פרשני:בבלי:ראש השנה טו ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

ראש השנה טו ב

חברותא[עריכה]

ומתרצינן: הברייתא חסורי מיחסרא. חסר בה, והכי קתני, כך צריך לשנותה:
אמר רבי יוסי: אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים: אתרוג הולכין מצד אחד אחר לקיטתו למעשר, ומצד שני אחר חנטה לשביעית (וכדעת רבן גמליאל לעיל יד ב).
ורבותינו נמנו באושא וגמרו שהולכין אחר לקיטתו בין למעשר, בין לשביעית.
וכך פירוש דברי אבטולמוס: אתרוג הולכין אחר לקיטתו למעשר - בין לענין שאין מעשרין מן החדש על הישן, ובין לענין שנה שניה הנכנסת לשלישית, שמפרישים ממנו מעשר עני כדין השנה השלישית.
ואחר חנטה לשביעית - בין לענין הפקר ובין לענין ביעור, כשאר האילנות.
ואף על פי שלענין מעשרות הולכין אחר שעת הלקיטה, בכל זאת אתרוג בת שביעית הנכנסת לשמינית פטורה מן המעשר. שהיות והחנטה היתה בשביעית חלו עליה דיני שביעית, והרי היא הפקר, והפקר פטור מן המעשר.
ורבה ורב המנונא סוברים כדעת אבטולמוס, שהולכין אחר החנטה לענין שביעית לגמרי, ולכן בת שביעית הנכנסת לשמינית חייבת בביעור, שהרי היא חנטה בשביעית. ואילו בת ששית הנכנסת לשביעית פטורה מביעור, שהרי היא חנטה בששית.  388 

 388.  אף על פי שהגמרא אמרה "תנאי היא" אין הכונה שרבי שמעון דלעיל סובר כאחד התנאים המובאים בברייתא כאן. שהרי לדעתו אין פירות שביעית חייבים בביעור אלא אם כן גדלו בשביעית ונלקטו בשביעית. ואילו לדעת אבטולמוס הכל תלוי בחנטה. ולדעת רבותינו שבאושא הכל תלויב לקיטה. (ריטב"א). (והגמרא הביאה את מחלוקת התנאים כאן לומר שאבטולמוס חולק על רבי שמעון. ורבה ורבי זירא סוברים כמותו). והקשו הראשונים: מדוע הגמרא לא הביאה את רבן גמליאל דלעיל הסובר כאבטולמוס (עיין תוספות סוף ד"ה יד הכל). ותירצו: דברי אבטולמוס חשובים מפני שהעיד כן בשם חמשה זקנים. ועוד, שיתכן שדברי אבטולמוס הם מקור דברי רבן גמליאל. ריטב"א בשם הרז"ה. (עיי"ש בהערת המהדיר).
ונחלקו רבה ורב המנונא בדעת אבטולמוס לענין בת שישית הנכנסת לשביעית:
לדעת רב המנונא - מאחר שהחנטה היתה בששית, הרי אין היא הפקר, ולפיכך הרי היא חייבת במעשר. ואין מתחשבים במה שיד הכל ממשמשין בה, מפני שאין זה אלא גזל.
ואילו לדעת רבה - אף על פי שהחנטה היתה בששית, בכל זאת מאחר שהכל ממשמשין בה הרי היא כהפקר, ומודה אבטולמוס שהיא פטורה מן המעשר.  389 

 389.  קשה: אמנם הגמרא הוכיחה מדברי אבטולמוס שהוא חולק על מה שאמר רבי שמעון שאתרוג שחנט בשביעית ונלקט בשמינית פטור מן הביעור. אבל, במה שאמר רבי שמעון שאתרוג שחנט בשישית ונלקט בשביעית פטור מן המעשר, מפני שיד הכל ממשמשין בו, לא מצאנו חולק בדבר. ואיך יכול רב המנונא לחלוק על סברא זו? ועיין חזון איש שביעית ז ט שהאריך ליישב קושיא זו (כדעת התוספות ושלא כדברי רש"י).
איתמר: רבי יוחנן וריש לקיש אמרי תרוייהו, שניהם אמרו:
אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית - לעולם דינה כפירות ששית לכל דבר, והרי היא חייבת במעשר, ופטורה מן הביעור (וכדעת רב המנונא דלעיל).
כי אתא רבין, כאשר רבין בא מארץ ישראל לבבל, אמר בשם רבי יוחנן (שהיה גר בארץ ישראל):
אתרוג בת ששית שנכנסה לשביעית, אפילו אם לא גדלה בשישית אלא עד שיעור כזית,  390  ונעשית בשביעית גדולה כככר - חייבין עליה משום טבל, מפני שהולכין אחר החנטה, ואינה הפקר כשביעית, ולפיכך הרי זו חייבת במעשר.  391 

 390.  התוספות לעיל מסתפקים האם רבי יוחנן נקט כזית בדוקא או לא: יתכן שכזית לאו דוקא, שהרי רבי יוחנן סובר שהולכין באתרוג אחר חנטה לענין שביעית. אך יתכן שבאתרוג אין החנטה חשובה חנטה אלא כשהאתרוג נעשה כזית (סוף ד"ה ולשביעית, לעיל יד ב).   391.  נמצא שיש 4 שיטות בענין אתרוג: (א) דעת רבן גמליאל ואבטולמוס בשם חמשה זקנים - אתרוג אחר חנטה לענין שביעית (וערלה ורבעי - הוספת רבן גמליאל). ואחר לקיטה לענין מעשר. (ב) דעת רבי אליעזר - אתרוג כאילן לכל דבר. (ג) דעת רבותינו שבאושא - הולכין באתרוג אחר לקיטתו בין למעשר ובין לשביעית. (ד) דעת רבי שמעון - לענין ביעור אין האתרוג חייב אלא אם כן חנט בשביעית ואף נלקט בשביעית. (והיא דעה אחרת מרבותנו שבאושא. כמבואר בריטב"א כדלעיל בהערה 388. ועיין תוספות טו ב ד"ה ורבותינו שיש ג' מחלוקות בדבר. ויש ליישב לשונם אף לדברי הריטב"א. ועיין תוספות ישנים). ולהלכה נחלקו הראשונים, עיין חזון איש שביעית ז טז ד"ה אתרוג ששית. וד"ה ושביעית.
תנו רבנן:
אילן שחנטו פירותיו קודם ט"ו בשבט - מתעשר לפי דין שנה שעברה (אם היתה שנת מעשר שני, מפרישים ממנו מעשר שני, ואם היתה שנת מעשר עני מפרישים ממנו מעשר עני).
ואילן שחנטו פירותיו אחר ט"ו בשבט - מתעשר לפי דין השנה הבאה.
אמר רבי נחמיה: במה דברים אמורים שהולכין אחר החנטה, באילן שעושה שתי "בריכות", שני מחזורים של פירות (ו"בריכות" הוא לשון מושאל מ"גוזלות"  392 ) בשנה אחת, כדלהלן:

 392.  רשב"ם בבא בתרא פ א. (ועיין ריטב"א).
ותמהה הגמרא על לשון "בריכה" שנקט בו רבי נחמיה, שאין לשון זאת אלא בגוזלות של ממש.
וכי שתי בריכות - סלקא דעתך!? וכי אילן עושה גוזלות?! ומדוע נקט התנא לשון שכזה.
אלא אימא, אמור כך: אמר רבי נחמיה: במה דברים אמורים (שהולכין אחר החנטה), באילן שעושה פירות כעין שתי בריכות בשנה, שאין פירותיו נגמרים כאחת, אלא כל אחד מתבשל בזמן אחר, כגון עץ התאנה.
אבל אילן העושה פירות כעין בריכה אחת, שכל פירותיו מתבשלים ונלקטים כאחת, כגון דקלים וזיתים וחרובין - אף על פי שחנטו פירותיהן קודם ט"ו בשבט, אין הולכין בהם אלא אחר לקיטתם, אלא הם מתעשרין לשנה הבאה.
אמר רבי יוחנן: נהגו העם בחרובין ודקלים וזיתים  393  כרבי נחמיה, שהולכין אחר לקיטתם.

 393.  תוספות.
איתיביה ריש לקיש סתירה לרבי יוחנן מהא דשנינו במסכת שביעית (ה א):
בנות שוח (תאנים לבנות), שביעית שלהן נוהגת בשנה שניה של שנות השמיטה, מפני שעושות את פירותיהם לשלש השנים.
שפירות החונטים בהן, נגמרים לאחר שלש שנים. הלכך, פירות שנגמרו בשנה השניה בידוע שהם חנטו בשנה השביעית (דהיינו לפני שלש שנים).
ומכאן, שהולכין בבנות שוח אחר החנטה, אף על פי שהן נלקטות כאחת. ושלא כדבריך רבי יוחנן, שאמרת שהולכין בפירות כאלו אחר הלקיטה!
אישתיק. שתק רבי יוחנן ולא ענה לריש לקיש תשובה.
והגמרא הבינה ששתיקת רבי יוחנן מתפרשת כהודאה, שהודה לריש לקיש.  394 

 394.  ריטב"א.
אמר ליה רבי אבא הכהן לרבי יוסי הכהן: אמאי אישתיק!? מדוע רבי יוחנן שתק.
לימא ליה, הרי הוא היה יכול לענות לריש לקיש ולומר לו: אמינא לך אנא (אמרתי לך אני) שהלכה כרבי נחמיה שאמר בפירוש בברייתא שהולכין בחרובים וכדומה אחר הלקיטה.
ואילו את אמרת לי קושיא על דברי, מדברי רבנן?! ואיזו קושיא היא זו? הלא רבי נחמיה אמר בפירוש כדברי!
ענה רבי יוסי הכהן: רבי יוחנן לא ענה כך, משום דאמר ליה (כך היה אומר לו) ריש לקיש:
וכי שבקת רבנן, עזבת את דברי חכמים שהם רבים, ועבדת כרבי נחמיה שהוא יחיד? והלא, יחיד ורבים שנחלקו - הלכה כרבים!
חזר ושאל רבי אבא הכהן: ולימא ליה, הרי רבי יוחנן יכל לענות ולומר לריש לקיש:
קאמינא לך, אני אמרתי לך נהגו העם כרבי נחמיה. ואת אמרת לי, ואילו אתה שואל אותי ממשנה שמוכח שהעם עשו איסורא!? הלא גם אני מודה בכך שאסור לעשות כך, אלא העם הם שנהגו כך, ואין מוחין בהם.
ענה רבי יוסי הכהן: רבי יוחנן לא ענה כך. משום דאמר ליה (ריש לקיש היה יכול לענות ולומר לו): במקום שיש איסורא - כי נהגו, שבקינן להו!? כאשר העם נוהגים באיסור, וכי אנו מניחים להם לעבור איסור ולא מוחין בידם?!
חזר ושאל רבי אבא הכהן: ולימא ליה, הרי רבי יוחנן יכל לענות לריש לקיש ולומר לו:
כי אמינא לך אנא, כל אשר אמרתי לך היה לענין מעשר חרובין ודומיהן שהוא דרבנן, שהרי מן התורה אין חיוב לעשר אלא דגן תירוש ויצהר, (תוספות יב ב).
ואילו את אמרת לי, ואתה שואל אותי משביעית שהיא נוהגת מדאורייתא בכל מיני הפירות והירקות?! והרי יש לחלק ולומר, שבענין שביעית הולכין אחר החנטה כדין תורה, אבל בענין מעשר שהוא מדרבנן (בחרובין ודומיהם) הקילו חכמים והלכו אחר הלקיטה!  395 

 395.  מכאן שמעשר בחרובין אינו מן התורה. והיינו משום שאין חיוב מעשר מן התורה אלא בדגן תירוש ויצהר. רש"י ועוד. ויש אומרים שאף כל שבעת המינים חייבים מדאורייתא. עיין לעיל הערה 314. אבל הרמב"ם (תרומות ב א) סובר שכל הפירות חייבים במעשר מדאורייתא, ואף הקטניות, מלבד הירקות שאינם חייבים אלא מדרבנן. (עיין לעיל בהערה הנ"ל). ופירש את הגמרא כאן בחרובי צלמונה שאינם ראויים לאכילת רוב בני אדם, והן מתעשרות מדברי סופרים, אבל שאר חרובים חייבים מדאורייתא. (מעשרות א ט. מע"ש א ג). והקשה עליו הראב"ד (בהלכות מעשר שני שם): אם כן מדוע שאל אותו ריש לקיש מבנות שוח? ולכן כתב הראב"ד שכל פירות האילן (ובכללם החרובין) אינם חייבים אלא מדרבנן. (וחרובי צלמונה ודומיהן פטורים אפילו מדרבנן). ועיין ריטב"א כאן ובדבריו מיושבים דברי הרמב"ם. (ועיין כס"מ הל' מעשר. ומהר"י קורקוס הל' מע"ש. ושפת אמת. ודרך אמונה בביאור ההלכה הלכות מעשר שני א ג ד"ה והחרובין).
ועל טענה זו לא מצא רבי יוסי הכהן תשובה.
אלא, אמר רבי אבא הכהן: תמיהני, אני מסופק (ריטב"א) אם השיבה ריש לקיש לתשובה זו, אם טען ריש לקיש טענה זו כדי לדחות את דברי רבי יוחנן.
ותמהינן: איך זה יתכן שרבי אבא הכהן הסתפק אם השיבה ריש לקיש? הא אותבה! הרי ידוע הוא שהשיבה!
אלא אימא, אמור שכך אמר רבי אבא הכהן: תמיהני (אני מסופק) האם קיבלה רבי יוחנן לטענת ריש לקיש ושתק מפני שחזר בו, אם (או שמא) לא קיבלה לטענת ריש לקיש, ושתק מפני שלא היתה קושית ריש לקיש חשובה בעיניו קושיא.
שהרי יש לחלק בין מעשר פירות שהוא מדרבנן, לבין שביעית בפירות שהיא מדאורייתא, שבשביעית הלכו אחר החנטה כדין תורה, ובמעשר דרבנן הקילו והלכו אחר הלקיטה.

דרשני המקוצר[עריכה]