פרשני:בבלי:יומא לז ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא לז ב

חברותא[עריכה]

אמר אביי תירוץ: משנתנו דיברה בידות סכינים, שאת הסכינים עצמם אי אפשר לעשות מזהב. (מפני שהזהב אינו חזק מספיק על מנת לחתוך בו). אבל כלים אחרים שבמקדש עשה מונבז אף את הכלים עצמם מזהב.
מיתיבי סתירה לדברי אביי מברייתא: שנו בברייתא: אף הוא מונבז, עשה כני הכלים בסיסי הכלים, ואוגני הכלים (בית אחיזתם), וידות הכלים, וידות הסכינין של יום הכיפורים, של זהב.
וכיון שנאמר בברייתא "ידות הכלים וידות הסכינין". מוכח שידות הכלים אינם ידות הסכינים. אלא ידות שאר הכלים שאפשר לעשות אותם בעצמם מזהב, ואף על פי כן לא עשאם מונבז מזהב. וזה שלא כדברי אביי!
תרגומא פירש אביי: מה הם ידות הכלים שהוזכרו בברייתא? מדובר בקתתא דנרגי וחציני בידות הקרדומים והמגלות, שאי אפשר לעשות אותם בעצמם מזהב. ולפיכך עשה מונבז רק את ידותיהם מזהב  1 .

 1.  תוספות ישנים הקשו: עדיין יש להקשות מכני הכלים ואוגני הכלים השנויים בתחילת הברייתא - מדוע לא עשו את הכלים עצמם זהב? ותירצו: שהכלים הללו מתחילה היו זהב, ומונבז הוסיף שגם כני הכלי אוגניהם יהיו זהב. ודוקא בידות הכלים אין דרך לעשות את הכלי זהב ואת ידו ממין אחר. ודבריהם קשים: שהרי אוגני הכלים הם בתי אחיזתם (כך פירש רש"י), וגם הם מחוברים לכלי, ואם כן איך עשו בתחילה את הכלי מזהב ואת ידותיו ממין אחר? ופירש הרש"ש: שכוונת תוספות ישנים שידות הם עיקר נוי הכלי, ולכן אין דרך לעשותם ממין גרוע מהכלי עצמו, מה שאין כן אוגנים אין הם עיקר נוי הכלי, עשאום תחילה ממין גרוע מהכלי עצמו. (וכיוון בזה לדברי תוספות הרא"ש שהובאו בהערה הקודמת) ועיין מאירי.
שנינו במשנה: הילני אמו של מונבז עשתה נברשת של זהב  2 .

 2.  רש"י פירש נברשת - מנורה. והרמב"ם פירש שהיא שימשה שבחלון שבמקום לעשותה זכוכית, עשאה מזהב מבריק כדי שתחזיר אור מהחמה. בירושלמי נחלקו בזה: יש אומרים שהיא מנורה ויש אומרים עששית. (על פי מלאכת שלמה).
תנא בברייתא: בשעה שהחמה זורחת בשעת הנץ החמה, ניצצות של אור היו יוצאין ממנה שהחמה זורחת ממזרח על הנברשת שעמדה על פתח ההיכל שהוא ממערב למזבח, והכל יודעין אז שהגיע זמן קריאת שמע, שזמנה בהנץ החמה.  3 

 3.  משמע שזמן קריאת שמע מתחיל מהנץ החמה. עיין להלן הערה.
מיתיבי סתירה מברייתא אחרת:
שנו בברייתא: הקורא את שמע בשחרית עם אנשי משמר (הכהנים העובדים בעזרה  4 ), וכן הקורא עם אנשי מעמד (הישראלים שהיו ממונים להיות נוכחים בעזרה בזמן הקרבת התמיד  5 ) לא יצא ידי מצות קריאה כראוי  6 , מפני שאנשי משמר משכימין, מקדימים וקוראים לפני הנץ החמה, ואילו אנשי מעמד מאחרים, וקוראים אחרי הנץ החמה לאחר שגמרו את עבודת התמיד.

 4.  הכהנים התחלקו ל-24 משמרות, כל משמר עבד שבוע בבית המקדש. (המשמר עצמו היה מחולק לשבעה בתי אב, כל בית אב עבד יום בשבוע. רש"י תענית טו ב. אבל תפארת ישראל הוכיח מהגמרא במנחות קז ב, שהיו ששה בתי אב בלבד. ובשבת כולם עבדו יחד. תענית פרק ב אות נח).   5.  "לפי שנאמר (במדבר כה): "צו את בני ישראל ואמרת עליהם את קרבני לחמי". וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו? (בספרי דרשו מפסוק שצריך האדם לעמוד בשעת הקרבת קרבנו. רש"י סוטה ח א) התקינו:. על כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים". לשון המשנה תענית כו א. עיין שם, וברמב"ם כלי המקדש פרק ו.   6.  ריטב"א. ודעתו שאפשר לקרוא קריאת שמע של שחר קודם הנץ וגם אחריו. ואנשי מעמד קראו בזמן קריאת שמע. אך לכתחילה ראוי לקרוא עם הנץ כמבואר להלן. וכן כתב הרמב"ן במלחמת ה' (ברכות ב ב בדפי הרי"ף) בשם הרי"ץ בן גיאת. אבל בעל המאור שם מפרש שהקורא קריאת שמע עם אנשי מעמד לא יצא אפילו בדיעבד (מפני שדעתו של בעל המאור, שזמן קריאת שמע הוא רק בשעת הנץ החמה. לא קודם וגם לא אחר כך. ונראה מדבריו שזמן הנץ החמה הוא זמן מספיק לקרוא בו את כל קריאת שמע). ודעת הראב"ד בהשגות (ברכות א ב בדפי הרי"ף) שאמנם זמן קריאת שמע הוא גם לפני הנץ ולאחריו. ואפילו מי שקרא במזיד בזמן זה יצא ידי חובתו, אך מכל מקום הקורא עם אנשי מעמד שלא באונס לא יצא. כיון שהם רגילים לקרוא כל יום לכתחילה מאוחר, ומצוה מן המובחר לקרותה כותיקין או סמוך לזה. לכן, כדי שלא יתרגל לקרוא קריאת שמע שלא מן המובחר, אמרו חכמים שלא יצא ידי חובתו. (ועיין בגבורת ארי).
ומדברי הברייתא הזאת למדנו, שאנשי המשמר ואנשי המעמד העומדים בעזרה לא קראו את קריאת שמע בהנץ החמה. ואילו בברייתא הקודמת למדנו, שכאשר הנצה החמה היתה הנברשת שבעזרה מנצנצת, והכל יודעין שהגיע זמן קריאת שמע! אמר אביי תירוץ: הנברשת נעשתה לתועלת שאר עמא דבירושלים, שאר העם שבירושלים שבאו לעזרה, ולא היו עסוקים בעבודה, ועליהם היה מוטל לקרוא את קריאת שמע מיד בהנץ החמה  7 .

 7.  מהגמרא כאן משמע שזמן קריאת שמע מתחיל מהנץ החמה. ונחלקו הראשונים בדבר (על פי דברי הגמרא כאן ובברכות ח ב, ט ב): א) דעת ר"י בעל התוספות: זמן קריאת שמע מתחיל לפני הנץ משיראה את חבירו ממרחק ד' אמות. ולכתחילה ותיקין קורים אותה סמוך להנץ החמה, כדי להתחיל את התפילה מיד עם הנץ החמה. ולשאר הציבור שאינם בקיאים בדבר, תיקנו להם שיקראו קריאת שמע מיד בהנץ החמה. וכן כתב הריטב"א. ב) דעת רבנו תם שמשנתנו סוברת שזמן קריאת שמע מהנץ החמה ואילך וכן הלכה. ושלא כותיקין שהיו קורים לפני הנץ החמה. (בתוספות כאן ובהגהות מיימוניות קריאת שמע א אות ח משמע שלדעת רבנו תם הקורא לפני הנץ לא יצא. אבל בסמ"ג עשין יח משמע שבדיעבד מודה רבנו תם שיצא). ג) דעת בעל המאור ברכות ב ב בדפי הרי"ף שזמן קריאת שמע הוא בזמן הנץ עצמו בלבד. עיין שם). עיין עוד בתוספות כאן. וברא"ש ותלמידי הר"י ברכות ח ב. טור או"ח נח. ולהלכה פסק שלחן ערוך או"ח נח שזמן קריאת שמע משעה שרואה את חבירו הרגיל עמו קצת ממרחק ד' אמות. ועד רביע היום (שלש שעות). ומצוה מן המובחר לקרותה סמוך להנץ החמה כותיקין. ואם לא קרא אותה כותיקין מצוה להקדימה ככל שיוכל. (ובדיעבד או בשעת הדחק. הקורא לפני הזמן הנ"ל, מעלות השחר ואילך, יצא).
שנינו במשנה: ואף היא הילני עשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה.
במסכת גיטין (ס א) נחלקו תנאים אם מותר לכתוב במגילה חלק מן התורה, עבור תינוק כדי שיוכל ללמוד בה.
ומדייקינן ממשנתנו: שמעת מינה האם תלמד מדברי משנתנו שכותבין מגילה לתינוק להתלמד בה? שהרי במשנתנו למדנו שכתבו את פרשת סוטה (שהיא רק חלק מדברי התורה) בפני עצמה!
ודחינן: אמר ריש לקיש משום רבי ינאי: פרשת סוטה נכתבה על גבי הטבלא באלף בית, באותיות שבראשי התיבות בלבד. ולא נכתבו כל המילים בשלמות.
מיתיבי סתירה לדברי ריש לקיש מברייתא:
שנו בברייתא: כשהוא (כשהכהן) כותב את פרשת הסוטה, רואה את הפרשה כתובה על הטבלא. וכותב מה שכתוב בטבלא. ומה כתוב בטבלא? "אם שכב איש אותך ... ואם לא שכב ... אם שטית ... אם לא שטית ... " (על פי הכתוב בבמדבר ה, יט - כ  8 ) ומשמע מהברייתא שהיה כותב מילים אלו בשלמותן!

 8.  בפסוק נאמר "אם לא שכב" ו"אם לא שטית". אבל לא נאמר "אם שכב", "אם שטית". רש"י בגיטין ס א מפרש שכוונת הברייתא להמשך המקרא: "ואת כי שטית". וכן הגיה מהר"ב רנשבורג (על פי דברי השיח יצחק) בדברי רש"י לח א.

דרשני המקוצר[עריכה]