אנציקלופדיה תלמודית:פסח מצרים: הבדלים בין גרסאות בדף

הגדרת הערך - דיני קרבן הפסח שהקריבו ישראל במצרים.

קודם היציאה ממצרים, נצטוו ישראל להקריב קרבן-פסח* ביום י"ד בניסן בין הערביים, שנאמר: והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל בין הערבים^[1]. הדינים שנאמרו בפרשת פסח מצרים, יש מהם שנוהגים רק בפסח מצרים, ויש מהם שנוהגים אף בפסח של דורות, וכתבו ראשונים שהדינים שנאמרו בגוף הקרבן נוהגים אף לדורות, אבל הדינים שנאמרו על האוכלים יש שנוהגים רק בפסח מצרים^[2]. הערך שלפנינו עוסק בדינים המיוחדים שאמרו חז"ל שנוהג בפסח מצרים. על שאר דיני הקרבן ועל הנוהגים בפסח דורות, ע"ע קרבן פסח. על שאר דיני אכילת הפסח ועל הנוהגים בפסח דורות, ע"ע אכילת פסחים*.

השה

בפסח מצרים נצטוו ליקח שה תמים זכר בן שנה, שנאמר: שה זכר תמים בן שנה יהיה לכם^[3], ונמנה בתוספתא כאחד מן הדברים ששוה פסח מצרים לפסח דורות^[4]. הכתוב: תמים, יש סוברים שממעט בעל מום^[5]. ויש סוברים שממעט מחוסר אבר^[6]. על שאר דיני השה, ע"ע קרבן פסח.

מחוסר אבר

מחוסר אבר פסול בפסח מצרים^[7]. ונחלקו בירושלמי בטעם הדבר: יש שפירשו לפי שמחוסר אבר פסול אפילו בקרבן בבן-נח*^[8]. ויש שפירשו לפי שנאמר בפסח מצרים: שה תמים^[9], ללמד שפסול מחוסר אבר, ואין למדים מבני נח, שמחוסר אבר פסול בבן נח דוקא על המזבח^[10], ובפסח מצרים לא היה מזבח^[11].

בעל מום

בעל מום אם פסול בפסח מצרים נחלקו בירושלמי: יש סוברים שפסול^[12], לפי שהכתוב: שה תמים^[13], ממעט בעל מום^[14]. ויש סוברים שכשר^[15], שלדעתם הכתוב: שה תמים, ממעט מחוסר אבר^[16].

אתנן ומחיר כלב

אתנן* ומחיר-כלב*, אמרו בתוספתא שכשרים לפסח מצרים^[17], לפי שהכתוב אסר בהם: לא תביא וגו' בית ד' אלוקיך, ובפסח מצרים לא היה בית^[18], או לפי שאין המום פוסל בו, לסוברים כן^[19], וכל שאין המום פוסל בו אינו נפסל באתנן ומחיר כלב^[20]. ויש שכתבו שפסולים^[21].

נעבד

נעבד* יש שכתבו שפסול לפסח מצרים^[22], ואם נתבטל^[23], כשר, ואף על פי שאינו מועיל ביטול בשאר קרבנות^[24], בפסח מצרים מועיל כיון שאין מקריבים אותו על המזבח^[25]. ויש שכתבו שנעבד כשר בפסח מצרים^[26], שהרי אין המום פוסל בו, לסוברים כן^[27], וכל שאין המום פוסל בו אין הנעבד פוסל בו^[28].

מצות לקיחה וזמנה

פסח מצרים מצוה ליקחו בעשירי בניסן, שנאמר: בעשר לחדש הזה ויקחו להם איש שה וגו'^[29]. במכילתא אמרו שאף ארבעה עשר כשר ללקיחה מקל וחומר, מה עשירי שאינו כשר לשחיטה כשר ללקיחה, ארבעה עשר שכשר לשחיטה קל וחומר שכשר ללקיחה, ואף אחד עשר ושנים עשר ושלשה עשר כשרים ללקיחה מקל וחומר, מה עשירי שאינו קרוב לשחיטה כשר ללקיחה הם שקרובים לשחיטה קל וחומר שכשרים ללקיחה^[30]. ויש שכתבו שאין ליקח אחר עשירי אלא בדיעבד^[31]. ויש שכתבו שאף לכתחילה מותר שלא הקפידה התורה אלא שלא להקדים מעשירי^[32]. ויש שכתבו שיש חולקים וסוברים שאין לאחר מעשירי^[33]. קודם עשירי, אינו כשר ללקיחה^[34]. ויש שכתבו בדעת תנאים שמכשירים^[35].

אופן הלקיחה

הלקיחה שנצטוו בה, הוא שלוקח השה ואומר זה לשם פסח^[36], והיינו דמקדישו לשם פסח^[37], ויש מן האחרונים מצדדים שאין צריך להקדישו אלא די אם מזמינו לשם קרבן פסח^[38].

הבעלים

מצוות הלקיחה היא שכל אחד יקח בעצמו או על ידי שלוחו^[39].

המנויים

פסח מצרים שהיו בני הבית מועטים לאכילת שה, היו נמנים עם אחרים, שנאמר: ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרב אל ביתו^[40], ונחלקו תנאים עם מי נמנים: תנא קמא ור' ישמעאל סוברים שאין נמנים אלא שכנים הגרים יחד בבית, שנאמר: ולקח הוא ושכנו הקרב אל ביתו^[41], שלא יבואו לצאת לאחר האכילה מהבית^[42]. ור' שמעון סובר שיכול להימנות עם כל אחד^[43], והכתוב: הקרב אל ביתו, דיבר בהווה^[44].

בקור מומים

בפסח מצרים נאמר דין בקור-מומים* שנאמר: בעשר לחדש הזה ויקחו וגו' והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה^[45], דהיינו שמבקרים אותו כל ארבעה ימים קודם שחיטתו שלא יהא בו מום^[46]. על פסח דורות אם טעון ביקור ע"ע בקור מומים^[47], וע' קרבן פסח. על שאר קרבנות שיש מהם שלמדים מפסח מצרים שצריכים בקור מומים, ע"ע הנ"ל^[48].

השחיטה

פסח מצרים כל אחד שוחט בביתו, שלא כפסח דורות שכל ישראל שוחטים במקום אחד^[49]. וישראל היו שוחטים פסח מצרים בשלש כתות כבפסח דורות^[50], ומשה רבינו היה קולו מהלך בכל ארץ מצרים והיה אומר ממקום פלוני עד מקום פלוני כת אחת שתשחט ראשונה, וממקום פלוני ועד מקום פלוני כת אחת שתשחט שניה, וכן בכת שלישית^[51]. אם נהג בפסח מצרים איסור הכתוב: לא תשחט על חמץ דם זבחי^[52], ע"ע לא תשחט על חמץ^[53]. על דיני השחיטה, ע"ע קרבן-פסח*.

הלל

פסח מצרים טעון הלל^[54], בשחיטתו ובאכילתו^[55], שאי אפשר ששחטו את פסחיהם ולא אמרו שירה^[56], ונמנה בתוספתא כאחד מן הדברים ששוה פסח מצרים לפסח דורות^[57].

הזאה

בפסח מצרים נצטוו ליקח אגודת אזוב* ולטובלו בדם ולהזות ממנו על המשקוף ועל שתי המזוזות, שנאמר: ולקחתם אגדת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזת מן הדם אשר בסף^[58], ועל זה שנינו ג' מזבחות היו לאבותינו במצרים, המשקוף ושתי המזוזות^[59], ור' ישמעאל אומר ארבעה מזבחות היו, שאף הסף חשוב מזבח^[60], ויש מן האחרונים שכתבו שאינו חשוב מזבח ואינו אלא על דרך המליצה^[61], וכן שנינו שפסח מצרים לא היה בו מתן דמים למזבח^[62]. על מהותו ושיעורו של האגודת אזוב, ע"ע אגד*^[63], וע' אזוב.

האגודה אם מעכב

האזוב שצריך לאגדו, אם מעכב האיגוד, נחלקו בדבר: יש שכתבו שאינו מעכב^[64], לפי שלא נתפרש בכתוב שמעכב^[65]. ויש סוברים שמעכב^[66].

סדר ההזאה

הזאת הדם על המזוזות והמשקוף^[67], אינו מעכב איזה מהם מקדים, וכן שנינו שהכתוב אומר: ונתנו על שתי המזוזת ועל המשקוף^[68], שומע אני אם הקדים זה לזה לא יצא תלמוד לומר: והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזת^[69], הא אם הקדים זה לזה יצא^[70].

האימורים והחלבים

פסח מצרים שנינו שלא היו מקטירים את האימורים והחלבים על המזבח^[71]. ונחלקו ראשונים מה היו עושים איתם: יש שכתבו שהיו צולים ואוכלים אותם^[72], ויש שכתבו שהיו צולים אותם ושורפים אותם לשם גבוה^[73]. ויש מן האמוראים שנסתפקו היכן היו מקטירים אותם^[74].

בחיפזון

פסח מצרים נאכל בחפזון, שנאמר: ואכלתם אתו בחפזון^[75], והיינו בבהילות^[76], שימהרו לאוכלו לפני הגעת המשחית, שיפסח ד' על הפתח^[77]. ויש שפירשו שנצטוו לאכול אותו בחפזון כדרך היוצאים לדרך, ונכלל בזה הציווי הכתוב: וככה תאכלו אתו מתניכם חגרים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם^[78], דהיינו שאינו ציווי דוקא לאכול באופן זה, אלא לאכול כדרך היוצאים לדרך^[79]. ויש מן האחרונים שכתבו שנאכל דוקא עד חצות, שהוא שעת חיפזון דמצרים, שנחפזו למהר לשלחם בשעת מכת בכורות^[80].

שלא להותיר

בפסח מצרים נצטוו שלא להותיר מן הפסח עד הבוקר, ולשרוף הנותר, שנאמר: ולא תותירו ממנו עד בקר והנתר ממנו עד בקר באש תשרפו^[81], ונמנה בתוספתא כאחד מן הדברים ששוה פסח מצרים לפסח דורות^[82], על פרטי דיניו ע"ע אכילת-פסחים*^[83], וע' קרבן-פסח*.

איסור יציאה מהבית

בפסח מצרים היה טעון האוכלו לינה* במקום אכילתו^[84], שנאמר: ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר^[85]. ויש מן האחרונים שכתבו שאם יש לו כמה בתים זו לפנים מזו, ואכל והיזה בבית אחד, יכול ליכנס לבית אחר, ואינו עובר על איסור הכתוב, אמנם מצד אחר אינו יכול לצאת מהבית שהיזה עליו את הדם, לפי שצריך שמירה מהמשחית^[86].

עונש הנמנע

הנמנע מעשיית פסח מצרים, אינו ענוש כרת^[87], שלא נאמר כרת אלא בפסח דורות^[88], והנמנע מפסח מצרים ימות מעצמו שינגף על ידי המשחית^[89].

בלא מל עבדו ולא טבלה שפחתו

אדון שלא נימול עבד-כנעני* שלו - או שלא טבלה שפחה-כנענית* שלו^[90] - מעכבתו מלאכול פסח מצרים, שנאמר: וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו^[91]. אם אף בפסח דורות הדין כן, ע"ע קרבן-פסח*^[92].

אכילת חמץ

אכילת חמץ נאסר במצרים יום אחד^[93] - היינו יום י"ד וליל ט"ו^[94], או ליל ויום ט"ו^[95] - שנאמר: ולא יאכל חמץ^[96], וסמך לו: היום אתם יצאים^[97], ודורש סמוכים*, והיינו שלא יאכל חמץ היום^[98]. ויש מהתנאים שחולקים וסוברים שהיו אסורים כל שבעה^[99].

בל יראה

במצרים אם הוזהרו באיסור בל-יראה-ובל ימצא* נחלקו בדבר: יש סוברים שהוזהרו^[100]. ויש סוברים שלא הוזהרו^[101], שהכתוב: ולא יראה לך חמץ^[102], נאמר בפרשת: והיה כי יביאך ד' אלא ארץ הכנעני וגו'^[103].

הערות שוליים