רובו ככולו

רובו ככולו הינו כלל הלכתי הקובע במקרים מסוימים כי ניתן לצאת ידי חובה גם בעשיית רוב מעשה המצווה ולא את כולה. דין רובו ככולו איננו חל בכל דיני התורה (לדוגמא בשיעור כזית) אך קיים בדינים רבים כגון פסיקת רוב הסנהדרין ככולה, דיני ישיבה בסוכה ועוד.

מקור

הגמרא נזיר מב א לומדת מחיוב הנזיר לגלח את כל שערו "ביום השביעי יגלחנו" שעל הנזיר לגלח את כל שערות גופו ולא מספיק שיגלח את רובו. מכך שישנו לימוד מיוחד לנזיר לגלח את כל שערות גופו- לומדת הגמרא כי בשאר דיני התורה קיים דין מיוחד של רובו ככולו בו ניתן לצאת ידי חובה גם בעשיית רוב המצווה ולא את כולה.

רובו מתוך כולו

הרב שלמה קלוגר הקשה מדוע לא ניתן לצאת ידי חובה ברוב שיעור המצוות, כגון אכילת רוב כזית במצוות אכילת מצה, ולהחשיב את אכילת רוב הכזית ככזית שלם משום רובו ככולו? כתשובה לשאלה זו, החתם סופר חלק א קמ מסביר שאין אומרים רובו ככולו בכל דבר אלא רק בשיעורים בהם יש "רובו מתוך כולו". כלומר, הדין חל רק כאשר הרוב הוא חלק מדבר שלם המוגדר כיחידה אחת ונמצא לפניו. כך למשל, אם מתכנסים רק רוב חברי הסנהדרין, לא ניתן לומר רובו ככולו, וכן אם יש רק רוב מניין לא ניתן לומר קדוש- אך כאשר יש עשרה אנשים ומתוכם יש רוב החייבים בתפילה- ניתן לומר רובו ככולו. בטעם הדין, הסביר החת"ס כי ברובו ככולו מתבטל שם המיעוט מפני שם הרוב כמו בכל דין רוב, אך ביטול זה יכול להיעשות רק כאשר הרוב כולו קיים לפנינו- שהמיעוט לא יכול להתבטל בפני הרוב כאשר הרוב עצמו איננו קיים. ממילא, כאשר הדבר נמצא לפנינו בשלמותו מבחינה פיזית, כמו עשרה למניין או כוס רביעית שלמה, ניתן לומר שרובו ככולו ולעשות את המצווה רק ברוב- כגון כאשר רק שישה חייבים בתפילה או בשתיית רק רוב רביעית ולא כל הכוס.

המהר"י חיגז חלק ב נג הסביר באופן שונה את הדין שלא ניתן לצאת ידי חובה ברובו ככולו בשיעורי התורה, משום שכל עניין השיעורים הוא שיש להם גדר מדויק שאין לסטות ממנו, ולא שייך לומר רוב השיעור כאשר החיוב הוא לעשות את השיעור כולו. מנגד, גם לשיטתו ניתן לצאת ידי חובה בשתיית רוב רביעית, וייתכן שזה משום שמדובר בשיעור דרבנן בו ניתן יותר להקל.

באופן אחר הגר"ח‏^[1] מסביר כי כל דין רובו ככולו אינו שייך בשיעורי המצווה, אלא דווקא במעשה המצווה. לדוגמא, אנו נאמר דין רובו ככולו במוהל שמל את רוב העורלה, מכיוון שזהו חלק ממעשה המצווה, אבל לא בשיעור האכילה. ממילא, באכילת מצה בפסח מעשה המצווה הוא האכילה ושיעור כזית הוא רק שיעור המצווה. באותו אופן, המצווה בתפילין היא מעשה ההנחה, ואין אומרים דין רובו ככולו במיקום התפילין.

רובו ככולו בבית המנוגע

הגמרא שבועות יז א אומרת שהנכנס לבית המנוגע (בצרעת) טמא עוד לפני שנכנס כולו אל הבית- ומספיק שייכנס רוב גופו לתוך הבית. מנגד, כאשר האדם נכנס דרך אחוריו (בהליכה לאחור) לבית, הוא נטמא רק כאשר כל גופו נכנס לתוך הבית, ומספיק שחוטמו נשאר מחוץ לבית בשביל שלא ייטמא.

הגר"ח הסביר דין זה בכך שיש שני דינים של טומאה בנכנס לבית- טומאה מדין מעשה הביאה לבית וטומאה מדין שהייה בבית. התורה אומרת כי "כל הבא אל הבית" נטמא, ולכן דווקא מי שנכנס לתוך הבית כדרך הילוכו נטמא, כמו כן, קיים גם דין הטומאה "כל אשר בבית יטמא" שאינו תלוי במעשה האדם אלא בשהייתו בבית.

לדבריו, כאשר האדם עושה מעשה בכניסתו לבית- מספיק שייכנס רוב גופו בשביל שייטמא משום שהדין רובו ככולו חל על מעשה הכניסה. מנגד, מי שנטמא משום ששהה בבית, אין אומרים עליו דין רובו ככולו שהרי לא עשה מעשה- ולכן עליו להימצא כולו בתוך הבית בשביל להיטמא.

רובו ככולו בתפילין

המשנ"ב משנה ברורה כז ב כותב שצריך שכל התפילין של ראש יהיו מעל עיקרי השיער. אמנם, האחרונים הקשו מדוע לא ניתן שרוב התפילין יהיו במקום ההנחה ונאמר שרובו ככולו?

יש מן האחרונים שתירצו שאלה זו לפי דברי הגר"ח לעיל שכל דין רובו ככולו הוא דווקא במעשה, ואילו בהנחת התפילין אין מעשה אלא רק צריך שהתפילין יהיו מעל מקום מסוים- ולכן לא שייך דין רובו ככולו. כלומר, דין רובו ככולו יכול להחיל את שם מעשה המצווה השלם גם על מצווה חלקית, אך בהנחת תפילין- המצווה איננה במעשה ההנחה אלא בכך שהתפילין יהיו במקומם, ולכן בדין זה לא יועיל דין רובו ככולו.

הערות שוליים