ליקוי חמה
|
|
ליקוי חמה ביהדות
|
מִי יַזְכִּיר תְּהִלָּתֶךָ, בַּעֲשׂוֹתְךָ הַיָּרֵחַ רֹאשׁ לְחֶשְׁבּוֹן מוֹעֲדִים וּזְמַנִּים / וּתְקוּפוֹת וְאוֹתוֹת לְיָמִים וְשָׁנִים? בַּלַּיְלָה מֶמְשַׁלְתּוֹ, / עַד בּוֹא עִתּוֹ / וְתֶחְשַׁךְ יִפְעָתוֹ / וְיִתְכַּסֶּה מַעֲטֵה קַדְרוּתוֹ, / כִּי מִמְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ אוֹרָתוֹ. וּבְלֵיל אַרְבָּעָה עָשָׂר, אִם יַעֲמְדוּ עַל קַו הַתְּלִי שְׁנֵיהֶם / וְיַפְרִיד בֵּינֵהֶם– אָז הַיָּרֵחַ לֹא יָהֵל אוֹרוֹ / וְיִדְעַךְ נֵרוֹ: לְמַעַן דַּעַת כָּל ‑עַמֵי הָאָרֶץ, כּיִ בְרוּאֵי מַעֲלָה, וְאִם הֵם יְקָרִים, / עֲלֵיהֶם שׁוֹפֵט לְהַשְׁפִּיל וּלְהָרִים. אַךְ יִחְיֶה אַחֲרֵי נָפְלוֹ / וְיָאִיר אַחֲרֵי אָפְלוֹ, וּבְהִדָּבְקוֹ בְסוֹף הַחֹדֶשׁ עִם הַחַמָּה, אִם יְהִי תְּלִי בֵּינֵיהֶם / וְעַל קַו אֶחָד יַעַמְדוּ שְׁנֵיהֶם – אָז יַעֲמֹד הַיָּרֵחַ לִפְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ כְּעָב שְׁחוֹרָה / וְיַסְתִּיר מֵעֵין כָּל ‑רֹאֶיהָ מְאוֹרָהּ: לְמַעַן יֵדְעוּ כָּל ‑רוֹאֵיהֶם, / כִּי אֵין הַמַּלְכוּת לִצְבָא הַשָּׁמַיִם וְחֵילֵיהֶם, / אֲבָל יֵשׁ אָדוֹן עֲלֵיהֶם, / מַחְשִׁיךְ מְאוֹרֵיהֶם, / כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָבֹהַּ שׁוֹמֵר וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם. / וְהַחוֹשְׁבִים כִּי הַשֶּׁמֶשׁ אֱלֹהֵיהֶם / בָּעֵת הַזֹּאת יֵבוֹשׁוּ מִמַּחְשְׁבוֹתֵיהֶם / וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיהֶם וְיֵדְעוּ כִי יַד יְיָ עָשְׂתָה זֹאת וְאֵין לַשֶּׁמֶשׁ יְכֹלֶת, וְהַמַּחְשִׁיךְ אוֹרָהּ – לוֹ לְבַדּוֹ הַמֶּמְשֶׁלֶת! וְהוּא הַשּׁוֹלֵחַ אֵלֶיהָ עֶבֶד מֵעֲבָדֶיהָ, / גְּמוּל חֲסָדֶיהָ, לְהַסְתִּיר אוֹרָהּ / וְלִכְרוֹת מִפְלַצְתָּהּ וַיְסִירֶהָ מִגְּבִירָה. |
| שלמה אבן גבירול, כתר מלכות י"ב |
יש המפרשים את דברי הנביא עמוס:
- "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, נְאֻם אֲדֹנָי יֱֹיִ, וְהֵבֵאתִי הַשֶּׁמֶשׁ בַּצָּהֳרָיִם, וְהַחֲשַׁכְתִּי לָאָרֶץ בְּיוֹם אוֹר. וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל, וְכָל-שִׁירֵיכֶם לְקִינָה" (תבנית:תנ"ך)
כמתייחסים לליקוי חמה שאירע בתקופתו ובהתאם מתארכים את "היום ההוא" ל-15 ביוני 763 לפנה"ס (א' בסיון ב'תתקצ"ז) שליקוי החמה בו תועד גם על ידי הבבלים (אם כי ליקוי חמה זה נצפה ביהודה בשעות הבוקר ולא בצהרים) [1]. אולם רש"י ושאר מפרשי המקרא המסורתיים, מפרשים את הפסוק כאלגוריה לנפילת מלכות בית דוד והריגתו של יאשיהו.
הנביא ירמיהו קרא לבני ישראל, שלא ללמוד מהגויים, ולא לפחד מ"אותות השמיים" (ליקויי המאורות):
- "כֹּה אָמַר ה' אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ, וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ, כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה" (תבנית:תנ"ך).
בגמרא מפורש ליקוי המאורות כסימן לכעסו של האל:
- "בזמן שהחמה לוקה סימן רע לכל העולם כולו. משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו והניח פנס לפניהם. כעס עליהם ואמר לעבדו טול פנס מפניהם והושיבם בחושך...לוקה במזרח סימן רע ליושבי מזרח, במערב סימן רע ליושבי מערב, באמצע הרקיע סימן רע לכל העולם כולו" (בבלי סוכה כט א).
ובהמשך אותו קטע נמנים ארבעה חטאים שגורמים לליקוי חמה:
בשביל ארבעה דברים חמה לוקה:
על אב בית דין שמת ואינו נספד כהלכה
ועל נערה המאורסה שצעקה בעיר ואין מושיע לה
ועל משכב זכור
ועל שני אחין שנשפך דמן כאחד
עם זאת, התלמוד אינו רואה בליקוי חמה סימן ודאי לפורענות:
- "ובזמן שישראל עושין רצונו של מקום אין מתייראין מכל אלו", שנאמר, "כה אמר ה': אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו, כי יחתו הגוים מהמה". (תבנית:תנ"ך)" (שם)
המהר"ל, בספרו "באר הגולה", עוסק בדברי הגמרא במסכת סוכה ומעלה את השאלה כיצד ניתן לקשור את התרחשות ליקוי החמה בהתנהגות האדם, בעוד שדבר ידוע הוא שהדבר קורה ויקרה ממילא בדרך הטבע:
- "וסבות אלו שנתגלו בליקוי המאורות לפי דעתם יכחיש החוש הנגלה, כי ידוע שלקות המאורות תלוי במהלך המאורות, בחבורם ובנגודם, בהתרחקם ובהתקרבם, באורך וברוחב, וא"כ איך אפשר לומר שיהיה לקות המאורות תלוי בדברים כאלו, שהאדם יודע זמן הלקות שהם על פי החשבון ואיך יתלו הלקות בחטא המעשים." (שם, הבאר השישי עמ' קו)
בתרוצו מזכיר המהר"ל את אחד מעקרונותיו החשובים - "סבת הסבה", ונדרש גם לנגזרות העולות ממנו:
- "וגם דבר זה הוא טעות, שאין מדרך חכמים ז"ל להסיר הסיבה הקרובה שודאי תלוי לקות המאורות במהלך המאורות, אבל סיבת הסבה נתנו הם ז"ל. כי אם לא היה החטא בעולם לא היה דבר זה, כי אין ספק שלקות המאורות הוא פחיתות גדול וחסרון בעולם, ואם לא היה החטא נמצא בעולם לא היה סדר הבריאה נותן שיהיה לקות המאורות שהוא פחיתות וחסרון כמו שמוסכם מכל אדם... הרי שהשם יתברך סידר הנהגת העולם לפי מדריגתו ומעלתו. ומפני כי העולם שייך בו חטאים אלו, ולפיכך מתחלת בריאת העולם לא נתן השם יתברך להם אור שלא יקבל ליקוי, ובזולת חטא לא היה סדר זה. סוף סוף בשביל חטאים אלו הוא ליקוי המאורות. ואולי תאמר, אם כן מוכרח האדם לחטוא. אין זו קושיא, שאין ספק כי אין כלל העולם כולו צדיקים עד הזמן שיקוים ומל ה' אלוהיך את לבבך ואת לבב זרעך (תבנית:תנ"ך) ואז לא יהיה לקות המאורות חסרון כלל, כי אז נאמר (תבנית:תנ"ך) וחפרה הלבנה ובושה החמה וגו' והיה ה' לך לאור עולם, אבל בעולם הזה אין העולם נקי מן החטא." (שם)
רבי יהונתן אייבשיץ מבאר, כי ליקוי המאורות המוזכר בתלמוד אינו מה שמכונה בימינו שהוא רק חציצה בין העולם ולא ליקוי של המאורות עצמם, אלא לכתמי השמש[2].
שד"ל טען, שהאמונה בהשפעתם של ליקויי המאורות על המציאות אינה אמונה יהודית:
- "וטעם "אותות" - סימנים, ואומות העולם קראום כן, מפני שהיו מאמינים, שהם סימנים על מה שעתיד לבוא, וכמו שאמר ירמיה "כי יחתו הגוים" "מהמה". והנה ראוי היה שיאמר תחלה, "והיו לימים ושנים ולמועדים", ולבסוף יזכיר האותות שאינם אלא לפרקים, אלא שרצה להחל בגדול..., מפני שהאותות הם עיקר המכוון בחצי הפסוק הזה, כי רצה הקב"ה להודיע את ישראל, כי גם אותות השמים אינם אלא כמו הימים והשנים, כולם מסודרים ברצונו כשאר חוקות הטבע, וכמו היום והלילה וזרע וקציר וקור וחום, וכמו שהיום והלילה והקור והחום אין להם אלוה מיוחד, ואינם מודיעים העתיד לבוא; כן גם אותות השמים; ומאחר שהאמונה באותות השמים ובלקיות חמה ולבנה ללמוד מהן העתיד היתה מפורסמת אצל האומות, ומשה (ואחריו ירמיה) מרחיק הטעות הזאת, ומודיע, שהן דבר טבעי כמו הימים והשנים, הרי זו ראיה גדולה לתורה מן השמים. ואין לתמוה, למה לא רצה הקב"ה לגלות לעמו שאר שיבושים שהיו מורגלים בהם, כי שאר השיבושים לא היו מזיקים בעיקרי האמונה ולא בתיקון המידות, מה שאין כן האמונה באותות השמים, שהיא מזקת כאמונת הניחושים וחברותיה שאסרה תורה, כי תרפה ידי האדם בעבודתו אשר הוא עמל, ותמלא לבו הבל ותסיר בטחונו מהאל" (שד"ל על תבנית:תנ"ך).
- ↑ תבנית:צ-מאמר
- ↑ יערות דבש, ב', דרוש י"ב.