבות כך נסגרה המערה למשך מספר חודשים, ובעקבות הפגנות הוקמה ועדה שהציעה את הפתרון הנוהג כיום שבו היהודים מתפללים בצג אחד של המערה (אולם אברהם ושרה) והמוסלמים בשאר המערה (אולם יצחק), ואין מגע ביניהם. לכל עדה יש זכות לקבל את כל המערה לרשותה במשך 10 ימים בכל שנה (ביניהם ימי חול המועד, ערב ראש השנה ועוד).

אליעזר עבד אברהם

המפגש עם רבקה ליד הבאר - תחריט גוסטב דורא -מקור:ויקישיתוף Neutrality

בפרשת לך לך מופיע אליעזר בתור יורש אפשרי לאברהם אבינו, וכך נאמר:" וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲד' ה' מַה-תִּתֶּן-לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן-מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר: וַיֹּאמֶר אַבְרָם הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע וְהִנֵּה בֶן-בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי (ט"ו,ב'-ג'). הקב"ה מרגיע את אברם כי אין חשש לכך:"וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר לֹא יִירָשְׁךָ זֶה כִּי-אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ הוּא יִירָשֶׁךָ:

אתר מקראנט כותב: "נראה שבחירתו ליורש התבססה על מנהג הידוע לנו מתעודות נוּזִי. לפי מנהג זה, אדם שאין לו ילדים היה מְאמֵץ לעת זקנתו בן, לעיתים נבחר לאימוץ אחד מעבדיו, כדי שישרת אותו בחייו, ויירש את רכושו לאחר מותו. אם המאוּמץ היה עבד, העניק לו האימוץ את שִׁחְרוּרוֹ. הסְיָיג המגביל היה שאם נולד למאמץ בן טבעי לאחר האימוץ, האימוץ היה מתבטל, וזכות הירושה היתה עוברת לבן הטבעי".

עבד אברהם הופיע גם בפרשתנו, כאשר לא כתוב במפורש כי הוא אליעזר הוא מוגדר:"עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמּשֵׁל בְּכָל-אֲשֶׁר-לוֹ" (כ"ב,ב'). הוא נשלח לחרן להביא אישה ליצחק אבינו. בפרשה מובא תאור מאלף של תהליך הצגת אירועים בגורסאות אחדות.

רש"י מביא את דברי חז"ל:"אמר רבי אחא: יפה שיחתן של עבדי אבות לפני המקום מתורתן של בנים, שהרי פרשה של אליעזר כפולה בתורה, והרבה גופי תורה לא נתנו אלא ברמיזה".

מדרש רבה מציין את הצלחתו של אליעזר, לפי הדרש לפסוק:"הנה אנכי נצב על עין המים ובנות אנשי העיר והיה הנערה אשר אומר אליה הטי וגו':

ארבעה הן שתבעו שלא כהוגן, לשלשה ניתן כהוגן, לאחד ניתן שלא כהוגן, ואלו הן: אליעזר עבד אברהם , כלב , שאול, יפתח. ^[2]

אליעזר אמר: והיה הנערה אשר אומר אליה וגו'.הא, אילו יצאה אמה אחת והשקתו, היה משיאה לבן אדונו, אתמהא! וזימן לו הקב"ה כהוגן. ויהי הוא טרם כלה לדבר, והנה רבקה יוצאת וגו'.

הרב יהושע שפירא בעלון פרשת השבוע מציין את המיוחד בגישתו של עבד אברהם:" אם נחדד את הבחנתנו, נשמע מבין השיטין התרחשות אחרת לגמרי. יש לשים לב לכך שבכל שלבי התנהלותו של העבד, אין הוא מתקשר עם המציאות כלל. מתחילה הוא פונה עצמו אל ה' יתברך, ועומד בתפילה. הוא מפרט בדיוק מהי משאלתו, מה צריכה הנערה לעשות כדי שיהיה בטוח שהיא הכלה המיועדת. הוא פונה אל הנערה בנימוס, אולם משהוא נוכח שהיא עונה על התנאים שפירט - הוא מבצע תפנית חדה. כאדם שגדל בבית של טוב וחסד, אפשר היה לצפות ממנו לנהוג דרך ארץ ולהודות לה מעומק הלב על מאמציה. לפחות יספר לה מיהו, ובאיזה סוג של מבחן עמדה זה עתה.

אולם העבד אינו מתייחס אליה כלל. הוא פונה ומודה לה' - "ויקוד האיש וישתחו לה'". הנערה כאילו שקופה עבורו. לא רלוונטית. אותו מחזה חוזר על עצמו גם כאשר הוא מובא אל ביתה ומתוודע אל בני משפחתה. מרגע שהאישור ניתן - באמירת "מה' יצא הדבר" - שוב אין לעבד אברהם כל עסק איתם. את דבריו הוא מייחד לקב"ה: "וישתחו ארצה לה'".

הווה אומר: יפה שיחתן של עבדי אבות, שה' יתברך נוכח בפשטות הממשית ביותר בכל תהלוכותיהם. עבורם, אין כל שניות במציאות. אין פנים וחוץ. נהיר ובהיר שכל הסיבות המתגלגלות בעולם אינן אלא השתקפות של חסד ה' הנגלה על בית אברהם, "אין עוד מלבדו".

כריתת ברית נישואין

יצחק מקדם את פני רבקה - ציור מהמאה ה-16 - Poussin, Nicolas - המקור:ויקישיתוף Eloquence

בפרשה מתואר התהליך כפי שהיה מקובל בזמנו, לפי שלבים , כפי שמובא בפרק כ"ד:(מ"ט-ס"ז)

• בקשת ידה של הכלה מהוריה והצבת הברירה:
  

וְעַתָּה אִם-יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת-אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי וְאִם-לֹא הַגִּידוּ לִי וְאֶפְנֶה עַל-יָמִין אוֹ עַל-שְׂמֹאל:

• התשובה של ההורים:
  

וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵיהוָֹה יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ-טוֹב:

• סיכום ההורים:
  

הִנֵּה-רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן-אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה':

• סיכום ה"שדכן":
  

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת-דִּבְרֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה לַה':

• המתנות
  

וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּבְגָדִים וַיִּתֵּן לְרִבְקָה וּמִגְדָּנֹת נָתַן לְאָחִיהָ וּלְאִמָּהּ:

• הסעודה:
  

וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עִמּוֹ וַיָּלִינוּ וַיָּקוּמוּ בַבֹּקֶר וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי:

• הצעת תקופת אירוסין:
  

וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵךְ:

• ויתור:
  

רש"י אף משלב בתהליך את הקב"ה:""ובתואל היכן היה? הוא היה רוצה לעכב ובא מלאך והמיתו".(נ"ח)

ד"ר יואל שילה מהמכללה האקדמית אשקלון בעלון פרשת חיי שרה, תשס"ט של אוניברסיטת בר-אילן דן בנושא : הסכמי נישואין, בעקבות נישואי יצחק ורבקה. הוא מציג תיאורים נוספים של נישואין,וכן משא ומתן מקדים בין משפחת החתן למשפחת הכלה, כאשר הזוג המיועד אינו בהכרח חלק ממנו. דוגמאות לכך יש בנשואי יעקב אבינו עם לאה ורחל.(כ"ט,י"ח-י"ט) ובצורה מפורשת ביותר: "אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי וְאִם תִּקַּח נָשִׁים עַל בְּנֹתַי אֵין אִישׁ עִמָּנוּ רְאֵה אֱ‑לֹהִים עֵד בֵּינִי וּבֵינֶךָ" (ל"א,נ'). ולהבדיל, בין שכם אבי חמור לבין משפחת יעקב (ל"ד,ח'י"ח).

הוא מוסיף כי בהמשך : " חז"ל הכניסו את הסכמי הנישואין למסגרת מחייבת על ידי הכתובה, שבה נקבעו סעיפים מחייבים, כגון: סכום עיקר הכתובה, חובת האיש לפדות את אשתו ונשיאה בעלויות רפואתה. בכתובה יש גם מקום למשא ומתן והסכמים פרטיים בין הצדדים, כגון סכום תוספת הכתובה."

דר' יואל שילה מסיים את מאמרו באקטואליה:"בשנים האחרונות עלתה על שולחן פוסקי הדור הצעה לחדש את משמעות הכתובה כהסכם נישואין, על ידי הוספת 'הסכם ממון' לכתובה. הצעה זו עלתה מתוך רצון להקטין את מספר המקרים שבהם בתי הדין נתקלים בבעלים סרבני גט ובשל התרופפות המשמעות החוזית של הכתובה והפיכתה בעיני הציבור למלל דתי לא מחייב. רעיון הסכמי הממון אינו מוסכם בין הרבנים; יש תומכים בו ויש מתנגדים לו.[12] נראה שטרם נאמרה כאן המילה האחרונה, וייתכן שאנחנו עדים להתפתחות נוספת בתולדות הכתובות, ורק בעוד כמה שנים יהיה אפשר לחקור אותה ולעמוד על משמעויותיה.

תפילת מנחה

לפי חז"ל כי יצחק תיקן תפילת מנחה על סמך רברי הפרשה: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים" (כ"ד,ס"ג). רש"י כותב: "לשוח - לשון תפילה, כמו (תהילים ק"ב, א') ישפוך שיחו". וב"מדרש רבה" כתוב:"ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב אין שיחה אלא תפלה, שנאמר: (תהלים קב) תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. וכן הוא אומר (שם נ"ה) ערב ובוקר וצהרים אשיחה וגו':

היא אחת שלוש תפילות היום ונאמרת בין הערבים. על זמנם נאמר:"תפילת השחר, עד חצות; רבי יהודה אומר, עד ארבע שעות. תפילת המנחה, עד הערב; רבי יהודה אומר, עד פלג המנחה. תפילת הערב, אין לה קבע. ושל מוספין, כל היום" ([[מסכת ברכות]],ד',א')

תפילת מנחה היא במקום קורבן מנחה של בין הערבים, כפי שנאמר בספר במדבר:"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׂה לֵּאמֹר: צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת-קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ: וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָֹה כְּבָשִׂים בְּנֵי-שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד: אֶת-הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם" (כ"ח,א'-ד').

זמנה של התפילה לפי אוצר ישראל מבאר:"מנחה גדולה היא משש שעות ומחצה והלאה, שהיא תחילת הזמן להקריב בו תמיד של בין הערבים. ונקראת גדולה כי עוד היום גדול.

מנחה קטנה היא בסוף הזמן, מתשע שעות וחצי מתחילת היום והלאה. לפי שעוננו: שעה 3:30 ביום ממוצע. בהלכה השעות הן שעות זמנית: מחלקים היום ל- 12 חלקים שווים, ואת הלילה ל- 12 חלקים, וכל חלק נקרא שעה. פלג המנחה הוא מחצית הזמן ממנחה קטנה ואילך, שהם שעה ורבע לפני שקיעה. לפי שעוננו: 4:45, ביום ממוצע בו שקיעה וזריחה בשעה 6:00.

הרב שמואל פנחס גלברד ב"אוצר טעמי המנהגים" מביא את מנהגי מנחה בשבת. בין השאר הוא מתייחס לנוהג לומר בתפילה את הפסוק:"ואני תפילתי.." (רמ"א סי' רעב סעי א). הטעם: משום "דכתיב למעלה הימנו (תהלים ס"ט יג) ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר, כך אמר דוד לפני הקב"ה:

רבוש"ע אומות העולם ביום שמחתם וביום אידם הם שותים ומשתכרים ומרננים בבית משתאותיהם כל היום, ואין מזכירים שמך, אבל אנו לא כן משהגדלת השמחה לישראל ובא יום מנוחתי ושמחתי, לאחר שאני שבע ומעונג ומפונק אינני שוכחך, וכשמגיע זמן תפילה אני פוסק מבית משתיי ותענוגיי וקופץ לתפילתי לעת רצון ושעה קבועה, ונותן הודאה על חלקי, לכך נהגו לומר כך במנחה בשבת.

בני הפילגשים

בסוף הפרשה מופיע פסוק אשר יש לו משמעיות אחרות, והוא:"וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל-אֶרֶץ קֶדֶם:(כ"ה,ו'). פסוק קודם נאמר:"וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ לְיִצְחָק". וגם ביחס לישמעאל כבר אמרה שרה אימנו כי הוא לא יירש.

הפרשן רד"צ הופמן כותב על כך: "נשלחו"- פשוט עברו לגור במקום רחוק יורת וכך הוא מפרט: "גורשו כבר מזמן מבית אברהם, הרי ניתן לתאר, שחזרו לשם לאחר מכן, משגדל ישמעאל, ובוודאי משמתה שרה. אין צריך לומר שכוונת הכתוב, כי שלחם מעמו בעודו בחיים, אלא שיעז להם להתיישב בעתיד באזור שמזרחה לארץ ישראל. אך גם אם נסעו ממנו מיד, אין זה צריך להתמיה שישמעאל עוסק בקבורתו של אברהם, שכן יכול היה לבוא עם קבלת בשורת הפטירה או עוד לפני כן "

חז"ל במדרש רבה מציגים מדרש מקיף אשר מביא דו-שיח שנערך בפני אלכסנדר הגדול ובו דיון מקיף על זכויות עם ישראל על ארץ ישראל:"ולבני הפלגשים וגו' בימי אלכסנדרוס מוקדון, באו בני ישמעאל לעורר על ישראל על הבכורה, ובאו עמהם שתי משפחות רעות כנענים ומצרים.
אמרו: מי הולך ודן עמהם?
אמר גביעה בן קוסם: אני, הולך ודן עמהם.
אמרו לו: הזהר שלא תחליט להם את הארץ.
אמר: אני הולך ודן עמהם, אם נצחתי אותם הרי מוטב, ואם לאו, אתם אומרים מה הגרוע הזה, שיעמיד עלינו?! הלך ודן עמהם.

אמר להם אלכסנדרוס מוקדון: מי תובע מיד מי?
אמרו ישמעאלים: אנו תובעים מידן ומתורתן אנו באים עליהם, כתיב: (דברים כא) כי את הבכור בן השנואה יכיר, וישמעאל בדין שיטול פי שנים!
אמר לו גביעה בן קוסם: אדוני המלך! אין אדם עושה מה שהוא רוצה לבניו?! אמר לו: הין. ואמר לו: והכתיב: ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק!
אמרו לו: והיכן שטר שילוח שחילק בין בניו? אמר לו: ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות, ונסתלקו משם בבושת פנים.

אמרו כנעניים: מתורתן אנו באים עליהם. בכל מקום כתיב: ארצה כנען, ארץ כנען יתנו לנו את ארצנו!
אמר לו גביעה בן קוסם: אדוני המלך! אין אדם עושה לעבדו מה שהוא רוצה?! אמר לו: הין!
אמר: מה כתיב: (בראשית ט)ארור כנען עבד עבדים וגו', הרי הארץ שלנו והם עבדים לאדוני המלך! ונסתלקו משם בבושת פנים.

אמרו מצרים:מתורתן אנו באים עליהם, ששים רבוא יצאו מאצלנו טעונים כלי כסף וכלי זהב, דכתיב: (שמות יב) וינצלו את מצרים יתנו לנו את כספינו ואת זהבינו!
אמר לו גביעה בן קוסם: אדוני המלך! ששים ריבוא בני אדם עשו אצלם רד"ו שנים, מהם כַסָפִים, ומהם זַהָבִים, שנוטלים בשכרן דינר ליום. ישבו פילוסופים וחשבו ולא הגיעו למאה שנה, עד שנמצאת ארץ מצרים לטימיון, ונסתלקו משם בבושת פנים.(פרשה ס"א: אברהם לעת זקנותו)

רש"י מוסיף : תן אברהם מתנות - פירשו רבותינו: "שם טומאה מסר להם". אתר הארגון העולמי של יהדי לוב מתאר מנהג הקיים עד היום: "בצאת הלוויה מחוץ לעיר, לכוון בית-העלמין, נהגו לעשות שבע הקפות ושוב, .... על אברהם ועל בני הפילגשים שהוא משלח- "ולבני הפילגשים נתן אברהם מתנות וישלחם מעל"

ההפטרה

ההפטרה לפרשת חיי שרה היא על הודות ימי דוד המלך האחרונים: "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים, וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ" ([[ספר מלכים]], א',א',א'). לפי רוב הנוסחים היא מסתיימת בפסוק ל"א:"וַתִּקֹּד בַּת שֶׁבַע אַפַּיִם אֶרֶץ וַתִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ, וַתֹּאמֶר: "יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעֹלָם". לא כן לפי מנהג התימנים, אשר סיומה של הפרשה הוא הוא בפסוק מ"ו:"וְגַם יָשַׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא הַמְּלוּכָה".

ענינה של הפרשה היא זקנתו של דוד והמהלכים הנובעים ממנה לקראת ירושתו. אדוניהו מבקש לרשת את המלוכה. נתן הנביא שומע זאת ומציע :"וְעַתָּה לְכִי אִיעָצֵךְ נָא עֵצָה, וּמַלְּטִי(ותצילי) ^[3] אֶת נַפְשֵׁךְ וְאֶת נֶפֶשׁ בְּנֵךְ שְׁלֹמֹה". בת שבע פונה לדוד המלך והוא מבטיח:"כט וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר: "חַי ה' (לשון של שבועה) אֲשֶׁר פָּדָה אֶת נַפְשִׁי מִכָּל צָרָה. כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָךְ בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר 'כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי תַּחְתָּי', כִּי כֵּן אֶעֱשֶׂה הַיּוֹם הַזֶּה".

ואכן שלמה המלך נמשך למלך:"וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן (קרן חלולה של חיה ממולאת בשמן זית)מִן הָאֹהֶלמהאוהל של המשכן←מהאוהל של המשכן וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה, וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם: "יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה!" וַיַּעֲלוּ כָל הָעָם אַחֲרָיו וְהָעָם מְחַלְּלִים בַּחֲלִלִים וּשְׂמֵחִים שִׂמְחָה גְדוֹלָה, וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ בְּקוֹלָם (כביכול מרוב קולות השימחה שהם השמיעו)."

הרב יהודה שביב מוצא נימוקים לבחירת ההפטרה לפרשת השבוע במאמרו טוב אחרית דבר מראשיתו :

• באים בימים - ודאי שראו חכמים קו משותף בפתיחה:"זקן בא בימים". בפרשתנו, לאחר הסיפור על פטירת שרה וקבורתה במערת שדה המכפלה, פותחת הפרשה:"ואברהם זקן בא בימים", וכך פותח ספר מלכים: "והמלך דוד זקן בא בימים"
• ראשון ואחרון - באמת אין מדובר רק בביטוי משותף, אלא במסכת חיים דומה. גם אברהם וגם דוד בונים ומייסדים. אברהם מייסד את האומה הנבחרת ואילו דוד מייסד את המלכות. זה וזה הולכים ונוסעים ונודדים ממקום למקום, עד שהם נקבעים במקום של קבע.
• ולערב אל תנח ידך - לשני האישים הבאים בימים מתבקשת אשה לכלכל את שיבתם. לדוד מבקשים סוכנת כדי להקל את מצוקתו הגופנית, ואילו לאברהם - אישה ממש, כדי לחיות חיים משותפים יציריים, והוא עוד מעמיד ממנה שישה צאצאים. ההבדל בולט עוד בכך, שאצל דוד הרי זו יוזמה של הסובבים אותו: "ויאמרו לו עבדיו יבקשו לאדני המלך נערה...", ואילו אצל אברהם נאמר: "ויסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה" (כ"ה, א)[5]. ואין הוא עושה לביתו שלו, בטרם דאג למצוא בת זוג מתאימה לבנו, ליצחק.
• בין בית לבית - בית מלכותו של דוד הוכן שנים הרבה לאחר ייסוד הבית הלאומי על ידי אברהם. כסבורים היינו שהוא אלנכון איתן יותר ומבוסס יותר. באה תמונת ההפטרה המוצבת לעומת תמונת הפרשה, ומראה היפוכם של דברים. אברהם אשר ידע סיבוכים ופיתולים הרבה בחייו, הרי הוא שורר בביתו בימי זקנותו. אף הוא דואג להמשכיות הראויה: "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. ולבני הפילגשים... נתן אברהם מתנת וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי..." (כ"ה, ה-ו). ואילו ביתו של דוד רוחש תככים ואינטריגות, ואדוניה ממליך את עצמו עוד בחיי אביו.

אברהם זוכה לראות גם את ישמעאל, זה הבן שגורש בשעתו מן הבית, משלים וחוזר, ולכן פטירתו היא בשיבה טובה, כשהוא זקן ושבע: "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו" (שם, ח-ט). ואילו אצל דוד אין אנו יודעים אם היה עוד מי מבניו, פרט לשלמה, שהשתתף בקבורתו.

הערות שוליים