פרשני:בבלי:נדרים לו א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נדרים לו א

חברותא[עריכה]

מתיב רב שימי בר אבא מהא דתניא: אם היה המדיר כהן, יזרוק עליו (יכול לזרוק לצורך המודר) את דם חטאתו ודם אשמו!  59 

 59.  יש שכתבו, שמזה שלא הקשה רב שימי בר אבא ממשנתינו, שאף בה שנינו שמקריב עליו חטאות ואשמות, מוכח שהוא לא גרס כך במשנה. וכתב הר"ן שאין זו ראיה, משום שאפשר לומר שכיון ששנינו במשנה חטאות ואשמות יחד עם קיני זבין וכו', ממילא מוכח שמדובר בחטאות ואשמות של מצורע, שהוא מחוסר כפרה כזבין ויולדות. אבל בברייתא שנינו סתם "יזרוק עליו דם חטאתו ודם אשמו", משמע שמדובר בכל חטאות ואשמות!
ומוכח שהכהנים שלוחי דשמיא הם! שאם הם שלוחי דידן, היאך זורק עבורו דם, הרי הוא עושה את שליחותו!?
ומתרצינן: שם מדובר בדם חטאתו של מצורע, ודם אשמו של מצורע, דכתיב בהם: "זאת תהיה תורת המצורע". ודורשים ממקרא זה של "תורת", שמקריבין בין קרבן של גדול ובין של קטן, אף שלקטן אין דעת. רואים שאין צריך בקרבן זה דעת בעלים. ולכן יכול להקריב קרבנות אלו עבור המודר, שכיון שאין צריך דעתו, אינו עושה שליחותו.
תנן: הכהנים שפיגלו במקדש, דהיינו, שחשבו בקרבן מחשבת פסול: או להקריבו חוץ לזמן הקבוע לו, או חוץ למקום הקרבתו, אם היו הכהנים מזידין בפיגול, שידעו שהקרבן נפסל בכך - חייבין לשלם דמיהם לבעלים, שהרי הם צריכים עתה להביא קרבן אחר במקומו  60 .

 60.  ואף בקרבן נדבה, קשה בעיני הבעלים שלא הקריב הכהן את קרבנו, שהרי להביא דורון היה מבקש. רש"י במס' גיטין.
הא אם היו שוגגין - פטורין מלשלם, אלא שבכל זאת פיגולן פיגול, ונאסר הקרבן.
ועתה, אי אמרת בשלמא שהכהנים שלוחי דשמיא הוו, היינו שפיגולן פיגול, משום שהתורה עשתה את הכהנים שלוחיה להקרבת הקרבנות בכל ענין, אף במקרה שפגלו, ולא הקריבו כראוי.
אלא אי אמרת ששלוחי דידן הוו, בשלמא כשפיגלו במזיד, הרי לא עשו כלל שליחותו של בעל הקרבן, אלא על דעת עצמן עשו, וקיימא לן שאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה, ולכן פיגולן פיגול.
אבל כשפיגלו בשוגג, אמאי פיגולן פיגול? והרי כל פעולת ההקרבה היא בשליחותו של בעל הקרבן, ולגבי עבודת פיגול אין הכהן שלוחו של בעל הקרבן, ואם כן, לימא ליה בעל הקרבן לכהן: שליחא שויתיך (עשיתיך שליח) רק לצורך תקוני (לתקן), ולא לעוותי (ולא לקלקול)! ולגבי עבודה במחשבת פיגול אינך שלוחי, ואין מחשבתך לפגל יכולה לקלקל ולפסול את קרבני.
ודחינן: אמרי: שאני גבי פיגול (שונה ענין פיגול), דאמר קרא באותו ענין: "לא יחשב לו" - מכל מקום. דהיינו, שמרבים ממקרא זה שאף בכהאי גוונא - הרי זה פיגול.
גופא, אמר רב יוחנן: הכל צריכין דעת, חוץ ממחוסר כפרה. שהרי אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים.
ולמדנו מדין זה של רבי יוחנן, שלומדים "אפשר משאי אפשר". שהרי התורה מדברת בבנים קטנים שאי אפשר להם להביא בעצמם את קרבנם, ולכן אביהם מביא את קרבנם, ואילו רבי יוחנן לומד מכאן שכל מחוסרי כפרה אינם צריכים דעת בעלים, ואפילו גדולים, שאפשר להביא את הקרבן מדעתם.
ותמהינן: אלא מעתה, שלרבי יוחנן לומדים אפשר משאי אפשר, יביא אדם חטאת חלב (חטאת סתם נקראת "חטאת חלב", שזו היא החטאת השכיחה) על חבירו, שלא מדעתו, על אף שאפשר להביאה מדעתו, שכן מצינו שגילתה תורה במקום שאי אפשר לחוטא להביא חטאת על חטאו, מדעתו, יכול להביאה אדם אחר עבורו, כי אמרה תורה: אדם מביא קרבן על אשתו שוטה, שלא יכולה להביא קרבנה מדעתה, כדברי רבי יהודה, ונלמד לכל מקום, שיכול אדם להביא חטאת עבור חברו, כי לומדים אפשר מאי אפשר!
אלמה אמר רבי אלעזר שאין הדין כך: הפריש חטאת חלב על חבירו - לא עשה כלום!
והיינו, משום שאין דנים אפשר - משאי אפשר. שדווקא גבי אשתו שוטה מביא קרבן, משום שהיא עצמה אינה יכולה להביא. אבל גבי חבירו, הרי חבירו יכול להביא בעצמו!
ואמרינן: לעולם בעלמא למדים אפשר מאי אפשר, ולכן למד רבי יוחנן שמחוסר כפרה מביאים עליו קרבן שלא מדעתו, למרות שאפשר להביא מדעתו, מזה שיכול להביא על בניו ובנותיו הקטנים שאי אפשר להם להביא קרבן מדעתם.
אבל מה שאמר רבי יהודה שאדם מביא קרבן על אשתו, על כרחך בקרבן חטאת של יולדת דיבר, ולא בחטאת חלב.
שהרי אשתו שוטה, היכי דמי, איך יתכן שמביא עליה חטאת חלב?
אי דאכלה את החלב כשהיא שוטה, הרי לאו בת קרבן היא כלל, שהרי שוטה אינו אחראי על מעשיו!
ואי דאכלה כשהיא פקחת, ונשתטית אחר כך, הא אמר רבי ירמיה אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: אם אכל אדם חלב, והפריש קרבן על חטאו, ולאחר מכן נשתטה, ושוב חזר ונשתפה  61  (נעשה פיקח) - הרי אותו קרבן פסול, משום שהואיל ונדחה הקרבן מהבאה בזמן שנשתטה, ידחה לעולם. ובהכרח שהמדובר בקרבן יולדת, ולא גילתה תורה שאדם מקריב על חברו שלא מדעתו קרבן חטאת הבא על חטא בשוגג.

 61.  כמו "על הר נשפה", שתרגומו: "על טורא שלויא", דהיינו - שקט. וכמו כן "נשתפה", היינו ששקט משטותו. רש"י במס' זבחים (י"ב ע"ב).
ומקשינן: אלא מעתה, לשיטתך, שדנין אפשר משאי אפשר, אם כן, יביא אדם קרבן פסח על חבירו, על אף שחברו יכול להביאו מדעתו, שכן אדם מביא קרבן פסח על בניו ועל בנותיו הקטנים שאי אפשר להם להביאו מדעתם!
אלמה אמר רבי אלעזר: הפריש פסח על חבירו - לא עשה כלום, לפי שצריך שימנה עמו על פסחו מדעתו!
אמר רבי זירא: לעולם בכי האי גוונא דנין אפשר משאי אפשר.
ובכל זאת אי אפשר ללמוד מזה שמביא פסח על בניו ובנותיו הקטנים, שיוכל להביא גם על חבירו, משום שדין "שה לבית אבות"  62 !!!

 62.  ברא"ש ובתוס' הגירסא: "שה לבית לאו דאורייתא". וכן הוא בילקוט בפרשת בא. וכתבו התוס', דהיינו משום שרק אותם ששייכים במצות "תכוסו" - צריכים להמנות על השה.
- לאו דאורייתא הוא  63 . שמדאורייתא אין הקטנים צריכין להמנות על השה עם בני חבורה, אלא אוכלין ממנו - אף על פי שלא נמנו עליו.

 63.  הגמ' בפס' פסחים על המשנה האומרת "יתום ששחטו עליו אפוטרופסים קרבן פסח, יאכל במקום שהוא (הקטן) רוצה, מקשה, האם יש להוכיח מכאן שגם מן התורה יש ברירה, ובמקום שרוצה הקטן לאכול, הוברר הדבר שהוא מנוי על השה הזה, ועל כך אמר רבי זירא: "שה לבית אבות" - מכל מקום! ומבאר רש"י ש"מכל מקום", משמע שאין צריך את דעתו להמנותו על קרבן פסח, וכל מי שהמנה אותו גם שלא מדעתו, חל מינויו, ואין זה שייך לדין ברירה. וקשה, שהרי כאן אמר רבי זירא ש"שה לבית" אינו מן התורה, ולא מועיל מינוי האב לבניו כלל! ומבאר הגר"ח (פ"ה מהל' קרבן פסח הל' ז'), שדברי רבי זירא כאן הם לענין חיוב המינוי, שאין האב חייב להמנות את בנו על קרבן פסח מן התורה. אך אם הוא ימנה אותו, יחול המינוי מן התורה, והם דברי הגמרא במס' פסחים בשם רבי זירא, ש"שה לבית אבות" - מכל מקום. וביאור הגמרא כאן, שאין ללמוד מקרבן פסח שמביאו אדם על בניו ובנותיו הקטנים שלא מדעתם - על קרבנות אחרים שיכול להביאם שלא מדעת בעל הקרבן, על אף שאם רוצה האב להמנותם על קרבן פסח הוא יכול לעשות זאת מן התורה, הוא משום שהנידון בגמרא הוא על הבאת קרבנות חובה, שאותם אין ללמוד מקרבן פסח מכך שיכול האב להביא על בניו ובנותיו הקטנים, לפי שאין זה חובה אלא רק אפשרות. ובתחילה, כשסברה הגמרא ש"שה לבית אבות" הוא מן התורה, הבינה הגמרא שיש חיוב על האב להביא קרבן פסח גם עבור בניו. ודחה רבי זירא שאין חיוב מן התורה, אך יש אפשרות למנותם מן התורה. ולפי זה מבאר הגר"ח את דברי הרמב"ם שקטן שהגדיל בין פסח ראשון לפסח שני חייבים להביא עליו פסח שני. אך אם שחטו עליו פסח ראשון הוא פטור. וקשה, שהרי כאן מבואר ששה לבית אבות לאו דאורייתא, ואין יצא ידי חובתו בפסח ראשון? ולמבואר, הוא פטור רק מהחיוב, אך אפשר להמנות עליו.
שאף שאין פסח נאכל אלא למנוייו, היינו דווקא בראויין להמנות. אבל קטנים שאינם בני הכי, שהרי אין להם דעת - לית לן בה.
ואם כן, הרי מה שמביא אדם פסח על בניו ובנותיו הקטנים, היינו משום שאינם צריכים כלל להמנות על הפסח, ואין זה דומה להקרבת קרבן פסח על חבירו.
וממאי? מנין לנו שדין "שה לבית אבות" לאו דאורייתא הוא?
מדתנן: האומר לבניו: הריני עולה לירושלים, והריני שוחט שם את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים, כיון שהכניס ראשון הבנים את ראשו ורובו לירושלים - זכה אותו בן בחלקו, ומזכה את אחיו עמו בקרבן הפסח.
ואי אמרת שדין "שה לבית" - דאורייתא הוא, אם כן, היאך יתכן דין זה?
הרי כשנכנס הבן לירושלים - כבר נשחט הפסח, ואם כן, על בישרא (על בשר השה השחוט) קאי האב - ומזכי להו לבנים וממנה אותם על הפסח?! והרי כתוב בענין הפסח "מהיות משה", ודורשים: "מחיותיה דשה", שצריך להמנות על השה בעוד שהוא חי!  64 

 64.  לשון אחר הביא הר"ן, שהאי "ומזכה להם" על הבן שעלה ראשון קאי, היאך מזכה לאחיו. בשלמא הוא זוכה, משום שאפשר לומר שכיון שהוא עלה ראשון, הוברר שכשנשחט הפסח - עליו נשחט. אבל היאך הוא מזכה לאחיו?
אלא על כרחך שדין "שה לבית אבות" - לאו מדאורייתא הוא, ובאמת אין הבנים צריכים להמנות על השה.
והוינן בה: אם כן, שבאמת לא נמנה עמו אותו בן על ידי שהקדים, אלא למה להו דאמר להון אבוהון כך, שהוא שוחט את הפסח על מי שיעלה ראשון?
ומבארינן: כדי לזרזן במצות אמר להם כך.
תניא נמי הכי: מעשה היה, שאמר כך האב לילדיו, וקדמו בנות לבנים, ונכנסו ראשונות לירושלים, ונמצאו בנות זריזות - ובנים שפלים.
ומזה ששנינו "נמצאו בנות זריזות", ולא שנינו "נמצאו בנות זוכות", משמע שלא נתכוין - אלא לזרזן.
שנינו במשנתינו: ותורם את תרומותיו כו'.

דרשני המקוצר[עריכה]