חנוך
|
|
חנוך בן ירד הוא בן הדור השביעי לאדם הראשון, אביו של מתושלח ואב סבו של נח. מבין עשר הדורות הראשונים מספר שנותיו הוא הנמוך ביותר שנכתב במקרא, כיוון שא-לקים לקח אותו מאחר והוא "התהלך את הא-לוקים".
תולדות חייו
חנוך מוזכר בפרשת בראשית כחלק משושלת היוחסין המובילה לבסוף לדורו של נח. "וַיְחִי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת מְתוּשָׁלַח. וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת מְתוּשֶׁלַח שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיְהִי כָּל יְמֵי חֲנוֹךְ חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה. וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים וְאֵינֶנּוּ כִּי לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים". בניגוד לרצף התולדות המתמקדות בשנות חייו של האדם ובהולדת בניו, אצל חנוך ישנה הרחבה האומרת כי הוא הלך את האלוקים וכן לא נאמר כי הוא נפטר אלא רק כי הוא "איננו".
דמותו
הפרשנים נחלקו בהבנת המשמעות של הליכת חנוך וכן בלקיחתו לאחר מספר שנים מועט יחסית לאביו ולבנו.
במדרש מובא כי הוא מתשעת האנשים שזכו להיכנס בחייהם לגן עדן, דבר שעשוי לסמל על רמה רוחנית גבוהה. באותו האופן, הרלב"ג כתב כי חנוך נלקח השמיים "כי הוא השלים נפשו והגיע לו שלמותו" כלומר שהשלים את משימת חייו בעולם ונאסף לבית עולמו אחר כבוד כדברי האבן עזרא. כמו כן, במדרש אחר נאמר על חביבותו של חנוך "כל השביעין חביבין… בדורות השביעי חביב: אדם, שת, אנוש, קינן, מהללאל, ירד, חנוך – 'ויתהלך חנוך את הא-להים' באבות השביעי חביב: אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, משה – 'ומשה עלה אל הא-להים" (פסיקתא דרב כהנא, פרשה כג).
מנגד, במדרש אחר מובא כי חנוך היה חסר משלמותו ולכן נלקח: "אמר רבי איבו: חנוך חנף היה, פעמים צדיק פעמים רשע, אמר הקב"ה: עד שהוא בצדקו אסלקנו". וכן פירש רש"י על התורה: צדיק היה, וקל בדעתו לשוב להרשיע, לפיכך מיהר הקב"ה וסילקו והמיתו קודם זמנו.
הליכתו את האלוהים
המחלוקת לגבי דמותו קשורה גם להבנת משמעות הליכתו את האלוהים.
הרש"ר הירש ראה בהליכה זו ניסיון לברוח מההמון ולהתבודד בצדקותו ובחיבורו לקב"ה. לדבריו, "התבודדות והתנזרות אינה דרך יהודית. הצדיקים והחסידים שלנו חיו בתוך ההמון, עם ההמון ולמען ההמון הם ראו את תפקידם להעלות את ההמונים אליהם". ממילא, לפירושו לקיחתו של חנוך לשמיים מבטאת את חוסר שביעות הרצון של הקב"ה מדרכו.
המדרש, וכן רש"י, דייקו כי בניגוד להליכתו של אברהם שה' הולך לפניו, נוח הלך יחד עם הקב"ה כסימן לחולשתו "באברהם הוא אומר 'אשר התהלכתי לפניו'- נח היה צריך סעד לתמכו, אבל אברהם היה מהלך ומתחזק בצדקו מאיליו".