מיזם אגרות הראיה של הוצאת "מאבני המקום" מאגד מידע היסטורי, הארות ומקבילות לכל אגרת, מתוך חכמת ההמונים.

רקע לאגרת

אליעזר בן־יהודה, עלה לארץ בשנת תרמ"ב. כאדם הדוגל בשפה העברית, החל לפרסם את עתונו "השקפה" בשנת תר"ס. בן יהודה, שתיפקד כעורך העיתון, הביעה את תמיכתו ב"אוגנדיים"- ממיסדי התוכנית האוגנדית, אשר הוצגה ע"י הרצל בקונגרס הציוני השישי בקיץ תרס"ג. תוכנית זו, עוררה פילוג בקרב התנועה הציונית. בן יהודה החל לשסות את פרי ידיו ב"ציוני ציון" הנמנים עם מתנגדי התוכנית.

אחת מטענות "ציוני ציון" כנגד ה"אוגנדיים" הייתה כי האוגנדיים הפנו עורף ובגדו בכל התוכנית הציונית- יהודית. בן יהודה הגיב על כך במאמרו "בת קול מהעתונים" הבקורת על מאמרו זה היו רבות ונזעמות ואב"י פרסם כמה ימים אחר כך מאמר לביאור הדברים. הרב קוק הגיב אף הוא על מאמרו של אב"י. תגובתו הייתה קשה. הוא מכנה את טענות אב"י ומאמרו כ"חרפה גדולה". הרב פרסם את אגרת יח, מכתב גלוי אשר

הופץ כקונטרס בירושלים יפו והמושבות תובב"א. התגובות היו נלהבות, וצעירים רבים הזדהו עם הרב. לאחר מכן פרסם אב"י מאמר תגובה למאמרו של הרב (מובאת בהערה^[1]).

זהו מאמרו של אליעזר בן־יהודה (נתפרסם ב"השקפה" שנה י' גליון מ"ח):

"עוד טענה אחת גדולה ונוראה טוענים ציוני עיון על ה"אוגנדיים" כי הם, ה"אוגנדיים" פונים ערף לכל העבר שלנו. כמה צביעות בטענה! אנשים שפנו כולם ערף להעבר מוכיחים אחרים בזה עצמם! כי אל נא נאחיז את העינים! רק בעלי הועד של "חפוש חטאים" לא פנו ערף להעבר שלנו. ואנו כלנו, כלנו, פנינו ערף להעבר, וזו תהילתנו ותפארתנו!

עוד פעם אחרת אדבר על זה, ולעת עתה אביא פה דברים של טעם שדבר קצת מעין זה "חבר המערכת" ב"הזמן" גליון כ"ב, וזה לשונו:

כל ימי הייתי מתחבט בשאלה: "חכמת ישראל" זו מה טיבה? שאלתי לגדולים ממני, לחכמים ממני, ולא הצלתי מפיהם תשובה מספיקה אפילו במקצת. פעם אחת נזדמנתי לפונדק אחד, בחו"ל, עם אחד מחכמינו המערביים שעסק כל ימיו "בחכמת ישראל", והאומלל הזה לא יכול להגביל לי את מושג "החכמה" שבה הוא מכלה את כחו. הרי כתבי-יד עתיקים הרי דפוסים עתיקים, "אינקונבלים" [כינוי לספרים שהודפסו בתקופת המצאת הדפוס], הרי פירוש מילים זרות בתלמוד ובמדרשים, הרי קביעת זמן-חייהם של "פוסקים" ושל "פייטנים" – כל אלה הן חקירות הדורשות באמת חכמה וידיעה רבה במקצועות שונים. אבל הן בכתבי היד בעצמם ובספרי שו"ת העתיקים בעצמם ובמילים הזרות בעצמן אין כל דבר חכמה, וגם כל אלה "הפוסקים ו"הפייטנים" היו רחוקים כל כך מחכמה! ואיך אפשר לקרא "חכמה" לדבר אשר בעיקרו הוא ההפך מחכמה?

ואולם עתה אני מתחבט בשאלה אחרת: מה היא "ההתפתחות הטבעית של היסטוריה הישראלית", אשר הציונים הרוחניים שלנו מזכירים אותה בדחילא ורחימא? לכאורה כך היא ההתפתחות הטבעית של היסתוריותנו: עד החורבן הראשון, משערים אנחנו שהתפתחה היסטוריותינו בדרך הטבע: זאת אנחנו יכולים רק לשער מתוך הכתבים ההיסטוריים שלנו. מתוך הרמזים ה"טבעיים" המעטים שהתגנבו אליהם בשעה שלא נחה על כותביהם רוח הקודש... ואולם מזמן גלות בבל והלאה מתחילה "ההיסטוריה" שלנו להתפתח שלא כדרך הטבע – רק שתים שלוש תקופות קצרות, לפי הערך, בזמן הבית השני, ראויות להקרא בשם "תקופות טבעיות", כי בהן הראו היהודים אותות חיים, חיים עלי אדמות ולא חיי-חלומות ולא חיים "ככתוב", אבל דוקא התקופות הללו אינן חשובות כלל בעיני "רבותינו הקדמונים" יוצרי "הרוח העברי". חנוכה – היא רק לזכר נס פך השמן; ויוחנן כהן-גדול שמש בכהונה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי; ובמלחמות היהודים עם הרומאים היו רק "בריוני", ואלמלי מעשה ריב"ז לא היה כדאי להיטפל בכל העניין הזה, ובכלל העיקר הוא "חורבן הבית", ש"אין אנו יכולים לעשות חובותינו בבית בחירתך".

ואחרי החורבן השני, או אחרי חורבן ביתר, איני יודע כלל איזו היסטוריה יש לנו, וממילא נעלמה ממני "התפתחותה הטבעית". יודע אני רק "התפתחות טבעית" זו: פעם גירשו אותנו מארץ זו ופעם מארץ אחרת. בתחילה היינו "עבדים" (קאממער קנעכטע) למושלי אשכנז, ואחר כך היינו "פאקטורים" לפאנים הפולניים, גם זו התפתחות, גם זו אבולוציה. ובכן, לפי דעת "הרוחניים" שלנו עלינו להוסיף להתפתח "בהיסטוריותנו" על הדרך הזאת.

או אולי כוונתם של הציונים "הרוחניים" להתפתחותה הטבעית של היסטוריותנו הרוחנית? היינו להוסיף להתפלפל בהלכות ציצית, מקוואות, ערובי תבשילין, נידה וכו'? או להוסיף להתפלפל בשאלת הדת והדעת, האמונה והתבונה, ולהתאמץ להוכיח נחיצותה של "השכלה"? איזה עניינים רוחניים אחרים היה לנו בהיסטוריותנו בכל ימי גלותינו?

"דברים אמיתיים!"

הערות, מקבילות, וביאורים נצרכים

נמען האגרת

האגרת

מכתב גלוי

לכבוד אחינו הצעירים היושבים על אדמת הקודש שלו'.

הנני פונה אליכם אחי האהובים, להציע לפניכם חובה מוסרית קדושה, לגול מעליכם חרפה גדולה, אשר גלל בבלי דעת, ביחוד על יושבי א"י, עורך ה"השקפה" בגליון מ"ח ש"ז במאמר "בת קול מהעתונים" בוכוחו עם "ציוני ציון". והנה דבריו האחרונים שם נגעו עד לבבי, והנני חושב נאמנה, שנגעו ג"כ עד לבב כל אשר הלב העברי שלו עוד לא מת לגמרי בקרבו, ואולי גם למי שאך לב האדם שלו עודנו חי, ואני משער שכל אלה המרגישים בעלבון הגדול הזה לא ימצאו לנפשם מנוחה, עד שיביעו גלוי לכל את מחאתם הנמרצה על דברים שפלים כאלה, שנדפסו לדאבוננו דוקא במכ"ע ירושלמי.

ואלה המה דבריו ככתבו וכלשונו: "עוד טענה אחת גדולה ונוראה טוענים ציוני ציון על "האוגנדיים", כי הם "האוגנדיים" פונים ערף לכל העבר שלנו. כמה צביעות בטענה! אנשים שפנו כלם ערף להעבר שלנו מוכיחים אחרים בזה בעצמם! כי אל נא נאחיז את העינים! רק בעלי הועד של "חפוש חטאים" לא פנו ערף להעבר שלנו, ואנו כלנו פנינו ערף להעבר וזו תהלתנו ותפארתנו". והנה כמוכם יודע אני, שזה לא לנו הפעם הראשונה לראות דברי נאצה, הנוגעים עד הנפש הישראלית, נדפסים בספרותנו החדשה השלילית. אבל שיעיז סופר אחד להעיד בשם כל הקהל כלו, שכלנו פנינו ערף להעבר שלנו, ולהעמיד עוד בניגוד לזה רק את הועד של "חפוש חטאים", (שאינני יודע ממציאותו בפועל), שהוא מתארם תמיד למחוסרי דעה ותרבות, א"כ הוא מעיד בפומבי שכל האנשים של צורה ושל כבוד, לפחות מהצעירים היושבים בא"י, פנו ערף לכל העבר שלנו, ושזו היא תהלתם ותפארתם, - שיקח אדם יחיד דעה רחבה כזאת לעצמו, לדבר בקלות ראש כזאת, ע"ד יחש של עם שלם לכל התולדה שלו, לא בתור דעתו היחידית כ"א בשם העם כלו, זו היא חוצפה שאיננה מצויה. ואינני רואה שום דרך לפטור עצמנו ממחאה גלויה, שלא תהי' שתיקתנו כהודאה, למען נרויח שיצאו הדברים הזרים הללו מכלל דעה כללית לדעה פרטית, של עורך ה"השקפה" והיחידים הנגררים אחריו, שאין אחריותם עלינו.

דן אני לכף זכות גם האבר המדולדל^[2] הזה שלנו, את בעל ה"השקפה". הוא איננו חולם כ"א מהרהורי לבו, שמו היהודי אולי כבר נרקב אצלו, הוא יכול להיות שכבר איננו מרגיש בעצמו שום קשר אל כל העבר שלנו, ויכול במנוחה לאמר שפנה אליו ערף, (ובאמת עלים נובלים כאלה שנושרים אינם מביאים הפסד גדול לכרם בית ישראל), וכפי חוג מבטו אין מחשבה אחרת בעולם כ"א מחשבתו, והמתנגד לו לא יוכל להיות כ"א מועד של "חפוש חטאים", אשר שם למפלצת וסמל אנשים שאינם מן הישוב. והנה נניח לו יחלום כאַות-נפשו, אבל כשבא להעיד גלוי שאנחנו כלנו הננו אברים מדולדלים שכמותו, ושיכולים אנו לומר שהננו פונים ערף להעבר שלנו, שהוא מקור חיינו הקשור עם ההוה והעתיד שלנו עדי-עד, דף 17@ אנו חייבים למחות בדבר ולהודיע שלא מלבנו כ"א מלבו הוציא אלה הדברים המחרפים מערכות ישראל.

והנה אינני נכנס כלל בהויכוח שבין "ציוני ציון" לה"אוגנדיים". ודאי נמצאים בשתי המפלגות אנשים ישרים ואוהבי-עמם באמת, שאינם פונים כלל ערף להעבר, כמו שישנם אנשים כאלה גם בין המתנגדים לעקר התנועה הציונית בכללה. סימן רע הוא למפלגה אם היא חושבת שרק עמה הוא מקור חיים, של כל החכמה וכל היושר, וכל זולתה הכל הבל ורעות רוח^[3]. וממילא מובן שאין האוגנדיים זקוקים כלל להגן על עצמם בהודעה הכוזבת הזאת, שהם פונים ערף אל העבר. עדים הם המזרחים, שלא יוכל איש לחשד אותם שהם פונים ערף אל כל העבר, ועם כל זה הם אוגנדיים. א"כ רק רעיון-רוח של עורך ה"השקפה" ושותי-מימיו היחידים הוא לתלות את שאיפתם בפניית-ערף להעבר, כלומר ב"כתיבה על קרן השור"^[4] שאין להם חלק באלקי ישראל.

על הדברים של חבר-המערכת ב"הזמן" גליון כ"ב, שמצאם בעל ה"השקפה" לדברים של טעם, וענה אחריהם אמן שהם דברים אמתיים, והם באמת שפיכת בוז וקלון על תורתנו, אומתנו, תולדתנו וחכמתנו, שראוים להשמע רק מפי הגרועים שבשונאי-ישראל בין רשעי או"ה, לא מצאתי חובה להשיב, כיון שנכתבו על דעתו היחידית של הסופר. ואם באנו להשיב על דברי כל יחיד, שאיננו יכול להבין את אופיים של ישראל ומתוך כך הוא מקטרג עליהם, בין מישראל בין מאו"ה, אין אנו מספיקים. ואנו בטוחים, שכל חכם-לב, שנטייתו תמשכהו להתעסק בחכמת ישראל, לא יחת כלל מגערת הבוזים ליקהת אם^[5], ויחזיק במעוזו לכונן לחקר אבות^[6], וידע אל נכון כי רב חכמה ומוסר השכל ימצא בדברי קדמונינו, ורגשי עדינות המנשאת הנפש הרבה יותר משיחתם הבטלה של היועצים החדשים, הפונים ערף להעבר. ואין חכמתנו ולא ההיסתוריא שלנו מצומצמת במקצע אחד ותקופה אחת, כ"א מראשית ועד אחרית ומהכלל הכונס את כל הפרטים כלם יראה האור הגנוז, אשר לא יתם אורו, וכח-החיים הנפלא יחובר עם הדעות הנעלות והמדות הטהורות, אשר מעולם הן לנו למורשה, שהם התחזקו ונתקיימו תמיד הודות לקיום החובות המעשיות בפועל וע"י החבה הגדולה לתלמודן המביא לידי מעשה, ועל ידם יעמד בנו צביוננו לעד. וכל אשר יתפתחו כחותינו המעשיים והשכליים, בין אותם שבאו ממקור ישראל בין הדברים אשר הוברכו^[7] בנו ממטבן של העמים המתוקנים^[8], אשר באנו עמהם במגע ומשא, אשר בשמרנו את דרך החיים שלנו ישובו הכל להוסיף בנו כח ע"פ תכונתנו ואופי שלנו האמיתי, שכשאנו חיים על-פיהם ההסתוריה שלנו מתפתחת על טבעה הראוי לה. כאלה ויותר מזה יודע כל מי אשר לא התמכר להיות דוקא מכלל מהרסינו ומחריבינו. ואתם אחי היקרים צעירי ציון מבלעדי תדעו, כי אמרי- נואש כאלה (של "הזמן") הם בזול מאד, ומצויים הם אצל כל ההמון הגס, שקלטה אזנם את הכפירה הזוללה והבזויה. אבל לא כאלה הנה מחשבות המעולים שבחושבי- מחשבות מכל עם ולשון, שהם באמת תפארת המין האנושי. הם יודעים את הערך של פעולתנו הרוחנית הגדולה בעולם ואת הדרת החיים הפנימיים שלנו, שלא דף 18@ הספיקה אפילו תקופת הרדיפה היותר נוראה לנוולו. ובצדק אמר החסיד שבאו"ה בימינו סולוביוב, ששאלת היהודים איננה במציאות כלל כ"א היא שאלת הנוצרים, שלא באו למדרגה המוסרית האנושית למען דעת איך להתנהג עם עם יקר ורב- הכשרון כיהודים.

אשוב למטרתי. עם אהבתי ללמוד וללמד את יסודי הדיעות שלנו רחוק אני מלדרוש שלטון על דיעותיו של איזה איש שיהי', שהוא בימינו דבר שאינו נשמע, ואם הי' עורך ה"השקפה" מציע את דבריו הללו בשם עצמו לא הי' עולה על דעתי להתוכח בזה. אבל עכשיו שיצא על הכלל כלו, ושמובן הדבר שצעירינו פה בא"י הם הכלל שלו, אי-אפשר שנעבור על הדבר בשתיקה.

המאורע יזכיר לנו את ספור האגדה בפרק אחרון דברכות, בשעה שרבי חנינא בן אחי ר"י בקש לעבר שנים ולקבע חדשים בחו"ל, שאמרו השלוחים מא"י לכל העם: "אם אי אתם שומעים תכפרו כולכם ותאמרו שאין לכם חלק באלקי ישראל", מיד געו כל העם בבכיה ואמרו: "ח"ו, יש לנו חלק באלקי ישראל".

כן אקוה שתענו כלכם במחאה גלויה על העלילה השפלה, שהעליל עליכם עורך ה"השקפה", בעשותו חשבון הנפש שלכם בלי דעת בעלי הנפש כלל, ותענו ותאמרו שחלילה לנו לפנות ערף להעבר שלנו, אשר בצילו חיינו ונחיה, ועל אפם של מחרפי מערכות אלקים חיים תגידו בפה מלא לפני כל העולם כלו כי יש לכם חלק באלקי ישראל.

בגאון ורוח עז, אחי היקרים, נשא דגל תורתנו ועמנו, ובשם אלקינו נדגל.

ונצח ישראל לא ישקר ולא ינחם^[9], ודברו הטוב לא ישוב ריקם. לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו בראותו ילדיו מעשי ידו בקרבו, יקדישו את שמו והקדישו את קדוש יעקב ואת אלקי ישראל יעריצו^[10].

והנני בזה עבדם המצפה לשמחת גויינו להתהלל עם נחלתנו,

אברהם יצחק הכהן קוק

עבד לעם קדוש על אדמת הקדש פעה"ק יפו והמושבות תובב"א.

[עה"ק יפו ת"ו, אדר תרס"ה].

אזכורים בספרים ובמאמרים

קישורים חיצוניים

הערות שוליים