פרשני:בבלי:בבא מציעא לב ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא לב ב

חברותא

אמר רבא:  מדברי שניהם, רבנן ורבי שמעון, הסוברים שחיוב פריקה עדיף מחיוב טעינה, נלמד, שאיסור צער בעלי חיים - איסור דאורייתא הוא.  373   374 

 373.  בהגהות חת"ס כתב, דילפינן לה מדכתיב: "ורחמיו על כל מעשיו". ועיין בשו"ת שאילת יעבץ (סימן ק"י) שכתב שדין צער בעלי חיים נוהג רק בבעלי חיים שהם בני מלאכה, ולא בשקצים ורמשים. וכתב שם שכלב וחתול בני מלאכה, שהכלב שומר מגנבים, והחתול צד עכברים. ולכאו' יש להעיר מהמעשה המובא במסכת ב"מ (פ"ה א), שהיתה שפחתו של רבי מכבדת הבית, ורצתה לזרוק בני חולדה, ואמר לה רבי שתניחם משום דכתיב "ורחמיו על כל מעשיו", דמוכח שדין צער בעלי חיים שייך גם בשאינם בני מלאכה. ויש שהביא להוכיח מספר חסידים (אות מ"ד) שצער בעלי חיים אינו דווקא בבני מלאכה (וע"ע בספר חסידים אות תרס"ז גבי צער בעלי חיים לצורך אדם, ועיין ברמב"ן עה"ת דברים כ"ב ו', ועוד בראשונים ואחרונים שהאריכו בזה). ועיין בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סימן א) שהאריך בענין היתר צער בעלי חיים לצורך.   374.  הקשה הרמב"ן, אם כן,, למה זקן ואינה לפי כבודו אינו פורק? הרי יש כאן צער בעלי חיים, שאיסור דאורייתא הוא! ותירץ, דעשה דכבוד תורה - עדיף. ותמה עליו הר"ן, הרי זקן אינו דווקא מי שקנה חכמה, אלא הוא הדין לאדם מכובד, ואם כן, הדרא קושיא לדוכתה! ותירץ, שכיון שהותר צער בעלי חיים לתשמישן של בני אדם, כל שכן שהותר לכבודם בשב ואל תעשה, דגדול כבוד הבריות (ובפרי יצחק כתב, דלהכי לא תירץ הרמב"ן כן, משום דסבירא ליה שאין כבוד הבריות דוחה איסור אלא בגנאי גדול. אבל בגנאי קטן - לא). והרדב"ז כתב, דכשם שגבי אבידה ילפינן מדכתיב "והתעלמת" שפעמים אתה מתעלם, כך נלמד גבי טעינה מדכתיב "והתעלמת", וגבי פריקה דכתיב "וחדלת", ודרשינן שפעמים שאתה חדל, דהיינו - בזקן ואינה לפי כבודו (ולפי זה, הא דאמרינן להלן "בהמת נכרי ומשאוי ישראל - וחדלת", היינו לריה"ג דסבירא ליה דצער בעלי חיים לאו דאורייתא. אבל לרבנן, באופן כזה חייב לפרוק, שהרי צער בעלי חיים דאורייתא, ואם כן, האי דכתיב "וחדלת" - לאשמועינן דזקן ואינה לפי כבודו אינו פורק).
שהרי חכמים סוברים, שהיינו יכולים ללמוד מצות פריקה מטעינה בקל וחומר.
ואפילו רבי שמעון לא קאמר שצריך לכתוב פריקה, ואי אפשר לכתוב רק טעינה, ונלמד ממנה פריקה בקל וחומר - אלא משום דלא מסיימי קראי. אבל, אם היה מסיימי קראי - הוה דרשינן קל וחומר, ולמדים פריקה מטעינה.
ומשום מאי אפשר ללמוד בלימוד של קל וחומר את דין הפריקה מדין הטעינה, כי במה פריקה חמורה יותר? לאו, האם לא, מחמת שבפריקה יש צד חמור משום צער בעלי חיים - דרשינן כך!  375 

 375.  השטמ"ק הביא את הריטב"א שהקשה, מנלן הא דסבירא ליה לרבי שמעון דצער בעלי חיים דאו' והלימוד הוא מק"ו, דלמא סבירא ליה דלאו דאורייתא הוא, ופריקה וטעינה שוין הן, ונלמדים זה מזה! ותירץ, דאי שוין הן, אזי אף דלא מסיימי קראי, היה די לכתוב אחד מהם, והיה השני נלמד ממנו! אלא בהכרח דטעינה אינה חמורה כפריקה, וכיון דלא מסיימי קראי, בעינן לתרוויהו. שאם היה כתוב רק אחד, היינו מעמידים את המקרא בפריקה החמורה, ומוכח דסבירא ליה לרבי שמעון שצער בעלי חיים דאו'. ועיין במגן גבורים מה שכתב בזה.
ודוחה הגמרא: דלמא הלימוד של קל וחומר מטעינה לפריקה אינו משום שבפריקה יש חומר של צער בעלי חיים. אלא החומר הוא משום דאיכא בפריקה חסרון כיס, הפסד ממון לבעל הבהמה, שמא היא תתמוטט לגמרי ותמות תחת משאה.
והכי קאמר: ומה טעינה, דלית בה חסרון כיס, שאין חשש הפסד למיתת הבהמה, בכל זאת - חייב לעזור לבעליה להטעין את המשא. פריקה, דאית בה חסרון כיס - לא כל שכן שחייב לעזור לו לפרוק הימנה את משאה!
ותמהינן: וכי טעינה - אין בה חסרון כיס לבעל הבהמה?
מי לא עסקינן (האם לא מדובר) אף באופן שבעל הבהמה היה בדרכו לסחורה, ואז נפלה הבהמה ומשאה התפרק ונפל ממנה, דאדהכי והכי (שבינתיים), בזמן שהוא מתעכב מחמת נפילת המשא מהחמור - בטיל משוקיה (הוא מתבטל מעסקו, ומפסיד)?
אי נמי, בכך הוא נפסד, שבינתיים, בזמן שהוא מתעכב בדרך, אתו גנבי, ושקלי כל מה דאיכא בהדיה (בהיותו עם הסחורה המפורקת בדרך יכולים לבוא גנבים וליטול ממנו את סחורתו).
אלא, על כרחך, החומר שיש במצות פריקה יותר מאשר בטעינה הוא רק משום איסור צער בעלי חיים, שהוא מדאורייתא, ולכן היה אפשר ללמוד פריקה מטעינה בקל וחומר.
והגמרא מביאה עוד ראיה לדבר:
תדע, דצער בעלי חיים דאורייתא, לשיטת רבנן ורבי שמעון:
דקתני בסיפא של משנתנו, רבי יוסי הגלילי אומר: אם היה עליו יתר על משאו - אין זקוק לו לפורקו. שנאמר: "תחת משאו", משמע, דוקא כשהיה טעון משאוי שיכול לעמוד בו.
לאו, מכלל דתנא קמא של רבי יוסי, רבנן ורבי שמעון, סבר שאף בכהאי גוונא זקוק לו!
מאי טעמא? הרי מקרה כזה אינו בכלל מצות פריקה, שהרי כתוב "תחת משאו", שמשמע דווקא משא שיכול לעמוד בו!
אלא לאו, משום דצער בעלי חיים דאורייתא!
ודוחה הגמרא: דלמא אכן כולם סוברים שאיסור צער בעלי חיים לא מן התורה הוא, והכא, בדרשה שדורשין ממה שנאמר "תחת משאו" פליגי.
דרבי יוסי סבר: דרשינן מ"תחת משאו" - דווקא משאוי שיכול לעמוד בו.
ורבנן סברי: לא דרשינן מ"תחת משאו" שחייב לפרוק דווקא משאוי הראוי לו, משום שהם סוברים ש"תחת משאו" משמע כל משא שעליו, אף שהיה טעון במשא שאינו יכול לעמוד בו.
ועתה מביאה הגמרא ראיה לאידך גיסא:
תדע שכך הוא, כפי שדחינו, דצער בעלי חיים לאו דאורייתא, דקתני רישא: הלך וישב לו, ואמר לו הואיל ועליך מצוה לפרוק - פרוק, פטור, שנאמר "עמו".
ואי סלקא דעתך שצער בעלי חיים דאורייתא, מה לי איתיה למריה בהדיה (מה לי אם הבעלים עמו), ומה לי כי ליתיה למריה בהדיה? סוף סוף הבהמה מצטערת תחת המשא! ודוחה הגמרא: לעולם אפשר לומר שצער בעלי חיים דאורייתא. כי מי סברת שהדין אשר שנינו שאם אין הבעלים עמו פטור, הכוונה היא שפטור לגמרי מלפרוק?
ודלמא, פטור מלעשות זאת בחנם, וחייב לפרוק בשכר, ומשום צער בעלי חיים.
והכי קאמר רחמנא: כי איתיה למריה בהדיה - עבד גביה (עשה עמו) בחנם. וכי ליתיה למריה בהדיה - עבד גביה, משום צער בעלי חיים, ובשכר (שבעל הבהמה יתן לו שכרו בעל כרחו). ולעולם צער בעלי חיים דא ורייתא.
(סימ"ן: בהמ"ת בהמ"ת אוה"ב שונ"א רבצ"ן)  376 !!!

 376.  אלו הם סימני הברייתות שמהן מביאה הגמרא ראיה.
לימא מסייע ליה לרבא, שאמר צער בעלי חיים דאורייתא, מברייתא.
שכך שנינו בברייתא: הרואה בהמת נכרי רובצת תחת משאה, מטפל בה לפרוק משאה - כפי שהוא מטפל בבהמת ישראל.
אי אמרת בשלמא שצער בעלי חיים דאורייתא, משום הכי מטפל בה כבהמת ישראל, שהרי סוף סוף יש כאן צער בעלי חיים  377 .

 377.  כתב הפנ"י, שלשיטת התוס' (ד"ה מכלל), שכאשר חיוב הפריקה הוא רק משום צער בעלי חיים, חייב לפרוק רק בשכר, אם כן לשון הברייתא "כבהמת ישראל" - לאו דווקא הוא, שהרי בבהמת ישראל חייב בחינם מדין פריקה, ובבהמת עכו"ם חייב רק בשכר, משום צער בעלי חיים. אבל לשיטת הר"ן (לעיל בעמוד א), שגם מדין צער בעלי חיים חייב בחינם, ורק בהלך וישב לו נוטל שכר משום פשיעת בעלים, אם כן, הלשון "כבהמת ישראל" מדוייק. ולפי זה גם בתירוץ הגמרא, שהחיוב הוא משום איבה, יתחייב בחנם כבהמת ישראל. שהרי אם יטול ממנו שכר, תהיה כאן איבה, שהרי מישראל אינו נוטל שכר.
אלא, אי אמרת צער בעלי חיים לאו דאורייתא, אמאי מטפל בה כבהמת ישראל?
ודוחה הגמרא: התם, מה שמטפל לפרוק אף בבהמת נכרי, היינו משום איבה. כדי שלא תהיה לנכרי איבה עליו.
ומוכיחה הגמרא: הכי נמי מסתברא, שצער בעלי חיים לאו דאורייתא, והטעם הוא משום איבה, דקתני בסיפא של הברייתא: אם היתה בהמת הנכרי טעונה יין נסך - אין זקוק לה.
אי אמרת בשלמא צער בעלי חיים לאו דאורייתא, והטעם הוא משום איבה - משום הכי בכהאי גוונא אין זקוק לה, משום שיכול הוא להשמט מהנכרי ולומר: דבר איסור הוא לנו.
אלא אי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא - אמאי אין זקוק לה? סוף סוף יש כאן צער בעלי חיים!
ודוחה הגמרא: אין מכאן ראיה, משום שאפשר לומר, שבסיפא מדובר בטעינה, והכי קאמר: ולהטעינה יין נסך - אין זקוק לה, שהרי אין כאן צער בעלי חיים, ואף אין כאן איבה.
ואילו ברישא, ששנינו מטפל בה, מדובר בין בפריקה ובין בטעינה. בפריקה - משום צער בעלי חיים, ובטעינה - משום איבה.
תא שמע שצער בעלי חיים לאו דאורייתא. ממה ששנינו בברייתא: דתניא: אם היתה הבהמה הנופלת תחת משאה בהמת נכרי, והמשאוי שעליה של ישראל, על זה אנו דורשים את מה שכתוב בפרשה של מצות פריקה - "וחדלת מעזב לו". שאינו צריך לעזור לו.
ואי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא, אמאי "וחדלת"? הרי סוף סוף יש צער לבהמה, ואם כן, את מצות "עזב תעזב עמו" מבעי ליה לקיים, שצריך לעזור לו!  378 

 378.  מה שאין כן אם צער בעלי חיים לאו דאורייתא, אינו חייב לפרוק אף מדרבנן, ואף ששנינו לעיל שבבהמת עכו"ם חייב לפרוק משום איבה, היינו דווקא כשגם המשאוי וגם הבהמה של עכו"ם. אבל הכא, שהמשאוי של ישראל, אין חשש איבה, שאומר העכו"ם, אם על ממון ישראל אינו חס, על ממוני יחוס?! (ב"י וב"ח). אמנם בפנ"י כתב, שמה שפטר התנא, היינו מדאורייתא. אבל מדרבנן חייב משום איבה.
ודוחה הגמרא: לעולם אפשר לומר שצער בעלי חיים דאורייתא, והתם בברייתא מדובר בטעינה, שאין לבהמה צער.
ומקשינן: אי הכי, אימא סיפא של הברייתא: אם היתה הבהמה בהמת ישראל, והמשאוי של נכרי, צריך לקיים את מה שנאמר "עזב תעזב", לסייע לו. ואי מדובר בטעינה, אמאי צריך לקיים "עזב תעזב"? הרי ההפסד הוא של נכרי!
ומבארת הגמרא: מה שצריך לסייע לו, היינו משום צערא דישראל. כיון שאינו יכול להקים את הבהמה, הוא נאלץ להתעכב שם.
ומקשינן: אי הכי, אפילו ברישא, שהחמור של נכרי, והמשא של ישראל, נמי יהא חייב לטעון, משום שהישראל מתעכב שם! ומבארת הגמרא: ברישא מדובר בחמר (האדם המנהיג את החמור) נכרי, והישראל בעל המשא אינו שם, שאז הטעינה מוטלת על החמר הנכרי, ולכן אין מצוה לסייע לו.
ואילו בסיפא מדובר בחמר ישראל.
ותמהינן: מאי פסקת? היאך קבעת דבר זה, שבכל מקרה, החמר של בהמת נכרי הוא נכרי, והחמר של בהמת ישראל הוא ישראל!?
ומבארת הגמרא: סתמא דמלתא, בדרך כלל, איניש בתר חמריה אזיל (אדם הולך אחרי חמורו, ואינו מוסרו לאחרים). ולכן, ברישא שמדובר בה בחמור של נכרי, מסתבר שגם החמר נכרי. ואילו בסיפא, שמדובר בה בחמור של ישראל, מסתבר שאף החמר ישראל הוא.
ומקשינן: היאך העמדת את הברייתא בטעינה?
והא המקראות "וחדלת" ו"עזב תעזב" - בעניין פריקה הוא דכתיבי! שהרי כך כתוב שם: "כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו וחדלת"!
אמר ליה: אכן, אי אפשר ליישב את הברייתא למאן דאמר צער בעלי חיים דאורייתא.
והא מני ברייתא זו - רבי יוסי הגלילי היא, דאמר במשנתנו שאם היה עליה יתר מכדי משאה - אינו חייב בפריקה, ומוכח שהוא סובר שצער בעלי חיים לאו דאורייתא.
תא שמע: אם היה לפניו חמור של אוהב (אוהבו) שצריך לפרוק, והיה לפניו גם חמור של שונא שצריך לטעון, מצוה לעסוק בחמורו של השונא - כדי לכוף את יצרו, שהרי ודאי יצרו אומר לו לסייע לאוהב, ולא לשונא.
ואי סלקא דעתך שצער בעלי חיים דאורייתא, הא לפרוק את חמורו של האוהב עדיף ליה, משום צער בעלי חיים!
ודוחה הגמרא: אפילו הכי, למרות שיש כאן צער בעלי חיים, כדי לכוף את יצרו - עדיף  379 .

 379.  ביאר המנחת חינוך (מצוה פ'), שכשם שהותר צער בעלי חיים לצורך האדם, להנאת גופו, או משום כבודו, כל שכן שהותר לצורך תיקון מידות נפשו.
תא שמע: שונא שאמרו - שונא ישראל, ולא שונא נכרי. וסוברת הגמרא עתה, שמה שאומרת הברייתא "שונא שאמרו", הכוונה לשונא שאמרו במקרא, כפי שנאמר: "כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו וגו'". ואם כן, מדובר בפריקה. ועל זה אומרת הברייתא, שאם השונא נכרי, אין צריך לסייע לו.
ואי אמרת שצער בעלי חיים דאורייתא - מה לי שונא ישראל, ומה לי שונא נכרי, סוף סוף יש כאן צער בעלי חיים!
ודוחה הגמרא: מי סברת מה שנאמר בברייתא "שונא שאמרו" - אשונא דקרא קאי (על השונא של המקרא נאמר)?
לא כן הוא, אלא אשונא דמתניתין קאי (על השונא המוזכר בברייתא דלעיל: "אוהב לפרוק ושונא לטעון"), שמדובר בטעינה. ולכן, אם השונא נכרי, אין זקוק לו.

דרשני המקוצר