כוחה של בושה: הבדלים בין גרסאות בדף

בושתו של אדם, ולו המושחת ביותר, בוקעת רקיעים.

"אמר רבי אלעזר: בא וראה כמה גדולה כוחה של בושה, שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו" (גיטין נז, א). בית המקדש נחרב בשל יחיד אשר בושתו הניעה אותו להיות "רודף" של כל ישראל ולמוסרם למלך רומי. נמצאנו למדים, כי בושה, אפילו בושתו של אדם מושחת כזה, בוקעת רקיעים, והיא היא שהחריבה את בית המקדש ושרפה את ההיכל.

אמרו חכמים: "כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים", ומנו אותו בין השלושה היורדים לגיהנם ואינם עולים.

עוד אמרו חכמים: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים". מקור הלימוד הוא ממעשה תמר, כלת יהודה, שבשעה שעמדו לשורפה על שזינתה, העדיפה להישרף, ולא להלבין את פני יהודה באומרה לו ממך אני הרה. לכן אמרה רק ברמז: "לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה", תוך שהיא מסתכנת, שאם יודה יהודה - תינצל, ואם לאו - תישרף.

ממה שנאמר: "היא מוצאת" (בראשית לח, כה), למדו חז"ל שכמעט כבר הציתו אותה, שהיתה קרובה לאש. ובכל זאת לא גילתה תמר שיהודה הוא הגורם בדבר ורק שלחה לו ברמז שהאיש אשר לו הפתילים והחותמת, לו היא הרה, והיתה מוכנה להישרף ובלבד שלא לבייש אותו.

יתר על כן: הרי יהודה בעצמו הוא שבא לחייב אותה ולדון אותה בשריפה, ולהטיל עליה ועל בית אביה אות קלון לדורות עולם. גם כל שאיפותיה וחזיונותיה שיצאו ממנה מלכים וגואלים - כמו שאמרו חכמים שהיתה מטפחת על כריסה ואומרת: מלכים אני מעוברת, גואלים אני מעוברת - היו עולים בתוהו. ובכל זאת ויתרה על חייה ועל כבודה ועל כל עתיד דורותיה, והפקירה את עצמה ואת עובריה לשריפה, ובלבד שלא להכסיף את פניו של יהודה.

הגמרא בכתובות (סז, ב) מספרת על מר עוקבא שבשכנותו היה דר עני. בכל יום רגיל היה מר עוקבא להשליך לו ארבעה זוזים בחור של ציר הדלת. העני מצאם ולא ידע מי הניחם. פעם אחת אמר העני בלבו: אארוב ואראה מי משליך לי את הכסף. אותו היום התאחר מר עוקבא בבית המדרש, וכשהלך לבית העני התלוותה אליו אשתו. כיון שהרגיש בהם העני, יצא ממחבואו כדי לראותם, אבל הם ברחו מפניו. במנוסתם ראו תנור. נכנסו שניהם לתוכו והתחבאו שם. אותו תנור היה לאחר שגרפו והוציאו מתוכו את הגחלים ועדיין חומו עמו. רגליו של מר עוקבא נכוו. אמרה לו אשתו: שים רגלך על רגלי ותינצל מכיון שרגלי לא נכוות. חלשה דעתו של מר עוקבא שרק בו שלט חום האש. ניחמה אותו אשתו ואמרה לו: זכותי גדולה מזכותך, היות ואני נמצאת בתוך הבית, עניים פוגשים אותי ואני מחלקת להם לחם ובשר ומיני מזונות הראויים לאכילה; ואילו אתה נותן להם מעות, והם צריכים לטרוח ולהכין לעצמם סעודה.

שואלת על כך הגמרא: מדוע מר עוקבא ואשתו מסרו נפשם וברחו לתנור? ומשיבה: "נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים". מר עוקבא ואשתו הפילו את עצמם לתוך תנור אש ובלבד שאותו העני לא יראה אותו ויגלה שהוא הוא הזורק לו כל יום את מטבעות הכסף ויתבייש בפניו.

כמו כן מצינו בבלעם, שאתונו מתה מיד אחרי שהוכיחה אותו, "שלא יאמרו זו שסילקה את בלעם בתוכחתה ולא יכול להשיב, שחס המקום על כבוד הבריות". בלעם היה, כידוע, אבי אבות הפחיתויות שבעולם, אף על פי כן כדי שלא יתבייש, המית הקב"ה את האתון. זאת, למרות שאילו היתה נשארת בחיים היה כאן קידוש השם גדול, שכן כל הרואה אותה היה אומר: "זוהי האתון שפקח ה' את פיה".