פרשני:בבלי:עבודה זרה לט א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה לט א

חברותא

מתרצת הגמרא: התם כאשר מטביל פיתו במורייס, ידיע ממשו,  600  הרי אוכל הוא מן היין ממש, לפי שהיין נהיה חלק מן המורייס.

 600.  הראשונים (רבינו יונה ראב"ד ועוד) גרסו "ממשו וטעמו". והיינו, שבמורייס יש טעם יין ומראה יין. והריטב"א לעיל לד ב דחה זאת והעמיד כפירוש רש"י כאן.
אולם הכא בכבשין לא ידיע ממשן. אין היין מהוה חלק מן המאכל,  601  לפי שמעורב הוא רק ברוטב המשמר את הכבשין, ואינו נאכל יחד עמם.

 601.  הקשו התוס': הרי קנקני הגוים אסורים בהנאה לדעת רבי מאיר. ומדוע? והרי היין הנפלט מהם אינו ניכר וידוע? ותירץ: הואיל והיין הנפלט לתוך יינו של ישראל ונהיה לחלק מן היין, הרי זה כאילו הוא ניכר ובעין. אולם היין הניתן בכבשים, בטל בתוכם ולא ניכר בהם כלל.
שנינו במשנתנו: וטרית טרופה (מין דג קצוץ) וציר שאין בה דגה כלבית שוטטת בו, והחילק וכו'.
ודנה הגמרא: מאי מהו חילק?
אמר רב נחמן בר אבא, אמר רב: זו סולתנית.  602  דג קטן וצעיר, שבתחילת גידולו אין בו קשקשת, ועתידה לצמוח לאחר זמן.

 602.  בירושלמי נחלקו בדבר זה. לדעת רב היא סולתנית וכפי שפירש כאן, ולדעת רבי יוחנן היא טרית טרופה.
ומפני מה אסורה, הרי דג כשר הוא? - מפני שדגים קטנים הם, ובעת הדייג ערבונה עולה עמה, מתערבים בה דגים נוספים טמאים.
תנו רבנן: דג שאין לו עכשיו קשקשת, ועתיד לגדל לאחר זמן, כגון הסולתנית והעפיץ (מין נוסף של דג קטן) - הרי זה מותר.  603 

 603.  מקורו של היתר זה, ביאר התוספות שנדרש ממה שכתוב על דג טמא "סנפיר וקשקשת אין לו". ודורשים: אין לו - עיין עליו. כלומר, עיין ובדוק שאכן אין לו. לא עכשו ולא בזמן אחר (וכמו שדרש לעוד מקומות, יבום ועוד) וכיון שנתברר שבעתיד יהיה לו, כשר.
דג שיש לו עכשיו, בהיותו במים, קשקשת, ועתיד להשיר אותה בשעה שעולה מן הים, כגון מיני הדגים הללו: אקונס, ואפונס, כטספטייס, ואכספטייס, ואוטנס - מותר.  604 

 604.  מקורו של היתר זה נדרש בספרי. והוא, ממה שכתוב "סנפיר וקשקשת במים". וכיון שבזמן שהוא במים יש לו סנפיר וקשקשת, כשר.
אכריז הכריז רבי אבהו בקיסרי: קירבי דגים, שומנן, ועוברן, ביצים שלהם - ניקחין נקנים מכל אדם, ואף מגוי, משום שחזקתן אינן באים אלא ממקומות הנקראים פלוסא ואספמיא. ודגים טמאים, אינם מצויים שם.
כי הא דאמר אביי: האי צחנתא (חילק) דבב  605  נהרא (שבא מנהר הנקרא "בב") - שריא, מותר (לפי שאין דגים טמאים מצוים שם).

 605.  כך שמו של הנהר (לפי רש"י סוכה יח א)
מאי טעמא, מדוע אכן אין שם דגים טמאים?
אילימא, אם נאמר שדגים טמאים אינם מצויים שם משום דרדיפי מיא שהנהר זורם מהר ובכח, והאי דג טמא אינו יכול לשרוד שם, כיון דלית ליה שאין לו חוט השדרה, לכן בדוכתא דרדיפי מיא, מקום שהמים זורמים שם בכח, לא מצי קאי אינו יכול להיות בו.
לא יתכן לומר כך. כי, והא קא חזינן הרי אנו רואים דקאי שדגים טמאים, בכל זאת מתקיימים שם.
אלא, משום דמליחי מיא, שהמים שם מלוחים. והאי דג טמא, כיון דלית ליה קלפי שאין לו קשקשים, בדוכתא דמליחי מיא לא מצי קאי, אינו יכול להיות במים מלוחים.
אף זה לא יתכן לומר. כי והא קחזינן הרי אנו רואים דקאי שדגים טמאים, בכל זאת מתקיימים שם.
אלא, משום דלא מרבה טינא, קרקעית אותו נהר אינה יכולה לגדל דג טמא.
אמר רבינא: האידנא בזמנינו דקא שפכי ביה שנשפכים לנהר בב, נהר גוזא ונהר גמדא - אסירי. אסורים הדגים הבאים ממנו, לפי שיש לחשוש לדגים הטמאים שבאו מן הנהרות האחרים.  606  אמר אביי: האי דג הנקרא חמרא דימא חמור הים - שרי מותר.

 606.  כתב המאירי: עיר שאין בה דגה אלא מן הנהר ומוחזק באותו נהר שאינו מעלה דגים טמאים לסיבת זכות קרקעיתו, מחמת שאין שם טיט וכן נודע שאין נהרות אחרים נשפכים לתוך אותו הנהר, סומכים על חזקת הנהר להתירם. ובזמנים הללו אין לסמוך על זה. שמא אין אנו בקיאין או שמא מים ממקומות אחרים נשפכים לשם, ולא נודע לנו (ראה עוד תוס' רי"ד בענין זה).
ודג הנקרא תורא דימא שור הים - אסיר.
וסימניך, סימן לדבר זה: בעל חיים הטמא על פני היבשה - טהור בים (כגון חמור).  607 

 607.  סימנים אלו, אינם אלא בשני מינים אלו, שור וחמור. וכל שאר חיים שבים, הרי הם כשרים או אסורים אך ורק על פי סימני טהרה של סנפיר וקשקשת (על פי תוס' וראשונים). הרמב"ם לא הזכיר כלל דין שור וחמור הים. וביאר בליקוטי הלכות (למרן החפץ חיים) חולין קכ"ז ב ובעין משפט שם אות ל"א, כיון שעיקר הלכות הדג הם שיהיה לו סנפיר וקשקשת, ממילא משמע שדג שיש בו סימנים אלו, טהור. ואין נפקא מינה אם תואר מראיתו דומה לחמור או לשור וכיו"ב.
וטהור על היבשה - טמא בים (שור).
אמר רב אשי: דג הנקרא שפר נונא - שרי מותר.
והנקרא קדש נונא - אסיר.
וסימניך סימן לדבר, ממה שנאמר (שמות טז כג) "קדש לה"' - כמו שדבר קודש אסור, כך דג הנקרא 'קדש נונא' אסור.
איכא דאמרי, יש אומרים שדג הנקרא 'קבר נונא' - אסור.
וסימניך סימן לדבר: טמא הוא כקברי עובדי כוכבים.  608  רבי עקיבא  609  איקלע נזדמן למקום ששמו 'גינזק'. אייתו לקמיה הביאו לפניו ההוא אותו דג הנקרא 'נונא', דהוה דמי שהיה דומה לדג טמא הנקרא 'חיפושא'.

 608.  כך היא הגירסא שלפנינו ולפי פירוש רש"י, בהלכות דגים אלו. הר"ח גורס להיפך: שפר נונא אסור. קדש נונא שרי. והסימן (ירמיה כ): "קדש ישראל לה"'. כלומר, ה' התירו לעמו. איכא דאמרי: קבר נונא שרי. וסימנך: קברי עכו"ם שאין מטמאין האהל. והיינו שטהור הוא ואינו טמא.   609.  יש לגרוס רב עוקבא. וכפי שגרסו המפרשים לעיל לד א (יעב"ץ).
ועל מנת לבודקו, עשה רבי עקיבא כך: חפייה בדיקולא, כסהו בסל ופירכס הדג בתוכו.  610  חזא ביה קלפי, לאחר הניעור ראה בסל קשקשים, ושרייה והתירו.

 610.  כך פירש רש"י. והר"ח פירש, 'חפייה', לשון חיפפו וחיכחו בדופני הסל.
רב אשי איקלע נזדמן למקום ששמו 'טמדוריא'. אייתו לקמיה הביאו לפניו ההוא אותו דג הנקרא 'נונא', דהוה דמי שהיה דומה לדג טמא צלופחא.
נקטיה להדי יומא לקחו אל מול אור השמש, חזא דהוה ביה צימחי, וראה שיש בו קשקשים דקים, ושרייה התירו.
רב אשי איקלע לההוא אתרא נזדמן לאותו מקום, אייתו לקמיה הביאו לפניו 'נונא'. דהוי דמי שהיה דומה לדג טמא ששמו 'שפרנונא'.
חפייה במשיכלי חיורי, הכניסו לתוך כלי לבן, חזא ביה קלפי ראה בו קשקשים (שהם שחורין, ובולטים על רקע הלבן), ושרייה והתירו.
רבה בר בר חנה איקלע נזדמן למקום ששמו 'אקרא דאגמא'. קריבו ליה צחנתא, הביאו לפניו מאכל של דגים קטנים.
שמעיה לההוא גברא, שמע את אותו אדם דהוה קרי ליה שהיה קורא למין זה 'באטי', שהוא שם של דג טמא.
אמר: מדקא קרי ליה מכך שקורא לו 'באטי', שמע מינה משמע מכך שדבר טמא אית ביה במאכל העשוי ממין זה.  611 

 611.  לא נתכוין אותו אדם שלדג זה קוראים 'באטי'. אלא, שכאשר שמע רבה בר בר חנא שקורא אותו אדם בטאי, ואכן לא היה שם דג ממין זה, הבין שסימן הוא משמים שהדבר אסור (ר"ח)
וכיון שכך, לא אכל מיניה ממנו.
לצפרא בבוקר עיין בה בדבר זה לאור יום, ואכן אשכח ביה מצא בו דבר טמא. וכיון שניצל מאכילת דבר טמא קרי אנפשיה, קרא על עצמו את הפסוק (משלי יב כא) "לא יאונה לצדיק כל און".
שנינו במשנתנו: והקורט של חילתית, חתיכת צמח חריף, הנקרא 'חילתית', הבא מן הגוים, אסור באכילה ומותר בהנאה.
שואלת הגמרא: מאי טעמא נאסר באכילה?
ומתרצת: משום דמפסקי ליה בסכינא. חותכו הגוי בסכין. ומסתמא בסכין יש שאריות של שמנונית איסור, ונבלעים הם ב חילתית.
ואף על גב דאמר מר, שאיסור הנותן טעם לפגם, מותר, נאסרה החילתית על ידי נתינת טעם, כי אגב חורפיה דחילתיתא, מחמת שהחילתית חריפה, מחליא ליה שמנוניתא. נמתקת היא במשהו על ידי השמנונית.
והוה ליה, והרי השמנונית היא כנותן טעם לשבח בחילתית,  612  ואסור.  613 

 612.  כך פירש רש"י, וכן משמע בתוס'. שהשמנונית היא שנותנת טעם בחילתית. אולם יש מן הראשונים שגרסו (ראה תוס' רי"ד וריטב"א) 'מחליא ליה לשמנוניתא'. כלומר, החילתית משביחה ומטעימה את השמנונית על ידי חריפותה. ונמצא שהשמנונית חוזרת ונותנת בה טעם לשבח. ומחמת זה אסורה.   613.  הקשו התוס': מדוע הדבר אסור, והרי שנינו בחולין (ח ב) שאם שחט בהמה בסכין של טריפה, קולף את מקום השחיטה ששם ניתן טעם איסור, וכשר? ותירץ: מחמת חריפותה של החילתית, בולעת היא יותר. ועל מנת להסיר את כל טעם האיסור הבלוע בה, אין די בקילוף. והביאו התוס' שיש שלמדו מכך, שכן הדין בבצל ובשאר דברים חריפים שנחתכו בסכין של גוים, לא מועיל בהם קילוף. ודעת רבינו משה שדין זה נאמר רק בחילתית שחריפה היא מאוד. אך לא בשאר דברים. וכן פסק הט"ז יו"ד צ"ו.
עבדיה, עבדו הנכרי דרבי לוי,  614  הוה קא מזבין היה מוכר חילתיתא. והיו סומכין עליו שכשרה היא, לפי שעבדו של רבי לוי היה.

 614.  כך היא הגירסא שלפנינו. והעלה הרמב"ן אפשרות, שרבי לוי גר היה בסוריא. וכמבואר לקמן לט ב שחנווני סוריא חשודין היו על "לפני עיור לר תיתן מכשול". ומשום כך יש צורך מיוחד להחזיקו בכשרות לפי שעבד חבר כחבר. (אולם לפני הרמב"ן היתה הגירסא "עבדא דלוי" (ולא רבי לוי). ולוי, לא היה גר בסוריא. ולפי זה תמה הרמב"ן מדוע אין לקחת ממנו חילתית אילולא שהוא עבדו של לוי, והרי לא נחשדו עמי ארצות בכל מה שאסרו חכמים?! וביאר, שסתם עבדים פרוצים הם. וראוי לחוש להם באיסורין מדברי סופרים).
כי נח נפשיה דרבי לוי, אתו לקמיה באו לפני דרבי יוחנן, אמרו ליה: מהו למיזבן מיניה, האם כעת לאחר שנפטר רבו, אפשר להמשיך ולקנות ממנו?
אמר להו: עבדו של חבר (תלמיד חכם), הרי הוא כחבר!
רב הונא בר מניומי זבן תכילתא, קנה חוטי תכלת למצות ציצית מאנשי דביתיה מאשתו דרב עמרם חסידא. וקנה דוקא ממנה, לפי שדרך המוכרים הרמאים למכור דבר אחר (קלא אילן) כאלו היה 'תכלת'.
אתא לקמיה דרב יוסף, בא לפני רב יוסף לשואלו האם אכן אפשר לסמוך על אשת רב עמרם חסידא.
לא הוה בידיה. לא היתה בידו תשובה על כך.
פגע ביה פגש בו חנן חייטא (החייט). אמר ליה, יוסף עניא, העני,  615  מנא ליה מנין לו תשובה על שאלה זו? בדידי הוה עובדא, בעצמי היה מעשה דומה, דזביני תכילתא מאנשי דביתיה, שקניתי תכלת מאשתו דרבנאה, אחוה אחיו דרבי חייא בר אבא, ואתאי לקמיה ובאתי לפני דרב מתנא, ושאלתיו האם אכן אפשר לקנות מידה.

 615.  יש מי שפירש שעני היה בדעת, שהרי רב יוסף חלה ושכח תלמודו כמבואר בנדרים מא א.
לא הוה בידיה. לא היתה בידו תשובה לכך.
אתאי לקמיה באתי לפני דרב יהודה ממקום הנקרא 'הגרוניא', ואמר לי: נפלת ליד. כלומר, נפלת לידי, ועכשיו אתה צריך לתשובתי. וזוהי: הכי כך אמר שמואל - אשת חבר, הרי היא כחבר!
דתנו רבנן: אשת חבר, הרי היא כחבר. עבדו של חבר, הרי הוא כחבר.
חבר שמת, אשתו ובניו ובני ביתו הרי הן בחזקתן כמו שהיו בחיי החבר, עד שיחשדו, ויתברר ששוב אין הם בכשרותן.  616  וכן חצר שמוכרין בה תכלת, ומוחזקת כמקום מכירת תכלת כשרה, הרי היא בחזקתה שלא מרמין בה, ומחליפין בדברים אחרים, עד שיתברר שאכן מרמים שם ותיפסל החצר מלשמש כמקום מכירת תכלת כשרה.  617 

 616.  יש לדקדק, מדוע לא הזכר שאף עבדו בחזקתו עד שיחשד? ובחזון יחזקאל דמאי פרק ב הלכה יב דקדק כן על לשון הרמב"ם (הלכות מטמאי משכב ומושב י ה) שהביא כדברי הגמרא. ויישב, שחלוק דין חזקת בני ביתו מחזקת עבדו. לפי שאשתו ובני ביתו למידין ממנו ומתרגלין לעשות כמותו. ומשום כך נאמנים אף לאחר מותו. אולם עבדיו, אינם למידין ממנו, אלא עושין רק רצון אדונם מחמת עבדותם לו. ולכן, כאשר מת שוב אינם משועבדים. ואינם נוהגים כרבם. (וצ"ע מעבדו של רבי לוי המוזכר כאן, שהחזיקוהו כחבר אף לאחר מיתת רבו?)   617.  אין מדובר בסתם חצר, לפי שחזקתה של סתם חצר, תלויה במי שגר שם. אם כשרים הם או לא. אלא מדובר כאן בחצר שבאין סוחרים מן העולם למכור בה תכלת. והרגלו למכור בה תכלת כשרה. ולפיכך מעמידין חצר זו בחזקתה (ריטב"א בשם הרמ"ה).
תנו רבנן: אשת עם הארץ שנתאלמנה או נתגרשה, וכעת נשאת לחבר.
וכן בתו של עם הארץ שנשאת לחבר,  618  וכן עבדו של עם הארץ שנמכר לחבר - כולן צריכין תחילה לקבל על עצמן בפני שלשה  619  חברים, נאמנות לכל דברי חברות,  620  כגון שיאכלו בטהרה, ויעשרו פירות, וכיוצא בהן.

 618.  הואיל ובשעה שנעשה חבר לא היתה אשתו, יש לחוש שמא נוהגת בהרגלה הראשון (רש"י בכורות ל ב)   619.  כך כתבו הרמב"ם (מטמאי מושב ומשכב י ה) והמאירי. אולם בהלכות מעשר י ב, כתב הרמב"ם 'עד שיקבל דברים אלו ברבים'. ולא הזכיר בפני שלשה,   620.  ואותם חברים מלמדין אותם דברי חברות וזהירות בטומאות וטהרות, מעשרות וכדומה (מאירי)
אבל אשת חבר שנשאת לעם הארץ, וכן בתו של חבר שנשאת לעם הארץ, וכן עבדו של חבר שנמכר לעם הארץ, אינן צריכין לקבל דברי חברות לכתחלה על מנת שיהיו נאמנים על דברי חברות, אלא סומכים על כך שקודם התחברותן לעם הארץ, היו נאמנים  621  - דברי רבי מאיר.

 621.  כך פירש רש"י כאן. ובבכורות ל ב פירש, שאינם צריכים לקבל דברי חברות, אם חזרו תחת יד חבר.
רבי יהודה אומר: אף הן צריכין לקבל על עצמן מחדש דברי חברות לכתחלה.
וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: מעשה באשה אחת שנשאת לחבר, והיתה קושרת לו תפילין על ידו. לאחר מכן נשאת אותה אשה למוכס (סתם מוכסין, גזלנים הם), והיתה קושרת לו קשרי מוכס על ידו (חותמות שחותם המוכס לנותני המכס, לאות שכבר שילמו המכס ושלא יגבו מהם בשנית).
רואים מכך, שאשה הולכת תמיד אחר בעלה, ולכן אין להחזיקה מחמת המצב שהיתה אצל בעלה הקודם. ואם רוצה להיאמן בדברי חברות, יש לה לקבלם על עצמה מחדש.
אמר רב: חבי"ת (להלן יפורטו ראשי תיבות אלו) שהופקדו ביד גוי, אסור להשתמש בהם אם נחתמו רק בחותם אחד. אלא צריך שני חותמות.
חמפ"ג (להלן יפורטו דברים אלו) מותר להשתמש בהם אף אם הופקדו בידי גוי בחותם אחד.

דרשני המקוצר

פירוט השיטות ממקור ההלכה ולמעשה בדין חריף