דרשני:חצי שיעור אסור מן התורה (א.מ)

הגמרא בשבת בדף ע"ד. מנסה להבין ברייתא שאומרת "היו לפניו מיני אוכלין בורר ואוכל בורר ומניח ולא יברור ואם בירר חייב חטאת". אחד מההסברים הוא "בורר ואוכל פחות מכשיעור בורר ומניח פחות מכשיעור וכשיעור לא יברור ואם בירר חייב חטאת", ועל זה מקשה הגמרא "וכי מותר לברור פחות מכשיעור?", ופירש רש"י שם "נהי דחיוב חטאת ליכא, איסורא מיהא איכא, דקיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה, בפרק בתרא דיומא (עד, א)..." כלומר, רש"י מבין ששאלת הגמרא היא- איך אתה אומר שמותר לברור פחות מכשיעור- הרי גם בחצי שיעור זה אסור מדאורייתא, אמנם אין חיוב- אבל יש איסור, מדאורייתא!

המקור לדין חצי שיעור נמצא בגמרא ביומא ע"ד. "גופא חצי שיעור- רבי יוחנן אמר אסור מן התורה ריש לקיש אמר מותר מן התורה רבי יוחנן אמר אסור מן התורה כיון דחזי לאיצטרופי איסורא קא אכיל ריש לקיש אמר מותר מן התורה אכילה אמר רחמנא- וליכא." התוס' שם מקשה, למה רבי יוחנן הוצרך לומר את הסברא של "חזי לאיצטרופי"- הרי רבי יוחנן עצמו בהמשך מביא ברייתא שלומדת מפסוק- "כל חלב", שחצי שיעור אסור, אז למה הוא הוצרך להשתמש בסברא? ומתרץ התוס', שאם היה רק את הפסוק- היינו חושבים שהפסוק דיבר רק על כוי, וחצי שיעור- זה רק אסמכתא, ובאמת חצי שיעור אסור רק מדרבנן- כמו שריש לקיש סובר, אבל עכשיו, שאנחנו רואים שיש סברא לאסור- פשוט שהפסוק עצמו דיבר גם על חצי שיעור. בהסבר ההגיון של "חזי לאיצטרופי" הסביר המרחשת , שעל החצי שיעור הזה עצמו יכול להתחייב, אם יבלע, יפלוט ויבלע עוד פעם, והמחלוקת של רבי יוחנן וריש לקיש בזה היא לשיטתם, שנחלקו בחולין בדף ק"ג: מתי האכילה נחשבת אכילה, כבר שהגרון נהנה, או רק כשהאוכל מגיע למעיים, והם נהנות, לר"י- מספיקה הנאת הגרון כדי שיחשב אכילה, ולר"ל- רק בהנאת המעיים, ולכן רק לרבי יוחנן שצריך שיתחייב פעמיים על אכילת אותו דבר, כי פשוט שאם הוא פולט ואוכל- זה רק אחרי הגרון, ולא אחרי המעיים...

ישנה מחלוקת האם חצי שיעור אסור מהתורה רק באיסורי אכילה, או בכל האיסורים.

בגליון מהרש"א ביומא (בילקוט מפרשים) מוכיח מרש"י אצלנו, שרש"י סובר שחצי שיעור אסור מהתורה- בכל דבר, כי רש"י דיבר על ברירה, וברירה הרי זה לא איסורי אכילה.

לעומתו, החכם צבי, בסימן פ"ו חולק עליו, ששם הוא דן בדין חיטה שנמצאה בתבשיל בפסח, האם כל התבשיל נאסר, והוא מביא מחלוקת האם יש חובה לבער חמץ פחות מכשיעור כשהוא עומד בעין, ורק אם הוא דבוק למשהו הוא מתבטל ואין חובה לבער אותו, או שאפילו אם החמץ עומד בעין- לא חייב לבער אותו כל עוד הוא פחות מכשיעור , ומסיק החכם צבי, שלסוברים שאפילו אם החמץ עומד בעין אין צריך לבער- חייבים להגיד שחצי שיעור אסור מהתורה רק באיסורי אכילה, ובשאר האיסורים שבתורה- אין איסור תורה כלל, כי אחרת היה חיוב לבער את החמץ משהו הזה, כי זה אסור מהתורה! ומסביר החכם צבי שהסברא לומר שחצי שיעור שייך רק באיסורי אכילה היא, שהפסוק של 'כל חלב' מדבר על איסורי אכילה, וממילא בשאר התורה, במקום שאין את הפסוק- הסברא לא עומדת לבד, וחצי שיעור לא אסור מהתורה. מוסיף החכם צבי ואומר, שגם אם נאמר שחצי שיעור אסור רק באיסורי אכילה- עדיין אפשר לומר שגם בדברים שאינם איסורי אכילה, אם הוא מחשיב את החצי שיעור הזה הוא אסור מהתורה.

בשו"ת ברית יעקב (סי' ב'), הביא שבאמת לדעת חלק מהראשונים חצי שיעור אסור מהתורה רק באיסורי אכילה, ופירט, שהרמב"ם בפרק כ"א ה"א כתב "נאמר בתורה 'תשבות' אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן, ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות..." המגיד משנה הביא שתי הסברים בדעת הרמב"ם, והסביר הלחם משנה, שעל פי ההסבר השני יוצא שהרמב"ם סובר שחצי שיעור בשבת לא אסור מהתורה, והוכחה שהרמב"ם סובר כמו ההסבר השני , כי בפרק י"ח הכ"ג הרמב"ם כתב ש"המוציא חצי שיעור- פטור, וכן כל העושה מלאכה מן המלאכות חצי שיעור- פטור", ובתחילת הלכות שבת, בפ"א ה"ג הרמב"ם כתב כלל שבכל מקום שנאמר פטור- הכוונה היא שמותר מהתורה לגמרי, ואסור רק מדרבנן, וא"כ יוצא שחצי שיעור- אסור רק מדרבנן.

ומוכיח הברית יעקב מהתוס' בשבועות (דף טז:) שגם הוא סובר שחצי שיעור אסור מהתורה- רק באיסורי אכילה . והביא שכך כתבו גם הנודע ביהודה, והדגול מרבבה, שחצי שיעור אסור מהתורה רק באיסורי אכילה. אך מביא, שבאמת לדעת חלק מהפוסקים חצי שיעור אסור מהתורה בכל האיסורים, והוא מביא שזאת דעת רש"י אצלנו , וכן כתבו גם המג"א, הסמ"ע, והרא"ה (בספר החינוך). ומביא הברית יעקב שתי קושייות על האומרים שחצי שיעור אסור בכל התורה כולה מדאורייתא: א. אם חצי שיעור אסור מהתורה בכל האיסורים- איך מותר לטלטל פחות מד' אמות ברשות הרבים, הרי זה חצי שיעור, וכן איך מותר לצאת לאלפיים אמות מחוץ לתחום- הרי זה חצי שיעור, שצריך להיות אסור מהתורה? ומתרץ על פי הגמ' בעירובין, שהגמ' שם בדף מ"ח. אמרה שלכל אדם התורה נתנה ארבע אמות שנחשבים רשותו , ומחדש הברית יעקב שבתוך הארבע אמות האיסור בכלל לא מתחיל, כי בתוך הארבע אמות זה נחשב הבית שלו, כלומר כאילו הוא מוקף מחיצות ממש, ורק ברגע שהוא מוציא מהארבע אמות- רק אז הוא עושה איסור, והאיסור חל בבת אחת, ולכן לא שייך לומר שיש פה חצי שיעור. וכן גם בתחום שבת, בתוך האלפיים אמה זה עדיין נחשב רשותו וביתו, והאיסור חל בבת אחת, כשהוא יוצא מהאלפיים אמה. ב. הגמרא בפרק ראשון אומרת שעקירה לבד או הנחה לבד זה איסור דרבנן, והרי בהנחה לבד או בעקירה לבד ברור שזה תחילת איסור- אז למה לא אסור מדאורייתא, כדין חצי שיעור, ופה הרי לא שייך לומר שהאיסור חל בבת אחת מאוחר יותר? ומחדש הברית יעקב עוד, שכל דין חצי שיעור שאסור מהתורה הוא רק בחצי שיעור שיכול להצטרף עם אותו דבר ממש, אבל במצב שהחצי הזה לא זהה לחצי השני, כמו הנחה לחוד או עקירה לחוד- בזה התורה לא אסרה חצי שיעור. הפרי מגדים כתב, שבשבת יש סברא נוספת לעומת שאר האיסורים שיהיה אסור מהתורה, כי בשבת התורה אמרה 'לא תעשה כל מלאכה', וגם בזה, דומה לדרשה של חלב- אפשר ללמוד מ'לא תעשה כל מלאכה', שגם חצי שיעור אסור, כמו שאסרנו בחלב מהמילה 'כל'.

למסקנה יוצא, שישנם 3 אפשרויות להסביר מה דעת רש"י במחלוקת האם חצי שיעור אסור מהתורה רק באיסורי אכילה, או שבכל דבר:

1. באמת רש"י מודה שחצי שיעור אסור מהתורה רק באיסורי אכילה, אלא שהוא סובר שבמקום שהאדם מחשיב את החצי שיעור- גם במה שאינו איסורי אכילה יהיה אסור מהתורה, ולכן בברירה רש"י כתב שזה איסור תורה, כי בברירה הוא מחשיב את החצי שיעור הזה (חכם צבי).

2. רש"י באמת סובר שחצי שיעור אסור מהתורה בכל האיסורים, ולא רק באיסורי אכילה (גליון מהרש"א והברית יעקב).

3 רש"י סובר שחצי שיעור מהתורה באמת לא אסור בכל האיסורים, אלא רק באיסורי אכילה- ואיסורי שבת, כי גם בשבת נאמר 'לא תעשה כל מלאכה' (עפ"י הפרי מגדים).

אפשר להסביר את שאלת הגמרא אצלנו בשונה מרש"י, שבאמת חצי שיעור לא אסור פה מהתורה, והגמרא שואלת, איך הברייתא אמרה ש'בורר ואוכל...', הרי גם אם מהתורה לא אסור- מדרבנן אסור, אז איך הברייתא אמרה שמותר לכתחילה? אך א"א להסביר כך ברש"י, משום שרש"י כתב בפירוש 'דקיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה', כלומר רש"י מבין שהאיסור פה הוא מהתורה, ולא רק מדרבנן.