מצה

לחם עוני שאותו יש מצווה לאכול בליל הסדר.

המצה היא לחם שלא תפח, ולשם כך יש להכינו בזריזות, כיד שלא יספיק לתפוח. לצורך כך משתדלים שהבצק יהיה תמיד ב"עסק", ושלא יעברו עליו י"ח רגעים. כמו כן מקפידים לשמור את החיטים בחדר בעל טמפרטורה בינונית וללא אור שמש ישיר. אם המצה תפחה היא נעשית חמץ האסור באכילה וב"בבל יראה" ו"בל ימצא" בפסח.

טעם אכילת המצה הוא זכר לכך שיצאו אבותינו ממצרים בחפזון ("בבהילו") ולא הספיק בצקם לתפוח. המצה מכונה בזוהר "נהמא דמהימונתא" - כלומר "לחם האמונה". המצה גם מסמלת את הענוה והשפלות לעומת החמץ שמסמל גאוה.

על המצה מברכים בפסח "המוציא לחם מן הארץ". כשאוכלים את מצת המצווה הראשונה בליל הסדר מברכים "על אכילת מצה". הספרדים נוהגים בכל ימות השנה (מאחרי פסח שני - לחלק מהמנהגים) לברך על המצה מזונות, ואילו האשכנזים מברכים על המצה תמיד המוציא.

• מצת מצווה - מצות שנאפו במיוחד לכבוד קיום המצווה בלילה הראשון של הפסח. יש נוהגים לאפותן אחרי חצות בערב פסח.

• מצת מכונה - כיום יש מכונות שאפשר להכין בעזרתן מצות. מצות אלו נקראות "מצות מכונה". נחלקו הפוסקים בדינן: א. האם הן חמץ? בעבר יש שטענו כי אי אפשר לנקות את המכונות כראוי, והמצות הן חמץ. אך כיום המכונות משוכללות ומנוקות בזרם אויר ללא מים, ואין פקפוק בכשרותן לפסח. ב. האם נחשבות "לשמה"? יש לדון האם האדם המפעיל את המכונה גורם למצות להחשב לשמה. הנפקא מינא היא רק במצת מצוה שבליל הסדר, אך בשאר החג ודאי מותר להשתמש בהם.

• מצות יד - מצות שנאפו בידי אדם.

• מצות שמורה - מצות שנאפו שקמח שנשמר ממגע עם מים משעת קצירה.

• מצה עשירה - קמח שעורבב עם מי פירות. מותר לאכול מצה עשירה בפסח, אך האשכנזים נהגו להחמיר שלא לאוכלו. לא משתמשים במצה עשירה למצת מצוה, מפני שהיא צריכה להיות "לחם עוני". אם עורבב מים במי הפירות - זה חמץ גמור.