פרשני:בבלי:זבחים מז א: הבדלים בין גרסאות בדף

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

זבחים מז א

חברותא

מנין למתעסק בקדשים,  1  ששוחט אותם שלא בכונה לשחיטת קדשים אלא כמתעסק בדברים אחרים (לשון רש"י. ובמסכת חולין ביאר רש"י שחוסר הכונה הוא ביחס לשחיטה, שהחזיק בידו סכין ולא התכוון לשחוט, ובכל זאת עלתה שחיטה בידו. וכאן משמע שחוסר הכוונה הוא חוסר כונה להתעסק בקדשים), שהוא פסול?  2 

 1.  האחיעזר (שם) הקשה שהרי בכל המצוות גם כן מתעסק לא יצא, ואפילו לדברי האומר מצוות אינן צריכות כונה, ולמה צריך כאן לימוד מיוחד לזה. ותירץ שודאי ידענו כאן שלא עלה לשם חובתו וכמו בכל המצוות, וכל הלימוד כאן הוא רק לענין שהקרבן יהיה נפסל בכך, ועיין עוד לקמן בהערות לדף זה.   2.  הקשה בשו"ת הגרעק"א (תנינא סימן ס"ד) שבבכורות (מה ב) מבואר ששוטה פסול לעבודה אבל אינו מחללה, ולמה לא נפסול את עבודתו מצד מתעסק. והמנחת ברוך (או"ח סימן ג) והאחיעזר (שם) חידשו שכל פסול מתעסק נאמר רק בשחיטה ששם נאמר הפסוק, אבל בשאר עבודות כשר, והחזון איש (באחיעזר שם, תחת השם "מפי השמועה") כתב ליישב שבאופן שאנו רואים בודאות גמורה שנתכוון השוטה לעבוד עבודה, וכגון שלבש בגדי כהונה ורחץ ידים ורגלים, בזה אין לפסול מצד מתעסק, וכמו שאמרו בחולין (יג א) לענין קטן שמעשה יש להן, ועוד כתב שם בכמה אופנים ליישב, עיי"ש ובחזו"א בליקוטים כאן.
אמר ליה רב הונא, מכאן: שנאמר "ושחט את בן הבקר לפני ה'" - עד שתהא שחיטה לשם בן בקר.
אמר ליה שמואל לרב הונא: זו בידינו היא, כבר ידענו שלכתחילה מצוה שתהא שחיטה לשם בן בקר, והא דאיבעיא לן -  3  לעכב, מנין?

 3.  הקשה השפת אמת, הרי במתעסק יש גם לדון מצד שהוא שלא לשמה, שלא שייך לומר בזה סתמא לשמה, שהרי לא ידע שהוא קרבן כלל, ואם כן מהפסוק הראשון נלמד שהוא מעכב ומתעסק פסול, שהרי שנה עליו הכתוב. ובאמת שמכאן הוכיחו המנחת ברוך (שם) ועוד אחרונים את היסוד הנ"ל, שבדין לשמה לא נאמר כלל שהכהן צריך לחשוב לשמה, אלא נאמר על דרך השלילה, כלומר שלא יחשוב שלא לשמה, ומשום כך במתעסק אין בו שום חסרון מצד שלא לשמה. אולם הטהרת הקדש (כאן) נוקט בפשיטות שיש מן התורה דין לכתחילה לחשוב לשמה, ודין סתמא לשמה הוא רק בדיעבד, ומשום כך הוקשה לו הקושיא הנ"ל, ותירץ שכל הדין שלכתחילה צריך לחשוב לשמה, זה רק כשהוא יודע שזה קרבן, ומשום כך אם אינו מחשב לשמה הרי יש בזה איזה משמעות של עקירה על הלשמה, אבל כשהוא היה סבור שזה חולין, אם כן אין בזה שום משמעות של עקירה ממה שלא חישב לשמה והרי הוא כשר לכתחילה. ואולם עדיין יקשה כקושית השפת אמת ובאופן אחר, שהרי הובא בהערות לעיל מהאחיעזר, שגם בלא הלימוד שמתעסק פסול היינו יודעים שהקרבן לא עלה לחובתו, וכמו בכל המצוות שמתעסק לא יצא, ואם כן מהפסוק הראשון כבר נלמד שמתעסק פסול שהרי שנה עליו לעכב. ועל כרחך נצטרך לומר כמו שכתב האחיעזר (שם) בתירוצו הראשון שבקדשים לא נאמר כלל הדין של מצוות צריכות כונה, ואפילו במתעסק שבמצוות לדברי כולם לא יצא, מכל מקום בקדשים אין בזה חסרון כלל.
אמר ליה רב הונא: מכאן אנו למדים לה, מדכתיב "לרצונכם תזבחהו" - לדעתכם זבחו,  4  ולא כאשר אתם מתעסקים בדבר אחר. ושנה עליו הכתוב לעכב.

 4.  יש לעיין לדעת הר"י דאורליינ"ש שהביאו התוס' (לעיל יד ב ד"ה הג"ה) דשחיטה לאו עבודה היא, מצד שאינה נעשית אלא כדי להתיר הבשר באכילה וכמו שצריך שחיטה בחולין, עיי"ש, ולכאורה הרי כאן מבואר שישנם דינים שונים בעצם פעולת השחיטה בקדשים.
שנינו במשנה: שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד.
ומבארת הגמרא: מתניתין, משנתנו היא דלא כי האי תנא
דתניא: אמר רבי אלעזר ברבי יוסי: שמעתי  5  שהבעלים  6  מפגלין את עבודת הכהן, כשהכהן עובד בשתיקה, והם מחשבים מחשבת פיגול.

 5.  הקרן אורה מסתפק האם כשהבעלים יחשבו שלא לשמה יעבור הכהן באיסור של מפגל בקדשים או שהבעלים יעברו על זה. ולכאורה יסוד הספק הוא האם דין שלא לשמה הוא רק פסול מחשבה אבל עבודות הקרבן נעשין לשמן, ואם כן ודאי שהבעלים עוברים באיסור זה, או שעצם עשית עבודות הקרבן נעשין לשם דבר אחר על ידי מחשבת שלא לשמה, ואם כן יתכן שהכהן עובר בזה.   6.  בספר גבורות שמונים למהר"י ענגל הביא את הקושיא המפורסמת שלדברי ר"א ברבי יוסי כל סוטה תוכל לפגל במנחתה ואז המים לא יבדקוה, (ועל קושיא זו תירץ פ' תירוצים). ובתירוץ י"ח כתב שהבעלים מפגלין רק כשהכהן עבד בסתם, אבל אם הכהן חשב בפירוש כדין, אין הבעלים יכולים לפסול, ועוד כתב (בתירוץ ד) שדוקא בקדשים קלים שהבעלים יש להם אכילה בקרבן שייך שהם יחשבו על אכילת חוץ לזמנו ומקומו, אבל בקדשי קדשים שאין לבעלים שום אכילה והקטרה בקרבן אינם יכולים לפגל.
אמר רבא: מאי טעמא דרבי אלעזר ברבי יוסי? דאמר קרא "והקריב המקריב קרבנו לה'". מדקרי ליה "קרבנו", משמע שמדובר בבעלים וקרי ליה "המקריב". ומוכח כי גם הבעלים נקראים "המקריב", וקרינן בהו "המקריב - לא יחשב", שמחשבתם הפסולה פוסלת את הקרבן, כמו מחשבת הכהן המקריב.
אמר אביי: רבי אלעזר ברבי יוסי, ורבי אליעזר, ורבי שמעון בן אלעזר, כולהו סבירא להו: זה, הבעלים של הקרבן, מחשב מחשבת פיגול, וזה הכהן עובד, הויא מחשבתו הפסולה של מחשבה!
רבי אלעזר ברבי יוסי - הא דאמרן.
רבי אליעזר - דתנן: ישראל השוחט לעובד כוכבים את בהמתו, שחיטתו כשירה, מותרת הבהמה באכילה, שהרי השוחט ישראל הוא ולא איכפת לן ממחשבת הבעלים שמכוין שתהא שחיטתו של הישראל לעבודה זרה.
ורבי אליעזר פוסל את השחיטה ואוסרה באכילה, כדין שוחט לעבודת כוכבים, שמועילה מחשבת הבעלים לפסול את שחיטת הישראל.
רבי שמעון בן אלעזר - דתנן: כלל אמר רבי שמעון בן אלעזר בשבת לגבי שיעור החיוב משום מלאכת הוצאה: כל דבר שאין לו חשיבות, שאין כשר להצניע, שאינו ראוי להצניעו ולשומרו, כגון דם נדה או דבר האסור בהנאה, וכן דבר שראוי להצניעו אם היה בו שיעור, אבל זה, מחמת קוטנו, אין מצניעין דבר קטן כמוהו, אין חייבין עליו משום הוצאה בשבת.
אבל אם הוכשר לזה, שהיה אדם שהחשיבו והצניעו, על אף שאין בו שיעור של חשיבות כי לגביו הוא חשוב אפילו בשיעור פחות, ובא אחר והוציאו לאותו חפץ שהוכשר, נתחייב זה האחר המוציאו במחשבה של זה שהצניעו.
ועתה באה הגמרא לבאר שאמנם רבי אלעזר ברבי יוסי ורבי אליעזר ורבי שמעון בן אלעזר אמרו דבר אחד, אך לא כולם סוברים אחד את דינו של השני. אלא רבי אליעזר ורבי שמעון בן אלעזר, תרוייהו, אית להו דרבי אלעזר ברבי יוסי שאמר הבעלים במחשבתם מפגלים את עבודת הכהן.
כי השתא, בחוץ, שלא במקום המקדש, כגון השוחט בהמת עובד כוכבים והמוציא בשבת, אמרינן מחשבתו של זה קובעת ביחס לעובד.
אם כן, בפנים, והיינו בקרבנות,  7  מיבעיא לומר שמחשבתו של זה פוסלת עבודתו של זה, שהרי כל דין מחשבה נאמר בקרבנות.

 7.  פשטות הסוגיא היא שלומדים חוץ מפנים, וכמו שבקדשים מועילה מחשבת הבעלים לפגל, כך לענין שבת מועילה מחשבת אחר לחייב על ההוצאה לר"ש בן אלעזר. ולכאורה כל זה שייך רק אם היינו מפרשים בדין שלא לשמה, שבזה שחישב שלא לשמה עקר את הדין לשמה שחל בקרבן ונמצא שהעבודה נעשית שלא לשמה, ואם כן למדנו מכאן שהבעלים יכולים לקבוע ולפרש על פעולת הכהן שהיא נעשית לשם דבר אחר, אבל לפי מה שביאר הגרי"ז שבדין שלא לשמה נאמר רק שזה מחשבה הפוסלת, אם כן מהיכן נלמד שמחשבת הבעלים יכולה לקבוע על פעולת אחר ולשנותה ממה שחשב העושה עצמו.
אבל רבי אלעזר ברבי יוסי לית ליה דתרוייהו. כי דלמא בפנים, שנאמר בו דין מחשבה, הוא דאמר מחשבתו של זה פוסלת עבודתו של זה. אבל בחוץ, לא אמרינן.
רבי שמעון בן אלעזר, המחשיב את מחשבת אדם אחד כדי לחייב את השני במלאכת הוצאה, אית ליה דרבי אליעזר בשוחט ישראל ומחשב הבעלים הנכרי לעבודה זרה.
כי השתא בשבת, אמרינן זה חושב וזה מתחייב. בעבודת כוכבים, מיבעיא!? שהרי החיוב על עבודת כוכבים הוא באותן עבודות שהן דומות לעבודת הקרבנות במקדש, ולכן לענין מחשבה גם כן דומים הן לעבודות שבמקדש.
אבל רבי אליעזר, שאמר מחשבת הבעלים העכו"ם פוסלת את שחיטת הישראל, לית ליה דרבי שמעון בן אלעזר, שאמר המצניע בשבת דבר שאינו ראוי מתחייב על כך חבירו, כי דלמא בעבודת כוכבים, דדמיא לעבודות שבמקדש הוא דאמרת שפסולה כעין פנים. אבל שבת, אין לחייבו לזה על מחשבתו של אחר, כי מלאכת מחשבת אסרה תורה, שתהיה המלאכה חשובה לעושה אותה. ואיך תועיל מחשבת האדם האחר שהצניע דבר שהוא פחות משיעור הצנעה לחייב את זה שלא החשיבו, והרי לגביו אין שיעור הוצאה שכזה נחשב כמלאכת מחשבת, ואין הוא מתכוין לעשות מלאכה בכך.

מתניתין:

איזהו מקומן, היכן הוא מקום שחיטתם, קבלת דמם, זריקת דמם, ואכילתם של זבחים?
א. כל הקרבנות שהם קדשי קדשים (חטאת, אשם, עולה, ושלמי ציבור)  8  שחיטתן  9  בצפון העזרה.

 8.  התוס' כאן דנו האם צריך הסכין להיות כלי שרת מאחר שהסכין מקדש הדם בשעת שחיטה, או שאין צריך כלי שרת, אבל כלי ודאי צריך, עיי"ש. והמקדש דוד (סימן ג ס"ק א) מבאר שאם אין צורך בכלי שרת אם כן גדר הקידוש של הדם הוא אינו כמו בכל מקום שהכלי שרת עצמו מקדש את הנכנס לתוכו, אלא כאן מה שהסכין מתקן את הדם להיות ראוי לעבודה זה מה שגורם שהדם יתקדש מעצמו, ולכן אפילו הוא חולין יכול לקדש הדם, וכמו בקרדום שמשפה בו עצים שאפילו הוא חולין מתקדשים העצים, וכמו שכתבו התוס' (לעיל לד א ד"ה שקדש).   9.  יש לחקור האם גדר הדין בשחיטת צפון הוא משום קדושת המקום שם, או שהוא דין מסויים הנאמר בשחיטת קדשי קדשים, ואינו מחמת שהצפון נתקדש יותר לענין זה. ובאמת שהוא תלוי בחילופי גירסאות בדברי רש"י (לקמן נה ב ד"ה וחד להכשיר צפון), וברש"ש שם כתב שלכאורה הוא מפורש בפסוק, שהרי כתוב (ויקרא יד יג) "ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת וגו' במקום הקדש", הרי שהתורה תלתה את הדין צפון בקדושת המקום, יעויי"ש.
ב. פר ושעיר של יום הכיפורים שהם חטאות - שחיטתן בצפון, וקיבול דמן בכלי שרת בצפון.
ודמן של פר ושעיר של יום הכיפורים טעון הזיה לפני ולפנים  10  על בין הבדים של הארון, וכן הוא טעון הזאות בהיכל, ועל הפרוכת, ועל מזבח הזהב!!!

 10.  בחידושי רבי אריה לייב (ב יז) מבאר שיסוד הדין בהזאה על הכפורת והפרוכת אינו כמו כל מתנות דמים שעל המזבח, שבמתנות המזבח גדר העבודה הוא שהדם צריך להיות ניתן על המזבח ושם הוא מקום נתינתו, אבל בהזאה הגדר הוא לעשות מעשה הזאה בדם, ורק שהתורה קבעה היכן יעשה את מעשה ההזאה, אבל לא נאמר דין שהדם צריך להיות ניתן על איזה מקום, ועיין שם שיש נפקא מינה בזה לענין מקום עמידת הכהן.
חיסר מתנה אחת מהן הרי היא מעכבת את הכפרה, וצריך להביא קרבן אחר.
שירי הדם של הפר והשעיר היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון. ואם לא נתן את שירי הדם על היסוד לא עיכב בכך את הכפרה.
ג. פרים הנשרפים (פר העלם דבר של ציבור, ופר כהן משיח) ושעירים הנשרפים (שעירי עבודת כוכבים של ציבור), שהם קרבן חטאת, ואינם נאכלים אלא נשרפים - שחיטתן בצפון, וקיבול דמן בכלי שרת בצפון.
ודמן של הפרים והשעירים הנשרפים טעון הזיה בהיכל, על הפרוכת ועל מזבח הזהב חיסר  מתנה אחת מהן הרי היא מעכבת את הכפרה.

דרשני המקוצר