ויקישיבה:מיזמים/תורנית/צדקה: הבדלים בין גרסאות בדף

"צדקה" - מצות הגשת עזרה חומרית לעניים; "מעשר כספים" - הפרשת עשירית (או חמישית) מן הרווחים לצורך פרנסת לומדי תורה או לצורך פרנסת עניים וכיוצא בזה.

מצוה על כל אדם מישראל לתת צדקה לעניים, איש כפי השגת ידו, שנאמר (דברים טו, ז-ח): "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. כי פתוח תפתח את ידך לו". וכן נאמר (ויקרא כה, לז): "וחי אחיך עמך". מוטלת עלינו חובה לעזור לאחינו ולאפשר להם לחיות עמנו על ידי סיפוק צרכיהם השונים.

גם עני המתפרנס מן הצדקה, חייב לתת צדקה לעניים אחרים.

בימי התנאים היו בכל קהילה בישראל שני מוסדות צדקה: א. "קופה", שגבאיה היו מחזרים על הציבור מידי שבוע בשבוע וגובים מכל אחד ואחד סכום הקצוב עליו. "קופה" היינו סל גדול שהיו אוספים לתוכו את הכספים. מקופה זו היו מחלקים מעות צדקה לעניי העיר בכל ערב שבת, והיו נותנים לכל עני ועני סכום שיספיק לו למזונותיו לשבעה ימים; ב. "תמחוי", והוא כינוי לקערת צדקה, שהיו מחלקים ממנה יום יום אוכל לעניים אורחים, הנודדים ממקום למקום. גבאי התמחוי היו מחזרים בכל בוקר על הבתים ואוספים כל מיני מאכל או נדבות כסף, כדי לספק את צרכי האוכל לתמחוי.

מעלתה של מצות צדקה גדולה היא מאוד. בתורה נאמר על אברהם אבינו: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו... לעשות צדקה...". ה' משבחו על כך שהוא מחנך את בניו לקיום מצות צדקה.

אמרו חכמים: "לעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ולא דבר רע ולא היזק מתגלגל על ידה, שנאמר: והיה מעשה הצדקה שלום".

על האדם להזהר מאוד במצות צדקה. המעלים עיניו מן הצדקה ואינו נותן צדקה לעני המבקש זאת, עובר בלא תעשה, שנאמר: "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון".

אדם שידו משגת, עליו לתת לעני את כל הדברים שהוא זקוק להם.

עני שהיה פעם עשיר והורגל לנוחיות ולתנאי חיים טובים, צריך להשתדל לתת לו את הדברים שהוא מרגיש בחסרונם. בגמרא מובא: "... אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו". וכך אמנם מסופר על הלל הזקן, שקנה לעני בן טובים סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד שירוץ לפניו, ורץ הוא בעצמו לפני העני שלושה מיל, מפני שסבר שכך יש לקיים מצות צדקה באותו עני.

כאשר אדם מקיים את מצות צדקה בסתר, ללא פרסום או התפארות, מתווספת חשיבות רבה למצות צדקה.

יש לתת את הצדקה בשמחה, בלב טוב ובסבר פנים יפות. על כגון זה נאמר בתורה (דברים טו, י): "לא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך".

המעלה הגדולה ביותר בנתינת צדקה היא, להחזיק ולתמוך במי שמטה ידו, כדי שהוא לא יתמוטט לגמרי ויהפך לעני גמור. וכך כותב הרמב"ם (מתנות עניים פ"י ה"ז): "שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה, זה המחזיק ביד ישראל שמך (שנעשה עני) ונותן לו מתנה או הלואה... ועל זה נאמר: 'והחזקת בו גר ותושב וחי עמך', כלומר: החזק בו עד שלא יפול ויצטרך".

טוב לתת צדקה לפני התפילה, שנאמר: "ואני בצדק אחזה פניך". וכן מובא בגמרא (ב"ב י, א): "רבי אלעזר הוי יהיב פרוטה לעני והדר מצלי" (רבי אלעזר נתן פרוטה לעני ואחר כך התפלל). האר"י ז"ל נהג לתרום צדקה כאשר היה מגיע למילים: "ואתה מושל בכל", המופיעות ב"ויברך דוד" שב"פסוקי דזמרה".

כאשר אדם נותן צדקה או הלוואה מכספו, קיימים דיני קדימה המורים את מי להקדים. נפרט את דיני הקדימה בקצרה:

קרוביו העניים - קודמים לעניים שאינם קרוביו; עניי עירו - קודמים לעניי עיר אחרת; עניי ארץ ישראל - קודמים לעניי חוץ לארץ; תלמיד חכם עני - קודם לעניים אחרים; עני הזקוק למזונות - קודם לעני הזקוק לכסות; אשה עניה - קודמת לאיש עני; נישואי יתומה עניה - קודמים לנישואי יתום עני.

אדם שאמר שיתן סכום מסויים לצדקה, חל עליו חיוב לתת סכום זה ואסור לו להתעכב מלתתו. וכן, אדם שנדר צדקה בבית הכנסת - בשעת העליה לתורה או בזמן אחר, עליו להעבירה למטרה שלמענה נדר, מבלי לשנות ומבלי לאחר. גם אם החליט אדם בלבו לתת סכום לצדקה, עליו לקיים את מחשבתו, אף על פי שלא אמר זאת בשפתיו.

מלבד הדאגה לפרט והסיוע לו בכל התחומים שיאפשרו לו חיים תקינים, קיימת גם החובה לסייע למוסדות צדקה ולמוסדות תורה. תמיכה במוסדות אלו מאפשרת להם למלא את תפקידיהם החשובים ולהרחיב את תחומי פעילותם. רבים מקדישים עשירית מכל רווחיהם למטרות נעלות אלו. מצוה זו של הפרשת עשירית מהרווח לצדקה קרויה: "מעשר כספים".

בגמרא (כתובות סו, ב) מסופר, שכשראה רבן יוחנן בן זכאי את בתו של נקדימון בן גוריון, שהיה מעשירי ירושלים, כשהיא ענייה ומנוולת, שאל אותה: "ממון של בית אביך להיכן הלך?". כלומר, כיצד נעשית ענייה כל כך? השיבה לו: "מלח ממון חסר" - הממון נשמר כשמחסרים ממנו לצדקה, כלומר, בית אבי לא עשו צדקה כראוי, ולכן כלה ממונם.

ישנן דעות בפוסקים שחיוב נתינת מעשר כספים הוא מן התורה, וישנן דעות שהחיוב הוא מדרבנן בלבד. רוב הפוסקים סוברים כי חיוב מעשר כספים אינו מן התורה ואף לא מדרבנן, אלא הוא "מנהג שנהגו בעלי נפש מישראל וראוי לנהוג כך".

במלאכי (ג) נאמר: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ובחנוני נא בזאת, אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די". מפסוק זה למדים, כי למרות שבכל הדברים אסור לנסות את הקב"ה, מכל מקום בתרומות ומעשרות (בכלל זה מעשר כספים) מותר לנסות אם הקב"ה יקיים את הבטחתו וישלח שפע ברכה.

לדעת רבים מן הפוסקים, הברכה המיוחדת הניתנת ממרומים למי שמפריש מעשר כספים, ניתנת דוקא כאשר האדם מפריש עשירית או חמישית מרווחיו באופן מדוייק. לכן, ראוי שהאדם יתנה בתחילת השנה, שבמקרה שיתן צדקה יותר מעשירית, ועדיין לא הגיע לחמישית, שיתרה זו תחשב כצדקה רגילה ולא כמעשר כספים.

אדם המקבל על עצמו להפריש מעשר כספים, יתנה בתחילה שהוא עושה זאת בלי נדר ולמשך שנה שלימה.

מצות מעשר כספים, במקורה, נתקנה לצורך פרנסת לומדי תורה או לצורך פרנסת עניים. אולם, בזמן הזה נוהגים רבים לקיים בכספי המעשר מצוות שונות. בפוסקים מובא, כי ראוי שהאדם יתנה לפני הוא מקבל עליו באותה שנה להפריש מעשר כספים, שיוכל להשתמש בכסף לצרכי מצוות שונות. בדיעבד, גם אם לא התנה הוא רשאי לעשות זאת.