מיקרופדיה תלמודית:לאו שאין בו מעשה

הגדרת הערך - מצות לא תעשה שעוברים עליה בלי מעשה, לענין מלקות ולשאר דינים

כמה לאוים בתורה מצינו שעוברים עליהם בלא עשיית מעשה (ראה להלן); יש מהם שעוברים עליהם על ידי מחשבה (שערי תשובה לרבינו יונה ג כו ואילך; חיבור התשובה למאירי עמ' 173), כגון: לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ (דברים א יז. שערי תשובה ג לג. וראה ערך לא תגורו); ויש מהם שעוברים עליהם על ידי דיבור (שערי תשובה ג כו,מד ואילך; חיבור התשובה שם), כגון: לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ (ויקרא יט טז. שערי תשובה שם נה, וראה רמב"ם סנהדרין יח א); ויש מהם שעוברים עליהם על ידי ראייה (שערי תשובה שם כו,סד ואילך), כגון: וְלֹא תָתוּרוּ וגו' וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם (במדבר טו לט), לסוברים כן (ראה ערכים: הרהור עבירה; לא תתורו. שערי תשובה ג סד); ויש מהם שעוברים עליהם על ידי שמיעה (שערי תשובה ג כו,סו. וראה רמב"ם סנהדרין י ב); ויש מהם שעוברים עליהם על ידי הימנעות מן המעשה (שערי תשובה שם כו,סז ואילך; חיבור התשובה שם), כגון: לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ (דברים כא כג. שערי תשובה שם סט), ועוד לאוים רבים עובר עליהם בלא מעשה (ראה רמב"ם סנהדרין יח א, ובפירוש המשניות מכות ג א; ראה שערי תשובה שם כו ואילך). על לאוים אלו, אם לוקים עליהם, ושאר פרטי דיניהם, דן ערך זה.

ישנם לאוים שאפשר לעבור עליהם במעשה, ומכל מקום מצינו שאף בלא מעשה עוברים עליהם. כגון ניקף המוזהר בלאו של הקפת הראש, שאם הוא מסייע ביד המקיף עבר במעשה, ואם אינו מסייע ביד המקיף עבר בלא מעשה, לסוברים כן (ראה ערך הקפת הראש); וכגון הלאוים של בל יראה ובל ימצא, שאם קנה או חימץ חמץ בפסח עבר עליהם במעשה, ואם הניח חמץ בביתו בפסח עבר עליהם בלא מעשה (שו"ת משאת משה א יו"ד ד; מגילת ספר לא תעשה נז; מרכבת המשנה (אלפאנדרי) עבודה זרה יב א).

ויש מן האחרונים שכתבו בדעת הסוברים שהניקף אינו עובר על הלאו של הקפת הראש בלא מעשה (כסף משנה עבודה זרה יב א, בדעת הרמב"ם שם), שאיסור שאפשר לעבור עליו במעשה, אין עוברים עליו בלא מעשה (משאת משה שם; ראה מגילת ספר שם; מרכבת המשנה שם).

דיניו

מלקות

לאו שאין בו מעשה, נחלקו תנאים אם העובר עליו לוקה:

• לדעת ר' יהודה לוקה (בבא מציעא צא א, מכות ד ב, שבועות ג ב, ועוד).

• ולדעת ר' יעקב אינו לוקה (שבועות שם), וכך סובר רבי יוסי הגלילי (מכות טז א; שבועות כא א; תמורה ג א).

אף כמה אמוראים סוברים שלאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו (ראה תמורה ג א; מכות טז א; שבועות כא א; ראה ירושלמי שבועות ד י).

בטעם הסוברים שלאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו, אמרו בתלמוד, לפי שאינו דומה ללאו של חסימה, שהוא כתוב אצל פרשת מלקות (מכות יג ב, ורש"י ד"ה דומיא), וממנו למדים חיוב מלקות לעובר על שאר לאו שיש בו מעשה (תוס' בבא מציעא צ ב ד"ה ריש לקיש); או לפי שנאמר: אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת וגו' וְהִפְלָא ה' אֶת מַכֹּתְךָ (דברים כח נח - נט), שדרשו לעניין חיוב מלקות, ומשמעות הפסוק היא בלאו שיש בו מעשה (מכות שם. וראה יד רמה סנהדרין י א).

ויש ראשונים ואחרונים שנתנו טעם אחר, שכיון שלמדו מן הכתובים שנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם לוקים עליהם אף על פי שלא עשו מעשה (ראה להלן: נשבע מימר ומקלל חברו בשם), הרי הם שלשה כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים (ראה ערך שני כתובים הבאים כאחד. רמב"ן מכות ד ב; מעשה רוקח תמורה א א). והוסיפו הראשונים לבאר, שהעושה מעשה בגופו הוא שראוי לרדותו ולהכותו להכניע חומרו, כי המעשה הוא תכלית העברה, והחלק אשר יקשה הסרתו (ספר הבתים עמ' רכה).

ובטעם הסוברים שלאו שאין בו מעשה לוקים עליו, אמר ריש לקיש, שלמדים בצד השוה ממוציא שם רע ועדים זוממים, שאין בהם מעשה, ופירש בהם הכתוב חיוב מלקות (מכות ד ב).

להלכה פסקו הראשונים שלאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו (רמב"ם סנהדרין יח א-ב, ועוד; סמ"ג עשין קה, ועוד; החינוך ט).

מכת מרדות

העובר על לאוים שאין בהם מעשה, להלכה שאינו לוקה (ראה לעיל), הרי הוא כעובר על גזירת המלך (תוספתא כריתות (צוקרמאנדל) א ו), ואין לנו לעונשו (ספר המצות לרמב"ם בהקדמה שאחרי השרשים). ובמקצתם כתבו הראשונים שהעובר עליהם מכים אותו מכת מרדות (רמב"ם עבודה זרה יא ז, לפירוש ים של שלמה חולין ח יג, ושו"ת מהרש"ל ג, ולחם משנה שם; סמ"ג עשין קי; תשובות הגאונים שערי צדק ד ז כד,מה, ורב נחשון גאון בתשובות גאונים קדמונים ג, ושו"ת הר"י מיגש קסו, בשם תשובות; וראה מהר"י קורקוס כלאים א ג, בדעת תוספות), שכיון שיש בהם שורש לחיוב מלקות אם עבר עליהם במעשה, יש כוח ביד חכמים לחייבם מכת מרדות לגדר ולסייג (יד מלאכי תקיד).

ויש שכתבו שכל לאו שאין בו מעשה לוקים עליו מכת מרדות (ראה פרי חדש או"ח תצו א; ראה פרי מגדים בפתיחה כוללת א כה, ושושנת העמקים ט, בדעת הרמב"ם).

ויש שכתבו שאין מכים אותו מכת מרדות (ראה שדי חמד פאת השדה כללים ה כא, בדעת תוספות).

מיתה וכרת

לאו שחייבים עליו מיתת בית דין (ראה ערך חיבי מיתות בית דין), שעבר עליו בלי מעשה, חייב מיתה (ראה רמב"ם עבודה זרה ג ד, שגגות א ב, וראה לחם משנה ומעשה רוקח עבודה זרה שם; יד רמה סנהדרין סה א), אף לסוברים שהעובר על לאו שאין בו מעשה אינו לוקה (ראה רמב"ם סנהדרין יח א-ב; ערוך לנר סנהדרין ס ב).

וכן לאו שחייבים עליו כרת (ראה ערך חיבי כריתות), אפילו עבר עליו בלי מעשה, חייב כרת (ראה רמב"ם שגגות א ב). ולפיכך, המגדף, אף על פי שאין בו מעשה חייב סקילה (ראה ערכים: חיבי מיתות בית דין: המיתות; מגדף. ראה רמב"ם עבודה זרה ב ז, ושגגות שם; יד רמה שם), וכרת (רמב"ם שגגות שם).

ביחס ללאו ועשה

לאו שאין בו מעשה, כתבו הראשונים שהוא קל מלאו שיש בו מעשה (ראה שערי תשובה ג, שמנה האיסורים מן הקל אל החמור, ומנה לאו שאין בו מעשה קודם לאו שיש בו מעשה; חיבור התשובה למאירי א ז).

לאו שאין בו מעשה ומצות עשה, נראה מדברי הראשונים שלאו שאין בו מעשה חמור (ראה שערי תשובה וחיבור התשובה שם, שמנו מצות עשה קודם לאו שאין בו מעשה; ראה שו"ת הריב"ש שפז, ובכורי יעקב או"ח תרנ"ו ס"ק יג, בדעתו), כשם שלאו שיש בו מעשה חמור מעשה (ראה ערך לא תעשה); ויש סוברים שחומרתם שוה (ראה פרי מגדים פתיחה להלכות תפילין, וזית רענן סוגיות א כד, בדעת רש"י יבמות ז א ד"ה לאו).

לאו שאין בו מעשה ולאו הניתק לעשה, כתבו הראשונים שלאו שאין בו מעשה חמור (שערי תשובה ג כו; חיבור התשובה למאירי א ז); ויש שנראה מדבריהם שחומרתם שוה (ראה ספר כריתות (לר"ש מקינון) לשון לימודים ג כט; ראה חסדי דוד לתוספתא יומא ד ח); ויש סוברים שלאו שאין בו מעשה קל מלאו הניתק לעשה (תומים לד סק"א; גבורות ארי יומא פה ב).

כשרותו לעדות

העובר על לאו שאין בו מעשה, יש ראשונים סוברים שכשר לעדות מהתורה, שדווקא העובר על לאו שחייבים עליו מלקות נפסל לעדות, מהכתוב: אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס (שמות כג א), ודרשו חכמים: אל תשת רשע עד (בבא קמא עב ב, ועוד. וראה ערך פסולי עדות), ואין "רשע" אלא החייב מלקות, שנאמר בו: וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע (דברים כה ב. שו"ת הרי"ף שם), אבל העובר על לאו שאין בו מעשה, להלכה שאין חייבים עליו מלקות (ראה לעיל), אינו נפסל לעדות (שו"ת הרי"ף (בילגוריי) י; שו"ת הריב"ש שיא, מובא בבית יוסף חו"מ לד ו; ספר תקון סופרים לרשב"ש כד, בשם רש"י והרי"ף; ראה ברכי יוסף חו"מ לד ט, בדעת הרמב"ם).

ויש סוברים, שאף העובר על לאו שאין בו מעשה נפסל לעדות מן התורה, שכל העובר על לאו - אף על פי שאין חייבים עליו מלקות - פסול לעדות (ראה רדב"ז עדות י ב, בדעת הרמב"ם שם; ראה בני שמואל לד, בדעת הרמב"ן והנימוקי יוסף בבא מציעא עב א; ראה משנה למלך מלוה ד ו).

על נשים, אם מוזהרות הן על לאו שאין בו מעשה, ראה ערך אשה: בלאוין.

המעשים

מעשה קטן

מעשה שאמרו לעניין חיוב מלקות, יש ראשונים סוברים שצריך שיהיה דווקא מעשה גדול, אבל מעשה קטן אינו חשוב מעשה לעניין חיוב מלקות (ר"י מיגש שבועות כא א, הובא ברשב"א שם; מאירי שבועות שם).

ויש ראשונים ואחרונים סוברים שאף מעשה קטן חשוב מעשה לעניין חיוב מלקות (ריטב"א מכות כ ב; חסדי דוד לתוספתא מכות ד ה ד"ה ומ"ש זה; רבי ירוחם פרלא על ספר המצות לרס"ג עשה פו ד"ה איברא).

ולכן חובר חבר שכתבו הראשונים שאם עשה מעשה עם דיבורו לוקה, וביארו שאפילו הראה באצבעו נחשב מעשה (רמב"ם עבודה זרה יא י, וראה ערך חובר חבר), כתבו האחרונים שזה משום שמעשה כל שהוא חשוב מעשה לעניין מלקות (חסדי דוד שם. וראה צפנת פענח עבודה זרה ו א).

כתיבה

כתיבה חשובה מעשה לעניין חיוב מלקות (לחם משנה שכירות יג ב; ערוך לנר מכות ד ב). ולכן עדים החתומים בשטר שיש בו רבית, שעברו על הלאו של: לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ (שמות כב כד. ראה ערך רבית), צידדו האחרונים לומר שהם לוקים (משנה למלך מלוה ולוה ד ו).

ראייה ומחשבה

ראייה אינה חשובה מעשה לעניין חיוב מלקות (ראה סנהדרין סה ב, ורש"י שם ד"ה בראייה; שערי תשובה לרבינו יונה ג כו; וראה פרי חדש עבודה זרה ב ג).

מחשבה אינה חשובה מעשה לעניין חיוב מלקות (ראה רמב"ם פסולי המוקדשין יח ב, מלכים ה ח; שערי תשובה לרבינו יונה ג כו ואילך; חיבור התשובה למאירי עמ' 173; חינוך קמד). ואף מחשבה שנעשה מעשה על ידה, אינה חשובה כמעשה (תוס' שאנץ בשיטה מקובצת בבא מציעא מג ב, בלשון ראשון; חק נתן זבחים כט ב). וזה הטעם שהשוחט קדשים במחשבת חוץ לזמנו, או במחשבת חוץ למקומו (ראה ערכים: מחשבה בקדשים; פגול) שעבר על הלאו של לֹא יֵחָשֵׁב (ויקרא ז יח), אינו לוקה, משום שאין במחשבה מעשה (ראה זבחים כט ב; רמב"ם פסולי המוקדשין שם; חינוך שם), אף על פי שעל ידי מחשבתו נעשה מעשה פסול בקרבן (תוס' שאנץ שם; חק נתן שם).

הנאה

מי שנבעלה לחייבי כריתות, כתבו הראשונים שאף על פי שלא עשתה מעשה, שהיא "קרקע עולם", חייבת מלקות, לפי שמצינו שהתורה החשיבה את הנאתה כמעשה, שנאמר בסוף פרשת עריות: וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם (ויקרא יח כט. בבא קמא לב א. וראה ערכים: אשה; גלוי עריות), ולפיכך חשובה הנאתה כמעשה אף לעניין מלקות (ראה רש"י כריתות ג א ד"ה דאמר; תוס' בבא קמא שם ד"ה איהו). הנאה בשאר איסורים, נחלקו אחרונים אם היא כמעשה לעניין חיוב מלקות:

• יש סוברים שאינה כמעשה, שדווקא הנאת האשה בבעילות אסורות, שגילה הכתוב בפירוש לעניין חיוב כרת שהנאתה חשובה מעשה, חשובה כמעשה לעניין מלקות, אבל שאר הנאות אינן חשובות כמעשה (ראה יהודה יעלה או"ח מו; אגרות משה אה"ע ד מד ב. וראה חוות יאיר צה).

• ויש סוברים שחשובה כמעשה (ראה שו"ת בית שלמה חו"מ קכה; נפש חיה חידושי על הש"ס בעניין לאו שאין בו מעשה ג; אתוון דאורייתא כד, וגליוני הש"ס בבא קמא לב א). ולדעתם מי שתחב לו חברו דבר איסור לבית הבליעה חייב מלקות, כיון שנהנה מהאכילה (ראה בית שלמה שם; נפש חיה שם).

היחס בין המעשה לעבירה

העושה מעשה שאינו בעצם האיסור, אלא גורם שבהכרח יגיע לבסוף לידי איסור, יש סוברים שאינו חשוב כעובר על ידי מעשה. כגון הנשבע שיאכל ככר זו היום, וזרקה לים, אינו לוקה לפי שאין בו מעשה, שמעשה הזריקה לים אין בו איסור, אלא גורם שיעבור על הלאו בשב ואל תעשה (ראה תוס' שבועות ד א ד"ה אבל; מאירי שם ג ב; אבני נזר או"ח שפב; הר צבי או"ח ב נו), וכיון שאף אם לא היה זורקו היה עובר במה שלא אכלו, נמצא שכשלא אכלו נעשה האיסור בלא הזריקה (אבני נזר שם).

ויש סוברים שהעושה מעשה האסור, אף אם אין האיסור באותו מעשה בעצם, אלא משום שגורם בעשייתו איסור, נחשב כעובר עבירה על ידי מעשה (ראה אבני נזר יו"ד ש ג,ה; ראה משנת חכמים יא יבין שמועה ד; ראה רש"ש לרמב"ם גנבה ז ג; מאורי אש ג עמ' 140). וכן ביארו האחרונים במגלח את הנתק, וגורם בזה שׁתִמָנע הכרת סימן הטומאה שעל ידי פשיון הנתק, ועבר בזה על הלאו של: השמר בנגע הצרעת, לסוברים כן, שיש ראשונים סוברים שהוא לוקה (ראב"ד טומאת צרעת י א), שהוא אף על פי שמניעת הכרת הפשיון אין בה בעצם מעשה, כיון שהיא באה על ידי מעשה הגילוח חשוב איסור שיש בו מעשה (יד המלך שם).

ואף בנשבע שיאכל ככר זו היום, וזרקה לים, יש ראשונים שנראה מדבריהם שהוא לוקה (ראה רמב"ן מכות טז א, בשם ירושלמי שבועות ג ז. וראה רמב"ם שבועות א ג, ופני יהושע שבועות ד א, בדעתו; ראה רש"י סנהדרין פג א ד"ה שאין, ושבועות ג ב ד"ה אוכל), שאף על פי שאי האכילה אין בה מעשה, מועיל מעשה הזריקה להחשיב את הלאו ללאו שיש בו מעשה (פני יהושע שבועות ד א. ראה מהר"ץ חיות ראש השנה ד א).

דיבור

דיבור אם נחשב מעשה

דבור בשפתים, נחלקו אמוראים אם נחשב כמעשה לעניין חיוב מלקות:

• ר' יוחנן סובר שכיון שהמדבר מעקם את פיו, הרי הוא כעושה מעשה (בבא מציעא צ ב; סנהדרין סה ב), אף על פי שעיקר החיוב הוא מחמת הקול, ולא מחמת עקימת הפה (יד רמה סנהדרין שם). ולפיכך, לדעתו, החוסם את הבהמה מלאכול בשעת מלאכתה, שעבר על הלאו של: לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ (דברים כה ד. ראה ערך חסימה), ועשה כן בקול, שהיתה שוחה לאכול והוא גער בה (רש"י בבא מציעא צ ב ד"ה חסמה; ראה רבינו חננאל שם (בשיטת הקדמונים)), חייב מלקות (בבא מציעא שם; סנהדרין שם).

וכן המנהיג שני מיני בהמה, שעבר על הלאו של: לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו (דברים כב י. ראה ערך כלאי בהמה: איסור מלאכה), ועשה כן בקול, שהיו שני מיני בהמה עומדים מחוברים, וצעק עליהם והלכו (רבינו חננאל שם), ולא החזיקם בידו (רש"י בבא מציעא שם ד"ה והנהיגה), חייב מלקות (בבא מציעא וסנהדרין שם).

• וריש לקיש חולק וסובר שעקימת פיו אינה כמעשה, ולפיכך, לדעתו - לסוברים שלאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו (ראה לעיל: דיניו) - החוסם את הבהמה בקול, והמנהיג שני מיני בהמה בקול, אינו חייב מלקות (בבא מציעא וסנהדרין שם).

הלכה כר' יוחנן (אור זרוע בבא מציעא רפז, בשם רבינו חננאל; רי"ף בבא מציעא שם; ראה רמב"ם כלאים ט ז, שכירות יג ב, וראה מגיד משנה ולחם משנה שכירות שם; יראים השלם שצה; סמ"ג לא תעשה קפד; פסקי ריא"ז בבא מציעא ז ב יח; רא"ש בבא מציעא ז ח; החינוך תקצו; ראה טושו"ע יו"ד רצז (הב') יא, חו"מ שלח ג). ויש אחרונים שצידדו לומר בדעת חלק מהראשונים, שדיבור אינו חשוב כמעשה (ראה לחם משנה שכירות שם, ושושנת העמקים כלל יח ד"ה והא וד"ה ודע עוד, וכלל יט ד"ה והנה, בדעת הרמב"ם).

כשאין בו עקימת שפתים

דיבור שאין בו עקימת שפתים - שהוא באותיות בומ"ף (רמב"ן במלחמות סנהדרין סה ב) - יש ראשונים סוברים שלדברי הכל אינו חשוב כמעשה (רמב"ן שם; יד רמה שם, בלשון ראשון; ראה רבנו יונה שם), והחוסם בקול שהוא לוקה (ראה לעיל), לדעתם הוא דווקא אם היה בו עקימת שפתים (רמב"ן שם).

ויש ראשונים סוברים, שאף דיבור שאין בו עקימת שפתים, אם יש בו עקימת פה, שהוא שינוי מציאותו של הפה על ידי הדיבור, דהיינו זקיפת הלחיים ונענוע הפה לצורך שינוי התנועות, חשוב כמעשה לדעת ר' יוחנן; אבל המוציא קול בלי עקימת שפתים ובלי עיקום הפה, כגון שאמר: "אין", שאין בו ממוצאות השפתים, ואין בו אלא תנועה אחת, אינו חשוב כעושה מעשה (יד רמה שם, בלשון שני, לגירסת הרי"ף).

ויש ראשונים סוברים, שדיבור בכל מוצאות הפה, חוץ מאותיות הגרון שהם א' ח' ה' ע', הרי הוא עקימת פה, וחשוב כמעשה לדעת ר' יוחנן (ראה ראב"ד בשיטה מקובצת בבא מציעא שם, וחקרי לב יו"ד ג ע, בדעתו; חידושי הר"ן סנהדרין סה ב). והחוסם בקול שהוא לוקה, לדעתם הוא כשמשתמש באותיות השפתים, או השינים, או הלשון, או החיך, אבל אם חסמה על ידי הוצאת קול מגרונו, כגון שקרא ה"ו ה"ו, אינו לוקה (חידושי הר"ן שם).

ומסתימת הראשונים נראה שאין מחלקים בזה, ובכל אופן חייב (ראה ראשונים בבא מציעא צ ב, שסתמו שחסימה והנהגה בקול חייב, ולא פירשו שהוא דווקא באופן של עקימת שפתיו).

כשלא נעשה מעשה על ידו

דיבור שלא נעשה מעשה על ידו, כתבו הראשונים שלדברי הכל אינו נחשב כמעשה, שלא אמר ר' יוחנן שעקימת פיו היא כמעשה, אלא במקום שעושה מעשה בדיבורו (תוס' בבא מציעא צ ב ד"ה רבי, סנהדרין סה ב ד"ה הואיל, שבועות כא א ד"ה חוץ (הא'); תוס' שאנץ בשיטה מקובצת בבא מציעא מג ב; רמב"ן בבא מציעא צ ב; רשב"א בבא מציעא ושבועות שם, ושו"ת א קמה; תלמיד הרשב"א בבא מציעא שם; ראה ריטב"א שבועות שם; תוס' הרא"ש בבא מציעא ושבועות וסנהדרין שם; מגיד משנה שכירות יג ב, בלשון ראשון, בדעת הרמב"ם שם). והחוסם בהמה בקול שאמר ר' יוחנן שהוא לוקה (ראה לעיל), על ידי דיבורו נעשה מעשה, שהיא דשה בלא אכילה (תוס' בבא מציעא שם; ראה תלמיד הרשב"א שם), או שהיא זוקפת ראשה (תוס' ותוס' הרא"ש סנהדרין שם), והמנהיג שני מיני בהמה בקול שאמר ר' יוחנן שהוא לוקה (ראה לעיל), קולו גורם להיות שתי בהמות אלו הולכות וחורשות (מאירי בבא מציעא צא א).

ויש מן הראשונים שחולקים על כל זה, וסוברים שלר' יוחנן אף דיבור שלא נעשה מעשה על ידו הוא כמעשה (ראה תוס' עירובין יז ב ד"ה אל, בלשון שני, וראה תוס' יבמות קה א ד"ה ככה, בתירוץ הא'; ראה תוס' הרא"ש וריטב"א עירובין שם, בלשון שני; ראה ראב"ד בשיטה מקובצת בבא מציעא צ ב; ראה ר' אשר מלוניל (שיטת הקדמונים) בבא מציעא שם; ראה פסקי רי"ד בבא מציעא שם; ראה רבנו יונה סנהדרין סג א. ראה ערוך לנר סנהדרין סג א, בדעת התוס'; ראה בית הלוי א לה ח, בדעת רש"י). וכתבו שמטעם זה לוקה השואל באוב וידעוני (תוס' ותוס' הרא"ש וריטב"א שם), והנודר או נשבע בשם עבודה זרה (ראה רבנו יונה שם. וראה להלן: נשבע מימר ומקלל חברו בשם, טעם אחרים שהוא לוקה).

ויש שחילקו, שדיבור שיש בו עקימת שפתים נחשב כמעשה, אף אם לא נעשה מעשה על ידו, ודיבור שאין בו עקימת שפתים אינו נחשב כמעשה אלא אם כן נעשה מעשה על ידו (ראה מאמר המלך שכירות יג ב ד"ה ועוד י"ל, ובית הלוי א לו, בדעת תוס').

שהייה באיסור אחרי מעשה

אחר לאו שיש בו מלקות

שהייה באיסור שתחילתה על ידי מעשה איסור שקדם לה, נחלקו אמוראים וראשונים בדעתם אם חשובה מעשה לעניין חיוב מלקות:

• רב אשי אמר, שזה ששנינו בעניין הלובש כלאי בגדים, ועבר על האיסורים הכרוכים בכך (ראה ערך כלאי בגדים), שאם אמרו לו אל תלבש אל תלבש, והוא פושט ולובש, חייב על כל אחת ואחת (משנה מכות כא א), לאו דווקא כאשר פשט ולבש בפועל, אלא אפילו אם שהה כדי לפשוט וללבוש - חייב (שם ב). ופירשו הראשונים בדעתו, שהשהייה נחשבת כמעשה מכיון שתחילת הלבישה היתה על ידי מעשה (תוס' שבועות טז ב (נדפס יז א) ד"ה או אין; ראה תוס' יבמות צ ב ד"ה כולהו, וערוך לנר שם בדעתם; תוס' שאנץ מכות כא ב; נימוקי יוסף מכות שם; ראה ריטב"א מכות שם, בשם תוס'), שהואיל ותחילת הלבישה היא על ידי מעשה, נגרר כל משך הלבישה אחר תחילתה לחייב עליו בשהה כדי לפשוט וללבוש כאילו עושה מעשה (שאגת אריה לב; שו"ת רבי שלמה איגר איגר א כתבים לז); או שכיון שיכול לפשוט את הבגד ואינו פושטו, הרי זה חשוב כמעשה (ריטב"א שם, והובא בכסף משנה כלאים י ל).

• ויש ראשונים הסוברים בדעת אמוראים, שאם אינו עושה מעשה בפועל, אלא שוהה כדי לפשוט וללבוש - אינו לוקה, שאין השהייה נחשבת כמעשה למלקות (ראה תוס' שבועות שם, בלשון שני; ראה נודע ביהודה קמא או"ח לה).

ומכל מקום להלכה פסקו הראשונים כרב אשי, ששהייה נחשבת מעשה (ראה רי"ף מכות כא א; רמב"ם כלאים י ל, והובא בחינוך תקנא; מאירי מכות יג א; פסקי ריא"ז מכות ג ג טו).

נשבע מימר ומקלל חברו בשם

הנשבע והמימר והמקלל את חברו בשם, אמר רב אידי בר אבין בשם ר' יוחנן, שר' יהודה אומר משום ר' יוסי הגלילי, שאף על פי ששאר כל לאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו, לסוברים כן (ראה לעיל: דיניו), באיסורים אלו אף על פי שאינו עושה מעשה - לוקה (ראה מכות טז א, שבועות כא א, תמורה ג א, ורש"י תמורה שם ד"ה לא עשה; ראה תוספתא מכות (צוקרמאנדל) ה י; רמב"ם סנהדרין יח ב).

הנשבע

הנשבע - בשם המיוחד, או באחד מכנויי ה' (ראה ערכו, וערך שבועה) - שבועת שוא, כגון שנשבע על דבר הידוע שאינו כן, או שנשבע על דבר ידוע שאין ספק לאדם שהוא כן; או שנשבע לבטל את המצוה, או שנשבע על דבר שאין בו כוח לעשותו (ראה ערך שבועת שוא, שכל אופנים אלו בכלל שבועת שוא הם), ועבר על הלאו של: לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא (שמות כ ז. ראה שבועות כא א; רמב"ם שבועות א ז), אף על פי שאין בו מעשה, הרי זה לוקה (משנה שבועות כה א; רמב"ם שם), שנאמר בהמשך הכתוב: כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא (שמות שם), ומיתור תיבת ה', דרשו: בית דין של מעלה אין מנקים אותו, אבל בית דין של מטה מלקים אותו ומנקים אותו (שבועות כא א; תמורה ג א); ויש סוברים, שהלכה למשה מסיני היא שהוא לוקה, והדרשה מהכתובים אינה אלא אסמכתא בעלמא (ראה יבין שמועה קפג, ואבי עזרי סנהדרין כו ג ה, בדעת הרמב"ם תמורה א א).

הנשבע שבועת שקר לשעבר, כגון שנשבע שאכל ולא אכל, או שנשבע שלא אכל ואכל, וכיוצא בזה, ועבר על הלאו של: וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר (ויקרא יט יב. שבועות כא א; רמב"ם שבועות א ג), אף על פי שאין בו מעשה, הרי זה לוקה (שבועות כא א; תמורה ג ב; רמב"ם שם), שנאמר: לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה ה' אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא (שמות כ ז), ודרשו את הכתוב לחיוב מלקות (ראה לעיל), ומכך שנאמר "לשוא" "לשוא" שתי פעמים, דרשו חכמים: אם אינן ענין לשבועת שוא, תנהו ענין לשבועת שקר (שבועות שם; תמורה שם).

ומכל מקום, הנשבע שבועת שקר להבא, ועבר עליה בלא מעשה, כגון שנשבע שיאכל ולא אכל, אינו לוקה (שבועות כא א; רמב"ם שבועות ד כ), שלכך הוציא הכתוב שבועת שקר בלשון "שוא" (ראה לעיל), לומר שאינו חייב מלקות אלא בנשבע שבועת שקר לשעבר, שמשעה שנשבע יצאה שבועה מפיו לשקר, בדומה לנשבע שבועת שוא שמשעה שנשבע יצאה שבועה מפיו לשקר (רש"י שבועות ג ב ד"ה וכדרבא).

בטעם שחייבה תורה מלקות את הנשבע אף על פי שלא עשה מעשה, כתבו הראשונים שזה משום חומר העניין (ראה מורה נבוכים ג מא; החינוך ל), וביארו האחרונים שכיון שהטעם שאין לוקים על לאו שאין בו מעשה הוא משום קלותו (ראה לעיל: דיניו), כשהאיסור חמור לוקים עליו אפילו כשאין בו מעשה (שדי חמד כללים מערכת ל כלל יב ד"ה ועוד דבעיקר).

הנודר או נשבע בשם עבודה זרה, ועבר על הלאו של: וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ (שמות כג יג), שכתבו הראשונים שהוא לוקה (רמב"ם עבודה זרה ה יא), אף על פי שאין בו מעשה אלא דיבור, הטעם הוא שגם זה בכלל "הנשבע" שאמרו בו שהוא לוקה אף על פי שאין בו מעשה (מאירי סנהדרין ס ב; שו"ת רדב"ז ה רנו, בלשון ראשון, שם ח קיד, בלשון שני; ראה כסף משנה עבודה זרה שם; ראה מעשה רוקח שם; צפנת פענח שם).

המימר

המימר, שממיר בהמת קדשים בבהמת חולין (ראה ערך תמורה), שאמרו בו שהוא לוקה אף על פי שאין בו מעשה (ראה מכות טז א, שבועות כא א, תמורה ג א), לא מצאנו לו מקור בתלמוד מהכתוב, וכתבו האחרונים שבוודאי נלמד מדרשה, אלא שאין אנו יודעים אותה (ראה לחם משנה סנהדרין יח ב; משמרות כהונה תמורה ג א, בדעת תוס' שם ד"ה והרי); ויש שכתבו שלמדו כן מהכתוב: וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ (ויקרא כז י), שדרשו חכמים לרבות שהשוגג לוקה על לאו של תמורה (ראה תמורה יז א, וראה תוס' שם ד"ה גבי. וראה ערך תמורה), ונמצא מפורש שהממיר לוקה (רבי עקיבא איגר תמורה ג ב); ויש שכתבו, שכך נאמרה הלכה למשה מסיני שהממיר לוקה (ראה יבין שמועה קפג, ובית הלוי ג כז א, ואבי עזרי עבודה זרה ה יא, וסנהדרין כו ג, בדעת הרמב"ם תמורה א א).

אף על פי שאמר ר' יוחנן משום ר' יוסי הגלילי שהלאו של תמורה הוא מהיוצאים מן הכלל שלוקים עליהם בלא מעשה (ראה לעיל), ר' יוחנן עצמו סובר שיש בו מעשה, שכן בדיבורו נעשה מעשה, שעושה מחולין קדשים (ראה תמורה ג ב).

להלכה, כתבו הראשונים שלאו של תמורה לוקים עליו אף על פי שהוא חשוב לאו שאין בו מעשה (רמב"ם תמורה א א, סנהדרין יח ב. וראה מהר"י קורקוס ומעשה רוקח תמורה שם, בדעתו). ונחלקו אחרונים בדעתם:

• יש סוברים שלדעתם כל דיבור שנעשה בו מעשה אינו חשוב כמעשה (ראה לחם משנה שכירות יג ב, ושושנת העמקים כלל יח ד"ה והא וד"ה ודע עוד, וכלל יט ד"ה והנה, ואמרי בינה דיני תרומות ומעשרות כא ד"ה ומ"מ, בדעת הרמב"ם).

• יש סוברים שאף ראשונים אלו מודים שדיבור שנעשה בו מעשה חשוב כמעשה, אלא שהם סוברים שדיבור של תמורה אינו חשוב דיבור שנעשה בו מעשה (ראה חסדי דוד מכות ד ה, ונודע ביהודה תניינא יו"ד קסח, בדעת הרמב"ם; ראה באר יצחק יו"ד כח ענף ו).

• ויש סוברים שלדעתם דיבור שנעשה בו מעשה, אינו חשוב כמעשה אלא בלאו שאפשר לעבור עליו במעשה גמור (ראה חתם סופר בבא מציעא צ ב).

המקלל חברו בשם

המקלל את חברו בשם, ועבר על הלאו של: לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ (ויקרא יט יד); או על הלאו של: וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר (שמות כב כז) - שלמדו מהם אזהרה למקלל כל אדם (ראה מכילתא משפטים יט, וספרא קדושים ב; ראה שבועות לו א; ראה תוס' תמורה ג ב ד"ה ומקלל) - לוקה, אף על פי שאין בו מעשה, שנאמר: אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת וגו' לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וגו' וְהִפְלָא ה' אֶת מַכֹּתְךָ (דברים כח נח-נט), הפלאה זו מלקות היא, ודרשו חכמים לעניין חיוב מלקות למקלל את חברו בשם, שהמקלל את חברו בשם מוציא שם השם לבטלה (תמורה ג ב, ורש"י תמורה ד"ה אם), ואינו ירא את ה', שמזכירו על דבר האסור (אור שמח תמורה ד יג); ויש סוברים שהלכה למשה מסיני היא שהמקלל את חברו לוקה, והדרשה מהכתוב אינה אלא אסמכתא בעלמא (ראה יבין שמועה קפג, ואבי עזרי סנהדרין כו ג ה, בדעת הרמב"ם תמורה א א).

המקלל דיין מדייני ישראל, ועבר על הלאו של: אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל (שמות כב כז. ראה ערכים: בית דין; חיבי מלקיות; מקלל), והמקלל את הנשיא, דהיינו ראש הסנהדרין הגדולה, או המלך (ספר המצות לרמב"ם לא תעשה שטז; רמב"ם סנהדרין כו א; סמ"ג לא תעשה רט; החינוך עא), ועבר על הלאו של: וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר (שמות שם. ראה ערכים: חיבי מלקיות; מקלל), שכתבו ראשונים שהוא לוקה (רמב"ם סנהדרין כו א,ב; סמ"ג שם; החינוך שם), כתבו האחרונים שאף זה נלמד מהכתוב: אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת וגו' (דינא דחיי לסמ"ג לאוין רט; ראה אבי עזרי סנהדרין כו ג טז, בשם רי"ז הלוי).

שאר לאוים שלוקים עליהם בלא מעשה

הלאוים שחייב ללא מעשה

מלבד שלשת הלאוים שאמרו בהם שהם יוצאים מן הכלל, ולוקים עליהם בלא מעשה (ראה לעיל: נשבע מימר ומקלל חברו בשם), יש עוד כמה לאוים שאמרו בהם חכמים שלוקים עליהם אף על פי שאין בהם מעשה:

• המקדים תרומה לבכורים, ועבר על הלאו של: מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר (שמות כב כח. ראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות), נחלקו אמוראים, ולדעת ר' אלעזר - לוקה (ראה תמורה ד א). וכתבו האחרונים בטעמם, שדורשים סמוכין מהכתוב שלפניו: אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר (שמות כב כז), ולמדים שכשם שהמקלל לוקה אף על פי שאין בו מעשה (ראה לעיל: נשבע מימר ומקלל חברו בשם), כך המקדים תרומה לבכורים לוקה אף על פי שאין בו מעשה (מראה כהן תמורה שם).

• המוציא שם רע על בת ישראל, שטוען בבית דין שלא מצא לה בתולים, ועבר על הלאו של: לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ (ויקרא יט טז. כתובות מו א; רמב"ם נערה בתולה ג א, וספר המצות לא תעשה שא; החינוך תקנג), והביא עדים ונמצאו זוממים (ראה ערך מוציא שם רע) - לוקה (כתובות מה ב, מו א; מכות ד ב; רמב"ם נערה בתולה ג א,ו, סנהדרין יט ד אות קלג, ספר המצות עשה ריט; סמ"ג עשין נה; החינוך שם), אף על פי שאין בו מעשה, שאינו אלא דיבור (מכות שם), משום שנאמר: וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָאִישׁ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ (דברים כב יח. כתובות מו א; רמב"ם נערה בתולה שם), ולמדו בגזירה שוה מבן סורר ומורה שייסור זה הוא מלקות (כתובות מו א. ראה ערך בן סורר ומורה: אזהרתו ועונשו). וכתבו הראשונים שהלאו אינו אלא אזהרה, אבל חיוב המלקות הוא משום "ויסרו אתו" (תוס' כתובות מה ב ד"ה רבי; תוס' הרא"ש שם; ריטב"א שם; מאירי מכות ד ב), וזה הטעם שבעל המוציא שם רע על אשתו, ואינו בא לפני בית דין - אינו לוקה (תוס' ותוס' הרא"ש שם), וכן המוציא שם רע על אשה אחרת אינו לוקה (ריטב"א שם).

• עדים שהעידו עדות שקר, ועברו על הלאו של: לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר (שמות כ יג. ראה ערכים: לא תענה; עדים זוממים), ואחר כך נמצאו זוממים (ראה ערכים: הזמה; עדים זוממים), ואותה עדות אי אפשר לקיים בה דין "כאשר זמם" - כגון שהעידו על כהן שהוא בן גרושה או בן חלוצה ופסול לעבודה (ראה ערך חלל); או שהעידו על אדם שהרג בשגגה וחייב גלות, שקיבלו חכמים שאין מקיימים בהם דין "כאשר זמם" (ראה ערך עדים זוממים) - הרי אלו לוקים (מכות ב א; רמב"ם עדות כ ח), אף על פי שהוא לאו שאין בו מעשה, שאינם מעידים אלא בדיבור (סנהדרין סה ב; מכות ב ב, ד ב; כריתות ד ב), שכן מצינו רמז בתורה לעדים זוממים שלוקים, שנאמר: וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע וגו' (דברים כה א-ב), וקיבלו חכמים שכתוב זה בא לגלות שעדים שאי אפשר לקיים בהם דין "כאשר זמם" - לוקים (סנהדרין י א; מכות ב ב; רמב"ם עדות כ ח-ט), שגילה הכתוב שהם לוקים משום "לא תענה" אף על פי שאין בו מעשה (ראה ספר המצות לרמב"ם לא תעשה רפה; ראה תוס' סנהדרין י א ד"ה משום, מכות ד ב ד"ה ורבנן; ר"י מלוניל מכות א א, בלשון שני; רמב"ן וריטב"א מכות ב ב).

וכן עד אחד המעיד יחידי על דבר שאינו ראוי להשביעו, ועבר על הלאו של: לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ (דברים יט טו) - לסוברים כן (סמ"ג לא תעשה ריג; יראים השלם רו) - שכתבו הראשונים שהוא לוקה (ראה סמ"ג שם), אף על פי שאין בו מעשה אלא דיבור (ראה פרשת דרכים דרך מצוותיך ב), כתבו האחרונים שזה משום שמהכתוב הזה נלמד שאינו נאמן בעדותו, ואם כן הרי הוא כמעיד עדות שקר שהוא לוקה (נר מצוה יא קיג).

• העובר עבירה שאין בה תאוה ולא הנאה, אלא מכוין בפעולתו למרד ולפריקת עול מלכות שמים, שעבר אף על הלאו של: וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי (ויקרא כב לב. ראה ערך חלול השם), שיש מהראשונים שכתבו שהוא לוקה (ספר המצות לרמב"ם לא תעשה סג; החינוך רצה. וראה ערך חיבי מלקיות: בשאר לאוין), יש אחרונים שביארו שהוא אף אם העבירה שעבר אין בה מעשה (חמדת ישראל נר מצוה לא תעשה טז (כב ב)); ויש אחרונים שסוברים שהוא דווקא אם העבירה שעבר יש בה מעשה (מרכבת המשנה סנהדרין יט ד).

• הנודר או נשבע בשם עבודה זרה, לוקה אף שאין בו מעשה, ועל כך, ראה לעיל (דיבור; נשבע מימר ומקלל חברו בשם).

• עבירה שחייבים עליה מיתה בדיבור בלבד, כגון עבודה זרה, יש מהאחרונים שכתבו שמתחייב על דיבור שבה אף לעניין מלקות. ולכן הנודר או נשבע בשם עבודה זרה, ועבר על הלאו של: וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ (שמות כג יג. ראה ערך עבודה זרה), שכתבו הראשונים שהוא לוקה (רמב"ם עבודה זרה ג ט, ושם ה יא), אף על פי שאין בהם מעשה אלא דיבור, ודיבור שלא נעשה מעשה על ידו אינו כמעשה, יש שכתבו שזה משום שכיון שחייבה תורה מיתה את העובד עבודה זרה בדיבור - שהאומר לעבודה זרה אלי אתה, חייב מיתה (ראה ערך עבודה זרה) - חייב אף מלקות על דיבור שבה (שו"ת רדב"ז ה רנו, ושם ח קיד). אבל מדברי הרבה ראשונים ואחרונים נראה שאינם סוברים כן (ראה לעיל: דיבור; נשבע מימר ומקלל חברו בשם, טעמים אחרים שהנודר ונשבע בשם עבודה זרה לוקה).