פרשני:בבלי:יומא פ ב: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא פ ב

חברותא

אמר ליה:  כי אתשיל, כשנשאלה בבית המדרש השאלה "כמה ישתה ויהא חייב"
- לא באדם רגיל היא נשאלה, אלא באדם גדול, וכגון בעוג מלך הבשן אתשיל. דהוו ליה בית שמאי, הסוברים שאפילו אדם שכזה חייב על שתיית רביעית, לחומרא. כי לבית הלל חייב רק על שתיית כמלוא לוגמיו, שהוא שיעור גדול מרביעית באדם זה, ושיטתם היא לקולא.
מתקיף לה רבי זירא: מאי שנא שיעור אכילה - דכל חד וחד, בין אדם גדול ובין אדם קטן, שיעורו הוא בככותבת. ומאי שנא שתיה, דכל חד וחד בכמלוא לוגמיו דידיה משערים, לפי בית הלל!?
אמר ליה אביי: קים להו לרבנן בככותבת דבהכי מיתבא דעתיה, שכל אדם דעתו מתיישבת באכילת ככותבת. ואילו בציר מהכי, בפחות מככתובת לא מיתבא דעתו.
אבל בשתיה - רק בכמלוא לוגמא דידיה מיתבא דעתיה, אך בשתיית מים כמלוא לוגמיו דחבריה - לא מיתבא דעתיה. ולכן השיעור תלוי בכל אדם, לפי מלוא לוגמיו.
מתקיף לה רבי זירא: וכי יתכן שכל העולם כולו דעתו מתיישבת עליו בככותבת, וגם עוג מלך הבשן דעתו מתיישבת בככותבת? אמר ליה אביי: כך קים להו לרבנן, דבכל אדם בהכי מיתבא דעתיה, בציר מהכי - לא מיתבא דעתיה.
מיהו, כולי עלמא - מיתבא דעתיה טובא, שאכילת ככותבת מיישבת דעתם באופן מרובה, ועוג מלך הבשן - מתיישבת דעתו בככותבת רק פורתא, מעט.
מתקיף לה רבי זירא על אביי שהסביר כי שיעור ככותבת הוא קבוע היות ובשיעור כזה מיתבא דעתיה של כל אדם:
וכי יתכן שגם בשר שמן יהיה יתובא דעתיה בככותבת, וגם בלולבי גפנים יהיה יתובי דעתיה בככותבת!?
אמר ליה אביי: קים להו לרבנן בשיעור ככותבת דבהכי מיתבא דעתיה, בציר ובפחות מהכי לא מיתבא דעתיה.
מיהו, בשר שמן - מיתבא דעתיה טובא, הרבה (היטב). בלולבי גפנים - רק פורתא מעט.
מתקיף לה רבא על אביי: הרי שיעור זמן "אכילה" ביום הכיפורים, שמצרפים את כל הנאכל במשך הזמן הזה, גם אם הפסיק בין האכילות, הוא כשיעור אכילה בכל דבר, שהוא כזמן האכילה של "אכילת פרס" (דהיינו, זמן אכילה של פת בשיעור של ארבעה ביצים, שהיא מחצית ("פרס") מככר גדולה של שמונה ביצים, שבה משערים כמה וכמה שיעורי תורה).
כזית בכדי אכילת פרס, וכותבת בכדי אכילת פרס!? דהיינו, וכי יתכן להשוות את זמן האכילה של אכילת זית ואכילת כותבת, ולומר שאם אכל את הכותבת, הגדולה מהזית, ושהה באכילתו יותר מאכילת פרס, יהיה פטור עליה?
אמר ליה אביי: כך קים להו לרבנן, דבהכי, באכילת כותבת בכדי אכילת פרס מיתבא דעתיה, במשך טפי יותר זמן מהכי - לא מיתבא דעתיה.
וכיון שעוסקת הגמרא בענין אכילת פרס, היא מביאה שאלות נוספות בענין אכילת פרס.
מתקיף לה רבא על הא דאמרינן שאדם טהור שאוכל מאכלים טמאים, כאשר הוא אוכל "חצי פרס" (דהיינו כשיעור שתי ביצים, שהוא מחצה מה"פרס"), במשך זמן של אכילת פרס - הרי הוא נפסל מלאכול תרומה.
(וטומאתו היא רק מדרבנן כי מן התורה אין אוכל מטמא אדם, היות ואוכל לעולם אינו נעשה אב הטומאה, ואין אדם נטמא אלא מטומאה שהיא במדרגת אב הטומאה או למעלה הימנה, ולא מתחתיה).
וכי יתכן להשוות בין אכילת שיעור שתי ביצים לאכילת כזית, ולומר: בין אכילת כזית בכל מקום הרי היא בכדי אכילת פרס, ובין אכילת חצי פרס אוכלים טמאים היא בכדי אכילת פרס!?
אמר ליה רב פפא: הנח ל"טומאת גוויה", שנפסל האדם שאכל מאכלים טמאים מלאכול בתרומה, כיון דלאו דאורייתא היא, הקילו בה חכמים, שאם לא אכל את כל מחצית הפרס של אוכלים טמאים בתוך כדי אכילת פרס, הוא אינו נטמא.
ותמהינן: מי אמר רב פפא הכי שטומאת הגוויה של אדם האוכל מאכלים טמאים היא רק מדרבנן?
והכתיב (ויקרא יא) בענין איסור אכילת שרצים טמאים "ולא תטמאו בהם, ונטמתם בם".
ואמר רב פפא: מכאן שטומאת גוויה על ידי אכילת שרצים או מאכלים טמאים דאורייתא היא!
ומשנינן: לעולם טומאה מדרבנן בעלמא היא, וקרא - אסמכתא בעלמא.
שנינו במשנה: כל האוכלין מצטרפים לשיעור ככותבת.
אמר רב פפא: אכל אומצא חתיכת בשר חי ומילחא והמלח שעליה - מצטרף המלח לבשר לשיעור כותבת.
ואף על גב דאכילת מלח לאו "אכילה" היא, שהרי אין דרך בני אדם לאכול מלח אלא רק כשהוא מעורב באוכל וכאן הוא נמצא מעל האוכל, כיון דאכלי אינשי אומצא כשהמלח על גבה, מצטרפין המלח והבשר לשיעור כותבת.
אמר ריש לקיש: ציר (רוטב הנמצא על הירק כתוצאה מכבישתו, או מחמת טיבולו במשקה) שעל גבי ירק - מצטרף אל הירק לככותבת ביום הכפורים.
ופרכינן: פשיטא! ומשנינן: מהו דתימא ציר משקה הוא. קא משמע לן שכל דבר שהוא "אכשורי אוכלא", ואפילו רוטב, הנמצא על האוכל ובא "להכשירו", כדי שיהא טוב לאכילה - אוכלא הוא נחשב.
אמר ריש לקיש: האוכל בליל יום הכיפורים "אכילה גסה" שאין בה הנאה, בהיותו שבע מהסעודה המפסקת לפני כניסת יום הכיפורים - פטור עליה.
מאי טעמא? (ויקרא כג) "אשר לא תענה" כתיב, פרט למזיק את עצמו ואת אכילתו הקודמת, כאשר הוא ממשיך ואוכל אכילה גסה, ואינו מבטל בכך את העינוי.
אמר רבי ירמיה אמר ריש לקיש: אדם זר שאינו כהן שאכל תרומה אכילה גסה - משלם רק את הקרן ואינו משלם את החומש.
שנאמר (ויקרא כב) כי יאכל - פרט למזיק.

דרשני המקוצר