אנציקלופדיה תלמודית:שמיטת כספים: הבדלים בין גרסאות בדף

הגדרת ערך - המצוה להשמיט החובות בשנת השמיטה.

הערך שלפנינו עוסק במצות שמיטת כספים ופרטיה. על כתיבת פרוזבול*, שמועילה למניעת השמטת החובות, והאופן בו היא מועילה, ופרטי הדינים, ע"ע פרוזבול.

המצוה, מקורה וגדרה

מקורה

מצות שמיטת כספים נאמרה בכתוב: וזה דבר השמטה שמוט כל בעל מַשֵּׁה ידו אשר יַשֶּׁה ברעהו לא יגֹשׂ את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה' וכו' ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך^[1], שציוונו להשמיט כספים כלומר החובות כולם בשנת השמיטה^[2].

במנין המצוות

במנין-המצוות*, מנו הראשונים מוני המצוות בשמיטת כספים שתי מצוות, האחת מצות עשה להשמיט החוב - מהכתוב "שמוט כל בעל משה ידו וכו' ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך"^[3] - והשניה, מצות לא תעשה - מהכתוב "לא יגֹשׂ את רעהו ואת אחיו" - שלא לגבות חוב שעברה עליו השמיטה^[4]. ויש מן הגאונים מוני המצוות שלא מנו אלא את הלאו של "לא יגוש"^[5], וביארו אחרונים בדעתם, שהלאו כולל יותר, ואפילו לתבוע אסור, מה שאין כן העשה אינו אלא גביה, וסוברים אותם גאונים שכל מצוה שיש בה לאו ועשה מונים רק אחד מהם, הכולל יותר^[6].

גדר המצוה של שמיטת כספים

בגדר המצוה של שמיטת כספים, בדעת הסוברים שהחוב נשמט מאליו ב"אפקעתא דמלכא"^[7], יש שכתבו, שהמצוה אינה על האדם ככל שאר מצוות, אלא היא מצוה שכל החובות נשמטים בשביעית, ואמנם יש מצוה על האדם לומר משמט אני, אך אין ההשמטה תלויה באמירה, והרי זה כמו יציאת עבד בשש שנים, שיש מצוה על האדון לומר לו לצאת, ומכל מקום יוצא גם ללא האמירה, משום השנה השישית^[8], ולדעתם זה הטעם שאף מי שאינו מחויב במצוות, כגון חרש שוטה וקטן, שיש לו חוב אצל אחר, חובו נשמט^[9]. ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שאף לדעה זו, מצות שמיטת כספים היא מצוה על האדם, ככל מצות עשה, ולכן לדעתם חובם של הפטורים ממצוות אינו נשמט^[10].

בדעת הראשונים הסוברים שאין החוב פוקע מעצמו אלא על ידי אמירת המלוה משמט אני^[11], יש מן האחרונים שנראה מדבריהם שהיא מצוה שמוטלת על האדם, ככל מצות עשה, ולכן כתבו שלדעה זו יתומים קטנים אין החובות שחייבים להם נשמטים, שאינם מחויבים במצוה^[12]. ויש מן האחרונים שכתבו שאף לדעת הסוברים שהחוב פוקע על ידי המלוה, אין זו מצוה שחלה רק על האדם, אלא כל חוב שעברה עליו שמיטה חל עליו חובת השמטה, בכל שעה שתוכל לחול, וזה הטעם לדעתם שאף חוב שכלפי יתומים, ישנו בשמיטת כספים^[13], ואף על פי שיתומים קטנים אינם בני חיוב במצוות, שעל החוב חלה חובת השמטה, ואמנם בעודם קטנים אינם מחויבים להשמיט, אך לכשיגדילו יהיו מחויבים להשמיטו^[14]. וכעין זה יש שכתבו, שאמנם החוב אינו פוקע מאליו, אך באיסור "לא תגוש" שאוסר על המלוה לתבוע את החוב, מונח גם שאין כלל כח תביעה למלוה, וכמי שאינו בעל דין כלל, ולכן אף יתומים קטנים שאינם מחויבים באיסור, מכל מקום גם כלפיהם החוב אינו בר תביעה ואין בכוחם לתובעו^[15], וכתבו שזה הטעם שמועיל תנאי שלא ישמיטנו בשביעית^[16], כתנאי שבממון, ששורש דין שמיטת כספים הוא מחמת שנפקע מהחוב כח התביעה, ולכן חשוב כדבר שבממון שאפשר להתנות עליו^[17].

וכן מצינו שיש מן הראשונים סוברים שדין שמיטת כספים חשוב "איסור" ולא ממון^[18], ואף על פי שיוצא ממנו נפקא מינה לענין ממון אם לגבות מהלווה, כיון שבעיקרה זו שאלה של איסור אם נוהגת שמיטת כספים, חשוב איסור^[19], ולכן במקום של ספק אם שמיטת כספים נוהגת ומשמט או שאינה נוהגת ואינו משמט, לסוברים ששביעית בזמן הזה דרבנן^[20], פסקו להקל, ששביעית אינה נוהגת, ואינו משמט, שספק איסור דרבנן להקל^[21], ולסוברים ששביעית בזמן הזה מן התורה, פסקו להחמיר^[22]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שדין שמיטת כספים הוא דין שבממון, ולכן בספק אם החוב משמט, הולכים בו ככל ספק ממון, שמקילים בו לנתבע, ולכן משמט^[23].

אופן קיום המצוה של "שמוט"

באופן הקיום של "שמוט" נאמרו מספר אופנים: א) בדעת הראשונים הסוברים שהחוב נשמט מאליו ב"אפקעתא דמלכא"^[24], יש שכתבו שהמצוה היא שיניח חובו הפקר ולא יגבנו, ומתקיימת בשב ואל תעשה, ואפילו לא הפקיר בפירוש בפיו לא ביטל העשה, ומצד קיום העשה אינו חייב לומר דבר^[25].

ב) ויש מן הראשונים סוברים, וכן יש שכתבו בדעת ראשונים, שמצוה על המלוה להפקיר החוב באמירת משמט אני^[26], ולדעתם זהו ששנינו שהמחזיר חוב לחבירו בשביעית צריך שיאמר לו משמט אני^[27]. על כך שיש מהם סוברים שההשמטה תלויה באמירה, ויש סוברים שנעשית ממילא בצאת השביעית אף על פי שלא אמר, עי' להלן^[28].

ג) ויש שכתבו בדעת ראשונים, שמצוה על המלוה להסיח דעתו מהחוב ולמחול עליו, כאילו אינו חייב לו כלום, והיא מצוה על המלוה אף לאחר השביעית, ואף על פי שהחוב פוקע מעצמו באפקעתא דמלכא^[29]. על כך שלדעה זו התובע לאחר השביעית עובר בעשה, עי' להלן^[30].

זמן חיוב העשה

זמן חיוב העשה של "שמוט", יש מן הראשונים שכתבו שהוא אף לאחר השביעית, שלדעתם הפקעת החוב תלויה במלוה ואינה חלה ממילא, ולכן כל עוד לא הפקיע ואמר משמט אני, חלה עליו מצות עשה להפקיע החוב, ואף כופים עליו לקיימה כשאר כפיה על מצות עשה^[31]. וכן בדעת הראשונים הסוברים שהתובע חובו לאחר השביעית עובר בעשה של "שמוט"^[32], ואף על פי שלדעתם החוב פוקע מאליו בצאת השביעית^[33], יש שכתבו שלדעתם יש מצוה על המלוה למחול על החוב ולהסיח דעתו ממנו, ומצוה זו נמשכת אף אחר השביעית ואף שהחוב כבר פקע^[34].

ויש שכתבו בדעת ראשונים, שזמן קיום המצוה להפקיר החוב על ידי אמירת משמט אני, הוא בסוף השביעית, כל עוד החוב ברשותו טרם יופקע מאליו בצאת השביעית באפקעתא דמלכא, וכל שנסתיימה השמיטה ולא עשה כן, ופקע החוב מאליו, שוב אין עליו מצות עשה להפקיר, שמופקר ועומד הוא^[35], ולדעתם זהו שביארו ראשונים אותה ששנינו שהמחזיר חוב בשביעית על המלוה לומר לו משמט אני^[36], שמדובר ביום האחרון של השביעית^[37].

גדר האיסור "לא יגוש"

בגדר האיסור "לא יגוש", האוסר על המלוה לגבות החוב, בדעת הראשונים הסוברים שהאיסור אינו חל אלא אחר השביעית ולאחר שהחוב נשמט, אבל בשביעית עצמה מותר לגבות החוב^[38], יש מן האחרונים שכתבו שהוא איסור על המלוה לגבות חוב שנשמט בסוף השביעית, ואינו אלא בתולדה מהשמטת החוב והפקעת הממון^[39], ולדעה זו כל שהתנה המלוה עם הלווה שלא תשמטנו השביעית, שמועיל באופנים מסוימים^[40], אינו חשוב שהתנאי הוא לבטל האיסור, אלא כיון שנתבטלה ההשמטה נתבטל האיסור^[41].

ובדעת הראשונים הסוברים שאיסור "לא יגוש" חל כבר בתחילת השביעית, אף על פי שהשמטת החוב אינה אלא בסופה^[42], יש שכתבו שהאיסור עומד לעצמו, והיינו שהמצוה להשמיט שחלה בסוף השנה אינה משמיטה אלא את גוף ההלואה, ואילו האיסור משמט את כח התביעה של המלוה^[43], ומכל מקום מועיל תנאי שלא להשמיט ואינו תנאי לבטל האיסור, שכיון שהאיסור הוא דין שבממון לטובת הלוה, שמבטל את זכות התביעה של המלוה, שייך לעשות בו תנאי^[44]. ויש שכתבו בדעת ראשונים זו, שאמנם האיסור "לא יגוש" חל כבר מתחילת השמיטה, אך הוא חל רק על חוב שאמור להישמט בסופה, וממילא כאשר עשו תנאי שהחוב לא יישמט, אינו מתנגש עם האיסור, אלא כיון שנתבטלה חובת ההשמטה על החוב נתבטל ממנו האיסור^[45].

התובע חוב שעברה עליו שביעית

התובע חוב שעברה עליו שביעית, כתבו ראשונים שעבר על הלאו של "לא יגוש"^[46], ויש שכתבו שבעצם תביעת החוב, אף אם הלווה לא יפרענו, עובר על איסור^[47]. בדעת הסוברים שאין החוב פוקע מאליו אלא רק באמירת משמט אני^[48], יש שצידדו לומר שעובר על האיסור אף קודם שאמר משמט אני, והיינו אף קודם שנשמט החוב^[49].

אם ביטל עשה של "שמוט", נחלקו: א) יש מן הראשונים סוברים, וכן כתבו אחרונים בדעת גאונים וראשונים, שאינו חשוב שביטל העשה^[50], והטעם, יש שביארו שהוא משום שעל הלאו עובר כבר בעת התביעה אפילו עדיין לא גבה, ואילו את העשה אינו מבטל אלא במעשה הגביה בפועל^[51]. ויש שכתבו שלדעתם תכלית העשה של "שמוט" הוא שהחוב יאבד ולא ייגבה, ובצאת השביעית החוב אבד מעצמו, לסוברים כן^[52], וכיון שמתקיימת תכלית העשה שוב אינו חשוב שביטלו^[53]. ויש שכתבו, שלדעתם יש מצות עשה להשמיט החוב אלא שזמנה הוא בסוף השביעית, כל עוד החוב ברשותו, שלא יצאה השביעית ופוקע החוב מעצמו, ומשיצאה השביעית ופקע מאליו שוב אין עליו מצת עשה להפקיר אלא רק לאו שלא לתובעו^[54].

ב) ויש מן הראשונים סוברים שחשוב שביטל העשה של "שמוט"^[55], והטעם, יש שכתבו שלדעתם גדר מצות "שמוט" אינו רק לתכלית הפקעת החוב, אלא שמצווה המלוה למחול ולהסיח דעתו מהחוב כאילו אינו חייב לו כלום, ובמעשה התביעה מבטל עשה זה^[56].

ויש מן הראשונים שכתבו שהתובע עובר אף על עשה של "את הנכרי תגֹשׁ"^[57] ולא באחיך, שהוא לאו הבא מכלל עשה, שחשוב עשה^[58], ולדעתם זהו שאמרו בספרי שאת הנכרי תגוש היא מצות עשה^[59], היינו מצות עשה באחיך^[60]. ויש מן הראשונים שנראה בדעתם שאין עובר על "את הנכרי תגוש"^[61].

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת הסוברים שהשמטת החובות נעשית מאליה ומשום "אפקעתא דמלכא"^[62], שכיון שהחוב נשמט ואין מגיע לו כלום, התובע חובו לאחר השביעית עובר אף על "לא תגזול"^[63], ולכן לדעתם אם עבר וגבה צריך להחזיר לו וגובים מנכסיו ואף אם אחר כך מת, גובים מן היורשים כדין כל גזל^[64]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאינו עובר על גזל, ולדעת אותם ראשונים יכול המלוה, אחר שאמר ללווה "משמט אני", לכופו להחזיר החוב^[65].

הנמנע מלהלוות קודם השביעית

הנמנע מלהלוות קודם השביעית שמא יתאחר וישמט, עובר בשני לאוים, מהכתוב: השמר לך פן יהיה דבר וכו' קרבה שנת השבע וכו' וראה עינך באחיך האביון ולא תתן לו^[66], וכיון שיש בכתוב ב' לשונות של אזהרה, "השמר" ו"פן", הרי זה ב' לאוים^[67]. ואפילו נמנע מלהלוות כבר משנה ראשונה לשמיטה, עובר^[68]. ועובר אף במחשבה בלבד^[69]. וכתבו אחרונים בדעת ראשונים, שרק כאשר נמנע מלהלוות בגלל השביעית עובר בלאוים אלו, מפני שנראה כמורד בקונו, אך בנמנע בגלל סיבות אחרות, אינו עובר^[70]. ומכל מקום אין לוקים על לאו זה, משום שאין בו מעשה^[71]. על הראשונים הסוברים שעובר על לאו זה בכל אופן שנמנע מלהלוות לעני ואף לא בגלל השמיטה, ע"ע הלואה^[72].

בזמן הזה שאין שמיטת כספים נוהגת אלא מדרבנן, לסוברים כן^[73], כתבו ראשונים ואחרונים שמדרבנן אסור להימנע מלהלוות לצריך כן, מפני פחד השמטת השמיטה^[74].

כאשר המלוה אינו רוצה להלוות אלא בתנאי שלא תשמיטני בשביעית, שתנאו קיים^[75], והלווה אינו מסכים לכך, וממילא נמנע המלוה מלהלוות, כתבו ראשונים שאינו עובר בכך על האיסור להימנע מלהלוות^[76]. ויש מן האחרונים שכתבו שעובר על האיסור להימנע מלהלוות^[77]. על הסוברים שהמתנה על מנת שלא תשמטני שביעית, אף כשאינו נמנע מלהלוות, עובר על איסור, עי' להלן^[78].

גביה מגוי

גבית החובות מגוי לאחר השביעית, שנאמרה בכתוב "את הנכרי תגֹשׂ"^[79], יש מן הראשונים שכתבו שהיא מצות עשה לגבות מהגוי, וזהו שאמרו בספרי שהיא מצות עשה^[80]. על הסוברים שמצוה זו נאמרה בכל השנים ולאו דוקא אחר השמיטה, ע"ע בעל חוב^[81]. ויש מן הראשונים שכתבו שאינה מצות עשה לגבות מגוי, ואינה אלא לאו הבא מכלל עשה לענין גביה מישראל^[82].

בחוץ לארץ

שמיטת כספים, מן התורה נוהגת בין בארץ ובין בחוץ לארץ^[83], שנאמר: כי קרא שמטה לה'^[84], מכל מקום, שחובת הגוף היא^[85]. על הסוברים שבזמן הזה, אף על פי שבארץ נוהגת שמיטת כספים, בחוץ לארץ אינה נוהגת, עי' להלן^[86].

כמצות עשה שהזמן גרמא

מצות שמיטת כספים, יש מן האחרונים שכתבו שהיא מצות עשה שהזמן גרמא^[87]. על הטעם לדעתם שנשים חייבות בה, אף על פי שהזמן גרמא, עי' להלן^[88]. ויש שכתבו שנחלקו בכך ראשונים, שלסוברים שהחוב נשמט מאליו בשקיעת החמה של מוצאי שביעית^[89], הרי זו מצוה שהזמן גרמא, ואילו לסוברים שאין החוב נשמט מאליו אלא באמירת המלוה משמט אני, וכל עוד לא אמר כן, מחויב הלווה לפרוע החוב^[90], העשה של שמיטת כספים אינו חשוב שהזמן גרמא, שמצאת השביעית ואילך לעולם מחויב המלוה לקיים המצוה ולומר משמט אני^[91].

החייבים בה

מצות שמיטת כספים נוהגת בין באנשים ובין בנשים^[92]. ואף על פי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא^[93], וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות ממנה^[94], כתבו אחרונים שכיון שלצד מצות העשה יש מצות לא תעשה, הרי הן חייבות^[95], שאינה דומה למצות תפילין - ממנה למדו פטור נשים במצוות שהזמן גרמא^[96] - שיש בה רק עשה^[97]. על מחלוקת הראשונים ואחרונים בדעתם אם מצות עשה שהזמן גרמא שיש לצידה לאו, נשים חייבות בה, ע"ע מצות שהזמן גרמא. לסוברים שהתובע חוב מחבירו לאחר השביעית עובר גם בלאו הבא מכלל עשה "את הנכרי תגוש" שהוא עשה^[98], יש שכתבו שאשה מוזהרת בעשה זה אף על פי שהזמן גרמו, שאשה חייבת בלאו הבא מכלל עשה שהזמן גרמא^[99]. על הסוברים בדעת ראשונים שאינה מצות עשה שהזמן גרמא, ולכן נשים חייבות בו, עי' לעיל^[100].

ביובל

ביובל, אף על פי שנוהגת בו שמיטת קרקעות, אין שמיטת כספים נוהגת בו, ואמרו בתורת כהנים שהיה מקום לומר שהיובל משמט כספים מקל וחומר משמיטה, ומה שמיטה שאינה מוציאה עבדים משמטת כספים, יובל שמוציא עבדים אינו דין שישמט כספים, ודרשו מהכתוב "וזה דבר השמטה שמוט"^[101], שביעית משמטת כספים ואין היובל משמט כספים^[102]. בדעת הירושלמי, יש מן האחרונים סוברים שיובל משמט כספים^[103], ויש מן האחרונים שכתבו שאף לדעת הירושלמי אין היובל משמט כספים^[104].

ברכה

שמיטת כספים, כתבו ראשונים ואחרונים שאין מברכים עליה ברכת-המצוות*^[105]. בטעם הדבר, יש מן הראשונים שכתבו שהוא לפי שאין בה מעשה^[106], והיינו שעיקר מצות השמטת כספים הוא בלב, ואין מברכים על דברים שבלב^[107]. ויש שכתבו, שאף לסוברים שאין החובות נשמטים מאליהם אלא על ידי אמירת "משמט אני"^[108], מכל מקום אין מברכים, משום שמצוה זו אין די בה באמירה בלבד אלא תלויה אף בדעתו ובלבו של האדם שמוחל מחילה גמורה, וחששו חכמים שפעמים יאמר משמט אני ולבו בל עמו ולא ימחלנו בלב שלם, ולכן לא תיקנו ברכה^[109]. ויש שכתבו הטעם, לסוברים שהחובות נשמטים בשקיעת החמה של צאת השביעית^[110], אם כן אי אפשר לכוון ולצממם את הרגע של ההשמטה, ושמא יצא שמברך אחרי שהחוב נשמט, ולברך לפני כן אי אפשר משום שצריך שהברכה תהיה עובר לעשייתם^[111], ומה גם שיש לחוש שיפסיק בדברים בין הברכה למצוה, וכיון שאי אפשר לקיים ברכה כתיקונה לא תיקנו על זה ברכה^[112]. ויש שכתבו הטעם, לפי שהמצוה אינה תלויה רק במלוה אלא אף ביד הלווה^[113], וביארו, שכיון שהמלוה צריך להשמיט את החוב זמן מה קודם צאת השביעית, לסוברים כן^[114], יש לחוש שמא הלווה יבוא ויפרע החוב קודם שהמלוה ישמט, ולכן חשוב שהמצוה תלויה בדעת הלווה, ולא תיקנו בה ברכה^[115].

שמיטה לכל העולם

שבע השנים שבסופן החוב נשמט, אינן נמנות לכל חוב בפני עצמו משעת ההלואה, אלא הן לפי שבע שני השמיטה של כל העולם^[116], וכן דרשו בספרי: מקץ שבע שנים תעשה שמטה^[117], יכול שבע שנים לכל אחד ואחד - היינו שבע שנים מזמן ההלואה - תלמוד לומר שבע שנים תעשה שמיטה, לגזירה שוה, מה ז' שנים האמורות בשמיטה ז' שנים לכל העולם, אף ז' שנים האמורות במלוה ז' שנים לכל העולם^[118], ולדעת ר' יוסי הגלילי למדו כן מהכתוב "קרבה שנת השבע שנת השמטה"^[119], אם ז' שנים לכל אחד ואחד, היאך היא קרבה, אמור מעתה שבע שנים לכל העולם^[120].

ההשמטה

אופן השמטת החובות

אופן השמטת החובות, כתבו ראשונים ואחרונים שהם אובדים מאליהם, והיינו שההשמטה היא "אפקעתא-דמלכא*"^[121]. ולדעה זו, יש שכתבו שאין על המלוה חיוב לומר "משמט אני" בשביל השמטת החוב, ורק כשבא הלווה להחזיר אחר השביעית צריך המלוה לומר לו ששימט החוב ונפטר ממנו^[122].

ויש מן הראשונים סוברים שאין החוב נשמט עד שיאמר המלוה משמט אני, ולכן חוב שעבר עליו השביעית אינו רשאי הלווה לעכבו אלא על פי המלוה, שכל זמן שלא השמיטו המלוה חייב לפרוע, ויזמין הלווה את המלוה לדין ובית דין יכפוהו לומר משמט אני כשאר כפיה על המצוות^[123], ואחרי שאמר המלוה משמט אני החוב מחול^[124], ולדעתם זהו ששנינו שהמחזיר לחבירו חוב בשביעית צריך שיאמר משמט אני^[125], והיינו שלולא האמירה אין החוב נשמט^[126]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעתם שאמנם אין החוב נשמט אלא על ידי אמירת משמט אני, אך לאחר אמירתו החוב נמחל על ידי אפקעתא דמלכא^[127], ולכן כשאין שמיטה נוהגת מן התורה, נצטרכו חכמים לתקן שהחוב יושמט, ואין די באמירת המלוה "משמט אני" להשמיט החוב^[128].

ויש מן הראשונים שמחלקים, שכאשר שמיטת כספים נוהגת מן התורה, החוב פוקע מאליו באפקעתא דמלכא, אבל כאשר אינה נוהגת אלא מדרבנן^[129], אין החוב פוקע אלא באמירת המלוה "משמט אני" וכל עוד לא אמר כן, צריך הלווה להחזיר החוב^[130]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים להיפך, שכאשר שמיטת כספים היא מן התורה, החוב אינו פוקע אלא באמירת המלוה משמט אני, אבל כאשר השמיטה היא מדרבנן, החוב פוקע מאליו, שכך היא תקנת חכמים, ומכח הפקר-בית-דין* הפקר^[131].

ויש מן האחרונים שתלה הדבר במחלוקת אמוראים שנחלקו בתקנת חכמים ששביעית משמטת אף בזמן הזה, אף על פי שמן התורה אינה משמטת, שלדעת אביי יכלו לתקן משום שהוא בשב ואל תעשה^[132], ואף על פי שצריך לומר "משמט אני", משום שהחוב פוקע מאליו, ולכן חשוב שב ואל תעשה, ואילו לדעת רבא שהתקנה היא משום שהפקר-בית-דין* הפקר, החוב אינו פוקע מאליו אלא באמירת המלוה "משמט אני" והרי זה קום ועשה, ולכן נצרך לטעם של הפקר בית דין הפקר^[133].

גדר השמטת החוב

גדר השמטת החוב, לסוברים שההשמטה היא אפקעתא דמלכא^[134], יש מן האחרונים שכתבו שהחוב נחלט לגמרי ואין מגיע למלוה כלום, ולכן לדעתם אם גבה חובו עובר על גזל^[135]. ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, ששמיטת כספים אינה כמחילה ולא פקע החוב לגמרי, שעצם החוב עדיין קיים כבתחילה, והממון עדיין שייך למלוה, אלא שמדין השמיטה אין המלוה יכול לתובעו ואין הלוה צריך לפרעו, ולדעתם זהו שכתבו ראשונים בדעת רבה, שכאשר הלווה בא לפרוע החוב לאחר השביעית ואמר לו המלוה משמט אני, שיכול המלוה לחזור בו ולכופו הלווה לומר "אף על פי כן" ולהחזיר החוב^[136], שכיון שנתקיימה המצוה בכך שאמר משמט אני - שכל עוד לא בא הלווה מעצמו לשלם, אלא המלוה תובעו, יש כאן עשה ולאו של שמיטת כספים^[137] - וממונו ביד הלווה, שוב אין כאן איסור, ואינה אלא כפיה לפרעון החוב דרך מתנה, ולכן אינו עובר לא על גזל ולא על לא תחמוד^[138].

לסוברים שהחוב אינו נשמט מאליו אלא על ידי המלוה ואמירתו משמט אני^[139], יש מן האחרונים שכתבו שיש חיוב ממוני של המלוה כלפי המלוה למחול על החוב ולשמט אותו, וזה הטעם לדעתם לאותה שכתבו ראשונים שהלווה מזמין המלוה לבית דין כדי שיכפוהו לשמט^[140], והיינו שאינה רק כפיה על מצות עשה, אלא יש זכות ממונית ללוה על המלוה, ולכן הוא נעשה תובע על כך^[141].

זמן ההפקעה

אין השביעית משמטת שמיטת כספים אלא בסופה, שנאמר: מקץ שבע שנים תעשה שמטה^[142], בסופה תעשה שמיטה^[143], שהקץ שבכתוב ייאמר על אחרית הדבר^[144], והכרח שהכתוב מדבר בשמיטת כספים, שהרי שמיטת הקרקע היא מתחילת השביעית^[145]. ובספרי למדו בגזרה שוה שלשון "מקץ" משמעותו "סוף", מהכתוב: מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסֻכות^[146], והיינו שהיה מקום לומר ששביעית תשמט את החובות כבר מתחילתה, במשך כל השנה, שהיא הקץ של שבע שנים, ולומדים מהקהל ששם אי אפשר לפרש שהכוונה לכל השנה שהרי כתוב "במועד חג הסוכות" ועל כרחך הכוונה לסוף השנה^[147].

ובשקיעת החמה בליל ראש השנה של מוצאי שביעית, אבד החוב^[148].

האיסור לגבות החוב

האיסור לגבות החוב, כתבו ראשונים ואחרונים שאינו חל אלא לאחר שנשמט החוב במוצאי השביעית, אבל במשך כל השביעית יכול לתבוע את החוב^[149]. על כך שלדעה זו כותבים פרוזבול* - למניעת השמטת החובות - בערב ראש השנה של מוצאי שביעית, ע"ע פרוזובול.

ויש מן הראשונים סוברים שאמנם החוב משמט בסוף השנה השביעית, אולם כבר מתחילת השביעית אינו יכול לגבות החוב, וחל עליו איסור "לא יגוש", שהרי נאמר: לא יגֹש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה'^[150], והיינו שמיד שנכנסה השמיטה אסור לתבוע החוב, אבל אם יפרע הלווה מעצמו בתוך השנה השביעית, אין צריך לומר לו משמט אני^[151], וכן כתבו אחרונים להלכה שלכתחלה יש לחוש לדעה זו^[152]. וכתבו שלדעה זו הלאו של לא יגוש מתחיל כבר מתחילת השביעית ונמשך אף לאחריה, ולאחר השביעית מצטרף אליו העשה להשמיט, וההשמטה של התורה, ולכן בשביעית החוב עדיין חשוב שלו, ושיעבוד הלווה לא פקע, ואם עבר המלוה וגבה אינו חשוב גזלן, ואם הלווה אינו מחזיר הרי הוא גוזלו בשב ואל תעשה^[153], וכן יש מן האחרונים שכתבו בדעה זו שבשנה השביעית חייב הלווה להחזיר החוב כדי לצאת ידי שמים^[154].

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים, שחובות שנוצרו קודם השביעית, מיד בתחילת השביעית אסור לגבותם ואין בית דין נזקקים להם, אבל חובות שנוצרו בשביעית עצמה, אין איסור לגבותם בשביעית אלא בסופה^[155]. ויש מן האחרונים שכתבו שהירא והחרד יחמיר כדעה זו^[156]. ובביאור דעה זו כתבו אחרונים שכשם שמצות שמיטת הכספים שבסוף השנה היא ברגע צאת היום האחרון של השביעית, כך שמיטת הכספים שבתחילת השנה חלה ברגע כניסת היום הראשון של השביעית, וכן משמעות הכתוב "כי קרא שמטה לה'", בשעה שקרא שמיטה שהוא זמן מקרא קודש כל כניסת היום, אבל רגע אחר כך כבר עבר זמנה, ולכן המלוה חבירו בשנה השביעית עצמה שוב אין עליו איסור לגבות^[157], והיינו ששמיטת סוף השנה משמטת את עצם החוב, ואילו שמיטת תחילת השנה משמטת את כח הנגישה של המלוה, ודוקא בחוב שקדם לשביעית, אבל בחוב שנוצר בשביעית עצמה, לא חלה עליו השמיטה הראשונה של כח הנגישה ושוב אין עליו איסור של לא יגוש^[158]. ולדעה זו כתבו אחרונים, שאם הלוה קודם השביעית והתנה שלא יהיה זמן הפרעון עד רגע אחר צאת הכוכבים של כניסת השביעית, כיון שבשעת כניסת היום לא חל עליו איסור לא יגוש, יכול לתבוע חובו אפילו בשביעית, וכך היה תנאי מנהג המדינה שכל חוב שלא נפרע עד ערב ראש השנה של שביעית לא יהיה זמנו לפרוע עד אחר ראש השנה וממילא לא שמטתו כניסת השביעית^[159].

בזמן הזה

בזמן הזה: אם נוהגת מן התורה

שמיטת כספים, אם נוהגת בזמן הזה מן התורה, נחלקו תנאים: א) לדעת חכמים שמיטת כספים אף בזמן הזה נוהגת מן התורה^[160], וכן בדעת רבא שאמר שהלל תיקן פרוזבול משום בית דין הפקר^[161], כתבו ראשונים שאפשר שהלל סובר ששמיטת כספים אף בזמן הזה מן התורה^[162].

ב) ולדעת רבי יוסי ורבי, וכן אמר אביי בדעת הלל שתיקן פרוזבול, ששמיטת כספים אינה נוהגת בזמן הזה אלא מדרבנן^[163].

הטעם שאינה מן התורה

בטעם הדין ששמיטת כספים אינה מן התורה, ובמקורו, מצינו כמה אופנים: א) דעת רבי יוסי בירושלמי, וכן יש מן הראשונים שכתבו בדעת רבי בבריתא בבבלי, שהוא משום שהוקשה שמיטת כספים לשמיטת קרקעות, בכתוב: וזה דבר השמטה שמוט^[164], בשתי שמיטות הכתוב מדבר, שמיטת קרקע ושמיטת כספים, ובזמן ששמיטת קרקעות נוהגת בארץ מן התורה, שמיטת כספים נוהגת בין בארץ ובין בחוץ לארץ מן התורה, ובזמן ששמיטת קרקעות אינה נוהגת בארץ אלא מדבריהם - כגון בזמן הזה שבטלה קדושת הארץ^[165] - אין שמיטת כספים נוהגת בין בארץ ובין בחוץ לארץ אלא מדבריהם^[166], ואף על פי ששמיטת כספים חובת הגוף היא ואינה תלויה בארץ, לומדים בהיקש שאינה נוהגת אלא כששמיטה נוהגת^[167].

ב) ולדעת רבי בירושלמי, הוא משום שהוקשה שמיטת כספים ליובל* בכתוב: וזה דבר השמטה שמוט, שני שמיטים, בשעה שהיובל נוהג השמיטה נוהגת דבר תורה, פסקו היובלות נוהגת שמיטה מדבריהם^[168], וכן אותה ששנינו בדעת רבי בברייתא בבבלי, שבכתוב "וזה דבר השמטה שמוט" הוקשה שמיטת כספים לשמיטת קרקעות, ובזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים^[169], יש מן הראשונים שכתבו ששמיטת קרקע הכוונה ליובל, שהשדות חוזרות בו לבעליהם^[170]. וכן בדעת הלל שתיקן פרוזבול*, ואמר אביי שהוא משום שסובר ששביעית בזמן הזה אינה מן התורה^[171], כתבו ראשונים שהוא משום שבזמן הלל לא נהג היובל וכיון שכן לא נהגו שמיטים מן התורה^[172]. ודומה שמיטת כספים ליובל, שבשמיטת כספים המעות נשמטות לגמרי וכן ביובל הקרקע חוזרת ביובל ונשמט לגמרי ממי שהיא תחת ידו^[173].

ההלכה

להלכה, יש מן הראשונים והאחרונים שפסקו שאין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג^[174]. ויש מן הראשונים והאחרונים שפסקו שהיא נוהגת בזמן הזה מן התורה^[175].

בזמן הזה: אם נוהג מדרבנן

בזמן הזה, בדעת התנאים הסוברים שאין שמיטת כספים נוהגת מן התורה^[176], אמר אביי שמכל מקום נוהגת מדרבנן, שתקנו חכמים זכר לשביעית^[177], שלא תשתכח תורת שביעית^[178], ואף על פי שמן התורה אינה נוהגת, יש כח ביד חכמים לעקר דבר מן התורה בשב ולא תעשה^[179], או מטעם הפקר בית דין הפקר^[180]. וכן כתבו ראשונים ואחרונים להלכה, שנוהגת בזמן הזה מדרבנן^[181], ואף על פי שאין יובל מדבריהם, והשמיטה הוקשה ליובל, מכל מקום יש שמיטה מדבריהם^[182]. לדעה זו נוהגת בזמן הזה אף בחוץ לארץ^[183], ואפילו במקומות המרוחקים מארץ ישראל^[184]. וכתבו ראשונים שכל דיין שלא ידון בשמיטת כספים בזמן הזה אינו ירא שמים וגוזל את העניים^[185].

ויש מן הראשונים שכתבו שאינה נוהגת כלל בזמן הזה^[186], שכיון שהוקשה השמיטה ליובל, אף בדרבנן מוקשים זה לזה, וכיון שבזמן הזה אין היובל נוהג אפילו מדבריהם, לסוברים כן^[187], אף שמיטת כספים אינה נוהגת^[188], והאמוראים שמצאנו שנהגו שמיטת כספים, לא נהגו בה אלא ממידת חסידות האמוראים נהגו בה^[189], וכן אותה שאמר אביי שנוהגת מדרבנן זכר לשביעית, אינו אלא בזמן שיובל נוהג מדבריהם^[190].

ויש מן הראשונים שחילקו, שבארץ נוהגת בזמן הזה מדבריהם, ואילו בחוץ לארץ אינה נוהגת כלל^[191], ומהם שכתבו הטעם, שכיון ששמיטת כספים בזמן הזה היא תקנת חכמים זכר לשביעית^[192], לא תיקנו כן אלא בארצות שקרובות לארץ ישראל, כגון בבל ומצרים^[193].

ויש מן הראשונים סוברים ששמיטה אינה נוהגת כלל בזמן הזה, לא בארץ ולא בחוץ לארץ, אלא שממידת חסידות היתה נוהגת בארץ ישראל ובמקומות הסמוכים לה כל עוד נמשכה שם קביעות הישיבות, אבל אחר זמן זה, שוב אינה נוהגת כלל^[194].

המנהג שלא להשמיט

נהגו בכמה מדינות בחוץ לארץ שלא להשמיט כספים בזמן הזה^[195]. בטעם המנהג, מצינו באחרונים כמה אופנים: יש שכתבו שסמכו על הסוברים שאין שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה^[196], אלא שיש מן הראשונים שצווחו לבטל המנהג^[197], ומכל מקום כתבו אותם ראשונים טעם להניחם במנהגם, שכיון שפשט המנהג שלא להשמיט והוא ידוע לכולם, הרי זה כאילו התנה שלא תשמט שביעית^[198]. ויש שכתבו, שכיון שהמנהג לכתוב בשטרות אחריות נכסים, ושטר שיש בו אחריות נכסים חשוב כגבוי, לסוברים כן^[199], ממילא אינו משמט^[200]. ויש שכתבו שכיון שרוב החובות הם בשטר, וכותבים בשטר שחייב לפרוע בקבלת חרם ושבועה, וכל זמן שלא פרע צריך לקיים שבועתו, ולא גרע קבלת השבועה מתנאי שלא תשמטני שביעית, שמועיל^[201]. ויש שכתבו שכתוב בשטרות "הן בדיני ישראל הן בדיני האומות, ועוד שכתוב בהם שיש לו ד' אמות בחצרו, והרי הקרקע כמשכון, ואין השמטה בחוב שעל המשכון, לסוברים כן^[202], ויש שכתבו שסומכים על יפוי הלשונות שכותבים בשטרות, שדעתם לפרשם כאילו אמר שלא תשמטני שביעית או שהמעות ניתנו בתורת פקדון^[203]. ויש שכתבו שכיון שכל מלוה נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד ואין צריך שבועה על כך, לסוברים כן^[204], אם כן כל לווה ודאי לא נוח לו להגיע לבית דין לחינם, והמלוה סומך על כך ולא כותב פרוזבול^[205]. ויש שכתבו, שכיון שרוח חכמים נוחה במחזיר חוב בשביעית^[206], דעתם של ישראל לעשות נחת רוח לחכמים, וכן כדי שלא יעברו על הלאו של "פן יהיה דבר עם לבבך בליעל"^[207]. ויש שכתבו, שכיון שיש סוברים ששמיטה אינה נוהגת בזמן הזה ואפילו מדרבנן^[208], הולכים לקולא כלפי המלוה, כיון שלגביו זהו ספק איסור דרבנן, ואין הולכים לקולא כלפי הלווה, כיון שלגביו זהו ספק איסור גזל דאוריתא^[209]. ויש שכתבו, שיש לחוש שאם תתקיים התקנה של זכר לשביעית, יבואו לעבור על איסור תורה ויימנעו מלהלוות^[210].

וכתבו אחרונים שדוקא כשנתברר שהוקבע המנהג על פי ותיקין^[211], וכשהוא קבוע בעיר וידוע^[212]. ומן הסתם יש להחזיק כל המקומות שנוהגים בהם שמיטה, עד שיתברר שהוא מן המקומות שנהגו בהם שלא להשמיט^[213]. ואין לכפות את הלווה לפרוע במקום שאין מנהג קבוע^[214].

ובעיר חדשה שאין בה מנהג, כתבו אחרונים שיש לנהוג שמיטת כספים, ששב ואל תעשה עדיף^[215].

וכתבו אחרונים שאפילו במקום שנהגו שלא להשמיט, והלווה רוצה לפטור עצמו בטענת השמטה, נכון לעשות פשרה ביניהם^[216].

וכתבו אחרונים, שלענין המנהג לשמט או שלא לשמט, הולכים אחר מקום ההלואה, שאם נהגו שם לשמט, צריך להשמיט החוב ואף על פי שהלך למקום שאין נוהגים בו להשמיט, וכן להיפך^[217].

וכתבו אחרונים שיש לנהוג שמיטת כספים בכל מקום^[218], ובפרט שיש לחוש לדעת הסוברים שנוהגת מן התורה^[219], והירא והחרד לדבר ד' יחוש לדבריו^[220], וקולא גדולה היא לעבור על דברי חכמים שיש בה מיתה בידי שמים וישכנו נחש^[221], ועוד שאפשר לתקן בקל על ידי פרוזבול ולא יבוא לידי הפסד^[222].

החובות הנשמטים

הכלל

השביעית משמטת את המלוה^[223], וכתבו אחרונים שהיינו דוקא דבר שאינו חוזר בעינו לבעלים וזוקף עליו ואומר כך וכך אתה חייב לי, ולדעתם זה הטעם שגזילה ופקדון אינם נשמטים^[224], שחוזרים בעינם ואינו זוקף עליו במלוה^[225]. וכן מתנה על מנת להחזיר, או שנותן לו בתורת שאלה, אין השביעית משמטת^[226].

ואף הלואת שוה כסף, כגון מיני פירות ואוכלים, כתבו אחרונים שנשמטת בשביעית, שאינה חוזרת בעינה והיא כמו הלואת כסף^[227].

חוב שאינו דרך הלואה

חוב שאינו דרך הלואה, כתבו ראשונים ואחרונים שאינו משמט^[228], ולדעתם זהו ששנינו שלדעת חכמים - וכן הלכה^[229] - הקפת החנות אינה משמטת^[230], שאינה חוב שנוצר בדרך של הלואה^[231], וכן לדעתם תוספת כתובה שאינה משמטת, הוא משום שאינה דרך הלואה^[232], וכן דמי מכר אינם נשמטים, שאינם בדרך של הלואה^[233], וכן אמר רב יהודא אמר רב בירושלמי, בטעם ששנינו בסתם משנה שהאונס והמפתה והמוציא שם רע שאינם משמטים, שהוא כדעת ר' מאיר שבמלוה הדבר תלוי^[234]. וכתבו ראשונים ואחרונים הטעם, שהוא מגזירת הכתוב, שנאמר "שמוט כל בעל משה ידו"^[235].

ויש מן האחרונים שכתבו שכל החייב ממון לחברו, בין שהתחייב לו בדרך הלואה בין בדמי דבר שמכר לו, הרי הוא משמט^[236], ובטעם לדעתם שהקפת החנות ושכר שכיר והאונס והמפתה והמוציא שם רע אינם משמטים, עי' להלן.

ויש מן האחרונים שכתבו שהוא מחלוקת תנאים, ולדעת חכמים במשנה, שהקפת החנות ושכר שכיר אינו משמט^[237], הרי שאין משמט אלא חוב שהוא בדרך של הלואה, וכן אמר רב יהודא אמר רב בירושלמי בדעת ר' מאיר^[238], ואילו לדעת ר' יוסי במשנה שמלאכה שפוסקת בשביעית משמטת אף בשכר שכיר^[239], אף חוב שאינו בדרך של הלואה, משמט^[240].

הקפת החנות

הקפת החנות - היינו מה שדרך בני אדם להתקשר עם בעלי החנויות שיקח ממנו צרכיו עד שיתקבץ אצלו סכום וישלם לו^[241] - לדעת חכמים כל עוד שלא זקפה עליו במלוה^[242], אינה משמטת, ולדעת ר' יהודה הראשון הראשון משמט^[243], היינו שאם לקח באמנה פעם ראשונה מן החנות וחזר ולקח פעם שניה, הראשונה נעשית מלוה ומשמטת ולא השניה, וכן לעולם, האחרונה שלוקח אין שביעית משמטתה וכל הקודמות לה שביעית משמטתן, הואיל והיה ראוי שיתן לו מעות הראשונה קודם שיקח השניה בהקפה ולא נתן, נעשית הראשונה המלוה^[244]. ודעת ר' יהודה בתוספתא היא שהקפת החנות משמטת^[245], וכתבו אחרונים שהיינו אפילו ההקפה האחרונה, וכתבו שאותה שאמר ר' יהודה במשנה שהאחרונה אינה משמטת, לדברי חכמים אמרה^[246]. והלכה כחכמים^[247].

בטעם שהקפת החנות אינה משמטת, יש מן הראשונים ואחרונים סוברים שהוא לפי שאינה בדרך של הלואה, שלדעתם אין השביעית משמטת אלא חוב שהוא בדרך של הלואה^[248], וביארו אחרונים, שכן דרך החנונים שנותנים סחורתם לקונה מעט מעט ומקבלים דמיהם לאחר שנתקבץ סכום מסוים, והרי זה כמי שלא נגמר עדיין המקח, ודומה למושך את החפץ ולא הספיק לתת דמיו, שאין נתינת הדמים שלאחר מכן נחשבת פריעת חוב אלא תשלומי דמי מכר^[249].

ויש מן האחרונים שכתבו בטעם שהקפת חנות אינה משמטת - לשיטתם שאף חוב שאינו בדרך של הלואה משמט^[250] - לפי שהדרך להקיף שנה או שנתיים ולבסוף נוטל חובו ואין דרך לנוגשו - בתוך הזמן^[251] - והרי זה כמלוה את חברו עד אחר השביעית, שאין השביעית משמטתו, לסוברים כן^[252], אבל המוכר חפץ לחברו ולא קבע לו זמן לפרעו אחר השביעית, מיד כשמכר לו הרי זה כאילו הלוהו, ושביעית משמטתו, ולדעתם זה הטעם לאותה שכתבו ראשונים להלכה שהשוחט את הפרה וחילקה על דעת שהיום ראש השנה של מוצאי שביעית, ונתעבר אלול ונמצא אותו היום סוף שביעית, שאבדו הדמים, שעברה שביעית על החוב^[253], שכיון שלא קבע זמן לפרעון, הרי זה מלוה ומשמט^[254]. ובדעה זו יש שכתבו, שהוא הדין כאשר דרך החנונים להקיף חודש או חודשיים ואינם נוגשים בתוך הזמן הזה, אין שביעית הבאה בתוך זמן זה משמטת, אבל הבאה אחרי זמן זה, משמטת^[255], וכל המוכר דבר לחברו בהקפה הרי זה כאילו הלוהו ושביעית משמטתו, אלא אם כן קבע זמן פרעון לאחר השביעית, שאז אינו משמט^[256].

ויש שכתבו בטעם שהקפת חנות אינה משמטת, שהוא מקיף לו מעט מעט שישלם לו וכל יום הוא זמנו, ואינו בכלל הלואה ואין בזה בכלל "משה ידו"^[257].

זקף עליו במלוה

הקפת החנות שזקפה עליו במלוה, משמטת^[258]. ואפילו לא העמידו בדין, מועילה זקיפה להחשב כהלואה^[259]. ואם זקף במלוה רק מקצת החוב, אינו משמט כולו אלא רק מה שזקף^[260].

בגדר זקפה במלוה, נחלקו ראשונים ואחרונים: יש סוברים שהוא משעה שקבע לו זמן לפרעו^[261], וכתבו אחרונים שהוא דוקא כשקיבל עליו הקונה לפרוע באותו זמן^[262], וכתבו בדעתם, שאם קביעת זמן הפרעון היתה אחר המכירה, צריך את הסכמת הקונה, ואם אינו מסכים, שוב אינו חשוב זקיפה במלוה, ואינו משמט, אבל אם קביעת זמן הפרעון היתה בשעת המכירה, ודאי על כן קנה ואין צריך הסכמתו המפורשת^[263]. ודוקא כשהזמן שנקבע הוא קודם שביעית, אבל אם הוא אחר שביעית, אין שביעית משמטתו^[264]. וכתבו אחרונים שאפילו קבע לו זמן בעל פה בלי שום כתיבה, מועיל ונחשב זקיפה במלוה^[265].

נתן הלוקח למוכר שטר המחאה (צ'יק) על חוב של הקפת החנות, כתבו אחרונים שחשוב זקיפה במלוה, ומשמט^[266], ויש שכתבו שדוקא כאשר תאריך הפרעון מאוחר מתאריך הנתינה (צ'יק דחוי), שאז כיון שקבע לפרעון חשוב זקיפה במלוה, ואם לא פדה את הצ'יק בבנק ועברה עליו שביעית, הרי זה משמט, ושוב אסור לפדותו, אבל אם תאריך הפרעון אינו מאוחר מיום הנתינה, אינו חשוב זקיפה במלוה, שהרי אינו קובע זמן לפרעון, אלא נותנו לראיה בידו כהרשאה והוראה לבנק ליתן לפקודתו מהכסף שבחשבונו^[267].

ויש סוברים שזקיפה במלוה היינו כשכתב המוכר שטר חוב על הדמים^[268].

ויש סוברים זקיפה במלוה היינו מיד כשכתב בחשבונות כל החשבון ביחד^[269], שהסיכום נעשה לשם תשלום^[270], וסיכום זה נעשה יחד עם הקונה^[271], ואפילו לא קבע לו זמן לתשלום^[272]. ויש שכתבו שלאו דוקא כשכתב את החשבון, אלא אפילו אמרו בעל פה^[273]. וכתבו אחרונים שדוקא כאשר הזכיר סכום במעות, ואפילו עשה סיכום של סכום המידה או המשקל של הסחורה סכומה כך וכך במעות, אבל אם לא הזכיר מעות כלל, רק סכום מידה ומשקל אינו משמט, אלא אם כן קבע לו זמן לפרעון^[274].

העמידו לדין על חוב הקפת החנות ופסקו לו בית דין שחייב לשלם לו, כתבו אחרונים שהרי זה כאילו זקפו עליו במלוה ומשמט^[275], ויש שצידדו לומר שזהו דוקא שהפסק דין היה יותר מל' יום קודם סוף שנת השמיטה, שאם לא כן נמצא שזמן השמטת החוב שבסוף השמיטה מגיע בתוך ל' יום ובאותו הזמן אינו חשוב "נגוש", שהרי בית דין נתנו ל' יום, ואינו משמט^[276], וכן דוקא כשלא כתבו את פסק הדין, אבל כתבו את פסק הדין, אינו משמט^[277].

לקח בהקפה רק פעם אחת

לקח בהקפה רק פעם אחת, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שמשמט כשאר כל חוב, ואינו בכלל הקפת החנות שאינה משמטת - לסוברים כן וכן הלכה^[278] - אלא שלקח בהקפה מאותו מוכר כמה פעמים^[279], ולדעתם זהו שכתבו ראשונים להלכה שהשוחט את הפרה וחילקה על דעת שהיום ראש השנה של מוצאי שביעית, ונתעבר אלול ונמצא אותו היום סוף שביעית, שאבדו הדמים, שעברה שביעית על החוב^[280], שלא לקח בהקפה אלא פעם אחת, על דעת לשלם לו קודם שיקח פעם נוספת^[281]. ויש מן הראשונים שנראה בדעתם שאף הקפה חד פעמית חשובה הקפת החנות ואינה משמטת^[282].

כשלא היה יכול לפרעו מיד

הלוקח בהקפה משום שלא יכול היה לשלם במעות בזמן המכירה, כגון שלקח ביום טוב שמשום איסורי יום טוב לא היה יכול לשלם אז במעות ולכן לקח בהקפה, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאינו בכלל הקפת החנות שאינה משמטת^[283], ולדעתם זהו שכתבו ראשונים להלכה שהשוחט את הפרה וחילקה על דעת שהיום ראש השנה של מוצאי שביעית, ונתעבר אלול ונמצא אותו היום סוף שביעית, שאבדו הדמים, שעברה שביעית על החוב^[284], שכיון שלקח בהקפה בגלל שהוא יום טוב, ואילו לא היה יום טוב היה פורעו מיד, חשוב כאילו זקפה במלוה עד שיגיע עת שיכול לתובעו, ומשמט^[285]. ויש מן הראשונים שנראה בדעתם שאף הקפה בזמן שלא היה יכול לשלם במעות, חשובה הקפת החנות ואינה משמטת^[286].

כאשר אינו חנוני שדרכו להקיף

כאשר המוכר אינו חנוני שדרכו למכור בהקפה, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שאין הקפתו בכלל הקפת החנות שאינה משמטת, שכיון שאין דרכו להקיף הרי זה מלוה, ולדעתם זהו שכתבו ראשונים שהשוחט את הפרה וחילקה על דעת שהיום ראש השנה של מוצאי שביעית, ונתעבר אלול ונמצא אותו היום סוף שביעית, שאבדו הדמים, שעברה שביעית על החוב^[287], שהשוחט אינו חנוני שדרכו להקיף, והרי זה כעין מלוה, ומשמט^[288]. ויש מן הראשונים שנראה בדעתם שכל הקפה ואפילו אין דרכו להקיף, חשובה הקפת החנות ואינה משמטת^[289].

השוחט את הפרה

השוחט את הפרה וחילקה בראש השנה, שנינו במשנה שאם היה החודש מעובר - ונמצא שאותו היום שייך לשביעית, והחוב של הלוקחים חלקי הפרה היא בשביעית, ונשמט במוצאי שביעית^[290] - משמט^[291]. יש מן הראשונים סוברים, ולדעתם כן הוא דעת ר' לעזר בירושלמי, שמשנה זו היא בדעת ר' יהודה שהקפת החנות משמטת הקפות ראשונות מלבד האחרונה^[292], אבל לדעת חכמים שהקפת החנות אינה משמטת כלל^[293], אין הלכה כמשנה זו, ואינו משמט^[294]. ויש מן הראשונים שנראה בדעתם שמשנה זו אף לדעת חכמים הסוברים שהקפת החנות משמטת, והביאוה להלכה^[295], ובדעתם, יש שכתבו - לגירסתם בירושלמי - שאף לדעת הירושלמי המשנה היא לדברי הכל ולא רק כדעת ר' יהודה^[296]. ויש שכתבו, שאמנם לדעת ר' לעזר בירושלמי משנה זו היא כר' יהודה, אך ר' בא סובר שהיא לדברי הכל, והלכה כמותו^[297]. ויש שכתבו, שלדעת הבבלי משנה זו היא לדברי הכל^[298]. על הטעם שלדעת ראשונים זו אינו כהקפת החנות שאינה משמטת, עי' לעיל^[299].

שכר שכיר

שכר שכיר, נחלקו בו תנאים: לדעת חכמים אינו משמט, ואם זקפו במלוה משמט, ואילו לדעת ר' יוסי כל מלאכה שפוסקת בשביעית משמטת ושאינה פוסקת בשביעית אינה משמטת^[300], והיינו שלדעת ר' יוסי מלאכה שאינה נמשכת בשביעית, הרי שנתחייב בשכירות ושוב קוראים בו "לא יגוש" וסוף השביעית משמטתו^[301]. הלכה כחכמים^[302]. על גדר זקפו במלוה, עי' לעיל^[303].

בטעם ששכר שכיר אינו משמט, לסוברים שאינו משמט אלא חוב שהוא בדרך הלואה^[304], הרי שאף שכר שכיר כיון שאינו דרך הלואה, אינו משמט^[305]. לסוברים שאף חוב שאינו דרך הלואה שביעית משמטתו^[306], הטעם ששכר השכיר אינו משמט לפי שדרך השכיר לקבץ שכרו ביד השוכר שנה או שנתיים ואינו נוגשו ליתנם לו, והם ביד השכיר כפקדון או כמלוה את חברו עד אחר השביעית, שאינו משמט^[307].

וכתבו אחרונים, שדוקא שכיר הקבוע זמנו אינו משמט, אבל שכיר שעובד עבודה זמנית, כגון סייד שסייד את הבית, או סבל שהכניס לו סחורה וכדומה, דרכו לנוגשו מיד וביומו נותן שכרו ואם לא נתן הרי זה נעשה כמלוה ומשמט^[308]. ושכירים שמקבלים משכורת חודשית קבועה, יש שכתבו שאם בסוף השמיטה טרם נגמר החודש האזרחי ולא הגיע מועד תשלום המשכורת החודשית, אינו משמט, שלא קוראים בו "לא יגוש" והוא כשכר שכיר שאינו משמט, ואפילו נגמר החודש האזרחי קודם סוף השביעית, צידדו לומר שאינו משמט, שדרך המשכורת להתאחר לפעמים ואין אומרים שממילא נעשית כמלוה בסוף החודש^[309]. ויש שכתבו שבימינו שכר שכיר משמט^[310].

שכירות קרקע, בתים וכלים

שכירות קרקע, כתבו ראשונים שאינה נשמטת^[311], וכן שכירות בתים וכלים כתבו אחרונים שאינה משמטת^[312], והטעם, או משום ששכירות אינה בדרך של מלוה^[313], או משום ששקצב לו זמן ובתוך הזמן הזה אינו בכלל "לא יגוש"^[314].

בשטר ובעל פה

המלוה הנשמטת, בין שהיא בשטר ובין שאינה בשטר^[315], שאף מלוה בשטר חשוב מחוסר גביה^[316].

שטר שיש בו אחריות* נכסים - ששיעבד לו קרקעותיו^[317] - נחלקו בו אמוראים: לדעת רב ושמואל, משמט, ולדעתם זוהי ששנינו שהשביעית משמטת את המלוה בשטר^[318], ולדעת ר' יוחנן וריש לקיש, וכן שנינו בבריתא, שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט^[319], שהוא חשוב כגבוי והקרקעות חשובות שהן בחזקת המלוה וגבויות ממש ואין כאן חוב^[320], ואותה ששנינו שהשביעית משמטת את המלוה בשטר, היינו כשאין בו אחריות נכסים^[321]. ואמרו בתלמוד שאף ר' יוחנן הורה למעשה ששטר שיש בו אחריות משמט, משום שלא שמע מרבותיו שאינו משמט אלא כך נראה בעיניו נכון^[322], ואף שהבריתא מסייעת לדעתו, שמא היא כדעת בית שמאי ששטר העומד ליגבות חשוב כגבוי^[323]. ונחלקו: יש מן הראשונים סוברים שר' יוחנן חזר בו לגמרי וסובר בתורת ודאי שמשמט^[324]. ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם, וכן כתבו אחרונים, שר' יוחנן סובר למעשה שמשמט רק בתורת ספק ולא בודאי^[325].

וכתבו ראשונים ואחרונים להלכה ששטר שיש בו אחריות נכסים, משמט^[326], שהרי אף ר' יוחנן חזר בו^[327], ובתורת ודאי סובר שמשמט ולא רק מספק, ולכן אף אם תפס המלוה מוציאים מידו^[328]. ויש מן הראשונים שכתב להלכה ששטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט, ששטר העומד להיגבות חשוב כגבוי, לסוברים כן^[329], וכתבו ראשונים בדעתם שהוא אפילו במקום שנהגו להשמיט חובות^[330], ויש שכתבו בדעתם שהוא דוקא במקום שלא נהגו להשמיט, אבל במקום שנהגו להשמיט, אף שטר שיש בו אחריות נכסים משמט^[331].

גזילה ופקדון

גזילה ופקדון, אינם משמטים^[332], ובספרי למדו זאת מהמילים "משה ידו" שבכתוב "שמוט כל בעל משה ידו"^[333], יש שפירשו שעיקר הלימוד הוא "מידו" והיינו שדוקא מלוה שהגיעה לידי החייב ברשות הבעלים, מה שאין כן גזילה שלא הגיעה לידי החייב - הגזלן - ברשות הבעלים^[334]. ויש שכתבו הטעם שגזילה ופקדון חוזרים בעינם^[335], ופקדון בכל מקום שהוא נמצא, הוא ברשות הבעלים ואין צריך לנוגשו^[336].

משכנתא

המשכנתא* - היינו שמלוה לחברו על שדה והמלוה אוכל פירות השדה ומנכה מהחוב תמורת הפירות דבר מועט כל שנה^[337] - במקום שמסלקים את המלוה - על גדרו עי' להלן - שביעית משמטתה, ובמקום שאין מסלקים את המלוה - על גדרו עי' להלן - אין שביעית משמטתה^[338].

מקום שאין מסלקים

בגדר "מקום שאין מסלקים", ובטעם הדין שהשביעית אינה משמטת, מצינו כמה אופנים בראשונים: א) יש שכתבו, שמקום שאין מסלקים היינו שאפילו יש ללווה מעות, אין מסלקים את המלוה ממנה בתוך הזמן^[339], והטעם שאינה משמטת, שכיון שאין מסלקים הרי השדה כמכורה בידו^[340]. ולדעה זו, יש מן הראשונים שכתבו שכיון שאין המשכנתא נשמטת משום שהיא כמכורה בידו, אזי אפילו יכול המלוה לכוף את הלווה לפרוע בתוך הזמן - כגון שהתנו כן בפירוש - כל שאין הלווה יכול לפרוע בכל עת, חשובה הקרקע כמכורה ביד המלוה ולכן אין שביעית משמטתה^[341].

ב) ויש שנראה מדבריהם, שמקום שאין מסלקים היינו שבין הלווה אינו יכול לסלק את המלוה מהקרקע בתוך הזמן, ובין המלוה אינו יכול לכוף הלווה לפרוע בתוך הזמן^[342], ולא הגיע הזמן הפרעון קודם השביעית^[343], והטעם שאינה משמטת, לפי שלא הגיע זמן הפרעון, וככל מלוה שלא הגיע זמן הפרעון בשנת השביעית שאין שביעית משמטתו^[344].

מקום שאין מסלקים, ועבר זמן המשכנתא קודם השביעית, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שכיון שעכשיו יכול לסלקו, השביעית משמטתו, ולא אמרו שאין השביעית משמטת במקום שאין מסלקים אלא בתוך הזמן^[345]. ויש מן הראשונים שכתבו שאפילו תם זמן המשכנתא קודם השביעית, חשובה מכורה בידו, ואין השביעית משמטתה^[346], וכן אפילו נהגו שלא לסלק אלא לזמן של יום אחד בלבד, חשוב מקום שלא מסלקים, ואינו נשמט^[347].

מקום שמסלקים

בגדר "מקום שמסלקים", ובטעם הדין שהשביעית משמטת, מצינו כמה אופנים בראשונים: א) יש שכתבו, שהיינו שנהגו לסלק את המלוה ממנה בכל עת שתשיג יד הלווה למעות^[348], והטעם שמשמטת, שהיא כשאר מלוה כשאר מלוה בשטר שנכסי הלווה משועבדים לפרעון החוב, שמשמטת, ואינה כמלוה על המשכון שאינה משמטת, שזהו דוקא במשכון של מטלטלים, ומשום שבעל חוב קנה את המשכון, חשוב כגבוי^[349]. וכן יש שכתבו, שאף על פי שאין המלוה יכול לכוף הלווה לפרוע החוב ולפדות המשכנתא, כיון שהלווה יכול לסלק, ומפני שאינו רוצה לפדותה, המלוה עומד בקרקעו ואוכל פירותיו, הרי זה בכלל לא יגוש^[350].

ב) ויש שכתבו, שהיינו שבין הלווה יכול לסלק את המלוה במעות בכל עת, ובין שהמלוה יכול לכוף את הלווה לפרוע בכל עת, והטעם שמשמטת, שכיון שיכול המלוה לכוף לפרוע, הוא בכלל "לא יגוש", אבל אם רק הלווה יכול לסלק למלוה, ואין המלוה יכול לכוף את הלווה לפרוע בתוך הזמן, הרי זה כמלוה את חברו לי' שנים, שאינו בכלל לא יגוש, ואינו משמט^[351], וכתבו בדעתם, שאפילו כשזמן הפרעון הכתוב בשטר הוא לאחר השביעית, ואפילו עדיין לא תבע המלוה את חובו, כיון שיש בכוח המלוה לתבוע חובו בכל עת שירצה הוא בכלל לא יגוש^[352].

ג) ויש שכתבו, שהלווה יכול לסלק את המלוה בתוך הזמן, ואין המלוה יכול לכופו לפרוע, ואם הגיעה השביעית בתוך זמן הפרעון, אינה משמטת, שהרי קבעו זמן ואין המלוה יכול לכופו לפרוע, ואינו בכלל "לא יגוש", ורק אם עבר זמן הפרעון קודם השביעית, משמטת^[353].

סיים לו שדה בהלואתו

סיים לו שדה בהלואתו - היינו שיחדה לו לגבות ממנה^[354] - שנינו בבריתא שאינו משמט^[355], משום שחשוב החוב כגבוי^[356], וכן אמר רבי בא אמר רב בירושלמי, שאינו משמט^[357], וכן יש מן הראשונים שכתבו להלכה^[358], ועדיף ממשכנתא במקום שלא מסלקים שאינה נשמטת^[359], שבסיים לו שדה, הרי ייחדה לו להלואתו^[360], ויש מן הראשונים שצידדו לומר בדעתם שהוא דוקא בעשאה אפותיקי*, שאם לא יפרע לו ייפרע ממנה, וירד בה המלוה כבר מעתה ואוכל פירותיה^[361]. ויש מן הראשונים סוברים בדעתם שבסיים לו שדהו אינו משמט דוקא במקום שאין הלווה יכול לסלקו^[362]. ויש מן הראשונים סוברים שלהלכה סיים לו שדה בהלואתו, משמט, ואפילו עשאו אפותיקי^[363].

להלכה, כתבו אחרונים שאם סיים לו שדה בהלואתו, אינו משמט^[364]. ויש סוברים שדוקא במקום שאין מסלקים אותו^[365], ואין צריך שלא יוכל לסלקו עד סוף זמנו, אלא אפילו יום אחד - ויש סוברים אפילו שעה אחת^[366] - שאינו יכול לסלקו, חשוב שאינו יכול לסלקו, ואינו משמט^[367].

משכון מטלטלים

הלוהו על משכון* של מטלטלים, והמשכון שוה כסכום החוב, אין השביעית משמטתו^[368]. והטעם, יש מן הראשונים סוברים שעיקר הטעם הוא משום הדרשה שדרשו בספרי מהכתוב "ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך"^[369], ודרשו: ולא של אחיך בידך, מכאן אתה אומר המלוה על המשכון אין השביעית משמטת^[370], ומשום שבעל חוב קונה משכון, לכן חשוב "של אחיך בידך"^[371]. ויש מן הראשונים שכיון שהמלוה קונה את המשכון, לסוברים כן^[372], החוב חשוב כגבוי בידו^[373].

כאשר המשכון הוא פחות מדמי החוב, נחלקו אמוראים בדעת תנאים: לדעת שמואל, הסובר שהמקבל משכון שאינו בשיעור החוב, מקבלו כנגד כל חוב, רשב"ג אומר שאף כאשר המשכון הוא פחות מדמי החוב, כל החוב אינו נשמט, שהמלוה קיבל המשכון כנגד כל החוב, ואילו לדעת ר' יהודה הנשיא, שיעור החוב שיש כנגדו משכון, אינו נשמט, ויתר החוב שאין כנגדו משכון, נשמט, שאינו חשוב משכון אלא כנגד שוויו, ולדעת החולקים על שמואל, שכאשר המשכון אינו כשיעור החוב לא מקבלו כנגד כל החוב, רשב"ג סובר שכאשר המשכון פחות מדמי החוב, שיעור החוב שכנגד המשכון אינו נשמט, שהמשכון חשוב משכון כנגד חוב, ואילו לדעת ר' יהודה הנשיא, נשמט גם שיעור החוב שכנגד המשכון, שגם המשכון שכנגד החוב אינו חשוב משכון^[374].

להלכה, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאינו משמט רק כנגד המשכון, אבל החוב היתר על המשכון, משמט^[375], שלגבי חלק החוב שיש כנגדו משכון וישנו בידו, אינו בכלל "לא יגוש" אבל לגבי היתר על המשכון יש עדיין "לא יגוש"^[376]. ויש מן הראשונים והאחרונים סוברים שאף חלק החוב היתר על המשכון אינו משמט^[377], שהלכה כשמואל שהמקבל משכון מקבלו כנגד כל ההלואה^[378], או שאף על פי שאין הלכה כשמואל, מכל מקום על ידי המשכון חשוב כל החוב בידו^[379].

משכון שנמסר בשעת ההלואה

משכנו בשעת הלואתו, כתבו ראשונים שהוא בכלל המלוה על המשכון שאינו משמט^[380], מהם שלדעתם בעל חוב קונה משכון אף בשעת ההלואה^[381], ומהם שלדעתם בעל חוב אינו קונה משכון שנמסר לו בשעת הלואתו, ומכל מקום, כיון שמשכון שנמסר שלא בשעת הלואה נקנה לבעל חוב, אלים שעבודו אף בשעת הלואה להיחשב "של אחיך בידך" ואינו משמט^[382], או שכיון שמצאנו שמשכון נקנה לבעל חוב - שלא בשעת ההלואה - מועילה תפיסתו אף בשעת ההלואה להיחשב כנגוש ועומד ואינו בכלל "לא יגוש"^[383].

וכתבו אחרונים, שבמשכון שנמסר בשעת הלואה, שאינו נקנה למלוה, מכל מקום בהגיע שעת ההשמטה ושוב לא יוכל המלוה לגבות את החוב, נקנה המשכון למלוה, שהרי זה כאילו אין ללווה מה לשלם, שבית דין ממשכנים אותו, וחשוב כאילו בית דין גבו לו את המשכון^[384].

שלא ע"פ בי"ד

משכנו שלא על פי בית דין, אלא הלווה מעצמו נתן למלוה בתורת משכון, כתבו אחרונים שהוא בכלל מלוה על המשכון שאינו משמט^[385]. ויש מן האחרונים שכתבו שאפילו נטל המלוה המשכון מן הלווה בכח הזרוע וללא רשות בית דין, ותפסו לשם משכון על החוב, הרי המשכון קנוי לו, ואין השביעית משמטת החוב^[386], ואף אם אחר השביעית חזר הלווה ותפס את המשכון מיד המלוה, אינו משמט, שבשעת ההשמטה אינו בכלל "לא יגוש" ומוציאים את המשכון מיד הלווה^[387], ויש סוברים, שתפיסת המלוה אינה מועילה^[388].

לא הגיע בתורת משכון

הגיע המשכון ליד המלוה מהלווה בתורת פקדון, ובשעת ההלואה אמר לו שיהיה בתורת משכון, אינו משמט^[389]. וכתבו ראשונים שאפילו לא אמר לו הלווה שיהיה בתורת משכון, אלא המלוה בעצמו החזיק בפקדון בתורת משכון, קודם השמיטה, שאינו משמט, שעבד-אינש-דינא-לנפשיה* במקום הפסד^[390], ונאמן המלוה אחר שמיטה לומר שהחזיק בו קודם השמיטה בתורת משכון^[391].

תפס המלוה שלא לשם משכון, או שהיה פקדון בידו ולא החזיק בו לשם משכון, כתבו אחרונים ששביעית משמטתו^[392], וביארו אחרונים, שחצר הנפקד חשובה רשות המפקיד, לסוברים כן^[393], ולכן אין הפקדון שברשות המלוה שהוא הנפקד חשוב "של אחיך בידך" שאינו משמט^[394].

נתן הלווה את החפץ שלא לשם משכון גמור אלא לזכרון דברים בעלמא, כגון שמניח אצלו טליתו לפי שעה עד שיכתוב שטר, אינו חשוב משכון, והרי זה משמט^[395].

עסקא

מי שיש לו עיסקא* משל חברו - היינו שנתן לו חברו סחורה או מעות בתורת עיסקא למחצית השכר ונותן לו שכר עמלו, ותיקנו חכמים שכל הנותן מעות לחברו להתעסק בהן, יהיה חצי מהסכום בתורת הלואה ואחריות והפסד ושכר על המקבל, והחצי האחר בתורת פקדון ואחריות והפסד ושכר הוא על הנותן^[396] - כתבו ראשונים ואחרונים ששביעית משמטת את חצי הסכום שהוא בתורת הלואה^[397], שלכל דבר חשוב אותו חצי כמלוה, ואף על פי שאינו רשאי להוציאו ולכלותו לגמרי כמו הלואה, אלא צריך לעשות בו עיסקא, וכשקונה בו סחורה תהיה הסחורה אשר קנה מיוחדת לו, מכל מקום כיון שלא תפס ומחוסר גביה שייך בו "לא יגוש"^[398], ואינה כשותפות - שאין שביעית משמטתה^[399] - כיון שרק המקבל הוא זה שמתעסק בסחורות ונושא ונותן במעות^[400]. ויש מן הראשונים והאחרונים שחולקים וסוברים שאפילו חלק העיסקא שהוא בתורת הלואה, אין שביעית משמטתו, שמצד האמת אינו מלוה אלא פקדון ורק חכמים החשיבו אותו כמלוה לטובת בעל המעות, אך לא לענין השמטתו בשביעית^[401], ומהם שכתבו שבדיעבד אם לא כתב פרוזבול ועברה עליו שביעית, יש לסמוך על כך שאף חלק המלוה אינו משמט^[402].

כאשר חלקו את העיסקא ונשארו מעות ביד המקבל וזקפן הנותן במלוה, לדברי הכל שביעית משמטתן^[403].

כאשר הממון משל שניהם, אף אם רק אחד מהם מתעסק ונושא ונותן במעות, שאין זו עיסקא אלא שותפות, לסוברים כן^[404], כתבו אחרונים שאינה משמטת^[405].

עיסקא שהנותן אינו מעורב בפרטיה

עיסקא שהנותן אינו יודע כלל מה עושה המקבל במעות, ואינו יודע היכן היא הסחורה ובאיזה עסק מושקעות המעות, והושווה ביניהם חשבון ריוח מסוים והלווה פוסל הנאמנות שלו כשלא הרויח, יש מן האחרונים שכתבו שאינה בכלל עיסקא שחלק הפקדון שבה אינו נשמט, ומשמט אף חלק הפקדון^[406], ויש שצידדו לומר שאף באופן זה הוא בכלל עיסקא שאינה משמטת^[407].

עיסקא שהמקבל יכול להוציא כרצונו

הלואה שנעשה בה היתר עיסקא, אולם אין הלווה מחויב לעשות במעות עסק מסוים, אלא יכול להוציא המעות כרצונו, אפילו שלא לצורך העסק, כתבו אחרונים ששביעית משמטת את כל העיסקא ואף את חלק הפקדון שבה, וצריך לכתוב פרוזבול על כל הסכום^[408].

שותפות

מי שהיה שותף עם חברו והיו מתעסקים בסחורות ושטרות - היינו ששניהם מתעסקים בהם יחד ונושאים ונותנים בממון השותפות^[409] - ונשאר ביד אחד מהשותפים - דבר מעסק השותפות^[410] - אין השביעית משמטתו, שאין השביעית משמטת אלא מלוה^[411], ועסקי השותפות, מה שיש לכל אחד מהם בידו מן השותפות פקדון הוא אצלו^[412], ואינו בכלל "כל בעל משה ידו אשר ישה את רעהו"^[413], ולא בא ליד חברו בתורת הלואה ואינו בכלל "ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך"^[414]. ויש שכתבו הטעם שאין שביעית משמטת שותפות, לפי שהוא כנגוש ועומד^[415], כיון שמודה לו הרי הוא מוחזק לשניהם^[416], ודומה לפקדון שכל מקום שנמצא חשוב כעומד ברשות המפקיד^[417].

וכתבו אחרונים, שאף כאשר כלו כל נכסי השותפות שהיו ביד השותף, ואין לו כלל במה לשלם, כי אם על ידי שילוה ממקום אחר, אינו משמט, הואיל ותחילתו אינו מלוה^[418], רק גזילה היא בידו, לפי ששלח ידו במעות השותפות, וגזילה אינה נשמטת^[419]. ואפילו עמד בדין וחייבוהו בית דין לשלם, אינו משמט, שחשוב כגבוי ביד בית דין, אלא אם כן זקפן עליו במלוה^[420].

התחייבות

התחייבות לתת לחברו סכום מסוים, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שדינה כהקפת החנות ואינה נשמטת, ולדעתם זה הטעם שתנאי שעל מנת שלא תשמטני בשביעית מועיל שהחוב לא נשמט, משום שיש כאן התחייבות חדשה לשלם למלוה, והתחייבות זו לא נשמטת^[421]. ויש מן הראשונים ואחרונים שכתבו שאף התחייבות משמטת^[422], ובטעם שמועיל התנאי שלא תשמטני בשביעית, פירשו באופנים אחרים^[423].

הלואה לזמן עד אחר השביעית

המלוה את חברו לזמן קצוב, וזמן הפרעון הוא לאחר השביעית, כגון שהלוהו לעשר שנים ובתוך הזמן הגיעה השביעית, ללשון ראשון בדעת רב יהודה בשם שמואל, שביעית משמטתו, ואף על פי שכעת אינו בכלל "לא יגוש" - שהרי אינו יכול לתבוע ממנו בשביעית, והיה מקום לומר שכיון שאין "לא יגוש" אינו בכלל "שמוט"^[424] - סופו שיבוא לידי כך^[425], ומשמעות הכתוב "לא יגֹשׂ את רעהו"^[426], בזמנו, "כי קרא שמטה לה'"^[427], קודם לכן^[428].

וללשון שני בדעת רב יהודה בשם שמואל - וכן סובר רב כהנא בדעת המשנה^[429] - אין שביעית משמטתו, ואף על פי שבסוף יגיע לידי "לא יגוש", כעת אינו בכלל זה^[430]. וכן בדעת התנא בבריתא, וכן הלכה, שהשושבינות* - היינו השתתפות חברי החתן בהוצאות החתונה, על דעת שהחתן ישתתף עמם בהוצאות חתונתם^[431] - אין השביעית משמטתה^[432], כתבו ראשונים שהוא משום שלא הגיעה זמנה להיגבות בשביעית, ואינה בכלל "לא יגוש"^[433].

להלכה, כתבו ראשונים ואחרונים שאין השביעית משמטתו^[434], משום שהלכה כלשון אחרונה, ועוד שהמשנה מסייעת לה^[435], ועוד ששביעית בזמן הזה דרבנן, והלך אחר המיקל^[436]. ויש מן הראשונים שכתבו שמשמט^[437], שהלכה בכל מקום כלשון ראשון^[438], או משום ששביעית איסור היא ויש להחמיר^[439].

שיעור הזמן

זמן פרעון הלואה לאחר שביעית, הוא כל שיעור זמן שהשביעית באה בתוך אותו זמן^[440], בין שהוא זמן מועט, כגון שהלווהו לימים ספורים^[441], ובין שהוא זמן מרובה, כגון למאה שנה^[442].

בסוף היום האחרון של השביעית

קבע זמן הפרעון לסוף היום האחרון של השביעית - שהוא רגע ההשמטה^[443] - כתבו ראשונים שמשמט^[444].

סתם הלואה ל' יום

המלוה את חברו ולא פירש לו זמן, שסתם הלואה היא לל' יום^[445], והגיעה השביעית בתוך הל' יום, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שאינו משמט^[446]. ויש מן האחרונים סוברים שמשמט^[447], שדוקא מלוה לזמן קבוע אינה בכלל "לא יגוש" אבל סתם הלואה היא בכלל "לא יגוש"^[448].

פרעון בתשלומים

המלוה הלואה לפורעה בתשלומים, וחלק מהם זמנם קודם השמיטה וחלק זנם אחר השמיטה, אותם שזמנם קודם השמיטה, נשמטים, ואותם שזמנם אחר השמיטה אינם נשמטים^[449].

עברה שביעית נוספת אחר הזמן

עברה עליו שביעית אחרת לאחר זמן הפרעון, כתבו ראשונים שהחוב נשמט, כיון שכעת הוא בכלל "לא יגוש"^[450]. ויש מן הראשונים שכתב שאף שמיטה אחרת שלאחר זמן הפרעון אינה משמטת, הואיל ועברה עליו שביעית שלא השמיטתו^[451].

התנה שלא יתבענו

התנה המלוה שלא יתבע החוב קודם השביעית, כתבו ראשונים ואחרונים ששביעית משמטת^[452], ואינו דומה לקובע זמן פרעון לאחר השביעית, שאין שביעית משמטתו^[453], שבקובע זמן אין על הלווה שום חיוב פרעון בתוך הזמן, אבל במתנה שלא יפרע, אף על פי שאין המלוה יכול לנוגשו, כיון שהחוב מוטל על הלווה והוא חייב לפורעו בכל עת כדי לצאת ידי שמים, והמלוה יכול לתפוס מהלווה בחובו, הרי זה בכלל "לא יגוש" ומשמט^[454], ועוד, שבקובע זמן לפרעון, המלוה מצד עצמה גורמת לכך שלא יהיה ניתן להיתבע^[455], ועוד, שכל שעה שהלווה רואה את המלוה הרי הוא נגוש מעצמו^[456]. וכן אם המלווה אינו יכול לתבוע החוב קודם השביעית, כגון שהוא רחוק מהלווה, כתבו ראשונים ששביעית משמטת^[457]. ויש מן הראשונים והאחרונים שצידדו לומר שהמתנה שלא יתבע חוב קודם השביעית, אין שביעית משמטתו^[458], שלא עדיף מהקפת החנות שאינה משמטת^[459].

התנה עמו שלא יתבענו לעולם, יש מן האחרונים שכתבו שלדברי הכל אינו משמט^[460].

הרחבת הזמן אחר ההלואה

המלוה לחברו, ובשעת ההלואה קבע זמן פרעון שחלותו היא קודם השביעית - ולכן החוב יישמט בשביעית - יש מן האחרונים סוברים שיכול המלוה להאריך את זמן הפרעון עד לאחר השביעית, כדי שלא יישמט החוב, ואפילו בעל כרחו של הלווה^[461]. ויש מן האחרונים סוברים שלאחר ההלואה אינו יכול להאריך זמן הפרעון בעל כרחו של הלווה^[462].

חוב שיכול שלא יבוא לידי פרעון

חוב שיכול שלא יבוא לידי פרעון לעולם, יש מן הראשונים שכתבו שאינו משמט, ולדעתם זה הטעם לאותה ששנינו בבריתא - וכן הלכה - שהשושבינות אינה משמטת בשביעית^[463], שהשושיבנות יש בה הרבה דברים שמעכבים את פרעונה ויכול שלא תבוא לעולם לידי פרעון^[464]. על הסוברים שמטעם אחר השושבינות אינה משמטת, עי' לעיל^[465].

תנאי שלא תשמט השביעית

המלוה לחברו בתנאי שלא תשמיטנו שביעית, הרי זה נשמט^[466], שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה שתנאו בטל^[467], שהרי מתנה על השמיטה עצמה, והשביעית אינה מסורה בידו להתנות שלא תשמט^[468].

תנאי שלא תשמיטני בשביעית

התנה עמו שלא ישמיטנו בשביעית, התנאי מועיל ואינו משמט^[469], היינו שהלווה מקבל על עצמו שלא ישמיט עצמו מלשלם לו חוב זה^[470]. בטעם שתנאי זה מועיל, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שהוא משום שהלווה התחייב בהתחייבות חדשה, היינו שהחוב הישן הושמט בשביעית, ונתחייב בחוב חדש^[471]. ויש שכתבו בדעת ראשונים שהוא מדין מחילה, שאדם יכול למחול על הזכות שנתנה לו התורה להשמטת החוב^[472]. ויש שכתבו בדעת ראשונים שמועיל משום שאדם מסלק עצמו מדין שביעית שלא יהיה נפטר על ידי השביעית^[473]. ויש שכתבו הטעם שמועיל, שמשמעות התנאי שכאשר תגיע השביעית וירצה הלווה להשמיט, למפרע יהיו המעות בפקדון בידו ופקדון אינו משמט^[474].

וכתבו ראשונים, שאפילו מת הלווה לאחר שהתנה כן, ואחר כך הגיעה השמיטה, גובה המלוה מן היורשים, שכבר הופקע דין שמיטה מחוב זה^[475].

תנאי שלא תשמיטני בשביעית שמועיל, כתבו ראשונים ואחרונים שדוקא כאשר התנה בשעת ההלואה^[476], ויש שכתבו שאפילו התנה כן שלא בפני עדים, מועיל^[477], וכן אם כתב בשטר ההלואה שלא תשמיטני בשביעית, מועיל^[478]. ויש מן האחרונים שכתבו שאף כשהתנה אחר שעת ההלואה, שלא ישמיטנו בשביעית, מועיל^[479].

בטעם שהוצרך הלל לתקן פרוזבול, ולא תיקן שהמלוה יתנה "על מנת שלא תשמיטני בשביעית", ע"ע פרוזבול.

אם מותר לכתחילה להתנות

התנאי על מנת שלא תשמיטני בשביעית, שמועיל, יש מן האחרונים שכתבו בדעת ראשונים שמותר להתנות כן, שביד הלווה לוותר ממון שזיכתה לו התורה^[480]. ויש מן האחרונים שכתבו שאפילו כאשר הלווה מסכים לתנאי, עובר המלוה על איסור "השמר לך וכו' ורעה עינך וכו' ולא תתן לו"^[481], שרצון התורה הוא שילווה אף שתשמיטנו שביעית, והוא מתנה שאם ישמט אינו רוצה להלוות, ואמנם התנאי חל אך הוא עבר איסור^[482].

אם עובר על איסור "לא יגוש"

המתנה על מנת שלא תשמיטני בשביעית, שמועיל, יש מן האחרונים שכתבו בדעת הסוברים שאיסור "לא יגוש" חל כבר מתחילת השביעית^[483], שהתנאי אינו מועיל אלא להפקיע את החוב שזהו דבר שבממון, אך אינו מועיל להפקיע האיסור של "לא יגוש", ואסור לו לגבות החוב כבר מתחילת השביעית^[484].

על מלוה שאינו רוצה להלוות אלא בתנאי שלא ישמיטנו בשביעית, אם עובר על הלאו של "השמר לך וכו' ורעה עינך וכו' ולא תתן לו", עי' לעיל^[485].

לווה על דעת שהשביעית תשמט

מי שאינו צריך למעות, ולווה על דעת שלא ישלם עד אחר השביעית ותהא השביעית משמטתו, הרי זה רמאות, ואסור, ואין השביעית משמטתו, ואם המלוה יודע בבירור מחשבתו, אינו מחוייב להלוותו^[486].

השמטת שבועה

כל דבר ששביעית משמטת, משמטת אף את השבועה עליו^[487]. לדעת רב לומדים זאת מהכתוב: וזה דבר השמטה^[488], ואפילו דיבור משמטת^[489], וכתבו ראשונים שאף שבועה היא בכלל "לא יגוש", והיינו לא לשלם ולא להישבע^[490], ואם נגש אותו להישבע, עובר בלאו של "לא יגוש"^[491].

שבועת מודה במקצת

שבועת מודה במקצת, כגון שתבעו קודם השביעית והודה במקצת, ואותו מקצת שכפר בו אין שביעית משמטתו, יש מן הראשונים שכתבו שהיה מקום לומר שכיון שתביעת אותו מקצת במקומה עומדת, שלא נשמטה בשביעית, יישבע עליה לאחר השביעית, באה הדרשה ששביעית משמטת שבועה, ולימדה ששביעית משמטת אף שבועה זו, שכיון שהשמיטה אותו מקצת שהודה, נמצא שאינו אלא כופר בכל, ואף השבועה מחמת אותו מקצת הודאה, נשמטה^[492].

הנשבע לפרוע

הנשבע לחברו לפרוע חובו, יש מן הראשונים שכתבו, שהלימוד ששביעית משמטת אף את השבועה מלמד שאף חוב זה השביעית משמטתו, ואלמלא הלימוד ששביעית משמטת השבועה, היה מקום לומר שיהיה חייב לפרעו מחמת אותה שבועה^[493].

שבועת עד אחד

שבועת עד אחד, כגון שתבעו בעד אחד קודם השמיטה וכפר בו, ונתחייב שבועה מחמת העד, כתבו ראשונים ששבועה זו נשמטת^[494], שכל זמן שלא נשבע עדיין הוא בגדר הלואה, שמא לא ישבע^[495], והוא עדיין בכלל לא יגוש^[496].

שבועת היסת

שבועת היסת של כופר הכל, כתבו אחרונים שנשמטת בשביעית^[497].

גלגול שבועה

גלגול שבועה, כגון שלווה ערב שביעית ותבעו וכפר בו, ולאחר שביעית נתחייב הלווה למלוה שבועה ממקום אחר, אין מגלגלים עליו שבועה על ההלואה שכפר בה קודם שביעית^[498].

נתחייב שבועה קודם שביעית

נתחייב שבועה בבית דין קודם השביעית ועדיין לא נשבע עד אחר שביעית, נחלקו בו ראשונים: א) יש סוברים שהשביעית משמטת הן את החוב והן את השבועה, שעל ידי הנגישה של השבועה אף החוב נעשה בכלל נגישה, ולדעתם אותה שאמרו בירושלמי שמלוה שנעשית כפרנית אינה משמטת^[499], היינו דוקא כשכבר נשבע או בכפירה שאין עליו חיוב שבועה מחמתת - כגון שטוען טענת שמא - איו שיש לו עד המסייעו, שבמקרים אלו אין נגישה על החוב^[500].

ב) ויש סוברים שהשביעית משמטת את השבועה, שלענין השבועה הוא חשוב נגוש, אבל אינה משמטת את החוב, שלגביו אינו נגוש, ואין נגישת השבועה עושה את החוב שכופר בו בכלל הנגישה^[501], ולדעתם אותה שאמרו בירושלמי שמלוה שנעשית כפרנית אינה משמטת^[502], היינו שאינה משמטת דוקא את החוב^[503].

ג) ויש סוברים שאין השביעית משמטת, לא את החוב ולא את השבועה, שכיון לגבי החוב אינו חשוב נגוש, ואינו נשמט, גם השבועה הבאה מכוחו אינה נשמטת, ואותה שאמרו ששביעית משמטת את השבועה, היינו דוקא כשהחוב עצמו נשמט^[504], ולדעתם זהו שאמרו בירושלמי שמלוה שנעשית כפרנית אינה משמטת^[505], והיינו לא את החוב ולא את השבועה^[506].

הערות שוליים