ליצנות: הבדלים בין גרסאות בדף

לצון, מהתלות. אמרו חכמים (עבודה זרה יח, ב): "כל המתלוצץ יסורין באין עליו, שנאמר: ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם. אמר להו רבא לרבנן: במטותא מינייכו דלא תתלוצצו דלא ליתו עלייכו יסורין" (בבקשה מכם אל תתלוצצו שלא יבואו עליכם יסורים).

וביאר הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים", ש"זהו דבר שהדין נותן אותו, כי מי אשר מתפעל מן ההתבוננות ומן הלימודים, אינו צריך שיתיסר בגופו..., אך הלצים שאינם מתפעלים מן התוכחות מפני ליצנותם, אין להם תיקון אלא השפטים". על ידי הליצנות מזהה האדם את עצמו עם הבהמיות שבו, ובמצב שכזה לא יועילו לו התוכחות, לכן "נכונו ללצים שפטים" (משלי יט) - לשבור את הכח הבהמי שהשתלט על האדם או אז יחכם וישמע מוסר. אבל כל זמן שאין הדעה מושלת בו אי אפשר להנהיגו לפי שהוא כשיכור.

עוד מובא בגמרא (שם): "אמר רב קטינא: כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטין, שנאמר: משך ידו את לוצצים. אמר רבי שמעון בן לקיש: כל המתלוצץ נופל בגיהנם, שנאמר: זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון, ואין עברה אלא גיהנם, שנאמר: יום עברה היום ההוא... אמר רבי חנילאי בר חנילאי: כל המתלוצץ גורם כלייה לעולם, שנאמר: ועתה אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם כי כלה ונחרצה שמעתי. אמר רבי אלעזר: קשה היא, שתחילתה יסורין וסופה כלייה".

אמרו חכמים: "ובמושב לצים לא ישב - זה קרח שהיה מתלוצץ על משה ואהרן. מה עשה? כינס עליהם כל הקהל, שנאמר: ויקהל עליהם קרח את כל העדה, והתחיל לומר לפניהם דברי ליצנות..." (ילקוט שמעוני פרשת קרח).

וביארו המפרשים, כי כל כחו של קרח לפתות את ראשי העם לא היה אלא על ידי שהתלוצץ על משה ואהרן. פיקח היה קרח וידע שעל ידי ויכוח לא יצליח להביאם לידי מרידה, הואיל ובמלחמת השכל עם השכל בוודאי שאין לקרח כל סיכוי לנצח את משה. לפיכך הפעיל את נשק הליצנות, כי ליצנות אחת דוחה מאה תוכחות. תוכחה היא הוויכוח בהשכל ודעת, וליצנות היא חוסר רצינות הנובע מכח החומר הבהמי שבאדם. המתלוצץ מעורר כח הבהמיות שבו, ומובן מאליו שלבהמה אי אפשר להסביר דברים שיש בהם שכל וסברה. לכן ליצנות אחת דוחה מאה מיני שכל.

בדברי הליצנות שאמר קרח,טמטם וביטל את הרגשת כל שומעיו. במצב זה לא היו מסוגלים להבין ולהתעורר לחשבון ולפשפוש במעשיהם, ואפילו היו נפתחים בפניהם השמים ושמי השמים - לא היו סרים מדרכם הרעה. בכח הליצנות למנוע מהאדם את ההתרשמות מן הדברים המעוררים, לא בגלל חולשת הענינים ולא משום העדר הבנת הלב, אלא מפני כח הלצון "ההורס כל עניני המוסר והיראה".

בחז"ל מובא: "ויקח קרח. מה כתוב למעלה מן הענין: ועשו להם ציצית. קפץ קרח ואמר למשה: טלית שכולה תכלת מהו שתהיה פטורה מן הציצית. אמר לו: חייבת בציצית. אמר לו קרח: טלית שכולה תכלת אינה פוטרת את עצמה, ד' חוטים פוטרים אותה? בית מלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה. אמר לו: חייב במזוזה. אמר לו: כל התורה כולה אינה פוטרת את הבית, שתי פרשיות שבמזוזה פוטרות את הבית? אמר לו קרח: לא נצטוית עליהן ומלבך אתה בודאן... וכשאמר משה ונתנו על ציצית הכנף וגו', מיד ציווה (קרח) ועשו ר"נ טליתות תכלת ונתעטפו בהן אותן ר"נ ראשי סנהדראות שקמו על משה" (מדרש רבה, במדבר יח, ג).

הנה כל קושיותיו של קרח היו של שטות והבל, ויש לתמוה כיצד הצליח לפתות על ידי טענות אלו ראשי סנהדראות, עד שמרדו במשה וכפרו בתורה מן השמים?

התשובה היא: ליצנות. גדול כוחה של ליצנות עד כדי משיכת כל אותם אנשים גדולים אחריו.

עוד אמרו חז"ל: "כשאמר הקב"ה למשה: 'קח את הלויים מתוך בני ישראל וטהרת אותם, וכה תעשה להם לטהרם', מיד עשה כן לקרח (גילח את כל שערו). התחיל לחזר על ישראל, לא היו מכירים אותו. אמרו לו: מי עשה לך כך? אמר להם: משה עשה בי, ולא עוד אלא נטלני בידי וברגלי והיו מניפין אותי ואמר לי הרי אתה טהור, והביא את אהרן אחיו וקישטו ככלה והושיבו באהל מועד..." (מדרש רבה, במדבר יח, ד).

אפילו דבר זה של תנופת הלויים, שהניף אהרן כ"ב אלף איש ביום אחד שהיה בו נס גדול, מצא קרח לנכון להתלוצץ עליו.

ליצנות זו, היא שהוציאתו מעולמו, והוציאה ראשי סנהדראות עמו.

ראו גם

• מילתא דבדיחותא.