פרשני:בבלי:גיטין סב א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

גיטין סב א

חברותא[עריכה]

(ואף שאשת החבר אינה חשודה על הגזל, ולא על הדמאי, חיישינן לשכחה. שרגיל אדם לשכוח, ולאכול מה שנותנים לו בלא לבדוק אם הדבר מותר באכילה.  1 

 1.  רש"י חולין ו א, וכתבו תוספות על זה דחילוק דחוק הוא. ועוד הקשו על עיקר פירושו, דמה שנותנת האשה לחבירתה משל בעלה, אין בזה משום גזל, שהרי קיימא לן דמקבלים דבר מועט מן הנשים אף שלא מידיעת בעליהן. עוד הקשו, הרי בלאו האי טעמא דשמא תתן לתוך פיה יש לאסור, משום שהיא מסייעת ביד עוברי עבירה, לפי שחשודה אשת עם הארץ על הטבל. ואף לאביי דאמר "רוב עמי הארץ מעשרין" קשיא, שהרי ממתניתין דקתני "בוררת עמה" מוכרח דאף בזמן שהיא טהורה מותר לסייעה. שהרי בזמן הברירה בהכרח שהיא נוגעת בחיטים, ובכל זאת לא חיישינן שמא תכניס לפיה. ורבינו תם ור"ח פירשו, דבתבואה של חבר איירי. וקאמר, דבזמן שאשת עם הארץ מחזקת עצמה בטומאה מותר לאשת החבר להסתייע בה, לפי שאז היא נזהרת מליגע בתבואה. אבל בזמן שהיא מחזיקה את עצמה לטהורה, לא תסתייע בה, משום שתיגע בתבואה ותטמאנה. שהרי גזרו על עמי הארצות שיטמאו במגעם. ורבי שמעון בן אלעזר סבר, דאף בזמן שאשת עם הארץ מחזקת עצמה טמאה אסור להסתייע בה. שאף שהיא עצמה לא תגע בתבואה, אבל חבירתה שאף היא אשת עם הארץ, שמחזיקה את עצמה טהורה, תתן לה מהתבואה, ותגע בה ותטמאנה.
ואם כן קשה: השתא מיגנב גנבא אשת עם הארץ משל בעלה ונותנת לחברתה, וכי חלופי לא מיחלפא (אם לגנוב ללא תמורה חשודה היא, כל שכן שחשודה היא להח ליף) ואם כן, קשיא הא דתנן: המוליך חטין לטוחן עם הארץ, הרי אלו בחזקתן, לענין מעשר ושביעית. והרי איכא למיחש, שמא החליף הטוחן את הקמח, ויתן לחבר קמח שלו, האסור משום דמאי או שביעית, ויטול את קמח החבר לעצמו.
אמר (תירץ) רב יוסף: לעולם אין חשודים עמי הארץ על הגזל, ואף לא להחליף את פירותיהם בפירות של אחרים.
והתם בברייתא, הא דחיישינן שמא תגזול אשת עם הארץ מחיטי בעלה ותתן לחברתה, היינו נמי משום דמוריא היתר לעצמה שאין בכך משום גזל, ואמרה: הרי אף תורא מדישיה קאכיל (אף שור אוכל מדישו).
כלומר: כשם שהשור אוכל מהתבואה בשעה שהוא דש בה, כן ראוי שתאכל אשת החבר מהחיטים, בשעה שהיא מסייעת עמדי.
העיד רבי יוסי בן המשולם, משום רבי יוחנן אחיו, שאמר משום רבי אליעזר בן חסמא: אין עושין חלת עם הארץ בטהרה.
כלומר: אם מסר עם הארץ את עיסתו לגבל (גימ"ל פתוחה ובי"ת קמוצה, והוא אדם הלש עיסות) חבר, ואמר לו: "הפרש חלה מעיסתי, ועשה אותה בטהרה", יסרב החבר לבקשתו.  2 

 2.  רש"י. וכתבו תוספות, דלפי זה אם יגבל החבר עיסה נפרדת כדי שיעור חלה ויפרישנה על עיסת עם הארץ, מותר. והקשו הראשונים לפירוש רש"י, דאם בא להפריש חלה מעיסת עם הארץ, הלא כבר בחזקת טמאה היא. ואם כן מאי קאמר "אין עושין חלת עם הארץ בטהרה"! ? ותוספות פירשו, דמיירי באומר לו הפרש לי חלה על עיסתי, מעיסתך שלך שנעשית בטהרה. ואסרו לו לעשות כן, משום דחיישינן שמא יגע בה עם הארץ לאחר שימסרנה לו. ודוקא אם לש עבורו את כל העיסה התירו, משום כדי חייו דגבל כדמבואר בהמשך דברי הגמרא. אבל לגבל את החלה לבד שהיא דבר מועט ואין בה כדי לפרנס את הגבל, לא התירו. והראשונים פירשו בשם ר"ח גם כן על דרך התוספות, אבל מטעם אחר, כדי שתהיה פרנסת הגבל החבר מצויה. שעל ידי שאסרנו לגבל לו את החלה בלבד, שוב לא ימצא חבר שיעשה לו כן, ויאלץ לשכור את החבר לגבל לו את כל העיסה, ונמצא שכרו של הגבל מרובה.
כי אם יסכים החבר להפריש לו חלה בטהרה, ויתננה אחר כך לכהן, יסמוך על כך הכהן, ויסבור שהיא טהורה. ובאמת הרי היא טמאה, משום שכבר נטמאה בעודה ביד עם הארץ. שהרי גזרו עליהם להיות כזבים.
אבל עושין חברים את עיסת חוליו של עם הארץ בטהרה.
כלומר: אם מעולם לא היתה העיסה ביד עם הארץ, אלא החבר מתחיל את העיסה מתחילתה בשבילו, יעשנה.
ונוטל החבר הימנה כדי חלה, ומניחה לחלה שהפריש בכפישא או באנחותא (כלים העשויים מסלים בלואים) שאינם מקבלים טומאה, וגם אין רגילות לשים בהם עיסה.  3 

 3.  רש"י. ותרוייהו בעינן, גם שלא יקבל הכלי טומאה, שאם לא כן יטמאנו עם הארץ, ויחזור הכלי ויטמא את החלה. וגם צריך שיהיה כלי שאין הדרך להניח בו עיסה, כדי שיהיה לעם הארץ היכר, ועל ידי כך יזכור שלא לנגוע בחלה. ותוספות פירשו, דכפישא ואנחותא היינו פשוטי כלי עץ שאין מקבלים טומאה במגע עם הארץ.
וכשבא עם הארץ ליטול את עיסתו, הרי הוא נוטל מהחבר את שתיהן, גם את העיסה, וגם את החלה. ואינו חושש החבר שמא יטמא עם הארץ את החלה! והטעם יבואר לקמן.
וכן אין חברים עושין את תרומת זיתיו של עם הארץ בטהרה.
כלומר: אם נתן עם הארץ את זיתיו במעטן (כלי ששמים בו את הזיתים, כדי שיתחממו קודם שסוחטים אותם בבית הבד), ומבקש הוא מבדד (פועל בית הבד) חבר שיפריש תרומה מן הזיתים בטהרה -
לא יעשה כן, משום שזיתים אלו כבר נטמאו על ידי עם הארץ, כי אף על פי שאין דבר מקבל טומאה אלא אם כן הוכשר, הרי כשנתונים הזיתים במעטן, יוצא מהם משקה המכשיר את הזיתים לקבלת טומאה ; ומאחר שנטמאו אם יפריש הבדד את התרומה ויתננה לכהן, יסמוך הכהן על הבדד החבר, ויאכל תרומה טמאה.
אבל עושין חברים את הזיתים של חוליו של עם הארץ מתחילתן בטהרה. שאם ביקש ממנו לסחוט את זיתיו, ולהפריש מהם תרומה, קודם שנתנן עם הארץ במעטן, יעשה כן, שהרי עדיין לא הוכשרו לקבל טומאה, וטהורים הם.
ונוטל החבר הימנה כדי תרומה, ומניחה לתרומה הטהורה בכליו של החבר, כדי שלא יטמאו בכלי עם הארץ. וכשבא עם הארץ ליטול את שמנו, הרי הוא נוטל את שתיהן, גם את החולין המתוקנים, וגם את התרומה הטהורה, ואינו חושש החבר שמא יגע בתרומה ויטמאנה.
והוינן בה: טעמא מאי לא חיישינן שיגע עם הארץ בחלה ובתרומה, ומדוע התרנו לחבר להפרישם ולמוסרם בידו?  4  אמר רבי יוחנן: התירו חכמים להקל קולא זו, משום כדי חייו דגבל, ומשום כדי חייו דבדד, שיהיה להם במה להשתכר לצורך מחייתם.

 4.  רש"י. והקשה בתוספות הרא"ש לפירושו, מנא לה לגמרא דחיישינן לטומאה. ואפשר יש לסמוך לכתחלה על כך שמאיימים עליו שלא ליגע, וגם עושים לו היכר על ידי הנחת החלה בכלים שאין עשויים לכך, כמבואר בסמוך. לכך פירש, דלא אסיפא קפריך, אלא ארישא. למה אסרו לגבל לו את החלה לבדה, ולהפרישה על עיסת עם הארץ. ומשני, כדי שתהיה פרנסת הגבל מצויה. שעל ידי שאסרנו לגבל את החלה לבדה, יאלץ לשכור את הגבל לעיסה כולה.
וצריכא לאשמועינן כן גם בעיסה וגם בזיתים.
משום דאי אשמועינן הברייתא דין זה בגבל בלבד, הוה אמינא דדוקא בו הקלנו כן, משום דלא נפיש אגריה (שאין שכרו מרובה). וכיון שעני הוא, וצריך את הדמים שיתן לו עם הארץ על מלאכתו, אין למונעו מלעשות את מבוקשו.
אבל בדד דנפיש אגריה, אימא לא הקלנו בו. כי מאחר שאין פרנסתו דחוקה, נחמיר עליו לחשוש שיטמא עם הארץ את התרומה, ולא יעשה לו את המלאכה.
ואי אשמועינן בבדד, שהקלו בו, הוה אמינא דדוקא בו הקלנו, משום דלא שכיח ליה מלאכה להשתכר בה. שהרי אין מצויה מלאכה זו כל השנה, אלא רק פעם בשנה היא עונת בית הבד. ולכן הקלנו בו שלא לחשוש שיטמא עם הארץ את התרומה, כדי שלא להפסיד לו את פרנסתו.
אבל גבל דשכיח ליה מלאכת הגיבול כל השנה, ואם לא יסכים לקבל עיסה זו ימצא בנקל עיסה אחרת, אימא דלא נתיר לו למסור את החלה ביד עם הארץ.
הלכך צריכא הברייתא להשמיענו בתרוויהו, שמשום כדי חייהם הקלנו עליהם, שלא לחוש לכך.
אמר מר: נוטל הימנה (מהעיסה) כדי חלה, ומניחה בכפישא או באנחותא, וכשבא עם הארץ ליטול, נוטל את שתיהן, ואינו חושש.
ומקשינן: וליחוש דילמא נגע בה עם הארץ ויטמאנה ואיך אפשר משום הטעם של "כדי חייו" להקל בחשש קרוב כזה?
ומשנינן: אכן יש לנו לאיים על עם הארץ כשמוסרים לו את החלה, ואמרינן ליה: הזהר שלא ליגע בחלה. וחזי (וראה), אי נגעת (תיגע) בה ותטמאנה, הדרא לטיבלא. תחזור העיסה להיות טבל, ותיאסר באכילה.
וכיון שאין חשוד עם הארץ לאכול עיסה הטבולה לחלה, יירתע מכך, ולא יגע בחלה.
ומקשינן: ואכתי ליחוש, דילמא לא איכפת ליה שתחזור העיסה לטיבלה ושוב איכא למיחש שיגע בחלה ויטמאנה.
ומשנינן: הלא בהכרח רוצה הוא שתישאר העיסה מתוקנת, דהשתא, לתקוני קא מיכוין, שהרי צווה לחבר להפריש ממנה חלה, וכי יעלה על הדעת דמיכפת לא אכפת ליה שתחזור לטיבלה לאחר שכבר נתקנה?!
אמר מר: אבל עושין זיתים חוליו בטהרה, ונוטל הימנה כדי תרומה, ומניחה בכליו של חבר, וכשבא עם הארץ ליטול, נוטל את שתיהן, ואינו חושש.
ומקשינן: וליחוש דילמא נגע בה עם הארץ בתרומה, שהרי בזה יש לחשוש יותר מאשר ברישא, בחלתו של עם הארץ.
דבשלמא התם, בחלה, אית ליה לעם הארץ היכרא. בכך שהניח לו החבר את החלה בכפישא ואנחותא, שהם כלים שאין רגילות לשים בהם עיסה, ומתוך כך יזכור שאיימנו עליו שלא ליגע בה.
אבל הכא, בתרומת זיתים, מאי היכרא אית ליה לעם הארץ לזכור שלא ליגע בתרומה?  5 

 5.  ותימה, מאחר ועדיין לא אסיק אדעתין דמניחם בכלים שאין מקבלים טומאה, עדיפא היה לה לגמרא להקשות, דהלא אף אם לא יגע בתרומה, הרי הוא מטמא את הכלי שנוטלו, והכלי יטמא את התרומה שבתוכו, "חידושים מכתב יד".
ומשנינן: הכא במאי עסקינן, דמנח ליה החבר לתרומה בכלי גללים או בכלי אבנים או בכלי אדמה, שאינן מקבלים טומאה.
שהרי אם יתנה בכלי המקבל טומאה, יטמא עם הארץ את הכלי במגעו, והכלי יטמא את התרומה.
ומתוך שמונחת התרומה בכלים אלו, יזכור עם הארץ שאסור לו ליגע בה.
ואף שהוא נושא את התרומה, אינו מטמאה במשא. ואף שגזרו על עם הארץ שהוא כזב, והזב מטמא במשא, מכל מקום אינו כזב גמור, ואינו מטמא אלא במגעו בלבד.
ושוב מקשינן: אם מניח החבר את התרומה בכלים שאינם מקבלים טומאה, אי הכי, מאי איריא דקתני דוקא "מניחה בכליו של חבר"? והלא אפילו בכלים דעם הארץ נמי יכול להניחה, כיון שאין לחשוש שיטמאו את התרומה.
ומשנינן: אין, הכי נמי קאמר: ומניחה בכליו של עם הארץ, הראויין להשתמש בהן אף לחבר, מאחר ואינם מקבלים טומאה.  6 

 6.  וברישא לגבי חלה, דמניחה בכפישא ואנחותא, לא קרי להם "כליו של חבר", משום דאין ראויים תמיד לחבר, שהרי אף דפשוטי כלי עץ הם, לפעמים הם מקבלים טומאה על ידי מדרס, אם יחדם לישיבה. ריטב"א ור"ן. ואזלו בשיטת תוספות שהובאו לעיל בהערה. אבל לרש"י שפירש, דאיירי בבלאי חמתות שאין בהם תורת כלי כלל, צריך עיון, למה לא קתני אף בהו "כליו של חבר".
שנינו במשנה: ומחזיקין ידי נכרים בשביעית:
וקא סלקא דעתין ד"מחזיקין", היינו שמסייעים להם ממש במלאכת הקרקע בשביעית, ולפיכך מקשינן:
וכי מחזיקין אותם במלאכתם זו?!
והאמר רב דימי בר שישנא משמיה דרב: אין עודרין עם הגוי את הקרקע בשביעית. ואף שהקרקע היא של הגוי, לא יעשה הישראל בה מלאכה האסורה בשביעית.  7  והעידור אסור משום חרישה, שהיא אסורה מדאורייתא בשביעית.

 7.  והתוספות תלו זה בנידון, האם יש קנין לגוי להפקיע מידי קדושת הארץ. ודוקא אם אין קנין לגוי אסור לחרוש בקרקעו. ויעוין ב"חזון איש" (סימן א משביעית סק"ג) שכתב, דאין לדבר זה הכרח מהגמרא. ומסברא היה מקום לומר, דאף למאן דאמר "יש קנין לעכו"ם להפקיע מידי קדושת ארץ ישראל", אין זה אלא לענין המצוות החלים על התבואה הגדילה בקרקעו. אבל האיסורים הנוהגים בה לא פוקעים מחמת בעלות הנכרי. ובדעת התוספות כתב לבאר, דאף איסור חרישה עיקרו הוא מחמת המצות עשה להשבית את הארץ.
ועוד אמר: אין כופלין שלום לגוי. שהרי "שלום" הוא משמותיו של הקדוש ברוך הוא. ומעיקר הדין לא התירו לומר כן אלא לישראל, כדתנן בסוף ברכות. וכמה מקורות הובאו שם לכך.
ומה שהתירו לומר "שלום" אף לגוי, אינו אלא מפני דרכי שלום, ולזה סגי פעם אחת בלבד. אבל לכפול ולומר "שלום שלום", לא התירו.  8 

 8.  רש"י. והמאירי כתב, דהכונה שלא יאריך עמהם בדברי שלום יותר מן הרגיל, לפי שהדבר מורה על חיבה יתירה, ועלול הוא על ידי כך להתקרב אליו ולהמשך אחר דעותיו. אבל לכפול ולומר "שלום שלום" מותר. והוכיח כן מהא דאמר רב כהנא לנכרי "שלמא למר שלמא למר". מיהו בגירסא דלפנינו לא גרסינן אלא פעם אחת "שלמא למר".
ומתחילת דברי רב דימי שאמר: "אין עודרין עם הגוי בשביעית", תיקשי אמשנתנו.
ומשנינן: לא צריכא, לא התירה משנתנו אלא למימרא להו: "אחזוקו" בעלמא! כלומר, לומר להם בזמן שהם עוסקים בעבודת הקרקע, "תחזקנה ידיכם". אבל לא הותר לסייעם במעשה.
כי הא דרב יהודה אמר להו לנכרים בזמן שעבדו בקרקע בשביעית: "אחזקו".
רב ששת אמר להו לנכרים אלו: "אשרתא"! ואף הוא לשון חיזוק.
אמר מר: ואין כופלין שלום לגוי.
רב חסדא היה מקדים להו שלמא (מקדים להם שלום לגויים).  9 

 9.  והקדים לומר להם תחילה, שלא יצטרך לחזור ולענות בכפילת שלום. שכן דרך בני אדם שהמקדים לשאול שלום אומרו רק פעם אחת, והעונה כופל ואומר "שלום שלום", ר"ן. והמאירי על פי דרכו (הובאה בהערה 8) כתב, שהקדים לו שלום כדי שאף הוא ישיב לו באותה צורה שהקדים לו ולא ירבה עמו בדברים. שאילו היה ממתין עד שיקדים לו הנכרי, שמא היה פותח עמו בדברי חיבה והיה הוא צריך לענותו באותה צורה, ונמצאת דעתם מתקרבת יותר מדאי.
ורב כהנא אמר להו: שלמא למר (שלום לאדוני), ובלבו היה לרבו, ולא לברך את הגוי.  10 

 10.  רש"י. ומיאנו תוספות בפירושו, משום שיש בזה גניבת דעת הבריות. ופירשו, דלא אתא למימר, אלא דאמר לו פעם אחת "שלום" ולא כפל.
שנינו במשנה: ושואלין בשלומם של הנכרים מפני דרכי שלום.
ותמהינן: השתא, אף בזמן שעושים דבר האסור לישראל - כגון עבודת קרקע בשביעית - קתני במתניתין, דאחזוקי מחזקינן להו בדברים - שיהו "שואלין בשלומן" מיבעיא ליה לתנא לאשמועינן?!
אמר רב ייבא: לא נצרכא מתניתין להתיר, אלא לשאול בשלומם ביום חגם.  11  ולא חיישינן דלמא יבוא הנכרי להודות על כך לעבודה זרה שלו.  12 

 11.  והירושלמי פירש באופן אחר את דברי משנתנו. דלחד מאן דאמר, הכי פירושה: מחזיקין ידי נכרים בשביעית - שאומרים להם: "חרוש בה טבאות ואנא נסיב לה מינך לבתר שמיטתא" (חרוש בה היטב, ואקננה ממך לאחר שביעית)! ושואלין בשלומן - שאומרים להם: יישר (ישר כוחכם)! ולאידך מאן דאמר, הכי פירושה: מחזיקין ידי נכרים בשביעית - שאומרים להם: יישר! ושואלין בשלומן של ישראל החורשים בשביעית - שאומרים להם: שלום עליכם! שמותר לשאול בשלומם אף בזמן שעוברים עבירה, מפני דרכי שלום. והסיקו התוספות מזה, דפליג הירושלמי אגמרא דידן, וסבר דאסור לשאול בשלום העובד כוכבים ולומר להם "שלום" אפילו פעם אחת. ויעוין במהר"ם שיף שכתב, דלולי דבריהם היה נראה לפרש בדעת הירושלמי, שלא בא לאסור אמירת שלום לנכרי, אלא לאסור לומר לישראל "חרוש בה טבאות" לחד מאן דאמר, ו"יישר" לאידך מאן דאמר.   12.  רש"י. והמאירי כתב דחיישינן שמא יכנס עמו בדברים, ויספר לו ענין חגם שנעשה לשם עבודה זרה פלונית, וישבחנה, ועלול לב הישראל להסס בדבר, ויבוא לידי תקלה. מיהו דוקא כשנכנס הישראל לביתו חיישינן להכי. אבל כשפוגשו בשוק באקראי, אין לחוש לזה כל כך.
וכדתניא: לא יכנס אדם לביתו של גוי ביום חגו, ויתן לו שלום. כי מאחר שהחשיבו ישראל כל כך, שבא במיוחד לביתו לברכו, יש לחוש שמא ילך ויודה לעבודה זרה שלו.
אבל אם מצאו לגוי בשוק ביום חגו, הרי נותן לו שלום בשפה רפה ובכובד ראש! דכיון שלא פגשו אלא באקראי ונתן לו שלום, אין לחוש שמא ילך ויודה לעבודה זרה.
רב הונא ורב חסדא הוו יתבי (היו יושבים). חליף ואזיל (חלף ועבר) גניבא (כך שמו של האיש) על פניהם.
אמר ליה חד מינייהו לחבריה: ניקום מקמיה (נעמוד מפניו), דהרי בר אוריין (בן תורה) הוא.
אמר ליה חבירו: וכי מקמי פלגאה (בעל מחלוקת) ניקום, (האם נעמוד מפני בעל מחלוקת זה)!? שהיה גניבא חולק על דברי חכמים, ומצער את מר עוקבא שהיה ראש בית דין בזמנו.
אדהכי (בינתיים), אתא איהו (נתקרב גניבא) לגבייהו דרב הונא ורב חסדא.
אמר להו: שלמא עלייכו מלכי, שלמא עלייכו מלכי (שלום עליכם מלכים)!
אמרו ליה (שאלוהו) רב הונא ורב חסדא לגניבא: מנא לך דרבנן איקרו "מלכים" (זו מנין לך שהחכמים אכן נקראו מלכים)!?
אמר (ענה) להו גניבא לרב הונא ורב חסדא: מדכתיב (משלי ח, בדילוג): "הלא חכמה תקרא ותבונה תתן קולה. בי מלכים ימלוכו ורוזנים יחוקקו צדק".
תו אמרי ליה רב הונא ורב חסדא לגניבא: ומנא לך דכפלינן "שלמא" למלכים, שמשום כך כפלת את ברכתך לשלום פעמיים!?
אמר ענה להו גניבא: דאמר רבי יהודה אמר רב: מנין שכופלין שלום למלך? - שנאמר "ורוח לבשה את עמשי ראש השלישים (ואמר), לך דוד ועמך בן ישי, שלום שלום לך".  13 

 13.  וכתב המהרש"א בביאור הענין, שמלכי ישראל, וכמו כן תלמידי חכמים, עושים שלום למעלה ולמטה. וכדאיתא בפרק "חלק", "כל העוסק בתורה לשמה, משים שלום בפמליא של מעלה, ובפמליא של מטה". ועל זה מובא בסמוך הפסוק "לך דוד, ועמך בן ישי, שלום שלום". דהיינו שלום כפול, למעלה ולמטה. אבל לעוזרי דוד אמר רק שלום אחד, כדכתיב בהמשך הפסוק "ולעוזריך שלום".
אמרי ליה רב חסדא ורב הונא לגניבא: ליטעום מר מידי (יטעום מר משהו)!
אמר ענה להו גניבא: אסור לי לאכול עכשיו, לפי שעדיין לא האכלתי את בהמתי -
דהכי אמר רב יהודה אמר רב: אסור לו לאדם שיטעום כלום, עד שיתן מאכל לבהמתו. שנאמר: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך", והדר כתיב "ואכלת ושבעת"! הרי שיש להקדים את אכילת בהמתו לאכילתו.

דרשני המקוצר[עריכה]