יהודה המכבי

יהודה המכבי היה מנהיג המרד ביוונים בתקופת בית שני, בנו ויורשו של מתתיהו, יוזם המרד. תחת הנהגתו, נלחמו היהודים בעם היווני ובהתיוונות, ולמרות מספרם המועט הצליחו לנצח את היוונים, ולטהר את המקדש, אירוע שנחוג עד היום בחג החנוכה.

תולדות חייו

לפי ספר חשמונאים ^[1] היה הבן השלישי של מתתיהו בן יוחנן בן שמעון מבני יהויריב הכוהן בירושלים והוא יושב בהר מודעית - היא מודיעין. ארבעת אחיו היו: יוחנן הקדשי, שמעון התרסי, אלעזר החורני ויונתן הופסי. כאשר מתתיהו שמע על המתרחש ביהודה ובירושלים הוא אמר קינה:" אוי לי כי נולדתי לחזות את שבר עמי וקריה הקדושה בידי בני נכר. מקדש אלוה בכף זרים, והיכלו לזרא כאיש חרם. (ח) כל מחמודיו נהלכו, עוללים בחוצות נחנקו, ומבחר בחורים לטבח הובלו. צבי תפארתנו לחבל שוסים, ורכושנו שלל גויים. חלפה נהפכה לשפחה. מקדש ה' לשמה, ותפארתנו למשיסה. שדוד ושמם בכף עם לועז. ועתה איככה לא אקוץ בחיי.". מתתיהו ובניו קרעו את בגדיהם לבשו שק ויתאבלו. לאחר התנקשות בפקיד היווני שבא לכפרו על מנת לזבוח לאל זר, מתיתיהו ובניו ברחו אל המדבר, והשאירו בעיר כל רכושם.

לפני מותו, של מתתיהו הכהן, 187 לפנה"ס או שנת 146 למניין השטרות הוא מינה את יהודה המכבי למצביא הצבא וכך נקבע בצוואתו:"שמעו לקול שמעון אחיכם, כי איש חכם ונבון הוא ויהי לכם לאב. יהודה המכבי איש גיבור ובן חיל מנעוריו, הוא יהיה לכם לראש במלחמה. ועתה אספו לכם כל הדבקים בתורת ה', לנקום את נקמת עמנו בצריכם. השיבו להם כפועלם ושימרו את מצות ה' בכל לבבכם ^[2].

מנהיגותו

יהודה היה מנהיג בעל כריזמה רבה. הוא נחן בכשרות להיות מצביא צבאי. הוא פעל בעזרת רשת מודיעין שאיפשרה לו לבחור את המקום והזמן לקרבות שנטל חלק בהם. התוצאה הייתה, ברוב המקרים, נצחון מלא למרות פער הכוחות. גורם נוסף שהוא עשה בו שימוש היה גורם ההפתעה. הוא החל בקרבות החשמונאים מנקודה בה לא המתינו לו.

נאומיו

הרב מרדכי פירון, לשעבר הרב הצבאי לצה"ל דן בנושא נאומי יהודה מכבי^[3] . אלה מובאים בפירוט בספר חשמונאים ומעידים על החשיבות, אשר מיחס להם מחבר הספר.ברם, דמותו הרוחנית של יהודה המכבי מבוטאת בנאומים שהוא נושא לפני חייליו לפני התלקחות הקרבות. ספרי החשמונאים א', ב', מוסרים את תוכנם בהרחבה.

הבאת דבריו מראה על החשיבות שיהודה נותן לדבריו לטיפול "המומנטים הרוחניים והמוסריים בשורות צבאו ועד כמה השכיל לשלב את גורמי ההתלהבות והעלאת המוראל הכללי בלבות לוחמיו, בנתונים הצבאיים האמפיריים". הם גם מעידים על הקרע הדתי של המרד - שהיה דתי מובהק. הם גם מעידות על המנטליות של חייליו ומדת המתח הנפשי שהיה שורר בתוך צבאו.

הוא מציג את נאומו הראשון של יהודה המכבי: ""ויגיע (סירון) עד מעלה בית חורון, ויצא יהודה לקראתו במתי מעט. וכראותם את המחנה הבא לקראתם אמרו ליהודה איך נוכל אנחנו המעטים להלחם עם ההמון החזק הזה ואנחנו עייפים לא אכלנו היום. ויאמר יהודה נקל כי יסוגרו רבים בידי מעטים ואין מעצור לפני שמים להושיע ברבים או במעטים. כי לא ברוב חיל ניצחון המלחמה ומן השמים הגבורה. הם באים אלינו ברב גאווה ופשע להשמיד אותנו ואת נשינו ואת בנינו ולבוז אותנו, ואנחנו נלחמים על נפשותינו ועל תורתנו, והוא יגוף אותם לפנינו ואתם אל תיראו מפניהם. וכאשר כלה לדבר נפל עליהם פתאום וינגף סירון ומחנהו לפניו" ^[4].

רוחם של חייליו ירודה בשל הסיבות הבאות:

1. הפער המספרי המשווע בין צבא יהודה לבין האויב.
2. עייפות כללית כתוצאה מצעידה מאומצת וממושכת.
3. רעבון כתוצאה כנראה מלקויים חמורים באספקה.

יהודה, מבליט את הנקודה המרכזית והעיקרית המשמשת רקע אידיאולוגי לכל המרד: "הם באים אלינו ברוב גאווה ופשע להשמיד אותנו ואת נשינו ואת בנינו ולבוז אותנו ואנחנו נלחמים על נפשותינו ועל תורתנו והוא יגוף אותם לפנינו ואתם אל תיראו מפניהם".

מלחמותיו

תחילת המערכה היא בהשגת השליטה על האיזור הכפרי בדרך הצפונית מירושלים, ממנה צפוי האוייב הסורי - אזור גופנה - היום הרי בית אל. ירושלים עדיין בשליטת חיל מצב יווני, השולט בה ממצודת החקרא. היוונים רוצים לשלוח כוחות לסייע לכוחותיהם בירושלים. הם עושים זאת פעמים אחדות: הניסיון הראשון להגיע לירושלים מצפון ע"י מושל שומרון נכשל בקרב מעלה לבונה. הדבר מעלה את יוקרתו של יהודה המכבי ומספר החיילים הנאסף אליו גדל בצורה ניכרת. הניסיונות הבאים לחבירו לבירה היו ממערב : קרב בית חורון וקרב אמאוס - כאן נחל הצבא הפולש מכה קשה.

התוצאה, התארגנות חדשה לסילוק יהודה המכבי על צבא שיבוא מדרום הארץ. בקרב בית צור יהודה המכבי גובר הגיע לירושלים ומחדש את עבודת בית המקדש ומונהג חג החנוכה. הקרב הבא קרב בית זכריה, יהודה המכבי ניצל בזכות ריב בין השליטים הסורים, שגרם לנסיגת צבאו.

השלב האחרון בקרבות הוא מצפון לירושלים. יהודה המכבי חוזר לבסיס - אזור גופנה - צפון לירושלים. בירושלים אלקימוס מבקש את הכהונה הכהונה הגדולה דמטריוס הראשון שולח את קכידס וניקנור לחזק את אלקימוס ולפגוע ביהודה המכבי. אך גם עדיין יש שני נצחונות ליהודה המכבי קרב כפר שלם וקרב חדשה. בסופם ניצח את ניקנור ונקבע יום שמחה - יום ניקנור.

המערכה האחרונה באה לאחר כריתת הברית עם הרומאים. אבל כאן יהודה מובס ונהרג ב קרב אלעשה - 160 לפנה"ס

קברות המכבים

על מקום קברות יהודה המכבי מספר ספר החשמונאים. לאחר מותו בקרב אלעשה :"וייקח יונתן ושמעון את גופת אחיהם, ויקברו אותה בקברות אבותיו בעיר מודעית"^[5]

ערביי הכפר אל מידיא,המשמר את השם הקדום של המקום, הצביעו על אתר ליד כפרם שקראו לו : "קבור אל יהוד". במקום רואים שתי שורות של תשעה קברים גדולים חצובים בסלע גיר. הקברים בנויים כפירים חצובים לעומק כמטר וחצי, שבתחתיתם שתי גומחות קבורה צדיות. כל גומחה משמשת לאדם אחד, וייתכן שהקבר נבנה לקבורת בני זוג. מעל הקברים הונחו מכסי אבן גדולים וכבדים שחלקם נראה בשטח. באזור התגלו מערות קבורה מימי בית שני ובהם גלוסקמאות - ארונות קבורה קטנים שעל חלקם כצתובות בעברית ויוונית.

ספר החשמונאים מספר עוד כי שמעון החשמונאי בנה במקום מצבה וכך נאמר :"וישלח שמעון לקחת את עצמות אחיו, ויקבור אותם אל קבורת אבותיו במודעית. ויספדו לו כל בית ישראל, ויבכו אותו ימים רבים. ויקם שמעון על קברות אבותיו ואחיו מצבה גדולה, אבנים מהוקצעות משני עבריהן, ויצג עליה שבעה עמודים אחד מול אחד: לאביו ולאמו ולארבעה אחיו. ויקף אותם קרנות גבוהות מעשה מקלעות, ועליהן מפותחים כל כלי מלחמה לזכר עולם, וגם תבנית אניות מחוטבות הנשקפות על פני הים. והמצבה הזאת במודעית עד היום הזה." ^[6]

בשנת 1909 החליטו מורי גמנסיה 'הרצליה' מתל אביב לעלות עם חניכיהם למודיעין, להדליק נר ראשון של חנוכה. מאז נהגו לבקר במקום בחג החנוכה ןאף לערוך מרוצים לירושלים לזכר המכבים.

המומחים חלוקים עד היום בסוגיה: האם אלו קברות החשמונאים. צפונית לאתר המכונה "קברות המכבים" מצוי מבנה אבן המקורה בכיפה המכונה "חורבת הגרדי". מועד בנייתו המשוער הוא בתקופה הביזנטית . ובמרכזו נמצא קבר שייח (שיח' אל-ע'רבאווי - השיח' המערבי). שרידי המקום נחקרו כבר בשנת 1870 בידי ויקטור גרן. בשנת 1874 בדק את המקום הארכאולוג הצרפתח שארל קלרמון-גאנו שהיה שזהו המבנה המסומן במפת מידבא כ"מודיעים" - עיר הולדתם של החשמונאיםבמפה מהאה ה-4 היה כתוב : "את מצבת קבריהם (של המכבים) מראים עד היום".

אתר מסע אחר מפרט מעט על המקום האחרון:"במהלך המאה ה–19 זוהתה גבעה זו כמקום אפשרי לאתר קבורתם של המכבים... ביום עם ראות טובה אכן ניתן לראות מכאן את כחול הים, כפי שכותב בן-מתתיהו...הארכיאולוג השוויצרי קונארד שייק שחפר כאן במאה ה-19 מצא כאן שרידי כנסייה מפוארת ותחתיה מצא גרם מדרגות שירד למערות קברים. בדו"חות החפירה שלו הוא תיאר חמישה קברים בטור ועוד שניים ניצבים..

שרידי בנייה קדומה, באבנים גדולות, עודם מפוזרים בשטח, בעיקר מצפון לקבר השייח. כשניכנס לקבר נמצא בו מעין מצבה מלבנית שעליה שרידי נרות רבים. כתובות מרוססות על הקיר וריבוי נרות הנשמה הדולקים הם עדות לכך שיהודים מסוימים מקדשים היום את קבר השייח כקברו של מתתיהו."

במתחם הוצבה אנדרטה לזכרם של הנופלים במלחמת השחרור. האנדרטה היא בצורת שמונה משולשים המסמלים להבות.

בין יהודה לבין יהודה

הרב בני לאו בשיחה לפרשת מקץ בעיתון "הארץ" עורך השוואה בין התנהגות יהודה בן יעקב לבין יהודה המכבי. הוא סבור כי בזכות תמר, שהעמידה אותו על רגליו המוסריות, יהודה מתהפך ומשנה את שפתו. ממשפט הפתיחה בעת מכירת יוסף - האומר "מה בצע" - הוא הופך למנהיג, כאשר הוא עומד לפני אביו ,יעקב אבינו ואומר "אנכי אערבנו" - היפוכה של הבצע היא הערבות. גם בפרשת ויגש , שבה הוא עתיד לעמוד מול יוסף המבקש לקחת את בנימין. בפני השליט, אומר יהודה אותן המלים: "כי עבדך ערב את הנער". הערבות היא התשתית לאחווה במשפחה.

והוא עובר להשוואה עם יהודה המכבי. לרוב פרשת "מקץ" נקראת בימי החנוכה. גבורת האחים, גיבורי התהילה, מראה על גודל מסירות נפש של בני מתתיהו החשמונאים להצלת העם ולגאולתו. בקרב הטרון של צבאות יהודה המכבי, עם שלושת אלפים לוחמים, מול צבאו של דמטריוס, המונה עשרים אלף לוחמים ואלפיים פרשים קרב אלעשה נרתעו חייליו של יהודה ונמלטו מן המערכה. נותרו רק שמונה מאות איש. הוא ניסה לדרבן את הלוחמים המועטים, אך הם מיואשים: "לא נוכל, אך אם נציל את נפשותינו".

מסכם הרב לאו, "תגובתו של יהודה חדה וחריפה: "חלילה לי מעשות כדבר הזה, לנוס מפניהם. ואם קרב זמננו ומתנו בגבורה למען אחינו ולא נותיר עוון על כבודנו". זו תמצית תורת הערבות. אדם חי לא רק למען עצמו אלא למען אחיו בכל מקום שהם. יהודה נלחם עם יתר הגיבורים עד שמת מות גיבורים, אך מורשתו הוטמעה ונצרבה בעומק התודעה של בניו לדורות."

האם הקרב של יהודה המכבי נכשל

יהודה המכבי כיהן כמנהיג שש שנים. הוא סיים במפלה. האם בכך היה בא קץ לתקומה של החשמונאים. חגי בן ארצי כתב את "מגילת חנוכה" ומסה להציג את את תרומת המשפחה כולה בדרך לעצמאות . לפי כתבה של יהונתן ונדר, ^[7], בן ארצי סבור כי היה משקל חשוב לשני אחיו של יהודה המכבי בדרך לממלכת החשמונאים. יונתן, אשר מילא את מקום יהודה אחרי מותו במשך שש שנים. הוא החל ב"מלחמות גרילה" ולא נכנס לקרבות גדולים. החזרה למקדש אורכת תשע שנים ובינתיים מכהנים בו כהנים גדולים, הנאמנים למלכי יוון. הוא נהרג בקרב ואחיו שמעון מצליח להכריז על מדינה עצמאית.

סיכומה של תקופה

לפי מגילת אנטיוכוס "ויקבלו המלכות בני החשמונאי ובני בניהם מהעת הזאת עד חורבן בית האלקים מאתים ושש שנים": מזה 103 שנה שלטון בית חשמונאי ו-103 שנה - הורדוס ובניו.

באותו נוסח מצאנו כתוב גם בסדר עולם רבה כתב:" מלכות בית חשמונאי ק"ג. מלכות הורודוס' ק"ג. מכאן ואילך צא וחשוב שבע מאות שמונים ושתים שנה לחרבן הבית (מועד כתיבת הספר).

תחילת שלטונם של החשמונאים היה בשנת 3,622 לבריאת העולם. לאחר 26 שנה נוצר הקשר עם הרומאים לארץ ישראל, לפי מסכת סוטה:"אמר להו: מאה ושמנים שנה קודם שנחרב הבית (שלטה) פשטה מלכות הרשעה (רומי) על ישראל" ^[8]. עוד 50 שנה עברו עד שרומי הוזמנה ליישב את מחלוקת הורקנוס ואריסטובולוס ^[9]. ומשנת 3,698 מלכות רומי שלטה ביהודה.

שלטונם של בית חשמונאי היה כדלקמן:

• מתתיהו הכהן - שנה אחת
• יהודה המכבי 166 -161 לפנה"ס)
• יונתן הוופסי - 6
• שמעון התרסי - 18
• יוחנן הורקנוס הראשון - 26
• אריסטובולוס הראשון - 2
• אלכסנדר ינאי - 18
• שלומציון המלכה - 9
• אריסטובולוס השני - 3

פומפיוס שר צבא רומא כובש את ירושלין (בשנת 63 לפנה"ס) - זו נקודת מפנה ביחסים בין מדינת החשמונאים לבין בת בריתה מימי יהודה המכבי : האימפריה הרומית, והיה תחנה חשובה בדרך אל השיעבוד הגמור והחורבן.

• הורקנוס השני - 21
• מתתיהו אנטיגונוס השני - 3 אחרון המלכים. סיים מלכותו ב-37 לפנה"ס

דעת הרמב"ן

לרמב"ן דעה חד-משמעית על המלכות בית חשמונאי והיא מובאת בפירושו לפסוק:"לא יסור שבט מיהודה" ^[10] .

בתחילת הבאור הוא מדבר בצורה כללית: "אין ענינו שלא יסור לעולם, כי כתוב (דברים כח לו): יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך, והנה הם ומלכם בגולה, אין להם עוד מלך ושרים. וימים רבים אין מלך בישראל. והנביא לא יבטיח את ישראל שלא ילכו בשבי בשום ענין בעבור שימלוך עליהם יהודה:

אבל ענינו שלא יסור שבט מיהודה אל אחד מאחיו, כי מלכות ישראל המושל עליהם ממנו יהיה, ולא ימשול אחד מאחיו עליו, וכן לא יסור מחוקק מבין רגליו, שכל מחוקק בישראל אשר בידו טבעת המלך ממנו יהיה, כי הוא ימשול ויצווה בכל ישראל, ולו חותם המלכות, עד כי יבא שילה ולו יקהת כל העמים לעשות בכולם כרצונו, וזהו המשיח, כי השבט ירמוז לדוד שהוא המלך הראשון אשר לו שבט מלכות, ושילה הוא בנו אשר לו יקהת העמים:

בסיומו הוא דן במלכות החשמונאים:

וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון, ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצות מישראל, ואף על פי כן נענשו עונש גדול, כי ארבעת בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב. והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל (ב"ב ג ב): כל מאן דאמר מבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא, שנכרתו כלם בעון הזה. ואף על פי שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד, והסירו השבט והמחוקק לגמרי, והיה עונשם מדה כנגד מדה, שהמשיל הקדוש ברוך הוא עליהם את עבדיהם והם הכריתום:

ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים ונצטוו (במדבר יח ז): תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם, ולא היה להם למלוך רק לעבוד את עבודת ה':

הערות שוליים