פרשני:בבלי:שבועות כט ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבועות כט ב

חברותא[עריכה]

אלא, כך אמר משה לישראל: לא על דעתכם אתם נשבעים, דהוי שבועה שיש לה היתר, אלא על דעת המקום ועל דעתי שהיא שבועה שאי אפשר להתירה, כי שבועה על דעת אחרים אי אפשר להתירה, שכל נדר ושבועה על דעת רבים אין להם התרה. ואמר להו משה הכי, כי היכי דלא תיהוי הפרה לשבועתייהו.
שנינו במשנה: ואם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד.
והוינן בה: וכי לא יתכן כדבר הזה? והא ההוא נחש דהוה בשני שבור מלכא, הוה חד נחש דאחזיק שהיה מסוגל לבלוע תליסר אורוותא תיבנא, מלוא שלש עשרה אורוות תבן.
ומשנינן: אמר שמואל הא דאמר כקורת בית הבד כגון שנשבע שראה נחש בטרוף, שעשוי חריצים, כקורת בית הבד שיש בה חריצים.
ומקשינן: כולהו נחשי נמי מיטרף טריפין!?
ומתרצינן: הכא איירי כשנשבע שגבו טרוף, שהחריצים היו בגבו ואילו בשאר הנחשים החריצים הם רק באיזור גרונם.
מתניתין:
שבועת ביטוי - נוהגת באנשים ובנשים, בקרובים וברחוקים (כגון: אתן לקרוב או לרחוק) בכשרין לעדות ובפסולין לעדות, בפני בית דין ושלא בפני בית דין.
ונוהגת שבועה זאת רק אם הוא נשבע מפי עצמו (או שהשביעוהו אחרים ואמר אמן דחשיב מפי עצמו), ולא כשמושבע מפי אחרים, שאומרים לו: משביעים אנו אותך שאכלת! וענה להם, לא אכלתי. כי שבועה מפי אחרים נוהגת רק בשבועת העדות או בשבועת הפקדון.
וחייבין על זדונה של שבועת ביטוי מכות, ועל שגגתה קרבן עולה ויורד.
שבועת שוא - נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים כגון שנשבע על קרובו שהוא אשה, בכשרין להעיד ובפסולין להעיד. בפני בית דין ושלא בפני בית דין. ומפי עצמו בלבד ולא כשהשביעו אותו אחרים.
וחייבין על זדונה של שבועת שוא מכות, ועל שגגתה - פטור מקרבן!
אחת זו, שבועת ביטוי, ואחת זו, שבועת שוא, המושבע מפי אחרים, חייב. וזאת, רק כאשר השבועה מפי אחרים היא באופן שנחשב כנשבע מפי עצמו. כיצד? אמר: לא אכלתי היום, או לא הנחתי תפילין היום, ואמר לו חבירו: משביעך אני שכך היה ! ואמר אמן! הרי הוא חייב, משום שהאומר אמן, נחשב כאילו הוציא שבועה מפיו, ואין זה נחשב "מושבע מפי אחרים".
גמרא:
אמר שמואל: כל העונה אמן אחר שבועה שמשביעו אדם אחר - כמוציא שבועה בפיו דמי, דכתיב "ואמרה האשה אמן אמן!" (ולקמן בדף לו א מבאר רש"י שהראיה מסוטה היא מכך שחוץ מאמירת אמן אין האשה אומרת דבר, וכתיב "והשביע הכהן את האשה", וכיון שאין היא כופרת בדברי הכהן, אין היא נחשבת כמושבעת מפי אחרים, ובהכרח כח מה שאמר הכתוב "והשביע הכהן" היינו שהיא מושבעת מפי עצמה על ידי עניית אמן. ובשבועת העדות או הפקדון מיקרי מושבע מפי אחרים משום שכופרים בתביעה שהם נתבעים בשבועה, שהתובע עדות מחברו, אומר: משביעך אני שאתה יודע לי עדות! והנתבע עונה לו אין אני יודע לך עדות! וכן בשבועת הפקדון, התובע אומר: משביעך אני שאתה חייב לי! והנתבע אומר: אין אני חייב לך).
אמר רב פפא משמיה דרבא: מתניתין וברייתא נמי דיקא שהעונה אמן אחר שבועה הרי הוא כמוציא שבועה מפיו. דקתני במתניתין: שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים משום שאין הנשים ראויות להעיד. ברחוקים ולא בקרובים, בכשרין להעיד ולא בפסולין להעיד. ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד, למעט מלך שאינו מעיד.
ונוהגת שבועת העדות בין בפני בית דין, ובין שלא בפני בית דין היכא שנשבע העד את השבועה מפי עצמו. והיכא שהושבע העד מפי אחרים אינן חייבין עד שיכפרו בהן בידיעת העדות בבית דין, דברי רבי מאיר.
ומאידך תניא בברייתא: שבועת העדות כיצד - אמר לעדים בואו והעידוני. וענו לו: שבועה שאין אנו יודעין לך עדות! או שאמרו לו בלא שנשבעו: אין אנו יודעין לך עדות! והוא השביעם: משביע אני עליכם שאין אתם יודעים לי עדות, ואמרו אמן, הרי בין שהיתה ההשבעה עם אמירת האמן בפני בית דין, בין שלא בפני בית דין, בין מפי עצמו, בין מפי אחרים, כיון שכפרו בהם הרי הם חייבין, דברי רבי מאיר!
והרי קשיין מתניתין וברייתא אהדדי! דבמתניתין מחייב רבי מאיר במושבע מפי אחרים רק בכפירה בבית דין, ואילו בברייתא הוא מחייב אפילו שלא בפני בית דין. אלא לאו, שמע מינה, הא דמיחייב בברייתא מושבע מפי אחרים אפילו שלא בבית דין הוא משום דענה אמן, וחשיב נשבע מפי עצמו, הא דמיחייב במתניתין רק בבית דין הוא משום דלא ענה אמן, דחשיב מושבע מפי אחרים, וחייב רק בבית דין.
ומסקינן: שמע מינה!
אמר רבינא משמיה דרבא: מתניתין דהכא נמי דיקא, שיש לחלק בין שעונה אמן דחשיב כנשבע מפי עצמו, ובין שאינו עונה אמן דחשיב מושבע מפי אחרים. דקא תני: שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקין ובקרובין, בכשרין ובפסולין, בפני בית דין ושלא בפני בית דין כאשר נשבע מפי עצמו.
ומשמע, מפי עצמו, אין. מפי אחרים, לא חייב. וקתני סיפא: זה וזה מושבע מפי אחרים חייב! ואם כן, קשיין רישא וסיפא אהדדי!? אלא לאו, שמע מינה, הא דענה אמן לאחר השבעתו של חבירו, דנחשב כאילו הוציא שבועה מפיו ולכן חייב אפילו בנשבע חוץ לבית דין. הא דלא ענה אמן.
ותמהינן: ואלא, שמואל דאמר כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי, מאי קא משמע לן? והא מוכח ממתניתין האי דינא?
ומתרצינן: שמואל, דוקיא דמתניתין קא משמע לן, לאשמעינן דבשבועת ביטוי דקתני מפי עצמו, בדוקא קא תני, שמפי אחרים פטור עד שיאמר אמן, ואז הוא נחשב כמושבע מפי עצמו. וכן בסיפא, דקתני מושבע מפי אחרים חייב, הוא דוקא בענה אמן, ולא תימא דאורחא דמילתא נקט.

דרשני המקוצר[עריכה]