פרשני:בבלי:עירובין סט א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עירובין סט א

חברותא[עריכה]

והתנן: מי שנתן רשותו שיש לו בחצר או במבוי, ובכל זאת הוציא מביתו לאותו מקום שביטל - בין שהוציא בשוגג, בין במזיד, הרי הוא אוסר, דברי רבי מאיר.
הרי חזינן, שאם מוציא המבטל את כליו לחצר - אוסר!
אמר רב יוסף: אימא הכי: אינו אוסר, לדעת רבי מאיר!
ואילו אביי אמר תירוץ המשאיר את הגירסא:
לא קשיא.
כאן - בברייתא, ובמשנה דריש פירקין - מיירי, שכבר החזיקו בני מבוי במבוי. וכדקתני בהדיא, ולכן אינו אוסר אפילו אם חזר והחזיק.
כאן - במשנה דמייתינן - מיירי, שלא החזיקו עדיין בני מבוי במבוי, שאז הוא יכול לחזור ולהחזיק.
והתניא בהדיא, כדברי אביי:
א. ישראל ששכח לערב, אם עד שלא נתן רשותו עבר בשבת והוציא.
הרי בין הוציא בשוגג, בין במזיד ובפרהסיא (תוספות) - שמומר הוא לחלל שבת - יכול עתה לבטל, דברי רבי מאיר, דסבירא ליה מומר מבטל.
רבי יהודה אומר: רק אם הוציא בשוגג יכול עתה לבטל, אבל אם הוציא במזיד ובפרהסיא - דהוה ליה מומר - אינו יכול לבטל.
ב. מי שנתן רשותו, והוציא מביתו לרשות שביטל, בין בשוגג בין במזיד - הרי זה אוסר מפני שחזר והחזיק, דברי רבי מאיר. (ובשוגג גזרו אטו מזיד).
רבי יהודה אומר: הוציא במזיד אוסר. בשוגג - שאין כאן כוונה להחזיק - אינו אוסר, ולא גזרינן שוגג אטו מזיד!
ג. אמר רבי מאיר: במה דברים אמורים שיכול לחזור ולהחזיק ברשותו אחר שביטלה, בשלא החזיקו בני מבוי במבוי.
אבל אם כבר קדמו והחזיקו בני מבוי במבוי
- בין שחזר והחזיק בשוגג ובין במזיד, אינו אוסר.
וכתב רש"י כי בהכרח ש"במה דברים אמורים" הם דברי רבי מאיר, או דברי הכל, ואין הם המשך דברי רבי יהודה.
כי לדעת רבי יהודה, הרי לפי לשונו במשנה לא מועילה כלל חזקה, ויכול המבטל תמיד לחזור בו.
ואילו לפי לשונו בברייתא, אמר להם רבי יהודה שימהרו להחזיק היות ומומר הוא כעובד כוכבים, ואם לא יחזיקו עד שתחשך יאסור עליהם ולא יוכל לבטל להם.
ולפי לשון זו לעולם מועילה לרבי יהודה חזקה. ואם כן, אם ישראל ביטל והחזיקו ברשותו שוב אינו יכול לחזור בו, ואתיא "במה דברים אמורים" לדברי הכל.
אמר מר: רבי יהודה אומר בלשון אחרת:
מהרו ועשו צורכיכם במבוי עד שלא תחשך ויאסר עליכם, כיון דבטולו של מומר לא מהני.
ותמהינן: אלמא צדוקי - נכרי הוא לדעת רבי יהודה, מדאינו יכול לבטל.
והא אנן - במתניתין דריש פירקין - לא קתני שיש למהר לעשות את הצרכים במבוי "עד שלא תחשך", אלא: מהרו ועשו צרכיכם במבוי "עד שלא יוציא", תנן.
והיינו, דרבי יהודה סבירא ליה שאם מוציא המבטל, אף שכבר החזיקו בני המבוי במבוי, בטל ביטולו, וזהו הטעם שצריך לגמור את עשיית הצרכים במבוי עד שלא יוציא את כליו.
ומשמע כי לפני שמבטל הצדוקי את ביטולו, מועיל ביטולו של הצדוקי אף לרבי יהודה ומוכח שלפי רבי יהודה צדוקי הוא כישראל?! ומשנינן: אימא - במתניתין - מהרו ועשו צרכיכם במבוי "עד שלא יצא (ב"ח) היום". והוי כמו "עד שלא תחשך" דברייתא. ולעולם צדוקי נכרי הוא.
ואיבעית אימא: לא קשיא.
כאן - במתניתין דקתני דצדוקי אינו כנכרי
- מיירי בצדוקי מומר לחלל שבתות בצינעא.
כאן - בברייתא דקתני דהרי הוא כנכרי
- בצדוקי מומר לחלל שבתות בפרהסיא.
ורבי יהודה סבר, שמומר לחלל שבתות בפרהסיא אינו מבטל רשות, כדאמר בברייתא לעיל.
והוינן בה: כמאן אזלא הא דתניא: מומר וגילוי פנים (מפרש לה ואזיל) - הרי זה אינו מבטל רשות.
ומפרשינן בתחלה לברייתא, דקא סלקא דעתין ד"גילוי פנים" היינו חצוף.
ותמהינן: וכי "גילוי פנים" - מומר הוי?
וכי משום שהוא חצוף מומר הוא?!
ומפרשינן לברייתא: אלא הכי קאמר: מומר לחלל שבתות בגילוי פנים (שהוא מחלל שבתות בפרהסיא, והיינו גילוי פנים) - אינו יכול לבטל רשות.
וכמאן אזלא הא ברייתא?
כרבי יהודה, דאמר: דמומר לחלל שבתות בפרהסיא, הרי הוא כנכרי ואינו מבטל.
ההוא גברא דנפק שהיה נוהג לצאת בשבת לרשות הרבים, (והיה רגיל בכך - ריטב"א) בחומרתא דמדושא, קשר של בושם ממיני הבשמים, ומשאוי הוא, ואינו תכשיט אדם שיהיה מותר לצאת בו.
כיון דחזייה ההוא גברא לרבי יהודה נשיאה - כסייה. משראה לרבי יהודה הנשיא, כיסהו.
אמר רבי יהודה נשיאה: כיון שכיסהו בראותו אותי, הרי אינו נחשב כמחלל שבת בפרהסיא. וכגון זה: מבטל רשות לרבי יהודה.  51 

 51.  וכתב הריטב"א: ההוא גברא הוציאו דרך מלבוש ולא דרך משאוי, ואף דאינו אלא איסור דרבנן, מכל מקום אינו מבטל רשות אם היה מוציאו בפרהסיא. ובתורת חיים כתב: דחזינן מהכא, דלא חשיב מומר בפרהסיא, רק כשעושה כן בפני אנשים חשובים. שהרי אדם זה חילל שבת ברשות הרבים, ונמנע מלחלל בפני רבי יהודה נשיאה, ולא מיקרי מומר לחלל שבתות בפרהסיא.
אמר רב הונא: איזהו ישראל מומר? זה המחלל שבתות בפרהסיא. ומשעשה כן, חשיב כמומר לכל התורה כולה, וכל דין מומר בו.
אמר ליה רב נחמן: ממה נפשך תיקשי, כמאן קאמרת לה?
אי כרבי מאיר, דאמר בעלמא: חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה.
אפילו באחד מכל שאר איסורין שבתורה, נמי!
ואי כרבנן?
האמרי: חשוד לדבר אחד לא הוי חשוד לכל התורה כולה,

דרשני המקוצר[עריכה]