סיכון עצמי: הבדלים בין גרסאות בדף
מ (הוספת תגיות מקור) |
מ (סכון עצמי הועבר לסיכון עצמי) |
(אין הבדלים)
| |
גרסה מ־01:33, 1 במאי 2012
|
|
א. הגדרת המושג
ענייני סכנה בכלל נוגעים לנושאים מגוונים ברפואה והלכה, והם נידונים בערכים אחרים של אנציקלופדיה זו[1].
בערך זה יידונו פעולות שונות של חולים ושל רופאים הכרוכות בסיכון עצמי בדרגות שונות. הנושא מתחלק לשני חלקים - סיכון עצמי של חולה בביצוע פעולות רפואיות; סיכון עצמי של רופא, או של אדם אחר, כדי להציל את חברו מסכנה.
- מקורות ראשוניים
1. סיכון עצמי של חולה בביצוע פעולה רפואית
ארבעת המצורעים המקור העיקרי לדיון בשאלה זו הוא הסיפור על ארבעת המצורעים[2], שישבו בפתח העיר בעת המלחמה בין ארם לישראל: 'ויאמרו איש אל רעהו, מה אנחנו ישבים פה עד מתנו, אם אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם, ואם ישבנו פה ומתנו, ועתה לכו ונפלה אל מחנה ארם, אם יחינו נחיה, ואם ימיתנו ומתנו'[3].
התלמוד מסיק מסיפור מעשה זה, שאין חוששים לחיי שעה כאשר יש סיכוי לחיי עולם[4], ובכל מקרה של סכנה צריך לדאוג לטובת המסוכן, לפיכך מי שנמצא מתחת למפולת אבנים בשבת, מחללים עליו את השבת, וחוששים לחיי השעה שלו, כי אחרת ימות; ולעומת זאת אם החשש לחיי שעה יביא למותו הוודאי, אין חוששים לחיי השעה כשיש סיכוי להצילו, וכגון שמדובר בחולה מסוכן שוודאי ימות, ויש רופא גוי שספק ירפא אותו וספק יהרגנו (במקום ובזמן שהגויים היו חשודים להרוג יהודים), אין חוששים לחיי השעה של החולה, ומותר לו להתרפא מהגוי[5]; וכן יש מי שכתב, שלחיי שעה אכן חוששים, אלא שכאשר יש ספק חיי שעה מול אפשרות של חיי עולם, מעדיפים את הסיכוי לחיי עולם[6].
עקרון באופן כללי קבע אחד הראשונים, שכל העיסוק ברפואה כרוך בסיכונים, "שאין לך ברפואות אלא סכנה, מה שמרפא לזה ממית לזה", ובכל זאת נתנה התורה היתר לרופאים לעסוק ברפואה[7].
=
סיכון עצמי של אחד, כדי להציל את חברו מסכנה===
להלן מספר מקורות תלמודיים שמהם דנו הפוסקים בשאלה אם חייב אדם לסכן עצמו עבור חברו:
רבי אימי, רבי יונתן וריש לקיש המקור העיקרי שממנו דנים כל הפוסקים בנידון הוא הסיפור הבא מהתלמוד הירושלמי:
רבי אימי נתפס על ידי גזלנים מסוכנים. אמר רבי יונתן, יכרך המת בסדינו (כלומר, התייאש מחייו והחשיבו כמת, ואין לו לר' אימי אלא להכין לעצמו תכריכין). אמר רבי שמעון בן לקיש, או שאני הורג או שאני נהרג, אלך ואצילנו בכוח. הלך ופייס אותם גזלנים, ונתנו לו אותו[8].
יש מהפוסקים שהביאו את הירושלמי והכריעו כדעתו, על פי מעשהו של רבי שמעון בן לקיש, והיינו שחייב אדם להכניס עצמו לספק סכנה, כדי להציל חברו מוודאי סכנה[9]; יש מהפוסקים, שדחו הראיה מהירושלמי מכמה סיבות: השאלה שלפנינו היא מחלוקת אמוראים שם; יתכן שלא עשה ריש לקיש אלא משום מידת חסידות; רבי אימי היה גדול מריש לקיש, ולכן היה על ריש לקיש להצילו[10]; יש שהתקשו בהבנת שיטת הירושלמי, למה יתחייב לסכן עצמו בקום ועשה כדי לא לעבור על הלאו של 'לא תעמד על דם רעך', הרי אפשר לומר מה ראית שדם חברך אדום יותר, ובעצם הלאו הזה אינו שונה מכל לאו אחר, ונדחה בפני פיקוח נפש כמו כל האיסורים בתורה[11]; ויש מהפוסקים שהוכיחו, שהתלמוד הבבלי חולק על התלמוד הירושלמי, ופסקו כדעת הבבלי[12].
קיתון אחד של מים "שנים שהיו מהלכים בדרך, וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותים - שניהם מתים בצמא, שאין המים מספיקים לשניהם, ואם שותה אחד מהם - מגיע ליישוב. דרש בן פטורא, מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו, שנאמר 'וחי אחיך עמך'[13], כלומר יחיה עמך, עד שבא רבי עקיבא ולימד 'וחי אחיך עמך', חייך קודמים לחיי חברך"[14], והלכה כרבי עקיבא[15].
יש שהוכיחו מכאן, שאין אדם חייב לסכן את חייו, כדי להציל את חברו ממיתה[16]; ויש שהוכיחו להיפך, שדווקא אם שניהם ימותו, אזי ישתה רק בעל המים, אבל אם ספק אם ימותו, אזי ישתו שניהם, כי צריך להכניס עצמו לספק סכנה עבור חברו[17].
מעיין משותף "מעיין של בני העיר, חייהם וחיי אחרים - חייהם קודמים, שאם אינו מספיק לשתיית כולם, שתייתם קודמת, שחייך קודמים; חיי אחרים וכביסתם - חיי אחרים קודמים לכביסתם, רבי יוסי אומר כביסתם קודמת לחיי אחרים"[18].
יש מי שפירשו, שמדובר במצב שבמניעת הכביסה יש ספק סכנה לכמה בני אדם, ומחלוקת התנאים היא בשאלה אם חייבים להיכנס בספק סכנה, כדי להציל אחרים מוודאי סכנה. ומכאן שלדעת הבבלי אין חיוב להכניס עצמו לספק סכנה, כדי להציל חברו מסכנה[19], והיינו משום שצער רב הופך להיות פיקוח נפש[20]; ויש שכתבו, שלא מדובר בספק סכנה כלל, שכן מדובר במצב שבני העיר האחרת יכולים לטרוח ולהביא מים ממקום אחר, או שיכולים לעקור ממקומם, אלא שהדבר כרוך בצער וסבל[21], ומחלוקת התנאים היא אם צריך להכניס עצמו לספק סכנה, כדי למנוע צער מהזולת, ובזה הלכה כרבי יוסי, שאינו חייב בכך, אבל אין ראיה שבמקום סכנה לזולת לא יהא חיוב על המציל להיכנס לספק סכנה[22]. הלכה כרבי יוסי, שכביסתם קודמת לחיי אחרים[23].
רבי טרפון "מעשה בבני הגליל, שיצא עליהם קול שהרגו את הנפש. באו לפני רבי טרפון וביקשו ממנו שיחביא אותם. אמר להם: כיצד נעשה? אם לא אחביא אתכם, יראו אתכם; ואם אחביא אתכם, הרי אמרו חכמים שאין לקבל לשון הרע, אבל יש לחוש לו, לכן לכו והחביאו את עצמכם[24]. מהראשונים יש שפירשו את חששו של רבי טרפון שמא באמת הרגו אותם בני הגליל את הנפש, ומצד הדין אסור להצילם[25]; ויש שכתבו, שחששו של רבי טרפון היה שמא הרגו את הנפש, ואם יטמין אותם יסכן את חייו, כי המלך יהרגו, ולכן צריך להיזהר שלא יבוא הפסד לא לו ולא לאחרים[26].
יש מהפוסקים שהוכיחו מכאן, שאין לאדם לסכן עצמו בספק סכנה[27]; יש מי שכתב להוכיח מכאן, שבדרך כלל יש לאדם לסכן עצמו עבור הצלת חברו, שאילו ידע רבי טרפון בוודאות שהעלילה היא שקר, היה מסתכן להצילם[28]; יש שדחו ראיה זו מכמה סיבות: המדובר במצב שיכלו להחביא עצמם במקום אחר, ולכן לא היה זה בגדר וודאי סכנה של הניצולים; אם היה נודע למלכות היו הורגים גם את הניצולים, ומכאן שגם הצלתם היתה בספק, ולכן לא צריך להכניס עצמו לספק סכנה עבור ספק הצלה[29]; ויש מי שכתב, שלאור העובדה שאפשר לפרש את הסוגיא בכמה דרכים, אין להביא ראיה מסוגיא זו לכאן או לכאן[30].
מתוך גדרי חיוב הצלה בדין חיוב ההצלה של הזולת מסיק התלמוד, שמהפסוק 'והשבתו לו'[31] - לרבות אבדת גופו, נלמדת ההלכה שחייב להצילו בגופו, ומהפסוק 'לא תעמד על דם רעך'[32], נלמדת ההלכה שחייב לטרוח ולשכור מצילים[33]. ויש מי שכתב, שמפסוק זה הוזהרנו להשתדל בהצלת חברינו ולשית עצות לעזרתם בעת צרה, ואם יש לך כוח להציל בעצה או בהשתדלות, ואתה מראה את נפשך שאין בך יכולת, יקצר כוחך מידה כנגד מידה[34].
יש שהוכיחו מכאן, שאין אדם חייב להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל חברו מסכנה, אלא רק שחייב להוציא הוצאות על הצלתו[35]; ויש שדחו ראיה זו, כי המדובר בסוגיא זו במצב שיש ספק בהצלת המסוכן, שאז באמת אין חיוב למציל להכניס עצמו לסכנה, אבל אילו היתה ההצלה וודאית - חייב להציל[36].
אמימר, מר זוטרא ורב אשי ישבו בפתח ביתו של המלך אזגדר. חלף לפניהם האיש שמביא מזון לפני השרים. ראה רב אשי שמר זוטרא מחוויר ופניו זועפים, כי נתאווה למזון. לקח רב אשי באצבעו מן המזון, ושם בפיו של מר זוטרא. אמר לו הממונה, הפסדת את סעודת המלך! אמרו שוטרי המלך לרב אשי, מדוע עשית זאת? אמר להם רב אשי, מי שעושה מאכל כזה, אין ראוי שיאכל המלך מאכל מידו. אמרו לו מדוע? אמר להם, בשר של חזיר מצורע ראיתי במאכל וכו'. בדקו ומצאו כדבריו, שנעשה לו נס ונמצא שם בשר חזיר מצורע. אמרו חכמים לרב אשי, מדוע סמכת על הנס? אמר להם, ראיתי רוח צרעת שפרחה על מר זוטרא[37].
יש שהוכיחו מכאן, שצריך להכניס עצמו לספק סכנה, כדי להציל חברו מסכנה, אך דחו זאת מכמה סיבות: המדובר במצב שרב אשי היה בטוח בצדקתו, ולא ראה בכך נס, ולא היה כלל בגדר סכנה[38]; רב אשי היה מקורב למלכות, ולכן לא היה בגדר סכנה[39]; ויש מי שהוכיח מכאן, שאדרבה אסור להכניס עצמו לספק סכנה, כדי להציל חברו מסכנה, שכן חז"ל הקפידו על רב אשי שסמך על הנס[40].
רוצח שברח לעיר מקלט אינו יוצא מעיר מקלטו, אפילו כל ישראל צריכים לתשועתו, שמא ייהרג על ידי גואל הדם[41].
יש מי שהוכיח מכאן, שאין לאדם להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל חברו מסכנה, ואפילו אם המדובר להציל רבים מישראל[42]. ודחו ראיה זו, שכן בהצלת כל ישראל לכל הדעות חייב לסכן עצמו, אלא שברוצח בעיר מקלט גזירת הכתוב הוא שלא יצא[43], או שהכוונה שאינו חייב לצאת, אבל אין בזה איסור[44].
בנוסף למקורות המצויינים לעיל דנו הפוסקים באירועים שונים במקרא ובסוגיות נוספות בתלמוד ביחס לשאלה אם צריך אדם להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל חברו מוודאי סכנה אם לאו[45].
להלכה נחלקו הפוסקים אם חייב אדם לסכן עצמו מספק, כדי להציל את חברו מוודאי סכנה:
יש אומרים, שחובתו להסתכן[46]. ולשיטה זו — יש הסבורים, שלא רק שחייב אדם להסתכן כדי להציל את חברו, אלא שמותר לו גם להקריב את חייו למען מטרה זו[47]; ויש הסבורים, שאסור לאדם לוותר על חייו, ודין חייך קודמים הוא דין מוחלט ולא רק זכות קדימה, ולכן אם יש סכנה וודאית למציל, אסור לו לכל הדעות להיכנס לסכנה כזו, כדי להציל את חברו[48]; ויש אומרים, שאין חובה לאדם לסכן עצמו עבור חברו, אך רשאי הוא לעשות כן[49].
- פרטי דינים
1. סיכון עצמי של חולה בביצוע פעולה רפואית
גדרי סיכון בניתוחים חולה שנותרו לו רק חיי שעה[50], ומציעים לו לעבור ניתוח או טיפול מסוכן אחר, שאפשר שהטיפול או הניתוח יגרמו להבראתו ויחיה חיי עולם, אבל אפשר שימות מהר יותר כתוצאה מהטיפול לעומת המהלך הטבעי של מחלתו, מותר לו לעבור ניתוח זה או טיפול זה[51]; ולא רק שמותר לאדם לסכן את חיי השעה שלו עבור חיי עולם בשב ואל תעשה, אלא הדבר מותר גם בקום ועשה[52].
יש אומרים, שההיתר הוא דווקא אם הסיכויים להצלחת הניתוח הם לפחות מחצה על מחצה[53]; יש מי שסבור, שאמנם אין צורך בסיכויים של 50%, אך מכל מקום צריך לפחות סיכויים של 30%[54]; ויש אומרים, שאפילו אם קרוב יותר שימות מהניתוח, אך יש סיכויים שיחיה חיי עולם — מותר; ואפילו אם הוא ספק רחוק שיתרפא מהניתוח, ויותר קרוב שימות תיכף בעת הניתוח — מותר, כי לא חוששים במצב כזה לחיי שעה, כשהדבר נעשה לטובתו[55], ויש מי שכתב, שגם 5% סיכויים מספיקים להסכמה לניתוח בתנאים כאלו[56], אלא שאין כופים עליו ניתוח בתנאים אלו, ואם הוא מסרב, אין דינו כמאבד עצמו לדעת, ושומעים לו, ודין זה הוא בין אם הרופא הוא יהודי ובין אם הוא גוי[57]; ויש מי שכתב, שדין זה נכון גם בגוי, היינו שאם הוא מבקש שינתחוהו, אף שיש סיכון גבוה שימות יותר מהר, אבל אם יש סיכוי שיחיה חיי עולם — מותר[58].
נוטה למות כאשר החולה צפוי למות ממחלתו בתוך חודש ימים, ויש אפשרות לתת טיפול חלקי, שימנע את מותו הקרוב, אבל יהא צורך בטיפולים וניתוחים חוזרים בעתיד, וגם חייו יהיו חיי סבל, ולעומת זאת יש אפשרות לבצע ניתוח גדול שיתקן את המצב החולני בצורה יסודית ללא צורך בטיפולים חוזרים וללא סבל בהמשך חייו, אלא שבגין היות הניתוח גדול ומסובך יש סיכון שהחולה ימות מהניתוח עצמו, יש להעדיף את האפשרות השניה[59].
יש מי שכתבו, שדווקא אם הניתוח עשוי לרפא את החולה ממחלתו, מותר לו להסתכן, אף אם הטיפול עלול לקרב את מותו; אבל אם גם לאחר הניתוח יישאר במחלתו ובסכנתו, אלא שללא הניתוח הסכנה היא קרובה, ועל ידי הניתוח הסכנה מתרחקת, אסור לעשות הניתוח, אם יש חשש שהוא יקרב את מותו[60].
רשות או חובה אין חיוב על החולה להיכנס לסכנה בניתוח שעשוי לרפאותו אבל עלול לקרב מותו, אלא שהוא רשאי לעשות כן; אבל אם רוב הסיכויים שהניתוח יצליח, חייב לעשות הניתוח, שהרי אדם מצווה לחיות[61]; ויש מי שכתב, שבמקרה כזה צריך אפילו לכפות על החולה את הניתוח בעל כורחו[62].
ספק או הוודאי ההיתר לאדם לסכן עצמו בריפוי הוא דווקא כשיש וודאות בצורך בניתוח, שאם לא כן החולה ימות בוודאי, אבל כשיש ספק אם יש צורך בניתוח, ואולי יוכל החולה לחיות גם ללא הניתוח, ומאידך יש ספק שהניתוח יקרב מותו, אסור להכניס עצמו לספק זה[63].
ללא חשש סכנת חיים יש מי שכתב, שחולה במחלה שאיננה מסכנת את חייו, אלא שהוא סובל ממחלתו או שהוא מוגבל, ויש אפשרות לנתחו ולרפאותו מסבלו, אבל יש סיכון בניתוח, והוא עלול למות ממנו, אסור לעשות ניתוח זה[64]; ויש מי שכתבו, שאם הוא סובל מיסורים קשים, אף שאין מחלתו מסכנת את חייו, אמנם אין להורות לו לעשות הניתוח, אבל אם רוצה בכך, מותר לו להסתכן, כדי למנוע יסורים קשים[65].
הסכמה וסירוב ההיתר לסכן חיי שעה כדי לזכות בחיי עולם הוא דווקא אם החולה מסכים לכך, והסכמתו מועילה ואינה נחשבת כאיבוד עצמי לדעת, וכמו כן אם הוא מסרב, אין זה נחשב כאיבוד עצמי לדעת, ויש לו זכות לסרב[66].
רופא יהודי או גוי יש מי שכתב, שההיתר להכניס חולה לספק חיי שעה כדי להצילו לחיי עולם הוא דווקא לרופא גוי, אבל לרופא יהודי אסור לגרום ספק רציחה[67]; ויש מי שכתבו, שגם לרופא יהודי מותר לבצע הניתוח[68], ואדרבה עדיף שרופא יהודי יעשה הניתוח[69].
מחלוקת בין הרופאים בחולה שימות בוודאי ממחלתו, אבל יש מחלוקת בין הרופאים אם הניתוח המוצע יועיל — יש מי שכתב, שהולכים על פי הכללים של מחלוקת רופאים ביום הכפורים[70], וכן שאין חוששים לחיי שעה, וספק נפשות להקל. ולפיכך, בין אם הרופאים הנחלקים שווים במספרם; ובין אם רוב הרופאים אומרים שלא יצליח הניתוח, אבל יש מיעוט שאומרים שיצליח; ובין אם בקרב המיעוט המתנגד לניתוח יש בקיאים ומומחים יותר מאשר בקבוצה התומכת בניתוח; ובין אם התומכים בניתוח הם רופאים גויים, בכל אלו מותר לחולה להסכים לניתוח[71]; ויש מי שכתב, שבכל מקרה של סיכון חיי שעה עבור חיי עולם צריך לעשות זאת על פי דעת רוב ניכר של הרופאים המומחים בעיר, היינו רוב כפול, ובהסכמת החכם שבעיר[72].
אם חלק מהרופאים אומרים שהחולה ימות ממחלתו אם לא ינתחוהו, וחלק מהם אומרים להיפך, שממחלתו לא ימות, אבל ימות מהניתוח — יש מי שכתב, שלא יעשו הניתוח, ושב ואל תעשה עדיף[73]; ויש מי שכתב, שגם במקרה כזה מותר לעשות הניתוח, כי אין אנו חוששים לחיי שעה[74].
חיסונים ורפואה מונעת במקומות שונים בעולם יש אחוז קטן של הורים המסרבים לתת חיסון כלשהו לילדיהם. נימוקיהם: על פי תורות הומיאופטיות מסויימות מחליש החיסון המלאכותי את החיסון הטבעי של הגוף ובכך נגרם נזק לתינוק; אמונות דתיות מסויימות[75] רואות בכל התערבות רפואית פגיעה דתית בדרך הטבעית של העולם; חשש מפני סיבוכים שמתרחשים בגין החיסונים; צידוקים רפואיים ואפידמיולוגיים שונים, שבתנאים רגילים אין חשש להידבקות הילדים בעתיד, ולכן מיותר לתת טיפול רפואי כזה[76].
על פי ההלכה מותר לאדם להכניס עצמו לספק סכנה של חיסון נגד אבעבועות שחורות, כדי להימנע ממחלה זו שהיא סכנה ממשית, והיינו שמותר להכניס עצמו לסכנה רחוקה, כדי להציל עצמו מסכנה קרובה, ומותר להציל עצמו בספק רחוק של סכנה עכשווית, כדי להינצל מסכנה חמורה בעתיד[77].
בכל רפואה מונעת, אף שכרגע אין סכנה, מותר ואף חובה לאדם לפעול בסכנה מועטת כעת, כדי למנוע סכנה גדולה בעתיד, ואף יש כוח בידי הרשויות לכפות חיסון המוני, כדי להציל את הכלל ממחלות נגיפיות מדבקות[78].
מחלות התקפיות מותר לאדם להכניס עצמו לספק סכנה בטיפול במחלה שבאה בהתקפים שמסכנים את חיי החולה, למרות שבכל פעם שההתקף חולף, חולפת גם הסכנה[79].
ניתוחים מקובלים יש מי שמשמע ממנו, שאם מקובל לעשות ניתוחים או טיפולים מסויימים, גם אם יש בהם סיכון, מותר לאדם להסתכן בהם לרפואתו, אף שהוא לפעמים נגד כללי ההלכה בנידון, והוא על פי הכלל שכיוון שדשו בה רבים, שומר פתאים ה'[80]; ויש מי שכתב, שמותר לאדם להסכים לניתוח שיש לו תועלת ממנו והוא לצורך מניעת צער, גם אם אין שום הכרח חיוני בניתוח כזה, אך בתנאי שהסיכון הוא קטן ביותר, כגון שכל הסיכון כרוך בעצם ההרדמה, שכיום נחשב לסיכון מזערי[81].
יישוב הדעת ומתינות ומכל מקום, בכל המקרים שמותר לסכן חיי שעה של חולה, צריך ההיתר להיות בדרך מתונה וביישוב הדעת[82], בהסכמת בית הדין, ועל פי הרופאים היותר מומחים[83].
=
סיכון עצמי של האחד, כדי להציל את חברו מסכנה===
ספק סכנה למציל כתבו רבני דורנו, שלהלכה הסכימו רוב האחרונים שאין אדם צריך להכניס עצמו לספק סכנה, כדי להציל את חברו מוודאי סכנה[84].
אמנם גם לשיטה זו מצינו חילוקי מצבים שונים, שדנו הפוסקים לחייב או להרשות סיכון עצמי לצורך הצלת הזולת:
אסור או רשאי יש אומרים, שמחלוקת הפוסקים[85] היא רק אם יש חיוב להסתכן כדי להציל חברו מסכנה, אבל לכל הדעות רשאי המציל לעשות כן, והוא ממידת חסידות[86], ומי שנדבה רוחו להציל את הזולת גם על ידי סיכון עצמו — אשרי חלקו[87]; יש הסבורים, שהמחלוקת היא על עצם ההיתר, ולדעת האוסרים יש אמנם איסור להסתכן[88]; ויש מי שכתב, שקודם מתן תורה היה מותר לאדם להסתכן עבור הצלת חברו, אבל מאז מתן תורה יש איסור בדבר, כי הוא היזק כללי להכלל כולו, וכולם הם מרגישים בהיעדרו, ואיך רשאי להזיק להכלל[89].
מידת ספק הסכנה למציל ולניצול יש מי שכתב, שאם הספק נוטה יותר אל ההצלה, חייב המציל להיכנס לקצת סכנה ולהציל את חברו, ואם לא הציל, עובר משום 'לא תעמד על דם רעך'[90]; ואם הספק נוטה לוודאי, ואפילו כשהספק שקול, אינו חייב למסור נפשו[91]. ובשיטה זו יש מי שכתב, שהכוונה לכל מידת סכנה שאדם מוכן ליטול על עצמו ולהסתכן בה למען תועלתו הפרטית, כגון לרווח ממון, או למען כבודו, שבסיכון כזה חייב להיכנס גם למען הצלת חברו, אבל כאשר יש חשש גדול של סכנה, שאדם לעולם לא מכניס עצמו לתוכה אפילו תמורת הון רב, או כאשר יצטרך להיכנס לסכנה של עינויים קשים, לא יכניס עצמו גם להצלת חברו[92]; ויש מי שכתבו, שבשום מקרה אין חיוב להכניס עצמו לידי ספק מיתה[93]. ולשיטה זו יש מי שכתב, שהכוונה שכל ספק סכנה שמחללים בגללה את השבת, אין המציל חייב להיכנס בה כדי להציל את חברו, ואפילו בספק סכנה הנוטה יותר להצלה[94].
דעת המתירים לאדם להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל את חברו היא דווקא אם ההצלה היא וודאית, שאז אף אם המציל מסתכן — מותר; אבל אם הצלת המסוכן לא תלויה בחיי המציל, ואף אם המציל ימות, יש ספק אם המסוכן יינצל, אסור להסתכן[95]; ויש מי שכתב, שגם אז מותר להסתכן[96].
ההיתר להסתכן עבור חברו הוא דווקא כשיש רק ספק סכנה למציל, אבל אם יש סכנה וודאית למציל, אסור לו להסתכן עבור חברו[97]. אבל אם מדובר בצדיק גדול, שמובטח לו שיתקיים נס על ידו — יש מי שכתב, שיכול הוא לעשות פעולות שבסתם בני אדם הם נחשבים כסכנה, כדי להציל אחרים מסכנה[98].
סכנה עקב פשיעה עצמית אם אדם גרם במעשיו שייכנס למצב של סכנה, לכל הדעות אין חיוב על אחרים להיכנס לסכנה עבור הצלתו[99].
יש מי שכתב, שמטייל שלא שמר על הוראות הבטיחות ונקלע למצב של סכנה, אין לראות בו כמי שהכניס עצמו למצב של סכנה, כי לא התכוונו למות למרות חוסר הזהירות, ולכן חייבים להצילם; אבל מטיילים שנקלעו מספר פעמים למצבי סכנה מתוך חוסר זהירות וזלזול, אין חובה למצילים להכניס עצמם לסכנה עבור מטיילים כאלו[100].
הצלה של כלל ישראל יש מי שכתב, שלדעת האוסרים לסכן עצמו עבור חברו, הוא הדין שאינו מחוייב לסכן עצמו אפילו עבור הצלת כלל ישראל[101]; יש הסבורים, שעבור הצלת כלל ישראל מחוייב כל יחיד לסכן עצמו לכל הדעות[102]; ויש מי שחילק בין הצלת רבים מישראל, שאם אין היחיד בכלל הסכנה, אינו מחוייב להיכנס לסכנה עבורם, ובזה אין הבדל בין הצלת יחיד לבין הצלת רבים, לבין הצלת כלל ישראל, שכל יחיד חייב לסכן עצמו עבורם[103]. ומכל מקום אין לכפות אדם למסור נפשו להצלת הרבים[104].
סיכון של רופא יש מי שכתב, שביחס לרופא לכל הדעות אין איסור להיכנס לספק סכנה, ובוודאי שלא ייקרא חסיד שוטה אם יגיש עזרה רפואית. לפיכך, מותר לרופא לטפל בחולה במחלה מדבקת, עם הזהירות המתחייבת מפעולה כזו[105]. טעמו: בדרך כלל המחלות המדבקות אינן מסכנות את המטפל בצורה וודאית; התורה נתנה רשות לרופא לרפא, ולא מצינו חילוק בין חולה במחלה מדבקת ושאינה מדבקת; ברופא אפשר לומר שזהו גדרו של עולם; כיוון שהרופא עוסק במלאכתו לפרנסתו, מצינו שמותר להסתכן בספק סכנה עבור פרנסה.
וכמו כן יש מי שכתב, שאין חובה על רופאה בהריון לטפל בילד הסובל מאדמת מחשש שתידבק במחלה, וייגרם נזק לעוברה, אבל אם רוצה להתמסר להצלת החולה, מותר לה, ואשרי חלקה[106].
סיכון במלחמה חייל פצוע המוטל בשדה הקרב בעת מלחמה, חייב החובש להכניס עצמו לספק סכנה כדי להצילו, כי בעת מלחמה הדין שונה מעת שלום, והכללים ההלכתיים של 'וחי בהם' ושל 'וחי אחיך עמך', אינם חלים בתנאי מלחמה, ולפיכך חייב כל אחד למסור נפשו עבור הצלת הרבים[107]. וכל זה מפני שדיני מלחמה שונים מדינים רגילים של שלום להרבה עניינים, כולל לעניין זה שמותר ואף חייב כל אזרח לסכן נפשו במלחמה, ואפילו במלחמת הרשות. וטעמים אחדים נאמרו לכך: זהו טבעו של עולם; זהו ממשפטי המלך; הבדל בין דיני יחיד לדיני ציבור[108].
אם יש חולה בעיר שלא מאנשי הצבא, והוא מקום של סכנה בגלל מלחמה, אין חיוב על הרופא לסכן עצמו להיכנס למקום המלחמה כדי להציל את החולה[109].
סכנת איבר מול סכנת נפשות אם הסכנה למציל היא רק סכנת איבר, והסכנה לחברו היא סכנת נפשות — יש אומרים, שחייב להצילו[110]; ויש אומרים, שאינו חייב להסכים לחיתוך איבר שלו להצלת חברו[111].
צער למציל אם מדובר שיהיה רק צער למציל, חייב להציל את חברו מסכנת נפשות, כי אדם מחוייב לסבול צער כדי שלא ייהרג חברו[112]; ויש מי שכתב, שבמקום יסורים קשים למציל אינו חייב לעשות כן כדי להציל מפיקוח נפש[113].
עם הארץ ותלמיד חכם יש מי שכתב, שאם המציל הוא עם הארץ, והניצול הוא תלמיד חכם, יש מידת חסידות שיסכן עצמו עבור חברו הגדול ממנו, ובפרט אם הניצול הוא תלמיד חכם שרבים זקוקים לו[114], והיינו שהמתנדב למות תחת השני, אין זה בגדר מתחייב בנפשו, אבל בוודאי שאחרים אינם יכולים לכפותו על כך[115], וכן להציל ממיתה יכול למחול על דמו בשביל אביו, אפילו אינו תלמיד חכם כמותו, ובוודאי שדין זה נכון בשביל רבו מובהק[116]; ויש מי שכתב, שאם הסיכון של המציל הוא וודאי, אין לו להכניס עצמו לסכנה כזו, גם אם המציל הוא עם הארץ, והניצול הוא תלמיד חכם[117].
חיי שעה עבור חיי עולם יש מי שכתב, שמי שיש לו רק חיי שעה, לא רק שאין עליו איסור להקריב חייו להצלת מי שיש לו חיי עולם, אלא שחובה על מי שיש לו חיי שעה למסור נפשו להצלת מי שיש לו חיי עולם[118].
דרגת הסיכון יש שחילקו בין סכנה שבדרך העולם בני אדם לוקחים עליהם לצורך פרנסה, שמותר גם לצורך הצלת חברו, לבין סכנה שלא לוקחים אפילו לצורך פרנסה[119].
עקרון כללי באופן עקרוני אין לתת כללים ברורים וקבועים בנידוננו, אלא הכל לפי העניין, ויש לשקול העניין בפלס ולא לשמור על עצמו יותר מדאי, ולא לדקדק ביותר, כאותה שאמרו: המדקדק עצמו בכך, סופו שבא לידי כך[120], וכל המקיים נפש מישראל כאילו קיים עולם מלא[121]; ולא כל חשש רחוק נקרא ספק פיקוח נפש, ואם אין בזה גדר ספק נפשות, יש חיוב הצלה, ודבר זה מסור לחכמים ולבקיאים[122],[123].
נספח - גדרי 'שומר פתאים ה', ו'דשו בה רבים'
'שומר פתאים ה'[124], ו'דשו בה רבים' נזכר בחמישה מקומות בש"ס: הקזה בערב שבת[125], ביאה ביום תשעים להריון[126], משמשת כדרכה בשלוש הנשים[127], אכילת ענבים ותאנים בלילה בחשש מגולה[128], ומילה ביום המעונן או כשרוח דרומית מנשבת[129]. המשותף לכל אלו הוא, שהעולם אינו נזהר מחשש סכנה במקום שבאמת יש סכנה.
יש לציין כי גם הרי"ף וגם הרמב"ם לא הזכירו כלל את הגדר של 'שומר פתאים ה', אף שפסקו כדברי הש"ס במקומות הנזכרים.
יש מהפוסקים שהוסיפו את הטעם של 'שומר פתאים ה' לדברים שנוהגים בהם היתר בימינו, אף שלפי התלמוד היו אסורים משום סכנה, אבל כיום כיוון שדשו בה רבים - שומר פתאים ה'[130]; ויש מי שכתבו, שדווקא בדברים שחז"ל והראשונים אמרו שדשו בה רבים מותר להסתכן, אבל דברים שחז"ל אסרו משום סכנה, לא מועיל שהאחרונים קובעים שדשו בה רבים[131].
יש מי שכתב, שההסתמכות על שומר פתאים ה' הוא רק בדיעבד, אבל לכתחילה ראוי לאדם שלא לסמוך על כלל זה, ולהיזהר בדברים שיש בהם סכנה, גם אם דשו בה רבים[132]; ויש הסבורים, שכלל זה נאמר גם לכתחילה, וגם תלמידי חכמים יכולים לסמוך על זה[133].
בגדרי כלל זה דנו האחרונים, שכן לכאורה קשה, היכן מצינו שמותר יהיה לאדם להכניס עצמו ואחרים בספק סכנה, ולומר 'שומר פתאים ה', ומן השמים ירחמו? מספר הסברים והגבלות נאמרו על כך:
כל דבר שהוא מנהגו של עולם, ודשו בו רבים, והוא דרך הכרח, אין לחוש לספק סכנה, וסומכים על רחמי שמים, שהרי בכל הדרכים יש סכנה, וכן עצם הלידה היא סכנה, ואף על פי כן מותר, ואף חייבים, לנהוג כדרך העולם למרות הסכנה, אבל דבר שהעולם חוששים לו משום סכנה, הרי הוא בגדר סכנה[134].
כלל זה נאמר דווקא כשמדובר בסכנות במסגרת גדרי הטבע, אבל כאשר הסכנה היא מחמת סיבה מקרית, ואין הטבע מחייב אותה, אין ההליכה בדרך הטבע שומרת מן הסכנה[135].
הכלל הזה נאמר דווקא בדבר הרגיל, כי אין אדם חייב להימנע ממנהג דרך ארץ, אבל במקום שבידו להיזהר, אינו בכלל 'שומר פתאים ה', ואם לא ישמור עצמו, לא ישומר מן השמים[136].
כלל זה נאמר דווקא בחששות רחוקים ובמיעוט שאינו מצוי, אבל לא בחששות ממשיים, שאז חייבים לעשות כל מאמץ שלא להיכנס בסכנה[137].
כלל זה חל דווקא ביחס לשלוש הנשים, כיוון שלעניין תשמיש וחיוב עונה הוא כמו הבטחה מהקב"ה שלא יארע כל רע וכל צער, כי הוא דבר טבעי ותמידי, והתורה חייבה אותו ללא הגבלות[138]; או שאף שבמקום סכנה חוששים גם למיעוט, ואין סומכים על רחמי שמים, אבל יתכן שהתעברות שלוש הנשים הללו היא מיעוטא דמיעוטא, ולכן לא חששו חכמים[138]; או ששייך לומר שומר מצווה לא ידע דבר רע, ואף שאין האשה מצווה בפריה ורביה, אבל היא מצילה את בעלה מהרהורי עבירה וזו מצווה, וגם מסייעת לבעלה לקיים מצוותו, ובכך יש גם לה מצווה, וזה מצטרף לסמוך על רחמי שמים[139].
כלל זה נאמר דווקא בדבר השכיח שאינו מזיק, ודווקא כשדשו בה רבים[140].
כלל זה נאמר דווקא למי שאינו יודע שהדבר מזיק[141].
יש מי שכתב, שכלל זה נאמר רק בדבר מצווה[142]; ויש מי שכתב, שהכלל חל על כל דבר[143].
יש מי שכתבו, שכלל זה נאמר דווקא בסכנות סגוליות, או בסכנות שהטבעים השתנו, אבל בסכנה טבעית אין סומכים על 'שומר פתאים ה'[144].
יש מי שכתב, שכלל זה נאמר דווקא בספק סכנה[145]; ויש מי שכתב, שהכלל נאמר אף בסכנה וודאית[146].
אף שדשו בה רבים, והיינו שהרבים התרגלו למצב הזה ולא רואים בו עוד סכנה, יכול היחיד לחשוש לסכנה, ולא לסמוך על הכלל 'שומר פתאים ה', ואז גם מותר לו לחלל שבת ככל דין ספק פיקוח נפש[147].
בטעם הדבר שהתירו חז"ל לסמוך על 'שומר פתאים ה', משום שלעת עתה עדיין אין סכנה, והחשש הוא לסכנה שתבוא בעתיד, ובחשש כזה מותר לסמוך על הנס, והולכים אחר הרוב, ואין חוששים למיעוט[148]; או כאשר מדובר בצורך גדול לבריאות, למשפחה ובעיקר לקיום מצווה, שאז יש הגנה של 'שומר מצוה לא ידע דבר רע'[149],[150].
הערות שוליים
- ↑ כגון החובה להימנע מסיכון וסכנה - ראה ע' בריאות, וע' חולה; סכנה והצלת נפשות - ראה ע' פקוח נפש; הצלה מסכנה של אחד לפני האחר - ראה בע' קדימויות בטפול רפואי; הסתכנות למען תרומת איברים - ראה ע' השתלת אברים; הסתכנות למען מחקר רפואי - ראה ע' נסויים רפואיים בבני אדם.
- ↑ לפי הגמ' בבלי סנהדרין קז ב הם היו גיחזי ושלושת בניו - וראה מה שדנו בכך הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' לו, והגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בנשמת אברהם חיו"ד סי' קנה סק"ב הע' 14. וראה עוד בפירוש אזנים לתורה להגר"ז סורוצקין, פר' מצורע, ובמאמרו של א. בנר, אסיא, עג-עד, תשס"ד, עמ' 37 ואילך.
- ↑ מל"ב ז ג-ד.
- ↑ ע"ז כז ב; טושו"ע יורה דעה קנה א.
- ↑ תוס' שם ד"ה לחיי.
- ↑ רמב"ן תורת האדם, עניין הסכנה (עמ' לז-לח בהוצאת שעוועל). וראה באריכות בהסבר גמ' זו והשייך לה לעניינינו בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' לו.
- ↑ רמב"ן תורת האדם, עניין הסכנה (עמ' מג בהוצאת שעוועל). וראה עוד בע' רפואה הע' 55 ואילך.
- ↑ ירושלמי תרומות סופ"ח.
- ↑ כס"מ רוצח א יד, וב"י חו"מ סי' תכו, מהגהות מיימוניות בשם הירושלמי (בהגהות מיימוניות שלפנינו ליתא, אך נמצא בדפוס קושטא. וכתבו האחרונים, שהמקור בירושלמי שאליו התכווין ההגמ"י הוא הירושלמי תרומות סופ"ח הנ"ל); שו"ת חות יאיר סי' קמו; שו"ת הרדב"ז ח"ה ללשונות הרמב"ם סי' אלף תקפב (ריח) (אמנם בשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תרכז (ובחדשות אלף נב) משמע, שלדעתו אין להיכנס לספק סכנה כדי להציל את חברו - ראה להלן הע' 49, ולכאורה שתי תשובות הרדב"ז סותרות. וראה מה שכתבו בנידון הגר"ע יוסף, דיני ישראל, ז, תשל"ו, עמ' כה ואילך; ס' הרפואה לאור ההלכה, כרך ד, ח"א פ"ב); שו"ת נשמת חיים, בחלק הדרושים די"א ע"א; שו"ת מהרשד"ם חיו"ד סי' רד; שו"ע הרב נזקי גוף ונפש ס"ז, דעה א; הגר"ח מבריסק (ראה בס' נפש הרב עמ' קסו. וראה שם סיפור המעשה בגר הצדק בווילנא, הגראף פוטוצקי, שהגר"א הסתפק בשאלה זו); ערוה"ש חו"מ תכו ד. וראה בביאור הגר"ח הליר לסה"מ ל"ת רצז, שהאריך בדברי הירושלמי.
- ↑ שו"ת יד אליהו סי' מג. וראה אור שמח רוצח ז ח.
- ↑ מנ"ח מ' רלז סק"ב, ובקומץ המנחה מ' רצו; שולחן ערוך הרב או"ח שכט ח. וראה שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קעד ענף ד; הרב מ. הרשלר, הלכה ורפואה, ב, תשמ"א, עמ' כט ואילך, פ"ו; הרב מ.י. סלושץ, הלכה ורפואה, ג, תשמ"ג, עמ' קנח ואילך; האדמו"ר מצאנז, בשבילי הרפואה, ו, תשמ"ד עמ' ז ואילך.
- ↑ ואמנם רבים מהפוסקים סבורים, שממקורות שונים בבבלי משמע שהוא חולק על הירושלמי, אך יש שדחו את ההוכחות מכל הסוגיות דלהלן, וכתבו שאין מקור שהבבלי חולק על הירושלמי בנידון - ראה שבט מיהודה שער א פ"ט.
- ↑ ויקרא כה לו.
- ↑ תו"כ בהר פר' ה; ב"מ סב א.
- ↑ מאירי ב"מ שם; מנ"ח מ' רצו; העמק שאלה שאילתא קמז אות ד. אמנם ראה בשו"ת משפט כהן סי' קמד, שנסתפק כמי ההלכה. וראה עוד על סוגיא זו בע' קדימויות בטפול רפואי הע' 27 ואילך.
- ↑ שו"ת יד אליהו (לובלין) סי' מג; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' קנה, שם ח"ב סי' רי, ובחי' על ס' המצוות מ' רלח; העמק שאלה שם.
- ↑ שו"ת חות יאיר סי' קמו; שו"ת נשמת חיים בחלק הדרושים די"א ע"א. וראה עוד במאמרו של הגר"ע יוסף, דיני ישראל, ז, תשל"ו, עמ' כה ואילך. וראה עוד על ההשלכות של סוגיא זו לנידוננו - ראשון לציון לבעל אור החיים על שו"ע יו"ד רמז א; כלי חמדה, פר' כי תצא אות ה; חזו"א יו"ד סי' סט אות ה, ובחו"מ ליקוטים סנהדרין סי' כו; האדמו"ר מצאנז, בשבילי הרפואה, ו, תשמ"ד, עמ' ז ואילך; הרב נ. בר-אילן, אסיא, ז, תשנ"ד, עמ' 177 ואילך, בהע' 8.
- ↑ בבלי נדרים פ ב. וראה בעניין סוגיא זו בע' משאבים מגבלים הע' 61 ואילך.
- ↑ העמק שאלה, שאילתא קכט אות ד, ושאילתא קמז אות ד; קרן אורה, נדרים שם; זר זהב על או"ה כלל נט דין לח. וראה בתפא"י יומא סופ"ח.
- ↑ ר"ן נדרים שם; שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' רי.
- ↑ ס' יחוסי תנאים ואמוראים, ע' בן פטורין, עמ' 41; הפלאה בקונטרס אחרון סי' פ ס"ה.
- ↑ שבט מיהודה שער א, פ"ט; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' קמה; הגר"ע יוסף, דיני ישראל, ז, תשל"ו, עמ' כה ואילך. וראה ב"ש אבהע"ז סי' פ סקי"ב.
- ↑ שאילתות, שאילתא קמז; ב"ש אבהע"ז סי' פ סקי"ב; שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"א סי' כב; שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' רי.
- ↑ נידה סא א.
- ↑ רש"י שם ד"ה מיחש; ס' חסידים סי' תרפג.
- ↑ תוס' שם ד"ה אטמרינכו, בשם שאילתות דרב אחאי (והוא בשאילתא קכט). וראה רא"ש שם פ"ט סי' א.
- ↑ שו"ת יד אליהו סי' מג; אגודת אזוב, ספר הדרשות סוף דרוש א לחודש אלול, ד"ג ע"ב, ודל"ח ע"ב (הובא בפת"ש חו"מ סי' תכו סק"ב). והיינו על פי פירוש השאילתות.
- ↑ העמק שאלה, שאילתא קכט אות ד, ושאילתא קמז אות ד. אך ראה מאמרו של הגר"ע יוסף, דיני ישראל, ז, תשל"ו, עמ' כה ואילך, שדחה שיטה זו. וראה עוד בשו"ת ציץ אליעזר חט"ו סי' ע.
- ↑ שו"ת עמודי אור סי' צו; זר זהב על או"ה כלל נט דין לח; כלי חמדה פר' כי תצא; שבט מיהודה, שער א פ"ט; הגר"ע יוסף, דיני ישראל, ז, תשל"ו, עמ' כה ואילך.
- ↑ שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' מה.
- ↑ דברים כב ב.
- ↑ ויקרא יט טז. וראה ע' לא תעמד על דם רעך.
- ↑ בבלי סנהדרין עג א.
- ↑ שערי תשובה לרבנו יונה שער שלישי אות ע.
- ↑ ערוך לנר סנהדרין עג א; שו"ת יד אליהו סי' מג; אגודת אזוב ספר הדרשות סוף דרוש א לחודש אלול, דל"ח ע"ב; שו"ת מהר"ם שיק חיו"ד סי' קנה, ובספרו על המצוות מ' רלח. וראה עוד בהעמק שאלה, סוף שאילתא קכט; אמרי בינה חאו"ח סי' יג אות ה.
- ↑ כלי חמדה, פר' כי תצא; ר' חיים הליר על ס' המצוות, עמ' קעה; הגר"ע יוסף, דיני ישראל, ז, תשל"ו, עמ' כה ואילך - על פי הר"ן בחידושיו שם. וראה עוד בשו"ת יחל ישראל ח"ב סי' עג, מה שדן לעניינינו מדיני רודף.
- ↑ בבלי כתובות סא א. הובא ברא"ש יומא סי' יג.
- ↑ הגר"ע יוסף, דיני ישראל, ז, תשל"ו, עמ' כה ואילך.
- ↑ זר זהב על או"ה כלל נט אות כא.
- ↑ קרבן נתנאל על רא"ש יומא סי' יג אות ד.
- ↑ בבלי מכות יא ב; רמב"ם רוצח ז ח.
- ↑ אור שמח רוצח ז ח. וראה במשך חכמה שמות ד יט, שהוכיח כנ"ל דלא כהירושלמי מהפסוק בתורה, שמשה לא חזר להציל את בני ישראל עד שמתו האנשים המבקשים את נפשו (שמות ד יט).
- ↑ כלי חמדה פר' פנחס אות א; שו"ת היכל יצחק חאו"ח סי' לט.
- ↑ שבט מיהודה שער א פ"ט. ומהפסוק בשמות בעניין משה אין ראיה, כפי דרשת חז"ל על הפסוק (נדרים סה א), או מפני שאם היה חוזר ונהרג לא יכול היה ממילא להושיע את ישראל. וראה עוד במאמרו של הרב מ.י. סלושץ, הלכה ורפואה, ג, תשמ"ג, עמ' קנח ואילך.
- ↑ דוגמאות לדיונים אלו: אברהם הסתכן כדי להציל את לוט (בראשית יד יב-טז); יהודה הסתכן כדי להציל את בנימין (בראשית מד א); משה רבנו הסתכן כדי להציל את העברי המוכה ביד המצרי (שמות ב יא). אכן, כבר כתב המשך חכמה בעניין משה והעברי המוכה, שאין להביא ראיה ממעשים שקודם מתן תורה להלכות הנוהגות לאחר מתן תורה. ובשו"ת אבן פנה ח"ב סי' קפו, הביא הסבר זה גם ביחס לאברהם וליהודה. ובס' גבורת יצחק על התורה סי' טו, תירץ את עניין אברהם בכך שלפי המדרש נועדה מלחמת המלכים נגד אברהם, ולפיכך חלו עליו דיני מלחמה, ששם בוודאי מותר וצריך להסתכן; אסתר מלכה, שסיכנה עצמה בהיכנסה אל אחשורוש כדי להציל את כלל ישראל (ראה נשמת חיים דרשות די"א ע"א; הגהות זר זהב על או"ה כלל נט אות כא; אור שמח רוצח ז ח; כלי חמדה ריש פר' פנחס; שו"ת משפט כהן סי' קמג); וכן דנו ממעשי ניסים של צדיקים, שסיכנו עצמם עבור כלל ישראל, כגון רבי חנינא בן דוסא (ברכות לג א), הרוגי לוד (ב"ב י ב), ועוד (ראה תו"ת ויקרא פי"ט פס' טז; הגר"ע יוסף, דיני ישראל, ז, תשל"ו, עמ' כה ואילך). וראה להלן הע' 101 ואילך, בעניין הצלה של כלל ישראל. ועוד דנו מהדין במשנה בבלי הוריות יג א, שהאדם עצמו קודם לכולם להצלת עצמו, ומכאן שאין לו חיוב להכניס עצמו לסכנה עבור חברו (ראה שו"ת יד אליהו סי' מג).
- ↑ כס"מ רוצח א יד, בשם הירושלמי; ב"י וב"ח חו"מ סי' תכו; שו"ת הרדב"ז ח"ה ללשונות הרמב"ם סי' אלף תקפב (ריח); שו"ת חות יאיר סי' קמו; שו"ע הרב הל' נזקי הגוף והנפש ס"ז, לשון א; חי' חת"ס בבלי כתובות סא ב ד"ה מ"ט; שו"ת נשמת חיים בחלק הדרושים די"א ע"א; שו"ת מהרשד"ם חיו"ד סי' רד; שו"ת עמודי אור סי' צו; כלי חמדה פר' כי תצא; הגר"ח מבריסק (ראה בס' נפש הרב, עמ' קסו); ערוה"ש חו"מ תכו ד. וראה תפא"י בבלי ברכות מ"א אות ג, שמותר להכניס עצמו לספק סכנה בשביל לקיים מצווה, אבל בתנאי שלא שכיח היזקא (וראה מה שכתב על דבריו בס' לאור ההלכה עמ' יד. על סיכון עצמי של חולה כדי לקיים מצוות — ראה ע' חולה הע' 88 ואילך, וע' יום הכפורים הע' 71 ואילך. וראה עוד מאמרו של הרב א. רוט, עמק הלכה, ב, תשמ"ט, עמ' 59 ואילך).
- ↑ ראה שו"ת הלכות קטנות ח"א סי' רכט; שו"ת משפט כהן סי' קמג.
- ↑ מהר"ם שיק על ס' המצוות מ' רלח; שבט מיהודה שער ראשון פ"ח אות ה; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קעד ענף ד. וראה מאמרו של הרב נ. בר-אילן, אסיא, ז, תשנ"ד, עמ' 177 ואילך. וראה בשו"ת משפט כהן סי' קמד אות טו, שנסתפק בשאלה זו.
- ↑ ס' חסידים סי' תרעד; שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תרכז (ובחדשות אלף נב. וראה בקומץ המנחה מ' רצז, ופת"ש חו"מ סי' תכו בשם אגודת אזוב ספר הדרשות סוף דרוש א לחודש אלול, ד"ג ע"ב, שהוכיחו מכאן שלדעתו של הרדב"ז אין להיכנס לספק סכנה כדי להציל את חברו. וראה באמרי בינה חאו"ח סי' יג, מה שתמה על הרדב"ז הזה. וראה לעיל הע' 9); או"ה כלל נט דין לח (הובא בבאר היטב או"ח סי' שכט סק"ו); כנה"ג חו"מ סי' תכה בהגה"ט אות יח, ושם סי' תכו בהגב"י אות א; סמ"ע חו"מ סי' תכו סק"א, בדעת הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש, הטור, והשו"ע; שו"ת חקקי לב חחו"מ סי' כו; אגודת אזוב שם; א"ר או"ח סי' שכט סק"ח; שו"ע הרב או"ח שכט ח, ושם נזקי גוף ס"ז, דעה ב; העמק שאלה שאילתא קמז אות ד; קרבן נתנאל על רא"ש יומא סי' יג אות ד; שו"ת יד אליהו סי' מג; מנ"ח מ' תכו; אור שמח רוצח ז ח; מ"ב סי' שכט סקי"ט. וראה עוד בנידון במאמרו של הרב י. נבון, תחומין, ד, תשמ"ג, עמ' 153 ואילך.
- ↑ בהגדרת מצב זה — ראה ע' נוטה למות @, הע' 168 ואילך.
- ↑ טושו"ע יו"ד קנה א; תשב"ץ על בבלי כתובות ח א (הובאו דבריו בדרכ"ת יו"ד סי' קנה סק"ב); שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' עה (הובאו דבריו בפת"ש יו"ד סי' שלט סק"א); גיליון מהרש"א יו"ד סי' קנה ס"א; בית מאיר יו"ד סי' שלט ס"א; תפא"י בבלי יומא פ"ח אות יא; בינת אדם שער איסור והיתר, כלל פח שאלה צג; שו"ת בנין ציון ח"א סי' קיא; אורחות חיים החדש (המהרש"ם) על או"ח סי' שכח ס"י; שו"ת בית דוד ח"ב סי' שמ; שו"ת מלמד להועיל חיו"ד סי' קד; שו"ת יד הלוי ח"א חיו"ד סי' רז; שו"ת משפט כהן, סי' קמד אות ג; שו"ת אחיעזר חיו"ד סי' טז אות ו; הגרא"י אונטרמן, נועם, יג, עמ' ה ואילך; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' לו; שו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' יג; שם ח"י סי' כה פי"ז; שו"ת יחל ישראל ח"ב סי' ס; שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תתסג.
- ↑ הרב נ. בר-אילן, אסיא, ז, תשנ"ד, עמ' 177 ואילך.
- ↑ משנת חכמים על הל' ע"ז, ביבין שמועה סוסי' לט; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פ"ה סק"ה.
- ↑ שמעתי מהגר"י זילברשטיין, בשם הגרי"ש אלישיב. נימוקו הוא שמעיקר הדין היה צריך להיות 'שב ואל תעשה', ולא לסכן בידיים חיי שעה, שגם בזה יש גדר רציחה, אלא שמעשה המצורעים (ראה לעיל הע' 2 ואילך) מלמד שחיי עולם דוחה חיי שעה אפילו בקום ועשה, אלא שמכל מקום יש לצמצם את החידוש. וראה מה שכתב הגרי"ש אלישיב, מוריה אלול תשנ"ח (גליון רנג-ד), לחלוק על האחיעזר, אלא שלא כתב שם מה מידת הסיכון המותרת.
- ↑ שו"ת אחיעזר חיו"ד סי' טז אות ו; הגרא"י אונטרמן, נועם, יג, תשל"ט, עמ' א ואילך; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' נח (וכתב שם, שהסכים עמו הגרי"א הענקין); שם חיו"ד ח"ג סי' לו (והסכים עמו גם הגרא"ל גרוסנס). וראה עוד מאמרו של הרב מ.י. ריזל, עמק הלכה-אסיא, א, תשמ"ו, עמ' 118 ואילך.
- ↑ שו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' תשלט, בשם החזו"א. וראה עוד שם ח"ג סי' שסב.
- ↑ שו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' תשלט.
- ↑ שו"ת תשובות והנהגות ח"ג סי' שנו.
- ↑ שו"ת מנחת יצחק, חלק ליקוטי תשובות, סי' קכ.
- ↑ שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' לו; שו"ת יחל ישראל ח"ב סי' ס. וכן משמע מתוס' שאנץ ע"ז כז ב, שנדפס בשיטת הקדמונים. וראה עוד מאמרו של הרב מ.י. ריזל, עמק הלכה-אסיא, א, תשמ"ו, עמ' 118 ואילך.
- ↑ שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' לו.
- ↑ שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תתסג, ושם ח"ג סי' שנו.
- ↑ בנין אב ח"א סי' נ אות א.
- ↑ שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' לו; שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תתסג. וראה שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פ"ה סק"ה.
- ↑ מור וקציעה סי' שכח; שו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' יג, אות ב; הרב ל.י. הלפרין, הלכה ורפואה, ג, תשמ"ג, עמ' קלט ואילך.
- ↑ ספר החיים או"ח סי' שכח; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' לו; שו"ת ציץ אילעזר ח"ד סי' יג; הרב מ. שטרנבוך, בשבילי הרפואה, ג-ד, תש"מ, עמ' קיא ואילך; שו"ת לב אריה ח"ב סי' לה.
- ↑ משנת חכמים, על הל' ע"ז ביבין שמועה סוסי' לט, הובא בשו"ת אחיעזר חיו"ד סי' טז אות ו. וראה מאמרו של הרב מ. שטרנבוך, בשבילי הרפואה, שם.
- ↑ שו"ת בנין ציון ח"א סי' קיז; שו"ת ציץ אליעזר ח"ד, סי' יג, אות ב, ושם חי"ז סי' עב אות' ד-ו. וראה בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' עו.
- ↑ שו"ת אחיעזר שם; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ג סי' לו.
- ↑ ראה ע' יום הכפורים הע' 245 ואילך.
- ↑ ספר החיים לר"ש קלוגר, או"ח סי' שכט פ"ט; הרב מ. שטרנבוך, בשבילי הרפואה, שם.
- ↑ שו"ת שבות יעקב ח"ג סי' עה.
- ↑ ספר החיים, שם; שו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' יג אות ב.
- ↑ דעת תורה או"ח סי' שכח ס"י.
- ↑ בעיקר Christian Scientists.
- ↑ ראה לדוגמא Simpson N, et al, BMJ 310:227, 1995.
- ↑ תפא"י בבלי יומא פ"ח אות ג.
- ↑ הרב י. שפרן, פסקי דין — רפואה ומשפט, א, 1989, עמ' 79 ואילך.
- ↑ שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פי"ז סק"א-ב.
- ↑ ראה חי' תשב"ץ על כתובות, הובא בדרכ"ת יו"ד סי' קנה סק"ב; שו"ת לבושי מרדכי חיו"ד מהדו"ת סי' פז; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פי"ז סק"א-ב. וראה בגדרי שומר פתאים ה' — בנספח לערך זה.
- ↑ שו"ת שבט הלוי ח"י סי' רצב אות א.
- ↑ שבות יעקב ח"ג סי' עה.
- ↑ משנת חכמים, על הל' ע"ז ביבין שמועה סוסי' לט, הובא בשו"ת אחיעזר שם. ואגב, מבחינה משפטית נידונה סוגיא זו בבית המשפט העליון — בג"צ 30/82, ראובן מעין ואח' נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות, פ"ד לו#, 477. וראה על ההיבטים ההלכתיים בפסיקה זו במאמרו של ש. שילה, משפטים, יב:565, 1982.
- ↑ מ"ב סי' שכט סקי"ט; שבט מיהודה שער א פ"ט; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קעד ענף ד; שו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' קג; יחוה דעת ח"ג סי' פד, והגר"ע יוסף, הלכה ורפואה, ג, תשמ"ג, עמ' סא ואילך; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' מה, וח"י סי' כה פ"ז ופי"ח, וחט"ו סי' ע, וחט"ז סי' כג; שו"ת יחל ישראל ח"ב סי' עג. וראה לעיל בחלק ב#.
- ↑ ראה לעיל הע' 48-49.
- ↑ העמק שאלה, שאילתא קכט אות ד; תפא"י בבלי יומא פ"ח אות ג; שו"ת משפט כהן סי' קמד אות טו; הגר"י ויינברג, קובץ יד שאול עמ' שצא ועמ' שצג בהערות (וכתב שם, שאם החמיר על עצמו, ומסר נפשו להציל את חברו, מיקרי קדוש וחסיד); שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קעד ענף ד; הרב נ. בר-אילן, אסיא, ז, תשנ"ד, עמ' 177 ואילך. וכן משמע מערוה"ש חו"מ תכו ד.
- ↑ הרב י. זילברשטיין, בשבילי הרפואה, י, תשנ"ג, עמ' נח ואילך; הנ"ל, אסיא, ז, תשנ"ד, עמ' 3 ואילך. וראה עוד שו"ת חת"ס חיו"ד סי' קמה; כלי חמדה, פר' כי תצא, ה. וראה מאמרו של הרב י. אריאל, תחומין, יז, תשנ"ז, עמ' 66 ואילך.
- ↑ שו"ת מקדשי השם ח"א שער מחמדים אות ד, ובהערה שם; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' מה; שם ח"י סי' כה פכ"ח. וכן משמע מאו"ה כלל נט דין לח (וטעמו משום שנאמר 'וחי אחיך עמך' (ויקרא כ ה) — חייך קודמים לחיי חברך (ב"מ סב א), ולכאורה כן משמע משו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תרכז, שאסור להסתכן כדי להציל חברו, שהרי קרא לאדם כזה 'חסיד שוטה', וראה בבלי סוטה כא ב, וירושלמי בבלי סוטה ג ד — שביטוי זה משמעו איסור.
- ↑ משך חכמה דברים לד ח. אך ראה במאמרו של הרב בר-אילן שם, הע' 20, 20א. וראה בשו"ת משפט כהן סי' קמד אות טו, שנסתפק בשאלה זו.
- ↑ ראה ע' לא תעמוד על דם רעך.
- ↑ שו"ת הרדב"ז ח"ה ללשונות הרמב"ם סי' אלף תקפב (ריח). וראה הגר"ע יוסף, דיני ישראל, ז, תשל"ו, עמ' כה ואילך.
- ↑ הרב י. זילברשטיין, אסיא, ז, תשנ"ד, עמ' 3 ואילך; כנ"ל, בשבילי הרפואה, י, תשנ"ג, עמ' נח ואילך. וראה שבט מיהודה שער א פ"ט.
- ↑ שו"ע הרב או"ח שכט ח.
- ↑ הרב י. זילברשטיין, אסיא, ובשבילי הרפואה, שם.
- ↑ הגר"ח הליר, על ס' המצוות לא תעשה רצז; שו"ת עמודי אור סי' צו; הגר"ע יוסף, דיני ישראל, ז, תשל"ו, עמ' כה ואילך.
- ↑ כלי חמדה, פר' כי תצא, סי' ו אות ה, שלדעת המתירים לאדם להסתכן עבור חברו, מותר גם בספק הצלה.
- ↑ שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קעד ענף ד; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' יז פ"ה.
- ↑ הגר"ע יוסף, דיני ישראל, ז, תשל"ו, עמ' כה ואילך. וראה בבלי ברכות לג ב, במעשה רבי חנינא בן דוסא והערוד, וראה במהרש"א שם, ובתורה תמימה ויקרא יט טז.
- ↑ שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' מה.
- ↑ הרב י. אריאל, תחומין, יז, תשנ"ז, עמ' 66 ואילך.
- ↑ משך חכמה שמות ד יט, ואור שמח רוצח ז ח.
- ↑ כלי חמדה, פר' פנחס, אות א; שו"ת היכל יצחק חאו"ח סי' לט (וראה מה שכתב בשו"ת הגרי"א הרצוג חאו"ח ח"א סי' מח אות ז); שבט מיהודה שער א פ"ט; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קעד ענף ד; הגר"ע יוסף, דיני ישראל, ז, תשל"ו, עמ' כה ואילך; שו"ת רבבות אפרים ח"ד סי' רמא.
- ↑ שו"ת משפט כהן סי' קמג. וראה מאמרו של הרב ש. דיכובסקי, תורה שבעל פה, לא, תש"ן, עמ' מ ואילך.
- ↑ הגרא"י אונטרמן, התורה והמדינה, ז, עמ' לה; הרב י. נבון, תחומין, ד, תשמ"ג, עמ' 153 ואילך. וראה מאמרו של א. וורהפטיג, תחומין, שם, עמ' 144 ואילך.
- ↑ שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"י סקי"ג; שם ח"ט סי' יז פ"ה, על פי שו"ת הרמ"א סי' יט. וראה בס' נפש הרב עמ' קסו, שהגר"ח מבריסק הורה לטפל בחולי חולירע, אף שהיה בזה סיכון הידבקות למטפלים. ולעניין ביקור חולים אצל חולה במחלה מדבקת — ראה ע' בקור חולים הע' 119 ואילך.
- ↑ הרב י. זילברשטיין, אסיא, ז, תשנ"ד, עמ' 3 ואילך; הנ"ל, בשבילי הרפואה, י, תשנ"ג, עמ' נח ואילך. וראה השגותיהם של הרב א. נבנצל והרב י. בן מאיר, אסיא שם עמ' 11-10.
- ↑ שו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' נז, ושם חי"ג סי' ק; שו"ת בנין אריאל עמ' 55; הרב י. זילברשטיין, אסיא ובשבילי הרפואה שם; הרפואה לאור ההלכה, כרך ד, ח"א פ"ז.
- ↑ וראה בנידון בשו"ת מקום שמואל סי' ח; מנ"ח מ' תכה-תכו, ומ' תרד; שו"ת משפט כהן סי' קמג; מהר"ץ חיות, תורת הנביאים, מאמר דין מלך בישראל; שו"ת שם אריה סי' כז; חי' הגרי"ז הלוי, פר' בשלח; שו"ת היכל יצחק חאו"ח סי' לט; ס' לאור ההלכה, עמ' יד-פד; שו"ת ציץ אליעזר, חי"ג סי' ק; הרב י. נבון, תחומין, ד, תשמ"ג, עמ' 163 ואילך; הרב ש. זעפרני, תחומין, יט, תשנ"ט, עמ' 91 ואילך.
- ↑ הרב זילברשטיין שם.
- ↑ פסקי ריקאנטי סי' תע; אור שמח רוצח ז ח; חי' חת"ס בבלי כתובות סא ב. וראה ביאור הגר"י פערלא לרס"ג ח"ג פר' לג.
- ↑ שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' אלף נב (תרכז); שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קעד ענף ד. וראה עוד בשו"ת יחל ישראל ח"ב סי' עד-עה.
- ↑ יחוסי תנאים ואמוראים, ע' בן פטורין עמ' 41; מג"א סי' קנו; הפלאה בקונטרס אחרון סי' פ סי"ב; תפא"י, פאה א א; העמק שאלה שאילתא קכט אות ד; זר זהב על או"ה כלל נט דין ט; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"א סי' קמה; הגר"ע יוסף, דיני ישראל, ז, תשל"ו, עמ' כה ואילך.
- ↑ מגדל עוז להיעב"ץ אבן בוחן אות פג.
- ↑ ס' חסידים סי' תרח"ץ; מגדל עוז להיעב"ץ אבן בוחן פינה א, אות פה; שו"ת יד אליהו מלובלין סי' מג; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה פ"ז אות' ט-יב. וראה עוד בשו"ת ציץ אליעזר ח"ט מפתחות לסי' מה; שם ח"ו סי' כה פ"ז ופי"ח; שם חט"ו סי' ע. וראה עוד מאמרו של הגר"ע יוסף, דיני ישראל, ז, תשל"ו, עמ' כה ואילך; הרב י. דיק, אסיא, נג-נד, תשנ"ד עמ' 48 ואילך.
- ↑ הרב מ. הרשלר, הלכה ורפואה, ד, תשמ"ה, עמ' פב.
- ↑ מגדל עוז שם.
- ↑ שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' קעד ענף ד.
- ↑ שו"ת משפט כהן סי' קמג-קמד. וראה עוד שו"ת שבט הלוי ח"ו סי' רמב; נ. רקובר, בד"ד, 3, תשנ"ו, עמ' 11 ואילך.
- ↑ שבט מיהודה שער א פ"ט; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' יז פ"ה; הרפואה לאור ההלכה, כרך ד, ח"א, פ"ד. בעניין הסתכנות לצורך פרנסה — ראה ב"מ קיב א; שו"ת נובי"ת חיו"ד סי' י; שו"ת שם אריה סי' כז; שו"ת משפט כהן סי' רמג; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' יז פ"ח.
- ↑ ראה ב"מ לג א; טושו"ע חו"מ רסד א.
- ↑ פת"ש חו"מ סי' תכו סק"ב; ערוה"ש חו"מ תכו ד; מ"ב סי' שכט סקי"ט.
- ↑ פת"ש שם.
- ↑ על הסתכנות עצמית לצורך הבאת חללי מלחמה לקבורה — ראה משיב מלחמה ח"ג עמ' יב ואילך, עמ' ע, ועמ' קנד-ה; הגרז"נ גולדברג, המעין מד @, תמוז תשס"ד, עמ' 76 ואילך; הגר"י אריאל, תחומין, כה, תשס"ה, עמ' 415 ואילך; הרב י. זולדן, תחומין, שם, עמ' 420 ואילך. על ההסתכנות העצמית עבור הזולת לפי הדת הקתולית — ראה הרפואה והיהדות, עמ' 121.
- ↑ תהלים קטז ו.
- ↑ בבלי שבת קכט ב.
- ↑ נידה לא ב.
- ↑ בבלי יבמות יב ב; שם ק ב; בבלי כתובות לט א; נידה מה א; בבלי נדרים לה ב; תוספתא נידה פ"ב, ובהג' הגר"א שם.
- ↑ ירושלמי תרומות ח ג; בבלי ע"ז ל ב; בבלי חולין ט ב.
- ↑ בבלי יבמות עב א.
- ↑ ראה תוס' יומא עז ב, בעניין רוח רעה; שו"ת תרומת הדשן סי' ריא, בשם האו"ז, בעניין קטלנית; המאירי בבלי חולין ט א, בעניין גלוי; בינת אדם על חכמת אדם שער איסור והיתר סי' סג, בעניין אוכלים ומשקים תחת המיטה; שו"ת חת"ס חאו"ח סי' כג, ושו"ת עזרת כהן סי' ו, בדברים שהשתנו הטבעים; האדר"ת, הובאו דבריו בשד"ח מע' למ"ד כלל קמא אות לא, בעניין אכילת ביצה קלופה.
- ↑ שו"ת חיים שאל סי' נט; שו"ת חלקת יעקב חיו"ד סי לט; שו"ת דברי יציב חיו"ד סי' לא; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' יז פ"ב.
- ↑ ריטב"א בשם רבו, הובאו דבריו בחידושי הריטב"א בבלי יבמות עב א, ובנימוקי יוסף, יבמות פ"ח, ובב"י יו"ד סי' רסב; בן איש חי שנה ב, פר' פנחס; שו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' יד.
- ↑ רבינו ירוחם, הובאו דבריו בב"י שם; יש"ש יבמות, פרק הערל סי' ד; שו"ת צמח צדק חאבהע"ז סי' יא; ערוה"ש יו"ד רסג ה; שו"ת דברי יציב חיו"ד סי' לא. וראה בס' מעדני שלמה ח"א עמ' קמו, שכך היתה דעתו של הגרש"ז אויערבאך.
- ↑ שו"ת שם אריה סי' כז; שבט מיהודה ח"א שער א פי"ט; שו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' יג; שמירת שבת כהלכתה פל"א סי' א סק"ב, ובדעת הגרש"ז אויערבאך.
- ↑ צפנת פענח, בראשית, בעריכת הרב מ.מ. כשר, תש"ך, פרקי מבוא, עמ' 49.
- ↑ קובץ שיעורים להגר"א ווסרמן, כתובות, אות קלו.
- ↑ אחיעזר ח"א חאבהע"ז סי' כג; שו"ת עזרת כהן סי' לז; שו"ת היכל יצחק חאבהע"ז ח"ב סי' טז.
- ↑ 138.0 138.1 שו"ת אגרות משה חאבהע"ז ח"ד סי' עג אות א.
- ↑ שו"ת מחזה אברהם ח"ב חאבהע"ז סי' מד. וראה ר"ן רפ"ב דקידושין.
- ↑ קרבן נתנאל על רא"ש, ע"ז פ"ב סי' יב אות כ; תפארת צבי על יו"ד סי' צא; שו"ת ציץ אליעזר חט"ו סי' לט; שו"ת חלקת יעקב ח"ב סי' יא.
- ↑ ראה שו"ת תרומת הדשן סי' ריא.
- ↑ שו"ת זכר יהוסף חאו"ח סי' כח.
- ↑ ערוה"ש יו"ד רסג ה.
- ↑ שו"ת חת"ס חאו"ח סי' כג; שו"ת עזרת כהן סי' ו; שו"ת היכל יצחק חאבהע"ז ח"ב סי' טז; שו"ת יביע אומר ח"ג חיו"ד סי' ז.
- ↑ שו"ת אבני נזר חאבהע"ז סי' א וסי' פא; שו"ת עזרת כהן סי' ו; שו"ת היכל יצחק חאבהע"ז ח"ב סי' טז; שו"ת חלקת יעקב חאבהע"ז סי' נט; שו"ת ציץ אליעזר ח"י סי' כה, וחי"ב סי' מו; שו"ת יביע אומר ח"ג חיו"ד סי' ז.
- ↑ שו"ת יהודה יעלה חיו"ד ח"א סי' רכב.
- ↑ ראה ב"י יו"ד סי' רסב, בשם הריטב"א; שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' לז; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' יז פ"ב.
- ↑ ראה שו"ת בנין ציון סי' קלז; שו"ת אחיעזר ח"א חאבהע"ז סי' כג; שו"ת יביע אומר ח"ו חיו"ד סי' יג.
- ↑ קהלת ח ה. ראה - מאמרו של הרב ש. כהן-דוראס, תחומין, כד, תשס"ד, עמ' 445 ואילך.
- ↑ וראה עוד באריכות בגדרי שומר פתאים ה' - שו"ת תרומת הדשן ח"א סי' ריא; אחיעזר ח"א חאבהע"ז סי' כג; שו"ת בנין ציון סי' קלז; שו"ת עזרת כהן סי' ו, וסי' לה; שו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סי' מט, וסי' צז; שו"ת יביע אומר ח"ב חיו"ד סי' ז; שם ח"ג חיו"ד סי' ז; שם ח"ו חיו"ד סי' יג; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' יז פ"ב; שם ח"י סי' כה פי"ג; שם חי"ב סי' מו; שם חט"ו סי' לט, וסי' מד; הרב י.מ. בוימל, עמק הלכה-אסיא, עמ' 296 ואילך. וראה במאמרו של הרב נ. לאם, עמק הלכה, ב, תשמ"ט, עמ' 18 ואילך, הע' 6, על ההקשר בתהילים לדרשת חז"ל.