פרשני:בבלי:בבא בתרא קיא ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

בבא בתרא קיא ב

חברותא[עריכה]

אמר ליה רבי ינאי לשמעיה (לשמשו), גוד. (הבה ונלך) לית דין צבי למילף (האדם שלפנינו, אינו חפץ ללמוד באמת, אלא רק להקשות קושיות בעלמא)  61 .

 61.  כיון שהקשה קושיא אשר קל לתרצה, ומדוע לא תרצה בעצמו? ודאי משום שהתעצל ללמוד. כי "לא יגעת, ומצאת, אל תאמין". קובץ שיעורים (שכד).
וטעמא מאי (מדוע באמת אין קושיתו קושיא)? אמר אביי, אמר קרא (דברים כא יז): "כי את הבכור בן השנואה יכיר, לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו, כי הוא ראשית אונו, לו משפט הבכורה", ודרשינן, רק במה שימצא "לו", דהיינו, לאיש, בכור נוטל פי שנים, ולא במה שימצא לה.
ומקשה הגמרא: אימא הני מילי בחור שנשא אלמנה, אזי בנו הבכור פי שנים רק מנכסיו. כיון, שאין הוא ראשית אונה של אשתו. אבל בחור שנשא בתולה, ובנו הוא ראשית אונם, הכא נמי דשקיל פי שנים?
אמר רב נחמן בר יצחק, אמר קרא, "ראשית או נו".
ודרשינן, "אונו", ולא אונה.
ומקשה הגמרא: ההוא קרא מבעיא ליה לבכור הבא אחר נפלים דלהוי בכור לנחלה.
ודרשינן, "אונו" מלשון "אנינות", וצער, דהיינו, מי שלבו דווה עליו אם ימות, הוא הנקרא בכור.
יצא זה (נפל) שאין לבו דווה עליו. ולכן הבן הבא אחר נפלים נחשב כבכור לנחלה  62 .

 62.  אמנם לענין פדיון הבן, בכור הבא אחר נפלים אינו חשוב כבכור. כיון שאינו "פטר רחם". אך כאן לא קפיד רחמנא ב"פטר רחם", אלא בבן הראשון שלב האב דווה עליו.
ואם כן, המילה "אונו" אינה פנויה לדרשה?
ומתרצת הגמרא: אם כן לימא קרא "כי הוא ראשית און", מאי "אונו"?
שמע מינה תרתי. חדא, בן הבא אחר נפלים נקרא בכור.
ועוד, בכור נוטל פי שנים רק בנכסי האב ולא בנכסי האם.
ואכתי קשיא: אימא הני מילי שאינו נוטל בנכסי האם, רק בבכור הבא מאלמון שנשא בתולה, שאינו ראשית אונו של אביו.
אבל בכור הבא מבחור שנשא בתולה, והוא ראשית אונו של אביו ואמו, הכי נמי דשקיל פי שנים אף בנכסי האם?
אלא אמר רבא: אמר קרא, "לו משפט הבכ ו רה", ודרשינן: "לו", היינו לאב, משפט הבכורה. דהיינו, רק ליורשי האיש נאמרו דיני בכורה, ולא נתחדשו דיני משפט הבכורה ליורשי האשה.  63 :

 63.  לכאורה אף כאן אפשר להקשות כדלעיל, "ואימא הני מילי בחור שנשא אלמנה, אך בחור שנשא בתולה הכא נמי דשקיל"? ואכן יש מהראשונים שכתבו, שדרשת רבא באה להוסיף על הדרשות לעיל, ולומר דאף בחור שנשא בתולה, אין בנו נוטל פי שנים בנכסיה. ולפי דבריהם, לא גרסינן "אלא אמר רבא", רק, "אמר רבא". שהרי לא בא לחלוק על הדרשות שקדמו לו. אך לדעת התוספות, סבר רבא ד"משפט הבכורה" משמע דלא שייך משפט הבכורה אלא באיש. וקראי דלעיל אתו לדרשא אחריתי. ולפי דבריו, אכן גרסינן, "אלא אמר רבא. ועיין שיטמ"ק בשם תוספי הרא"ש.
שנינו במשנה: "והאיש את אשתו ... נוחלין ולא מנחילין" וכו':
מנהני מילי?
דתנו רבנן, "שארו", זו אשתו. מלמד שהבעל יורש את אשתו  64 .

 64.  א. בדין ירושת הבעל, אי הויא מדאורייתא או מדרבנן: עיין ברמב"ם (פרק א' מנחלות ה"ח), ובראב"ד ומ"מ שם, דנחלקו בזה הראשונים. ב. בגדר דין ירושת הבעל, עיין לקמן קיג' א (תוד"ה מתה) שהבעל אינו יורש מחמת קורבה אלא מחמת שאירות, שהם חשובים כבשר אחד. ולכן קודם בירושתו אף לבן. ורבותנו האחרונים דנו לומר, שירושת הבעל היא מקניני הנישואין, דקונה אותה לירושתה. ועיין לשון רש"י (ב"ק פז' א ד"ה חייבין), דירושת הבעל הוא משום שבשעת הנישואין משעבדת לו את נכסיה לירושה. וכן בקידושין (ד' א) כתב רש"י, שאין האב יורש את ביתו לאחר נישואיה משום שיצאה מרשותו. והעירו עליו, מדוע נזקק לומר שיצאה מרשותו, הא אף אם היתה ברשותו אינו יורשה, כיון שהבעל קודם לו בירושתה? ולפי הנ"ל אתי שפיר. דדין ירושת הבעל הוא דין קניני, שהאשה נכנסה לרשותו. (ועיין עוד בירושלמי כתובות פרק א' הלכה ב').
יכול אף היא תירשנו, תלמוד לומר "וירש אותה", הוא יורש אותה ואין היא יורשת אותו.
ומקשה הגמרא: הא קראי לאו הכי כתיבי! דכתיב, "איש כי ימות ... ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה", ומשמע, ש"שארו" יורש אותו, ולא הוא יורש את שארו? אמר אביי, תריץ הכי, "ונתתם את נחלתו לקרוב אליו, שארו וירש אותה"  65 . ולפי זה, אכן הבעל יורש את שארו.

 65.  אביי דרש את הפסוק באופן הבא, כיון שנזכרו בפסוק שני ענינים, האחד: הנחלת הירושה לקרוב יותר אל המת. והשני: דין "שארו". לכן יש לחלק את הפסוק לשני הענינים הללו, ולדרוש, "ונתתם את נחלתו לקרוב אליו", שהוא הענין הראשון. ו"שארו וירש אותה", הוא הענין השני. ועל זה תמה רבא, "סכינא חריפא מפסקא קראי?!", שהרי הפסוק הנראה כענין אחד חלקו לשני ענינים. ועוד, שחיסר ממנו אות "ה" ד"הקרוב". ועוד, שסמך מילת "נחלתו", למילת "הקרוב אליו", אע"פ שבפסוק מפסיקה ביניהם מילת "לשארו". וכן סמך מילת "לשארו" למילת "וירש אותה", אע"פ ש"הקרוב אליו" מפסיק ביניהם". ע"פ הרא"ם.
אמר רבא, סכינא חריפא מפסקא קראי?! כלומר, מנין לך הסכין החד שבו חילקת את הפסוק כרצונך?!
אלא אמר רבא, הכי קאמר, "ונתתם את נחלת שארו לו". קא סבר "גורעין ומוסיפין ודורשין". דהיינו, גורעים את ה"ו" מ"נחלתו", ואת ה"ל" מ"לשארו", ודורשים, במקום "נחלתו לשארו", "נחלת שארו לו".  66 

 66.  יש להקשות, הלא אף רבא מחלק את הפסוק כדי לדורשו? ומבאר היד רמה: "דבר שמסורת בידנו הלכה למשה מסיני שהדין כך, ושיש לו רמז מן התורה, אע"פ שאין מקום הרמז ההוא מסורת בידינו אנו רשאין לגרוע מתיבה זו ולהוסיף בשנייה, כדי לדרוש את המקרא על דרך הדין המסור בידינו כדי לעמוד על מקום הרמז מן התורה. וכי תימא, אם איתה לכתוב קרא הכי? הא לא קשיא, דאנן לאו מעיקר קא אתינן למעקריה לקרא מפשטיה לגמרי דהא קימא לן אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אלא בבכור דפרשת יבמין בלחוד, הילכך אצטריך קרא כדכתיב לפשטיה לאשמועינן דאי לית ליה אחים לאביו הקרוב אליו ממשפחת אביו הוא קודם, ואצטריך שארו לירושת אשתו לגרוע ולהוסיף ולדרוש שהבעל יורש את אשתו. ומאי גורעין ומוסיפין, שגרענו ו"ו דנחלתו ולמ"ד דלשארו ונעשה נחלת שארו וחזרנו וצרפנו הלמ"ד והו"ו שגרענו ונעשו לו, והוספנום אחר מילת שארו, ונמצא ענין הפסוק "ונתתם את נחלת שארו לו" בלא תוספת ובלא גרעון אות אחת". עכ"ל.
ומכאן מקור דין ירושת הבעל.
והאי תנא מייתי לה לדין ירושת הבעל מהכא: דתניא, "וירש אותה", מלמד שהבעל יורש את אשתו. דברי רבי עקיבא  67 . רבי ישמעאל אומר: אינו צריך, כלומר, אין לדרוש את הפסוק כדבריך, ולא סבר "גורעים ומוסיפים ודורשים", אלא מוקמינן "שארו" בירושת האב כדלעיל (קח ב).

 67.  ברשב"ם מבואר שדרשת רבי עקיבא היא הדרשה שהובאה לעיל. אלא משום דעיקר דרשא נפקא לן לעיל מ"וירש אותה" הלכך נקט לה, דאיהו מגלי עליה דרישא דקרא לפרושי שהבעל יורש את אשתו. אך לדעת התוספות, רבי עקיבא דרש מ"וירש אותה" דלא כתיב, "וירשה", משמע מיעוט, שאין היא יורשת אותו. או באופן אחר, המילים "וירש אותה" מיותרות לגמרי, כיון דכתיב "שארו", דרשינן מיניה תרתי, ששניהם יורשים זה את זה, שהרי שניהם שארים אחד לשני. ומדכתב "וירש אותה" משמע שבא למעט שהבעל הוא היורש היחידי.
וירושת הבעל נלמדת באופן הבא: הרי הוא אומר (במדבר לו ח) "וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה" וגו',
בהסבת הבעל הכתוב מדבר, כלומר, הקפיד הכתוב שלא תינשא לבן שבט אחר, כדי שנחלת אבותיה לא תעבור ממטה למטה על ידי שירשנה בעלה  68 .

 68.  ולקמן מקשינן, דלמא בהסבת נחלה על ידי הבן הכתוב מדבר?
ומוכח מכאן, שהבעל יורש את אשתו.
ואומר (שם), "ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה". לקמן יבואר לשם מה נזקקה הברייתא לכל הפסוקים המובאים כאן.
ואומר (שם), "ולא תסוב נחלה ממטה למטה אח ר".
ואומר (יהושע כד לג), "ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו". וכי מנין לפנחס שלא היה לו לאלעזר, הלא פנחס בנו של אלעזר, וירש את נחלת אבותיו  69 ?

 69.  ולקמן מקשינן, דילמא קנה פנחס קרקע?
אלא, מלמד שנשא פנחס אשה משבט אחר, ומתה, וירשה. והיינו ירושת הבעל.
ואומר (דה"י א, פרק ב כב), "ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים בארץ הגלע ד",

דרשני המקוצר[עריכה]