פרשני:בבלי:בבא מציעא צח ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא מציעא צח ב

חברותא

ואמר ליה  שואל: חדא, לא היו דברים מעולם, והרי זו כפירה. וחדא אין דשאילה מתה והרי זו הודאה. ואידך שתי פרות, לא ידענא אי דשכירות מתה, ודקיימא דשאילה. או דשאילה מתה, ודקיימא דשכירות, וספק אם חייב אני.
הדין הוא, דמתוך שאינו יכול לישבע - משלם.
שנינו במשנתנו: זה אומר: שאולה מתה, וזה אומר: שכורה מתה - ישבע השוכר ששכורה מתה.
לפי דעת רב הונא ורב יהודה בסוגיא הקודמת, האומרים ש"ברי ושמא" ברי עדיף, ואפילו להוציא ממון, המשנה מתפרשת כפשוטה, שמדובר ברישא של המשנה שאחת הפרות הושאלה והשניה הושכרה, והדיון ביניהם הוא איזה מהן מתה, ולא היתה הודאה במקצת, ולכן הטוען שמא חייב, גם כשלא מוטל עליו חיוב שבועה.
ומקשינן: ואמאי ישבע השואל בכלל כששניהם טוענים טענת ברי?
והרי לפי האוקימתא הזאת, מה שטענו, לא הודה לו  126 , אין כאן הודאה במקצת!

 126.  הגירסא בגמרא שלפנינו היא "ואמאי מה שטענו לא הודה לו, ומה שהודה לו לא טענו". אבל לפי פירוש רש"י, אין לגרוס אלא "ואמאי מה שטענו לא הודה לו והתוספת - ומה שהודה לו לא טענו - מיותרת. (הגהת הגר"א) לפי רש"י, קושית הגמרא היא פשוטה, שאין במקרים הראשונים של המשנה הודאה במקצת, ומדוע יש בהם חיוב שבועה! ובמקרה השלישי של המשנה אפשר שיש הודאה במקצת, שהרי מודה שחייב לתת לו פרה אחת, ואין קושיא עליו, אלא שלדעת הסובר ש"הילך" פטור. קשה גם על המקרה השלישי. (עיין הערה 120) אבל רוב הראשונים גרסו כמו הגירסא שלפננו, והקושיא היא על המקרה השלישי. ובודאי הקשה על המקרים הראשונים, שאין שם הודאה במקצת כלל, אלא שאף במקרה השלישי, שלכאורה יש הודאה במקצת, מכל מקום אליבא דאמת אין זו הודאה במקצת, שכן "מה שטענו לא הודה לו, ומה שהודה לו לא טענו". המשמעות הפשוטה בלשון הגמרא לפי גירסא זו היא, שאין זו הודאה במקצת מפני שזה כעין טענו חטים והודה לו בשעורים, שהתובע תובע דבר אחד והנתבע מודה לו בדבר אחר, ואינו מודה במקצת הטענה שטוען התובע. אמנם קשה, שאין זה דומה לטענו חטים והודה לו בשעורים, אלא לטענו חטים ושעורים והודה לו באחת מהם, שהוא חייב שבועת מודה במקצת, שהרי המשאיל תובע שישלם לו דמי פרה אחת, ויחזיר לו את הפרה השניה, והשואל אומר, אחזיר לך פרה אחת, ולא אשלם לך דמי הפרה המתה. ומפרש הראב"ד, שחטים ושעורים מצטרפים לטענה אחת, והתובע חטים ושעורים, טוען טענה אחת, והמודה באחת מהם, הוא מודה במקצת הטענה. אבל שאילה ושכירות הם דברים נפרדים, והתובע פרה שאולה ופרה שכורה, טוען שתי טענות נפרדות, והנתבע שמודה באחת מהטענות, הרי הוא כופר בכל בטענה אחת, ומודה בכל הטענה השניה. (ועיין הערה 121) הראשונים האריכו לדון בחידושו של הראב"ד. (רא"ש סימן י') דעת הרמב"ן, שהלואה ופקדון דומים לחטים ושעורים, שאם תובע הלואה ומודה לו בפקדון - פטור, ואם תובע הלואה ופקדון, ומודה לו באחד מהם - חייב. אבל שכירות ושאילה הם דבר אחד, והטוען שאילה והודה לו בשכירות. הוא מודה במקצת. ודעת הרמב"ם, שאף התובע מחבירו מנה של הלואה, והודה לו בחמשים של פקדון, הרי זה מודה במקצת, ואין זה כטענו חטים והודה לו בשעורים. (הלכות טוען ונטען פ"ג הי"ד ועיין שם בהשגות הראב"ד) והרא"ש הסכים לדעת הרמב"ם. והרא"ש פירש את קושית הגמרא כך: מה שטענו ותבע אותו לשלם על הפרה המתה, לא הודה לו על טענתו ואומר שפטור, ומה שהודה לו על הפרה החיה, הרי לא טענו כלל, ולא תבע את החיה שהרי יודע שיחזיר אותה, ואין עליה דין ודברים.
ומתרצינן: אמר עולא: על ידי גלגול שבועה.
ומבארת הגמרא: דאמר ליה משאיל: אישתבע לי איזו מיהת, דכדרכה מתה (השבע לי, בעל דיני, מכל מקום, על טענתך שהשכורה היא זאת שמתה, שאכן היא מתה באונס) כדין כל השומרים שחייבים שבועה שמתה כדרכה.
ומיגו דמישתבע דכדרכה מתה, מישתבע נמי דשכורה מתה (ומתוך שנשבע שמתה כדרכה, נשבע שהשכורה מתה) או שבזמן שהיתה שכורה מתה.
שנינו במשנתנו: זה אומר: איני יודע, וזה אומר: איני יודע - יחלוקו.
ומבארת הגמרא: הא מני? סומכוס היא דאמר: ממון המוטל בספק - חולקים כששניהם אומרים: איני יודע, אבל חכמים אומרים: המוציא מחבירו עליו הראיה.
המשנה הקודמת למשנתנו אמרה, שדין "בעליו עמו" נאמר כאשר היו הבעלים במלאכת השואל בזמן השאילה.
משנתנו עוסקת במקרים שהיתה שאילה ואחר כך שכירות.
ועתה דנה הגמרא במקרה שהיתה שאילה ואחר כך שכירות, והיו בעלים עמו בשעת השאילה, ובמקרים דומים לזה.
בעי רבי אבא בר ממל ארבע בעיות.
א. פרה ששאלה בבעלים, ולפני שהחזירה  127  שכרה מבעליה, ולא משך אותה שנית מפני שהיא בחצירו, אלא דבר איתו שישכרנה ממנו, והשכירות היתה שלא בבעלים, ונגנבה הפרה בזמן השכירות, מהו?

 127.  לשון רש"י "וקודם שהחזירה חזר ושכרה" וכתבו ראשונים, שלא מדובר כשנגמרו ימי השאילה, ושכר אותה אז, שאם כן בודאי שאין השכירות המשך השאילה, וזה כאילו החזיר את הפרה השאולה וחזר ושכר אותה, אלא מדובר שלפני שנגמרו ימי השאילה חזר ושכרה. (רמב"ן וריטב"א בדעת רש"י) ויש מהראשונים שחידש, שהספק הוא רק באופן שנגנבה הפרה השכורה בתוך הזמן שאלמלא השכירות היתה עדין שאולה, שאז יש להסתפק אם פטור בעלים עדיין קיים מחמת השאילה. (שיטמ"ק בשם שיטה) והראב"ד חולק על רש"י ומפרש, שמדובר דוקא כאשר התנו ביניהם בתחילה, שחלק מהזמן תהיה הפרה שאולה וחלק מהזמן שכורה. אבל אם השכירות התחדשה אחר כך, בודאי שאין היא המשך השאילה. (מובא ברמב"ן ובר"ן) ועיין הערה 128.
וצדדי הספק הם:
מי אמרינן, שאילה לחודא קיימא ושכירות לחודה קיימא (האם אומרים, שהשאילה היא לחוד והשכירות היא לחוד), ואף שלא משך כששכר, הרי קנין השכירות נעשה על ידי החצר, שחצירו של אדם קונה לו. ומאחר שהשכירות לא היתה בבעלים, השוכר חייב בגניבה.
או דלמא, שכירות בשאילה מישך שייכי (או נאמר, שהשכירות היא המשך השאילה), שהרי לא נוסף חיוב חדש על ידי השכירות, דהא מיחייב בגניבה ואבידה מהמשיכה של השאילה, והשכירות רק פוטרת מהאונסין, ונמצא שהמשיכה המחייבת אותו עכשיו, היא המשיכה של השאילה, והיא היתה בבעלים, ועל כן הוא פטור  128 .

 128.  משמע מהגמרא, שאם שכר את הפרה בבעלים, ואחר כך שכר אותה שכירות אחרת שלא בבעלים, בודאי שהשכירות השניה היא המשך השכירות הראשונה, והיא שכירות בבעלים. הקשו תוספות: מהבסוגיא לעיל (צ"ו ע"ב) מוכח, שהשוכר פרה שלא בבעלים, ואחר כך שכר אותה בבעלים - נפטר על השכירות השניה, ולא אומרים שהשכירות הזו היא המשך השכירות הראשונה שלא היתה בבעלים. תרצו תוספות: כל ענין פטור בעלים הוא גזירת הכתוב, ויש לנו לפטור בכל אופן שאפשר לקרוא לשכירות שכירות בבעלים. לכן, אם השכירות השניה היתה בבעלים, אנו פוטרים מצד השכירות הזדאת, ואם הראשונה היתה בבעלים, אנו פוטרים מצד שהשכירות הזאת היא המשך של הקודמת. (תוספות ד"ה שאלה בתוספת ביאור על פי התוספות רא"ש) והראב"ד תירץ, שרבי אבא בר ממל מסתפק רק באופן שעשה משיכה אחת לשאילה ולשכירות, אבל אם חוזר ועושה קנין אחר, הולכים אחרי הקנין האחרון בין לקולא בין לחומרא, ואפילו אם לא היה שינוי משאילה לשכירות. ועיין הערה קודמת.
ב. אם תמצא לומר (אם תפשוט) את הבעיה הראשונה ותאמר: שכירה בשאילה מישך שייכי, והשואל בבעלים ושוכר שלא בבעלים - פטור, יש מקום לבעיא הבאה.
שכרה בבעלים ואחר כך שאלה שלא בבעלים, ומתה הפרה באונס  129  בזמן השאילה, מהו?

 129.  יש אומרים, שכל ספק זה, הוא רק לגבי חיוב אונסין, שהוא חיוב שנתחדש על ידי השאילה, אבל אם נגנבה הפרה - פטור, מפני שחיוב הגניבה הוא מזמן השכירות, והשכירות היתה בבעלים. (רש"ש) אמנם, כבר העלו ראשונים סברא זו, ודחו אותה (שיטה מקובצת בשם שיטה)
וצדדי הספק הם: האם נאמר, שאילה בשכירות ודאי לא שייכא, (בודאי ששאילה אינה המשך השכירות), שהרי נוסף על ידי השאילה חיוב אונסין שלא היה בשכירות.
או דלמא, כיון דשייכא במקצת, כיון שחלק מהחיובים של השואל, כגון גניבה ואבידה, שייכים גם בשוכר ולא נתחדשו על ידי השאילה, כמאן דשייכא בכולה דמי, לכן אפשר לראות את כל החיובים כהמשך של השכירות, וכיון שהשכירות היא בבעלים, אף השאילה היא בבעלים, ונפטר מהאונסין.
ג. אם תמצא לומר: לא  130  אמרינן כיון דשייכא במקצת, כמאן דשייכא בכולה דמי, ואם שכרה בבעלים ואחר כך שאלה, לא מחשיבים את השאילה לשאילה בבעלים. יש מקום לבעיות הבאות.

 130.  כך גירסת רש"י. והתוספות והרא"ש גרסו, "אם תמצא לומר אמרינן", ופירשו את הבעיות בדרך אחרת מרש"י. ועיין הערה 131. והרמב"ם לא גרס בבעיה זו "אם תמצא לומר". (הגהות הגר"א אות ב') ועיין הערה 132.
שאלה בבעלים, ושכרה שלא בבעלים, וחזר ושאלה שלא בבעלים, ומתה הפרה באונס, מהו?
האם נאמר, כיון שמתחילה היתה הפרה שאולה, ועכשיו היא שאולה, אף שבאמצע היתה שכורה, הדר אתיא לה שאילה לדוכתה (חוזרת השאילה למקומה) והשאילה האחרונה היא שאילה בבעלים כמו הראשונה.
או דלמא, איפסיקא לה שכירות ביני וביני (הפסיקה השכירות בינתיים), ואף שהשכירות נחשבת לשכירות בבעלים, כי שכירות היא המשך של שאילה, השאילה האחרונה אינה יכולה להיות המשך השכירות, ואין היא שרילה בבעלים.
ד. שכרה בבעלים, ושאלה שלא בבעלים, וחזר ושכרה שלא בבעלים, ונגנבה הפרה, מהו?
מי אמרינן, כיון שמתחילה היתה הפרה שכורה, ועכשיו היא שכורה, אף שהיתה שאולה בינתיים, אתיא לה שכירות לדוכתה, ואף שהשאילה לא נחשבה לשאילה בבעלים  131 , יכולה השכירות שבאה אחריה להחשב כשכירות בבעלים מכח השכירות הראשונה.

 131.  לשיטת רש"י, בעיה זו שונה מהבעיה הקודמת בכך, שבבעיה הקודמת היתה שאילה ושכירות ושאלה, והשכירות נחשבה לשכירות בבעלים, לפי הצד שנוקטים ששכירות היא המשך השאילה, על כן הסברא נוטה יותר לכך, שהשכירות לא מספיקה בין שתי השאילות. אבל בבעיה זו, היתה שכירות ושאילה ושכירות, והשאילה לא נחשבה לשאילה בבעלים לפי הצד שנוקטים עתה ששאילה אינה המשך של שכירות, לכן הסברא נוטה לכך שהשאילה מפסיקה בינתיים. ולדעת התוספות, לא מתקבל על הדעת, שאחרי שהשאילה נחשבה לשאילה שלא בבעלים, תחשב השכירות שאחריה לשכירות בבעלים מחמת השכירות הראשונה, והתוספות דחו את גירסת רש"י ופירושו. וגירסת התוספות והרא"ש לפני הבעיה השלישית "אם תמצא לומר אמרינן כיון דשייכא במקצת". ופירשו, ששתי הבעיות האחרונות הם בעצם בעיה אחת, ואין חילוק בסברא בין שאלה ושכרה ושאלה לשכרה ושאלה ושכרה, כיון ששכירות היא המשך השאילה, ושאילה היא המשך השכירות לפי הבעיות הללו. והספק של רבי אבא בר ממל הוא, האם יכולים לומר שתי פעמים סברא זו, דשכירות שייכא בשאילה ודשאילה שייכא בשכירות.
או דלמא, אפסיקא לה שאלה ביני וביני, ואין השכירות האחרונה מצטרפת עם הראשונה.
ומסקינן: תיקו  132 .

 132.  פסק הרמב"ם, שאם היתה שאילה בבעלים ואחר כך שכירות, הרי זו שכירות בבעלים, ובשאר הבעיות פסק הרמב"ם שהם ספק (הלכות שאלה ופקדון פ"ב ה"י). שיטת הרמב"ם, שיש לפסוק כאם תמצא לומר, והרמב"ם גרס "אם תמצא לומר" רק אחרי הבעיה הראשונה. (עיין הערה 130) והרא"ש כתב, ששתי הבעיות האחרונות נשארו בספק, ומספק לא מוציאים ממון, והשואל פטור.
מתניתין:
משנה זו עוסקת בשאלה, ממתי מתחיל זמן החיוב באונסין של השואל, ומתי הוא נגמר?
השואל את הפרה מחבירו, ושלחה לו המשאיל ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו, או אפילו אם שלח אותה ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו של שואל  133  , ומתה הפרה לפני שנכנסה לרשות השואל  134 , הרי זה פטור, מפני שעדיין לא התחילה השאלה.

 133.  נחלקו אמוראים בפירוש "שלוחו של שואל" הכתוב כאן. רב חסדא מפרש, שמדובר בפועל שעובד אצלו וגר בביתו של השואל, ונקרא "שלוחו". אבל אם שלחו השואל לקבל את הפרה מיד המשאיל, והיו עדים על כך, נחשב הדבר כאילו אמר למשאיל לשלוח בידו, והשואל חייב באונסין מששלחה המשאיל. ודעת רבה, שהמשנה פוטרת את השואל אף אם שלח אליו שליח בעדים, שאין זה אלא כאומר לו, זה אדם נאמן ויכול אתה לשלוח בידו, אבל לא תהיה הפרה באחריותי עד שתבוא אלי. (רש"י במשנתנו מהגמרא ב"ק ק"ד ע"א)   134.  זה לשונו של הרמב"ם. משמע, שאם כבר הכניסה השליח לחצירו של השואל - חייב השואל, אף שנכנסה הפרה שלא מידיעתו. ועיין הערה 144.
ואם אמר לו השואל למשאיל: שלחה לי ביד בני  135  או ביד עבדי או ביד שלוחי, או אפילו ביד בנך או ביד עבדך או ביד שלוחך,  136  ושלחה המשאיל בידם.

 135.  אם היה הבן קטן, עיין בהערה 137.   136.  מדוע לא נפטר השואל משום השאלה בבעלים? עיין בהערה 137
או שאמר לו המשאיל לשואל: הריני משלחה לך ביד בני, ביד עבדי, ביד שלוחי, או ביד בנק, ביד עבדך ביד שלוחך, והסכים עמו ואמר לו השואל: שלח, ושלחה המשאיל בידם. ומתה בדרך - חייב, כי הם שלוחים של השואל, ונחשב הדבר כמו שקבל השואל את הפרה בעצמו  137 .

 137.  כתבו ראשונים, שכאשר שלח המשאיל ביד בנו או עבדו או שלוחו, נעשו הם כשליחי השואל, שכיון שאמר השואל למשאיל לשלח בידם, הרי הוא כאומר למשאיל שיעשה אותם לשליחי השואל. (ריטב"א ונ"י בפירושו הראשון) ומטעם זה, לא נפטר השואל משום שאלה בבעלים, לפי התנא הסובר, שמשאיל ששלח שליח לעשות מלאכת השואל, הרי הוא כמותו, לפי ששליח זה אינו שלוחו של המשאיל, אלא של השואל. (ריטב"א) לפי דרך זו יוצא, שאם השליח היה גוי או קטן שאינם ברי שליחות, אין השואל מתחייב כשמסר לידם המשאיל, אף שהיה זה מדעת השואל. (נתיבות המשפט חו"מ ש"מ ס"ק י"א) ויש ראשונים שפירשו, שהשואל לא חייב באונסין מדין שואל ומשום שליחות, אלא מדין ערב, שכל מוציא ממון מרשותו על פי חבירו, נתחייב לו חבירו מדין ערב, ואף כאן אמר השואל למשאיל להוציא הפרה מרשותו ולמוסרם ביד אלו. (ר"ן ונ"י בפירושו השני) ומטעם זה, לא נפטר השואל משום שאילה בבעלים, לפי שכאשר הם מביאים את הפרה עדיין לא התחילה השאלה. ולפי דרך זו יוצא, שאם ירצה המשאיל לחזור בו ולקחת את פרתו לפני שהגיעה ליד השואל הרשות בידו, לפי שעדיין לא משך השואל או שליחו את הפרה. (נתיבות ש"מ ס"ק י"א)
וכן בשעה שמחזירה השואל לבעלים, אם שלחה ביד אחר, ומתה קודם שתגיע לרשות המשאיל, הרי זה חייב, שעדיין היא באחריות השואל  138 , ואם שלחה מדעת המשאיל על ידי אחר ומתה - פטור.

 138.  הגמרא בפרק השוכר את האומנים אומרת, שמדובר במשנה, כששולח את הפרה לפני שנגמרו ימי השאלה. ומשנגמרו ימי השאלה, השואל נפטר מאונסין, ואינו חייב אלא כשומר שכר, אף שהפרה ברשותו. (ב"מ פ"א ע"א והביאוה הרי"ף והרא"ש)

דרשני המקוצר