דרשני:דיני גרמא וגרמי: הבדלים בין גרסאות בדף

במאמר זה נעסוק בהגדרות גרימת נזק בצורה לא ישירה. סוגיה זו נוגעת במקומות רבים בתלמוד, ורבו הכותבים והחולקים בה. אנו נעסוק בשיטות הראשונים העיקריות בהגדרת גרמא וגרמי, ובפסיקת ההלכה^[1].

פתיחה

המשנה ^[2] מדברת על חיוב ההרחקה של סולם משובך, כדי שנמייה לא תוכל לקפוץ על ידי הסולם אל תוך השובך ולהזיק ליוני השכן. הגמרא מעמידה את המשנה גם לפי דעת רבי יוסי, שאומר ש'על הניזק להרחיק את עצמו' ולא על המזיק, כיוון שמדובר ב'גירי דיליה' כלומר נזק ישיר יותר מהרגיל, כי יכול להיות מצב שבו הנמייה יושבת בחור ליד הסולם וברגע שאדם שם את הסולם היא תקפוץ עליו אל תוך השובך, ובנזקים ישירים רבי יוסי מודה שעל המזיק להרחיק את עצמו. הגמרא שואלת: והרי זה גרמא בנזיקין? ומכאן לומד רב טובי בר מתנה, שאף על פי שפטורים על נזק שנעשה בגרמא ולא באופן ישיר אסור לגרום לכך.

בנוסף לסוגיה זו, יש מספר סוגיות בש"ס שמהן משמע שגרמא בנזיקין פטור ^[3] , וצריך להבין מה ההבדל בין סוגיות שבהן משמע שאדם שיצר נזק בצורה עקיפה פטור על הנזק, ובין הסוגיות שמהן משמע שאדם שיוצר נזק שאינו ישיר יהיה חייב ^[4] . הנזקים שבהם המזיק חייב נקראים גרמי, והנזקים בהן המזיק פטור הם גרמא.

השיטות בהבנת גדרי גרמא וגרמי

חילוק ראשון של רבנו יצחק בידיים או על ידי גורם חיצוני

בתוספות על אתר^[5], רבינו יצחק מחלק בין נזק שבא מידיו של המזיק, שייחשב גרמי, ובין נזק שמגיע על ידי גורם חיצוני, שייחשב גרמא. לדוגמא: אדם שהראה לאנסים את שדה חברו והם אנסו אותה ממנו, אמנם הנזק הגיע בסופו של דבר על ידי האנסים, אבל הם הגיעו לשדה בעזרת המוסר, שידע שהם הולכים לאנסה 4 זהו נזק שיוגדר גרמי. - לעומת זאת, כאשר אדם שולח בערה ביד חירש שוטה וקטן, הנזק לא מגיע מידי המשלח, אלא על ידי החש"ו, וגרמת הנזק שלו יותר רחוקה, לכן זה יוגדר כגרמא.

על שיטה זו הקשו התוספות מסוגית דיין שטיהר את הטמא, ובעקבות פסק הדין בעל הבית עירב את הפירות הטמאים עם הפירות הטהורים שלו וטימאם, שבדין זה לא הייתה גרמת נזק ישירה מידי המזיק, שהרי בעל הבית הוא זה שגרם את הנזק בסופו של דבר, ולמרות זאת הדין הוא שהדיין חייב לשלם על הנזק שעשה.

חילוק שני של רבנו יצחק מיד או לאחר שלב נוסף

רבינו יצחק מביא שיטה נוספת, שהיא גם שיטת רשב"ם ^[6]: אנו מחייבים בנזקים שבהם ההפסד חל מיד, כמו אדם ששורף שטרותיו של חברו, שם הנזק חל מיד אך התוצאות הן לאחר זמן. לעומת זאת, בנזקים כמו אדם שמסלק כרים וכסתות מקרקע חברו לפני שהכלי מגיע אליה, שאין נזק במעשה סילוק הכרים והכסתות, אלא רק כאשר הכלי פוגע בקרקע ונשבר, שם המזיק פטור. גם על שיטה זו ניתן להקשות מדינו של הדיין שטימא פירות, שהרי הנזק עצמו מגיע בשעה שבעל הבית מערב את הפירות הטמאים עם הטהורים, ולא בזמן פסיקת הדיין, ואף על פי כן הדין הוא שהדיין חייב לשלם על הנזק.

הריצב"א תקנת חכמים על נזקים תדירים

התוספות מביא את שיטת הריצב"א, שאומר שכל החיוב בדינא דגרמי הוא מחמת תקנת חכמים, וחכמים קנסו על כל נזק שמצוי ורגיל לבוא. טעם הקנס הוא כדי שאנשים לא ילכו ויזיקו לממון חבריהם בגרמא בידיעה שהם פטורים. לכאורה יש סיוע לשיטת הריצב"א מהירושלמי ^[7], משום שבסוגיית המראה דינר לשולחני והשולחני טעה בחישוב שווי הדינר, כתוב שהשולחני שטעה צריך לשלם, ודבר זה הוא 'קנסו של רבי מאיר'.

שיטת הרא"ש: ביד, מיד ובוודאות

הרא"ש בסנהדרין 7 מצריך שלוש הגדרות בשביל לחייב על נזק מדין גרמי. הוא מביא את שני החילוקים של התוספות, שהנזק יהיה מידו של בעל הבית, ובצורה מיידית; ומוסיף על כך שדינא דגרמי הוא רק כאשר הנזק יקרה בודאי. אך עדיין חילוקיהם של התוספות והרא"ש קשים. בסוגיית מראה דינר לשולחני חייב למרות שהנזק עקיף; ואילו במקרה של אדם שמסיר את הכרים והכסתות ובכך גורם לשבירת הכלי הוא פטור, למרות שזו אותה צורה של נזק! הרא"ש ^[8] מסביר, שכאשר אדם מסלק כרים וכסתות הוא לא עושה מעשה בגוף הממון, אלא חיצונית לו. לעומת זאת, במקרה של מראה דינר לשולחני, הרא"ש ^[9] מעמיד את הסוגיה באופן שהעסקה כבר בוצעה, והלקוח רק רוצה לדעת האם התשלום שניתן לו היה תשלום הוגן, או האם המעות טובות או רעות. כך שגם במקרה זה יש נזק מיידי, ודאי ומגופו של המזיק.

שיטת רש"י אין הבדל בין גרמא לגרמי

רש"י בסוגית נמייה ^[10] כתב: 'ואפילו למאן דלא דן דינא דגרמי ופטור מלשלם, אסור לגרום...' ולכאורה יש בדבריו בלבול, שהרי התוספות עמלו לברר שיש חילוק יסודי בין הסוגיה כאן שבה הזיק בגרמא, ובין סוגיות גרמי, ואילו רש"י מערב בין שני המושגים?

הרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי מסביר, שלשיטת רש"י אין הבדל בדין בין גרמא לגרמי. הוא מוכיח את הבנתו מדברי רש"י במסכת ב"ק ^[11] . ר' יהושע מביא שם ארבעה דברים שאדם שעושה אותם פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים, ורש"י שם כתב שהוא סובר שגרמא בנזיקין פטור. שאר הראשונים אומרים שיש מחלוקת אם מחייבים על נזקי גרמי, אבל בגרמא פטור לעולם; ואילו מדברי רש"י משמע שיש מחלוקת בין התנאים האם חייבים על נזקי גרמא או לא. נראה לומר שרש"י הולך בשיטת הריצב"א, שאין חילוק בתוך הנזקים העקיפים על אילו חייבים ועל אליו פטורים, אלא שחכמים קנסו אדם שמזיק כך, מפני תיקון העולם. המחלוקת בין רש"י לריצב"א היא האם יש נזקים שבהם חכמים לא קנסו, או שקנסו בהכל.

שיטת הרמב"ן נזק וודאי או ספק

בקונטרס דינא דגרמי הרמב"ן מברר את שיטות הראשונים ואת שיטתו שלו בנושא. למסקנה הוא כותב שהחילוק בין גרמא לגרמי הוא האם ההיזק יהיה מוכרח שיבוא או לא. למשל, בפורץ גדר לפני בהמת חברו הדין הוא שהפורץ פטור מתשלומים, וההסבר הוא שגם אחרי שפרצתי את הגדר, עדיין יכול להיות שהבהמה לא תצא, וגם אם היא תצא יכול להיות שהיא לא תזיק. אבל בדין השורף שטרותיו של חברו, יש הפסד וודאי של הכסף, כי כבר עכשיו אין למלווה יכולת לגבות את הכסף מהלווה.

מראה דינר לשולחני וטבח אומן אחריות גדולה יותר

הקושיה שהקשינו על הרא"ש ורבינו יצחק, קשה לכאורה גם על שיטות רש"י ריצב"א ורמב"ן: מדוע אנו מחייבים באדם שמראה דינר לשולחני, ופוטרים אדם שסילק כרים וכסתות, הרי יש את אותה סבירות שנזק זה יקרה?! כנראה שרמב"ן ורש"י ייאלצו להעמיד את הסוגיה של מסלק כרים וכסתות לפי השיטה שלא דנה דינא דגרמי. לעומת זאת, במקרה של מראה דינר לשולחני וטעה, אפשר להסביר שאנו נחייב את השולחני כי אנשים סומכים עליו לגמרי ^[12] , והוא היה צריך לפקוח עיניים, ואם הוא התרשל ולא שם לב, למרות שבתור אדם אחר לא הייתי מחייב אותו – הוא חייב לשלם.

וזהו טעם החילוק גם לגבי הנותן בהמה לטבח (שוחט) וניבלה - ^[13] , שהדין הוא שטבח הדיוט ובחינם פטור מתשלום, אבל אם מדובר בשחיטה בתשלום או שהטבח הוא טבח אומן צריך לשלם. לפי מה שאמרנו למעלה, החילוק ברור, כי כשהטבח הוא מומחה, וכן אם משלמים לו תמורת השחיטה סומכים עליו יותר.

שיטת הרמב"ם חכמים קנסו על פשיעה

הרמב"ם הכניס את הלכות גרמי וגרמא בפרק שביעי מהלכות חובל ומזיק, שבו נמצאים גם דינים של היזק שאינו ניכר. כידוע, היזק שאינו ניכר הוא קנס, ולא דין של חכמים. מלבד זאת, בהלכה ז הרמב"ם מקדים הקדמה לכל דיני גרמי, ואם החיוב בנזקי גרמי הוא חיוב רגיל, לא מובן למה הרמב"ם היה צריך לכתוב את ההקדמה הזו. לכן נראה שלדברי הרמב"ם דין גרמי הוא קנס, והיה צורך להסביר מה עניינו של קנס זה. לפי הבנה זו, מובן שהרמב"ם סובר שאין הבדל מהותי בין גרמא לגרמי. הגר"א והש"ך בסימן שפו הסבירו שהרמב"ם מגדיר את דינא דגרמי בתור נזק עם כוונה להזיק, שבזה קנסו חכמים. יוצא מכך לדינא, שאם אי אפשר להוכיח את כוונת המזיק להזיק, אי אפשר לחייב בדינא דגרמי.

אך קשה על שיטתם מהמקרה של המראה דינר לשולחני, שבו השולחני חייב לשלם למרות שברו שהוא לא תכנן להזיק?! ר' אשר וייס במנחת אשר מחדד את הגדרת הראשונים, ואומר שלא מחייבים רק אם יש כוונה להזיק, אלא גם אם יש פשיעה, ובמקרה של המראה דינר לשולחני, יש פשיעה, כפי שכתבנו למעלה.

פסיקת ההלכה

ר' אשר וייס ^[14] מסביר שהשו"ע בסימן שפו פוסק לפי שיטת הרמב"ם, רש"י וריצב"א, שאין חילוק מהותי בין גרמא לגרמי. לפי זה, בכל מקום בו הנזק מצוי, אנו מחייבים את המזיק למרות שהמקרה לא נזכר בפירוש בגמרא. הש"ך אמנם חלק וכתב שלא מרחיבים את החיובים בגרמי למקרים שלא כתובים בגמרא, אבל נראה שהלכה לא כמותו בזה. ר' אשר וייס ממשיך ואומר, שהיו קהילות שתיקנו שכל אדם שגורם נזק לחברו יצטרך לשלם, כמו שרואים בספר בית הלל ^[15] (לפני כשלוש מאות שנה), שמנהג הארצות ^[16] הוא לחייב אדם שגרם נזק לחברו מדין של הפקר בי"ד הפקר. האחרונים שאחריו ^[17] נחלקו האם מותר להוציא ממון על ידי תקנה זו, אבל כיום כיוון שמשמע מהפוסקים שניתן לחייב בגרמא משום קנס, וגם אנו רוצים לתקן את העולם ולא לתת מקום לאנשי בליעל להזיק לאנשים אחרים יש להורות הלכה למעשה לחייב בנזקים שקרו - על ידי גרמא, כמו שנוהג המשפט הבינלאומי, להבדיל.

סיכום

ראינו מספר שיטות ראשונים בנוגע להבדלים בין גרמא לגרמי: א. אנו מחייבים רק על נזק שיוצא מידו של המזיק. ב. אנו מחייבים רק על נזק שנגרם בצורה מיידית. ג. אין הבדלים בין הנזקים, אלא שחכמים קנסו על גרמת נזקים שכיחים. ד. אנו מחייבים רק במצב שבו ודאי שיקרה הנזק. להלכה אנו מאמצים את השיטה שלפיה אין הבדל מהותי בין גרמא לגרמי, וכל התשלומים הם קנסות של חכמים, והמדד הקובע את החיוב הוא האם הנזק מצוי או לא.