פרשני:בבלי:חולין ו ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

חולין ו ב

חברותא[עריכה]

ותו מקשינן: וכי לעלמא, היכא דליכא למימר שלהיטיב היא מתכוונת, לא חיישינן לחילופי, שמא תטול היפה לעצמה?
והתנן: הנותן לפונדקית שלו לתקן לו עיסה וקדירה, מעשר את שהוא נותן לה, ואת שהוא נוטל הימנה, מפני שחשודה על הגזל, ומחלפת את שלו בשלה. הרי דחיישינן לחילופי בכל גוונא. ושוב קשיא אברייתא ד"הנותן לשכנתו עיסה, אינו חושש לשאור"!?
ומשנינן: התם נמי, לאו משום חשד גזל הוא, אלא מוריא היא הוראת היתר לעצמה להחליף, ואמרה: עדיף כי בר בי רב ליכול פת חמימא, ואילו אנא איכול פת קרירא! ומשום כן מחלפת את הלחם שלו אם הוא כבר הצטנן, בלחם שלה, שעדיין הוא חם, כדי שהוא יאכל לחם חם. וגם שם כוונתה היא לטובה. אבל בשכנתו, שאין סמוך עליה תמיד, אין לחוש לזה, שאינה מחלפת לטובה, שהרי הוא אינו סמוך עליה תמיד, ולהחליף לרעה אינו חשודה בגזל.
ותו מקשינן: וכי לחילופי בעלמא לא חיישינן?
והתניא: אשת חבר טוחנת ומסייעת להנהיג את הריחיים ביחד עם אשת עם הארץ, בטחינת תבואת עם הארץ. ומותר לה להצטרף עמה דוקא בזמן שהיא, אשת החבר, טמאה, שאז לא חיישינן שמא תשכח ותתן לתוך פיה דבר שאינו מעושר. כי היות והיא טמאה, אינה רגילה אז ליגע במה שהיא עסוקה בו, כי שמא תטמאנו, ובדרך כלל היא עומדת מרחוק ואינה נוגעת.
אבל, לא תסייע בטחינת תבואת עם הארץ בזמן שהיא טהורה. דהואיל וסתמה נוגעת, חיישינן שמא תשכח ותאכל ממנה, והרי היא אסורה משום דמאי.
רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף בזמן שהיא טמאה - לא תטחון, מפני שחבירתה, אשת עם הארץ, נותנת לה משל תבואת בעלה, והיא אוכלת. ואף שאשת חבר אינה חשודה על הגזל ועל הדמאי - עביד איניש ששוכח, ואכיל מאי דיהיב ליה.
ומכל מקום, מוכח מהכא שאשת עם הארץ חשודה לגזול מבעלה ולתת לאחרים (דבנתינה לאחרים לא שייך לומר - שכחה היא).
ומוכיחה הגמרא: השתא, מצינו שאשת עם הארץ מיגזל גזלה, ואם כן, חלופי את שלה בשל אחרים, שהוא קל מגזילה גמורה, מיבעיא למימר שחשודה היא לעשות כן? ואם כן, אמאי לא חיישינן בנותן לשכנתו עיסה שתחליף את שלו בשלה, ותאסר העיסה משום דמאי?
ומשנינן: אמר רב יוסף התם נמי, מוריא אשת עם הארץ היתר לעצמה, ואמרה: תורא מדישיה קאכיל! כשם שהשור אוכל בתבואה בשעה שדש בה, כן ראוי שתאכל אשת החבר שמסייעת עמה בטחינה, וסברה דלאו גזל הוא. אבל בעלמא לא חשידא על גזל, וליכא למיחש לאיחלופי.
ומביאה הגמרא עוד מעשה שהוזכר בו ענין "בהמתן של צדיקים".
העיד רבי יהושע בן זרוז בן חמיו של רבי מאיר, לפני רבי, על רבי מאיר שאכל עלה של ירק שאינו מעושר, בבית שאן, והתיר רבי את בית שאן כולה, שפטר אותה על ידו, מחמת עדות זו, מחיוב מעשר ירק ופירות.  27 

 27.  במסכת פסחים נא א ובמסכת מגילה ה ב, שנינו שדברים המותרים שנהגו בהם איסור, אסור להתירם. הקשו התוס' שם, הרי בבית שאן נהגו איסור עד זמנו של רבי מאיר, ואיך התיר רבי על סמך מעשהו של רבי מאיר. ותירצו שם התוס', שהכלל הזה נאמר רק כאשר הנוהגים באיסור נוהגים בו מתוך ידיעה שהנהגה זו אינה לפי הדין אלא היא חומרא שלהם, ולכן אסור לנהוג שם בהיתר. אך אם היתה ההנהגה מכח טעות, מותר לנהוג שם בהיתר, ולהעמידם על טעותם.
כיון שאכל רבי מאיר בלי לעשר מוכח דבית שאן היא חוץ לארץ. דאי מארץ ישראל היא, אף לאחר החרבן היא מחויבת במעשר. שהרי קדושה שניה שקידש עזרא את ארץ ישראל, קדשה אף לעתיד לבא.
חברו עליו (על רבי) אחיו ובית אביו, ואמרו לו: מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור טבל, אתה תנהוג בו היתר?!
דרש להן רבי מקרא זה: כתיב בחזקיהו מלך יהודה (מלכים ב יח): "וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה, כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו. ויקרא לו נחושתן".
אפשר - בא אסא ולא ביערו, בא יהושפט ולא ביערו? והלא כל עבודה זרה שבעולם, אסא ויהושפט ביערום!?

דרשני המקוצר[עריכה]