פרשני:בבלי:שבת קכה ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת קכה ב

חברותא[עריכה]

זמורה של גפן שהיא קשורה בטפיח - פך ששואבין בו מים מן הבור או המעין, ממלאין בה בשבת מותר למלא מים בטפיח, לפי שהזמורה נעשית כחלק מהטפיח ויש עליה תורת כלי.
פקק לוח שסותמין בו את החלון. רבי אליעזר אומר: בזמן שהוא - הפקק קשור ותלוי שאין החבל שהוא קשור בו מגיע לארץ, פוקקין סותמים בו את החלון בשבת. ואם לאו אם אינו קשור או אינו תלוי אין פוקקין בו.
וחכמים אומרים בין כך ובין כך פוקקין בו. ובגמרא מפרשינן לה.
גמרא:
תנן התם - לקמן: אבן שעל שמונחת על פי החבית והוצרך ליטול יין מתוכה, מטהאת החבית על צידה והיא - האבן נופלת.
אמר רבה אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן: הא דקתני בהמשך המשנה לקמן,  1  שאם היתה החבית בין חביות אחרות וירא להטות את החבית פן תפול האבן על חבית שבצידה, מגביה את החבית ומוציאה מבין החביות ומטה אותה על צידה.

 1.  עיין לקמן בדף קמב ב, שרש"י פירש כי דברי רבי יוחנן נאמרו על הרישא של המשנה, מטה את החבית על צידה והיא נופלת. וצ"ע הא דכתב כאן רש"י שדברי רבי יוחנן נאמרו על הסיפא - אם היתה בין החביות מגביה את החבית ומטה על צידה. ועיין במהרש"א, וברעק"א שהאריך בזה.
לא שנו, שמותר לעשות זאת אלא בשוכח את האבן על החבית, אבל במניח את האבן בכונה על החבית, בערב שבת נעשה החבית בסיס לדבר האסור שהיא בסיס לאבן שהיא דבר שאסור לטלטל.  2  וממילא אסור גם לטלטל את החבית בשבת.

 2.  לכאורה קשה, אמאי לא נאמר שהחבית נהייתה בסיס ליין שבתוכה ולאבן, וא"כ היא בסיס לדבר המותר והאסור. ויש לומר, כיון שהבסיס לאבן אינו אלא פי החבית, ופי החבית אינו בסיס ליין ולכן הוי פי החבית בסיס לדבר האסור. הגהות רעק"א סי' ש"ט.
ורב יוסף אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: לא שנו שצריך להטות את החבית ואסור לטלטלה להדיא, אלא בשוכח שלא נתכוין לעשות את האבן לכסוי על החבית. אבל במניח בכונה נעשה האבן כיסוי להחבית ומותר לטלטל את האבן כדרכה.
אמר רבה: מותבינן אשמעתין שאמרתי שאין האבן נעשית כלי במניח אותה בכונה.
שנינו במשנה - האבן שבקירויה אם ממלאין בה ואינה נופלת ממלאין בה, וחזינן דהאבן נעשית חלק מהכלי.
ואמר רבה, ולא היא - אין זו קושיה. התם בקירויה כיון דהדקה לאבן, שויא לדופן של הקירויה, מה שאין כן באבן שעל פי החבית. שאינה חלק מהחבית ואסור לטלטלה.
אמר רב יוסף: ומותבינן אשמעתין שאמרתי שבמניח נעשית האבן כחלק מן הכלי.
שנינו במשנה - ואם לאו שאין האבן מהודקת אין ממלאין בה. וחזינן דאין האבן נעשית לחלק מהכלי בהנחה בעלמא.
ואמר רב יוסף, ולא היא - אין זו קושיה. התם בקירויה כיון דלא הדקה ובלא הידוק אי אפשר למלא בה מים, בטולי בטלה מתורת כלי דגלי דעתיה דאינו מחשיב את האבן כחלק מהכלי. אבל באבן שעל גבי חבית בהנחה בעלמא משוי לה תורת כלי.
ומבארינן: במאי קמיפלגי רבי אמי ורבי אסי?
מר - רבי אמי סבר בעינן מעשה חשוב באבן להחשיבה לכלי. ומר - רבי אסי סבר לא בעינן מעשה חשוב כדי להחשיבה לכלי.
ואזדו רבי אמי ורבי אסי לטעמייהו! דכי אתא רב דימי אמר רבי חנינא, ואמרי לה אמר רבי זירא אמר רבי חנינא: פעם אחת הלך רבי למקום אחד ומצא נדבך של אבנים - אבנים מסודרות ועומדות לבנין. ואמר לתלמידיו בערב שבת צאו וחשבו עליהן לצורך ישיבה כדי שנשב עליהן למחר בשבת.  3  ולא הצריכן רבי למעשה לעשות מעשה כדי שיוכלו לשבת למחר עליהן.

 3.  היינו כדי שיוכלו לטלטלם לצורך ישיבה, דאילו לישיבה בלבד אינם צריכים שום הכנה. חי' הריטב"א. ועיין בהגהות רעק"א בשו"ע סי' שכ"ה סעיף ד' שכתב שאסור לשבת על אבן שהיא מוקצה. ועיין בקהלות יעקב ביצה סי' ד' שהאריך בזה. וכבר האריכו האחרונים במהות איסור ההשתמשות במוקצה, בלי טלטול.
ורבי יוחנן אמר הצריכן רבי למעשה בערב שבת.
ומבארינן: מאי מעשה אמר להו לעשות?
רבי אמי אמר: צאו ולמדום וסדרו אותם לישיבה כדי שלמחר לא נצטרך ליגע בהם ולטלטלם,  4  אמר להו. לפי שהזמנה במעשה כל דהו לא מהני לתת להם תורת כלי. והוא הדין באבן שעל פי החבית שאין היא נעשית לכלי בהנחה בעלמא. רבי אסי אמר: צאו ושפשפום מן הטיט שיהיו ראויות לישיבה אמר להו, ולמחר יוכלו לטלטלם. דבמעשה כל דהו סגי לתת להם תורת כלי. והוא הדין באבן שעל פי החבית, בהנחה סגי לתת לה תורת כלי.

 4.  מדברי רש"י משמע דאמר צאו ולמדום כדי שלא נצטרך ליגע בהם, דאין זה נחשב כמעשה להתיר. ומדברי הרמב"ם והרהמ"ג משמע ד"למדום" נחשב כמעשה להתיר טלטול. חזו" א.
איתמר רבי יוסי בן שאול אמר: סואר של קורות - קבוצת עצים מסודרין לבנין הוה במעשה של רבי, ולא אבנים.
ורבי יוחנן בן שאול אמר: גשוש של ספינה - שבו מגששים המלחים לדעת שהמים עמוקים והספינה יכולה לשוט שם הוה.
מאן דאמר גשוש הוה כל שכן סואר דסגי במעשה כל דהו לתת לו תורת כלי.
ומאן דאמר סואר הוה אבל גשוש קפיד עליה שלא יתעקם ומיחד לו מקום, והוה מוקצה מחמת חסרון כיס ואסור לטלטלו עד שיעשה בו מעשה חשוב.  5 ,  6 

 5.  בחי' הריטב"א מבואר דמחלוקת רבי יוסי בן שאול ורבי יוחנן בן שאול היתה אליבא דרבי חנינא, הסובר שלא הצריכם רבי מעשה, וסגי במחשבה. ועל זה מבואר בגמרא דבגשוש לא מהני מחשבה וצריך מעשה.   6.  וקשה כיון דלגשוש יש תורת כלי, ודאי דסגי במחשבה כדי להוציאו מידי הקצאה ולתת לו דין של כלי שמלאכתו להיתר. ויש לומר דלא מיירי הכא בגשוש גמור אלא בעץ שעמדו לעשותו גשוש לספינה. חי' הריטב"א.
שנינו במשנה: זמורה שהיא קשורה וכו'.
ודייקינן: קשורה אין מותר למלא בה מים, לא קשורה לא אסור למלא בה ואפילו שהיא ראויה לתלות בה טפיח וחשב על זה מערב שבת.
לימא מתניתין דלא כרבן שמעון בן גמליאל.
דתניא: חריות - ענפים קשים שנפלו העלין שלהם של דקל שגדרן שחתכן לעצים לצורך עצי הסקה, ונמלך עליהן להשתמש בהם לישיבה, צריך לקשור אותם מערב שבת.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין צריך לקשור וסגי במחשבה לבד. ומדהצריכה משנתינו לקשור את הזמורה שמע מינה דמתניתין פליגא אדרבן שמעון בן גמליאל.
אמר רב ששת: אפילו תימא דמתניתין רבן שמעון בן גמליאל, הכא במאי עסקינן במחוברת הזמורה באביה - בגפן, ולכן בעינן שתהיה קשורה ולא סגי במחשבה.
ומקשינן: אי הכי דמשנתינו איירי במחוברת, הרי הוא קא משתמש במחובר לקרקע, ואפילו אם הזמורה היתה קשורה מערב שבת אסור להשתמש בדבר המחובר לקרקע.
ומשנינן: דהטפיח מחובר לזמורה בגובה של למטה מג' טפחים, וכגון שהוא צריך לשאוב מים ממעין שאינו עמוק, ומותר להשתמש באילן למטה מג' טפחים.
רב אשי אמר: אפילו תימא דמשנתינו איריי בתלושה והא דהצריכה המשנה שיקשור אותה, כיון שהיא נוחה להחתך גזירה שמא יקטום אותה למחר אם היא תמצא מדאי ארוכה, ונמצא שהוא עושה כלי בשבת וחייב מטעם מכה בפטיש. אבל בחריות לישיבה שהן קשין וליכא למיחש לשמא יקטום, סגי במחשבה מערב שבת.  7 

 7.  ומשמע דבמחובר אפילו היכא שהן קשין וליכא למיחש שמא יקטום, אפילו הכי אסור להשתמש בה אלא אם כן היא קשורה בדלי, משום מוקצה. דבמחובר לקרקע לא מהני מחשבה להוציאה מידי מוקצה. מ"ב סי' ש"ח ס"ק פ"א.
שנינו במשנה: פקק החלון וכו'.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הכל - חכמים ורבי אליעזר מודים שאין עושין אהל עראי בתחלה אסור לפרוס מחצלת וכדומה על ד' מחיצות או ד' עמודים כדי לעשות צל ואפילו בצורך ארעית ביום טוב ואין צריך לומר בשבת.
(ודוקא גג אסור לעשות אבל מחיצה עומדת אין לה שם אהל ומותר לפורסה לצניעות. ומשנתינו בפקק החלון, יש מפרשים שאיירי בחלון שבגג, ויש מפרשים דכיון שהחלון נמצא בבנין קבוע יש להוספת מחיצה בו אותו הדין כהוספה בגג של אהל עראי).  8 

 8.  ודעת התוספות דאפילו בדפנות שייך אהל, היכא דהמחיצה היא מחיצה מתרת. ולכן במחיצה שלישית של סוכה המכשירה את הסוכה חשיב הדבר כעשיית אהל. אבל דופן רביעית אינה אלא תוספת בעלמא כיון שאין הדופן הרביעית עוזרת להכשר הסוכה, ואין בזה איסור.
לא נחלקו אלא להוסיף על בנין עראי. שרבי אליעזר אומר אין מוסיפין ביום טוב ואין צריך לומר בשבת ולכן הוא מצריך שהפקק יהיה קשור ותלוי.
וחכמים אומרים: מוסיפין בשבת על אהל עראי ואין צריך לומר ביום טוב. שנינו במשנה: וחכמים אומרים בין כך ובין כך פוקקין בו.
ומבארינן: מאי בין כך ובין כך?

דרשני המקוצר[עריכה]