אנציקלופדיה תלמודית:קרי וכתיב

הגדרת הערך - מקומות בתורה*, נביאים* וכתובים*, שהקריאה המסורה בידנו שונה מהכתוב.

מהותו

יש בתורה*, נביאים* וכתובים*^[1], אשר נכתב - כפי המסורת^[2], בספרי סת"ם - באות, ונקרא באות אחרת^[3] ע"פ המסורת^[4], כגון: הוצא, הנקרא: הַיְצא^[5], ונכתב - בספרים שאינם סת"ם - אחד מבחוץ ואחד מבפנים^[6], הכתוב בפנים והקרי בחוץ^[7]. ואף נמצא בתורה, נביאים וכתובים, תיבה הנקראת כתיבה שונה, כגון: עפלים, הנקרא: טחֹרים^[8]. ובספרי הנביאים והכתובים, אך לא בתורה^[9], יש עוד תיבות הנקראות ולא נכתבות^[10], כגון: כי אמר, הנקרא: כי אמר אלי^[11], ונכתב - בספרים שאינם סת"ם - מבחוץ ולא נכתב מבפנים^[12], ותיבות שנכתבות ואינן נקראות^[13], כגון: יסלח נא ה', הנקרא: יסלח ה'^[14], ונכתב - בספרים שאינם סת"ם - ללא נקוד*^[15].

מקורו

תיבות הנקראות ולא נכתבות ותיבות שנכתבות ולא נקראות, אמרו בתלמוד שהן הלכה למשה מסיני^[16], דהיינו שכך קיבל משה בסיני ומסר לישראל^[17], וכתבו ראשונים שכל תיבה שהיא קרי וכתיב היא הלכה למשה מסיני^[18]. וכן כתבו גאונים וראשונים שלא נמצא בקרי וכתיב אחד מהם סותר את דברי חבירו^[19], אלא כדברי זה כן דברי זה, כמו בתורה משה, כן בנבואת ישעיה ושאר הנביאים^[20], וכל מקרא ומסורת להיותם אחד^[21]. ונחלקו הדעות: א) יש מהראשונים ואחרונים סוברים שאף הקרי והכתיב שנאמר ברות או בשאר מגילות או בתהלים הוא הלכה למשה מסיני, שהכל ניתן בסיני, אפילו דקדוק שעתיד תלמיד ותיק לחדש^[22]. ב) ויש מהאחרונים סוברים שהקרי והכתיב שבתורה הם הלכה למשה מסיני, ואנשי כנסת הגדולה כתבום ע"פ הקבלה שהיתה בידם שמשה רבינו לא קרא המילה ההיא ככתיבתה, וכן עשו גם כן בנביאים וכתובים בכל המילות שהיתה קבלה בידם מפי הנביאים וחכמי הדורות איש מפי איש שלא יהיו נקראים ככתיבתם^[23]. אבל בספרי הגולה - כגון ספר חגי^[24], שחוברו בימי אנשי כנסת הגדולה - לא היו צריכים לקבלה כי המחברים עצמם היו שם עימהם, וכשמצאו מילה אחת שנראה להם שהיא זרה כפי כוונת הענין ופשט הכתוב, אמר להם המחבר הטעם למה כתב כן בזרותה, אז כתבו המילה בחוץ כקריאתה^[25]. ב) ויש מהאחרונים סוברים ג) ויש מהאחרונים סוברים שאין הכוונה שאלו המילים בעצמם הם הלכה למשה מסיני, אלא הלכה למשה מסיני שיהיה הכתיב כאשר ראוי, והקרי כאשר ראוי, מבלי תוספת ומבלי חסרון, והכל הוא לפי הענין^[26].

ויש מהגאונים וראשונים החולקים על כל זה, וסוברים שאין הקרי והכתיב הלכה למשה מסיני^[27], ואף לא מקומות של קרי ולא כתיב וכתיב ולא קרי^[28], אלא הם מחלוקות בין נוסחאות שונות^[29]. או שהכתובים הם אמרים נכונים מפי הראשונים, ואנשי המסורת הבאים אחריהם שמו הקרואים^[30]. ומה שנאמר בתלמוד שתיבות הנקראות ולא נכתבות ותיבות שנכתבות ולא נקראות, הן הלכה למשה מסיני, היינו דוקא אלה שנזכרו בתלמוד, אבל השאר לא^[31].

להלכה כתבו הפוסקים שכל תיבה שהיא קרי וכתיב, הלכה למשה מסיני שתהא נכתבה כמו שהיא בתורה ונקרית בענין אחר^[32].

על דינים שניתנו למשה בסיני, ואין להוציאם בלימודים מתורה שבכתב, ע"ע הלכה למשה מסיני.

טעם הקרי והכתיב

לסוברים שהכתיב והקרי הוא הלכה למשה מסיני^[33], נאמרו מספר טעמים לקרי וכתיב:

א) יש מהגאונים סוברים הטעם כי מהקרי והכתיב נלמוד שתי דרכים ושני עניינים ושתי שמות^[34], כמו שתי שמות עפולים טחֹרים - שהכתיב: עפולים, והקרי: טחֹרים^[35] - למדנו מזה כי יש לזה האיבר שתי שמות, ואם אמר טחורים אמת דיבר, ואם אמר עפולים אמת דיבר^[36], וכן חריונים - הנקרא - דביונים^[37], וכן שיניהם - הנקרא - מימי רגליהם^[38]. וכן לבג - הנקרא - לבז^[39], לבג לשון אוכל והיא מילה חצויה מן פת בג המלך^[40], לבז היא לשון ביזה, וכולם לשון אוכל^[41], ונתתיך לבז, ונתתיך לבג^[42], כאילו אמר: ונתתיך למאכל^[43]. וכן כתבו ראשונים שמהמילה לבג יש בו ראייה לפת בג, שהוא פת מאכל^[44], ואע"פ שקוראים אותו לבז, אילולי שיש הנאה בכל קרי ולא כתיב או כתיב ולא קרי, לא היו כותבים אותו בין המילים^[45].

ב) ויש מהגאונים סוברים הטעם כי בשני זמנים ובשני עיתים דיבר הנביא ובשני מקומות, פעם דיבר והוכיח בעפולים ופעם דיבר והוכיח בטחורים^[46], וציוה לכתוב אחד מבחוץ ואחד מבפנים^[47].

ג) ויש מהאחרונים סוברים הטעם - בכתיב וקרי שבתורה - לסוד אחד מן הסודות הידוע לאנשי כנסת הגדולה, שמשה רבינו מסר ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים וכו', ועזרא היה הסופר^[48].

ד) ויש מהאחרונים סוברים הטעם שנכתב בכתיבה לשון אחר, בשביל שבא לרמוז שום חכמה או דבר עמוק, אבל כאשר בא לקרות בספר בלבד, ראוי שיהיה נקרא בלשון יותר מובן, כי היה רחוק אותו לשון מן קריאת בני אדם^[49]. דרך משל: וירדת הגרן^[50], הכתיב: וירדתי, לרמז: זכותי תרד עמך^[51], ובקרי לא היה מובן לזה הלשון: וירדתי הגרן, לכך קרי: וירדת^[52].

ה) ויש מהאחרונים סוברים הטעם ברוב קרי וכתיב שבמקרא, להורות שיש כאן הרכבה, אם משני שמות, כמו: כהקיר בַּיִר מימיה^[53], שהוא מורכב מן בור ובאר, כי פתחות הבי"ת וחריקת היו"ד משלים חסרון האל"ף של באר, אך להראות ששם ביר מורכב מן באר ובור לכן כתיב בוא"ו, שהכתיב בור והקרי ביר^[54], או הרכבה משני גופים, כמו: אהלֹה^[55], או הרכבה מיחיד ורבים, כמו: צוארָו^[56], או הרכבה משני זמנים, כמו: ויהיו, שנקרא: והיו^[57], או הרכבה משני בנינים, כמו: הוצא, הנקרא: היצא^[58].

ו) במקום שיש קרי וכתיב, הקרי הוא כפי הפשט^[59] וכפי דקדוק הלשון, והוא עיקר^[60], והכתיב שהוא משונה בא תמיד לצורך דרש^[61], ודרושי חז"ל בנויים על הכתיב, לא על הקרי^[62].

לסוברים שהכתיב הוא מסורת ראשונים והקרי של אנשי המסורת הבאים אחריהם^[63], כתבו ראשונים טעם הקרי והכתיב, שהכתובים הם אמרים נכונים מפי הראשונים, ואנשי המסורת הבאים אחריהם, הם הבינו כל סתום, ולבלתי היות ספק לעם נולד, שמו הקרואים מחוץ, לקרב הטעם הרחוק, ונשארו הכתובים על מקומם^[64]. או שעזרא ואנשי כנסת הגדולה מצאו ספרי התורה בשלמותם ותמותם כמו שנכתבו, והדברים אשר נראו לעזרא זרים כפי טבע הלשון וכוונת הסיפור חשב בעצמו שהיה זה לאחד מב' סיבות: א) שכיוון הכותב בדברים הזרים ההם סוד מן הסודות מסתרי התורה, ולכן לא מלאו ידו לגשת ידיו למחוק דבר, ולכן הניחם בכתב מבפנים כמו שנכתב, אומנם שם מבחוץ הקרי שהוא פירוש הכתוב הזר ההוא כפי טבע הלשון ופשיטות הענין, ומזה המין תמצא כל הקרי וכתיב שבתורה^[65], ולכן הנקודות שעניינם ג"כ לפרש הכתוב^[66], הסכימו עם הקרי, שהוא אמיתת הענין ההוא^[67]. כגון שבכל מקום כתב משה רבינו: נערה חסר ה"א בלשון נער^[68], והסיבה בזה מפני שהנערה בת ישראל ראוי שאיש לא ידעה כאלו היא נער^[69], אבל בטענת הבתולים אחר שנתפרסם ענינה כתב נערה מלא^[70]. וככה שמצא עזרא שכתוב בתורה: ובעפלים^[71], לשון גובה - כמו: להעפיל - ולא ידענו מה הגבוהים ההם, הוצרך לפרש בקרי שהם הטחורים^[72]. ב) בשאר ספרי הקודש, יש טעם נוסף, שתיבות נכתבו בזרותם לסיבה מן הסיבות, כי אם להיות האומר אותם בלתי מדקדק כראוי אם בקיצור ידיעת הלשון עברית ואם בקיצור ידיעת דקדוק הכתיבה בסדרה וישרה, והיה זה מהנביא או המדבר ברוח הקודש כשגגה יוצאת מלפני השליט, ולכן הוצרך לפרש אמיתת המלה ההיא כפי הספור והוא ענין הקרי אשר שם מבחוץ, כי ירא הסופר הקדוש לשלוח ידו בדברי המדברים ברוח הקודש וכתיבתם ועשה זה בעצמו, לפרש התיבה והמלה ההיא ושמו מבחוץ להיותו פירוש שפירש הוא מעצמו, ואין ספק שכך קיבלו מהנביאים וחכמי הדור שקדמוהו^[73], כי הנה אמר: עריו נצתה^[74], ובא עזרא וראה שמלת נצתה לא תפול על הערים הרבים וכתב: נצתו^[75].

לסוברים שהקרי והכתיב הם מחלוקות בין נוסחאות שונות^[76], נחלקו גאונים וראשונים בטעם הקרי והכתיב:

א) גאונים כתבו טעם הקרי והכתיב בנוסחאות המתחלפות^[77], שקבעו אחת מן הלשונות במקרא והשנייה במכתב, שלא יפול דבר מלשונם^[78], כגון: בוֹדָאם^[79], שיש שהיה אומר: בודְאָם, ויש שהיה אומר: בודָם^[80], והטעם שנקבע האחד כקרי והשני ככתיב, שהמעתיקים את הכתיב לא היו ברוב המעתיקים הקרי, על כן כתבוהו ולא קראוהו^[81].

ב) וראשונים כתבו טעם הקרי והכתיב שהוא מאנשי כנסת הגדולה^[82], לפי שבגלות הראשונה אבדו הספרים ונטלטלו, והחכמים יודעי המקרא מתו^[83], ואנשי כנסת הגדולה מצאו מחלוקת בספרים^[84], ונסתפקו חסרונות או יתורים^[85], והלכו בהם אחר הרוב^[86], וכאשר לא נמצא רוב לדון אחריו קיימו את שנראה להם לקיים לפי דעתם^[87], וכאשר לא השיגה יד שכלם כתבוהו בדרך אחד וקראוהו בדרך אחרת וכתבו הכתוב בפנים והקרי בחוץ^[88], או הוסיפו קרי ולא כתיב^[89] וכתבו מבחוץ ולא כתבו מבפנים^[90], וכתיב ולא קרי^[91] וכתבו האחד ולא ניקדו^[92].

על מקומות שבהם קרי וכתיב הם הקדמת אות לחברתה, עי' להלן^[93]. על מקומות שבהם קרי וכתיב הוא שינוי על דרך כבוד, לסוברים כן, עי' להלן^[94].

חילופי אותיות

בקרי וכתיב, כתבו גאונים, שיש מקומות בהם אומר הנביא וציוויו שיכתב מוקדם ומאוחר^[95], שיקדים לכתוב אות על חברתה^[96], כמו: גלון, הנקרא: גולן^[97], וכמו: ויקלהו, הנקרא: ויקהלו^[98], וכן: אמות, הנקרא: מאות^[99].

פירוש המקרא

לסוברים שמהכתיב והקרי נלמדים שתי דרכים^[100], כתבו ראשונים שהולכים בפירוש קרי וכתיב אחר המקרא ואחר המסורת^[101], שיהיה טעמם ופירושם כדרך כתיבתם וכדרך קריאתם^[102], ששני הטעמים כל אחד נכון^[103], כגון אשר לא יעדה - הנקרא: אשר לו יעדה^[104] - שתרגמו אונקלוס לשני פנים: די לא יקמיניה ליה לאינתו^[105] - שלא יעמיד לו לאישה - שלא יעדה לו לנישואין^[106], וכגון אשר לא חֺמה - הנקרא: אשר לו חֺמה^[107] - הנדרש גם ע"פ הכתיב^[108]: גם כי אין לה חומה עתה אחרי שהיתה לה כבר חומה^[109].

אף הסוברים שהקרי והכתיב הם מחלוקות בין נוסחאות שונות^[110], מכל מקום כתבו טעם לשניהם, כאשר יוכלו^[111], כגון ותאמרי לא אעבור^[112], שהכתיב: אעבוד^[113] פירושו: לא אעבוד עוד עבודה זרה^[114], והקרי אעבור פירושו לא אעבור עוד על מצוותיך^[115].

וכן לסוברים שהכתובים הם אמרים נכונים מפי הראשונים, ואנשי המסורת הבאים אחריהם שמו הקרואים^[116], מכל מקום נתנו טעם לשניהם, במקום שיכלו^[117], כגון הולך את חכמים יחכם^[118], שהכתיב: וחכם^[119], להורות כי פועל עבר ועתיד בדרך אחד יצאו שניהם^[120]. ובמקומות אחרים כתבו שהיא מחלוקת^[121], זה אומר בכה וזה אומר בכה^[122].

ויש מהראשונים סוברים שיש כתיב וקרי והטעם אחד^[123], כמו הכתיב: לבג, והקרי: לבז^[124], ויש כתיב וקרי ושני טעמים להם, והעיקר כקרי^[125]. ויש מהראשונים ואחרונים סוברים שבקרי וכתיב פירושו כקרי בלבד^[126].

לשון נקייה

כל המקראות הכתובים בתורה* - נביאים* וכתובים* - לגנאי, קוראים אותם לשבח^[127], שמשנים אותם, שלא להוציא דבר מגונה מפיו^[128], וחידשו כתיב וקרי להיות הכתוב אצלם לשון בלתי נאה^[129]. כתיב: ישגלנה - משמע בזנות ככלבה^[130], ככתוב: והשגל יושבת אצלו^[131], דהיינו כלבה^[132] - וקרי: ישכבנה^[133], שמשמע דרך אישות בקדושין ובחופה^[134]. ויש מפרשים שישגלנה הוא שם גנאי לבעילה^[135]. כתיב: ובעפלים, וקרי: ובטחֹרים^[136], דהיינו מכת הנקב: עכברים נכנסים בנקביהם, ושומטים את בני מעיהם ויוצאים^[137], או הויות מתחדשות בשת אצל פי הטבעת מחוץ או מבפנים^[138]. ושניהם בנקב בית הרעי, ובעפולים לשון מפורש הוא לגנאי יותר^[139], והוא שם החולי^[140]. ויש מפרשים שעפולים משמע נקב בית הרעי^[141], וכן טחורים, ועפולים לשון מפורש יותר לגנאי^[142]. כתיב: חריונים - משמע צואת יונים^[143], מה שיוצא מחור היונים^[144] - וקרי: דביונים^[145], בלשון כינוי^[146], הזב מן היונים^[147] - ויש מפרשים דביונים, כמו שֶׁבְּיונים^[148], מה שבזפק* היונים, היונים היו יוצאים ואוכלים התבואה ונכנסים לעיר, והיו אנשי העיר לוקחים מה שבזפק היונים ואוכלים^[149] - שלא לפרש שהיו ישראל אוכלים גלליהם בשומרון^[150]. לאכל את חריהם - ריעי היוצא דרך חור פי הטבעת^[151] - כתיב: ולשתות את מימי שיניהם^[152], דהיינו צואה לחה^[153] ורכה^[154], וקרואה כך משום ששיניים יש לכרכשא^[155] - חלחולת^[156] - וקרי: לאכול את צואתם ולשתות את מימי רגליהם^[157]. ויש מפרשים שאף שיניהם הוא מגזרת משתין בקיר^[158]. ונחלקו תנאים: לדעת תנא קמא אף הכתוב - גבי עבודה-זרה*^[159] ביהוא^[160], ששם בית הבעל - למחראות, הקרי הוא: למוצאות^[161], ושניהם עניין אחד הוא^[162], ששם אותו לבתי כסאות להיפנות שם^[163], לבזות העבודה זרה^[164], אלא שהקרי לשון נקייה יותר^[165]. וכן הוא במסורה^[166]. ר' יהושע בן קרחה אומר: למחראות, כשמן - ואף הקרי הוא כן - מפני שהוא גנאי לעבודה זרה^[167].

ויש מהראשונים החולק על כל זה, וסובר שאין קרי וכתיב הבא משום לשון בלתי נאה^[168], שלשון הקודש אין בה כינוי לשום כלי מגונה או פועל מגונה^[169]. וישגלה^[170] אינו שם לפעולת הבעילה, אלא שגל הוא שם הנערה המוכנת למשגל, כמו: נצבה שגל לימינך^[171], וישגלה ענינו יקחנה לנערה לזה הענין^[172]. וכן הענין בעפולים^[173], שהוא מלשון אפל, בחילוף עי"ן באל"ף, ופירושו: מקום נסתר^[174].

קריאה בתורה

כל תיבה שהוא קרי וכתיב, צריך הקורא בתורה לקרוא כפי הקרי^[175], ואע"פ שמילה זו שהוא קורא קריאה בעל פה הוא^[176], שהרי כתוב בתורה בענין אחר^[177], ואסור לקרוא אפילו תיבה אחת שלא מן הכתב^[178], שהרי הלכה למשה מסיני - לסוברים כן^[179], וכן הלכה^[180] - לקרותם כך^[181]. ואף על פי כן צריך הוא שיראה בספר התיבה הכתובה שמה, והוא יאמר אותו כפי המסורת^[182]. והקורא ככתיב ולא כקרי, לא יצא ידי חובתו^[183]. ומעשה באחד שקרא כמו שהיא כתובה, בפני גדולי הדור^[184], והתרו בו שיקרא כפי המסורה, ולא רצה, ונידוהו והורידוהו מהתיבה^[185].

על קרי וכתיב בתיבה, שיש שהוא נקרא הקש*, ולמדים דינים ממנו, ע"ע הקש^[186]. על ספר-תורה* שנמצא בשעת הקריאה בו טעות בקרי וכתיב, שמוציאים ספר תורה אחר, ע"ע חסרות ויתרות^[187]. בכתיבת-סת"ם*, שהכותב צריך להוציא מפיו מה שכותב^[188], שיקרא התיבה כדרך כתיבתה, ע"ע כתיבת סת"ם^[189].

הערות שוליים