עידי חתימה כרתי או עידי מסירה כרתי

עדי חתימה כרתי או עדי מסירה כרתי הוא שמה של מחלוקת בהלכות השטר, בה נחלקו רבי מאיר ורבי אלעזר.

לפי רבי מאיר החתימה היא עיקר השטר, שכן היא מבססת את חלותו וכוחו המשפטי בכך, שהעדים מעידים שהכתוב בשטר אמת, ואכן בעליו של השטר הוא זה שכתב אותו. לעומת זאת סבור רבי אלעזר, כי מסירת השטר ליד הלווה או הקונה היא עיקר כוחו של השטר, שכן בכך מוכיח הבעלים שהוא אכן התכוון סופית למכור ולהעביר את בעלותו בקניין.

רקע

בדיני שטרות קיימים מעשי קניין רבים, שמהותם העברת חפץ מבעלות אחת לשניה.

לכל מעשה קניין בהלכה ישנו מקור הנלמד מסברא או מפסוק. המקור לשטר הוא מהפסוק הבא, שנאמר על ידי ירמיה בעת מלכות צדקיהו, בעת שהיה כלוא בחצר המטרה‏^[1], ונאמרה לו הנבואה על גלות בבל, בפסוקים אלו הוא מתאר את קניית הקרקע מדודו‏^[2] חנמאל:

	וָאֶקְנֶה אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת וָאֶשְׁקֲלָה לּוֹ אֶת הַכֶּסֶף שִׁבְעָה שְׁקָלִים וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף. י וָאֶכְתֹּב בַּסֵּפֶר וָאֶחְתֹּם וָאָעֵד עֵדִים וָאֶשְׁקֹל הַכֶּסֶף בְּמֹאזְנָיִם וָאֶכְתֹּב בַּסֵּפֶר וָאֶחְתֹּם וָאָעֵד עֵדִים וָאֶשְׁקֹל הַכֶּסֶף בְּמֹאזְנָיִם. יא וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה אֶת הֶחָתוּם הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְאֶת הַגָּלוּי. יב וָאֶתֵּן אֶת הַסֵּפֶר הַמִּקְנָה אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה בֶּן מַחְסֵיָה לְעֵינֵי חֲנַמְאֵל דֹּדִי וּלְעֵינֵי הָעֵדִים הַכֹּתְבִים בְּסֵפֶר הַמִּקְנָה לְעֵינֵי כָּל הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה. יג וָאֲצַוֶּה אֶת בָּרוּךְ לְעֵינֵיהֶם לֵאמֹר. יד כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָקוֹחַ אֶת הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה אֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה הַזֶּה וְאֵת הֶחָתוּם וְאֵת סֵפֶר הַגָּלוּי הַזֶּה וּנְתַתָּם בִּכְלִי חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים.

בתיאור זה הוא מתאר את קניית הקרקע מבן דודו בכסף מלא, המוכר כותב בשטר וחותם בו, העדים חותמים בשטר, "ואת הגלוי" - הוא מקיים את השטר כדי שיעשה בגילוי ובפרסום שהמכירה לא תהיה נתונה לערעור.

לאחר תום סיפור הנבואה, הוא מזהיר את האנשים הקונים קרקעות מחבריהם בתקופה שעד חורבן בית המקדש, לכתוב שטרות ולהעמיד עדים בחתימתם כי יגלו מן העיר‏^[3].

	שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם וּבְעָרֵי יְהוּדָה וּבְעָרֵי הָהָר וּבְעָרֵי הַשְּׁפֵלָה וּבְעָרֵי הַנֶּגֶב כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם נְאֻם יְהוָה.
– תבנית:תנ"ך

.

בציווי זה, אנו מוצאים כי אחת מדרכי הקנייה היא קניין שטר, ועדיפות קניין זה היא בנימוק " לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים" שהשטר מהווה ראיה משפטית לאורך זמן, שכן העדים חתומים עליו ומאשרים את תוקפו.

שיטת הרי"ף

רבי מאיר ורבי אלעזר נחלקו, האם זקוק השטר דווקא לעדי חתימה, או שדי בכך שישנם עדים על מסירת השטר מהמוכר לקונה, למרות שמתוך השטר עצמו לא ניכרת הראיה בשלימותה. אך ברור, שגם לפי רבי אלעזר, די בעדים החתומים על השטר. בגישה זו עצמה ישנן שתי דיעות: לפי הרי"ף והרמב"ן, מחלוקת רבי אלעזר ורבי מאיר היא ביסודה האם צריך דווקא עדי חתימה או די בעדי מסירה, למרות שכולם מודים שדי בעדי חתימה, ולפי הסברם של כמה מהראשונים, הסיבה שלפי רבי אלעזר די בכך שיש עדי חתימה, היא מפני שגם עדי החתימה נחשבים כעדי מסירה, שכן עדי החתימה יודעים כי השטר נכתב מדעת המתחייב במטרה למסור אותו.

שיטת הר"ן

שיטת הר"ן היא כי מחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר אינה בדיני העדים, שכן שניהם - גם רבי אלעזר - סבורים כי שטר ממוני צריך להיות בליווי חתימת עדים, שהרי נאמר במקרא "למען יעמדו ימים רבים", כלומר על השטר להיות שטר כזה שהראייה שנראית מתוך השטר עצמו היא ראייה כזו העתידה להחזיק זמן רב, ולא כזו הנזקקת לראיות נוספות, ולכן על העדים להיות חתומים בשטר עצמו, ושניהם - גם רבי מאיר - סוברים כי השטר צריך להמסר ליד הלווה, ושניהם סוברים כי עדי החתימה נחשבים גם כעדי מסירה‏^[4], ולכן חילוקי הדעות היחידים הם רק מה יוצר את החבות על פי השטר.

למחלוקת זו, מסביר הר"ן, ישנו חילוק הלכתי יחיד: מה יהיה בשני שטרות שווים עם תאריך שווה שכל אחד מהם נמצא בידו של אדם אחר‏^[5], במקרה כזה, נמצא שלפי רבי מאיר, החתימה היא עיקר השטר, נמצא שחלות השטר היא לפי מה שנראה מנוסח השטר עליו חתמו העדים, ומכיוון שמנוסח השטר אין מוכח מי משניהם קנה את הקרקע, קנו שניהם בשווה, אך לפי רבי אלעזר שהמסירה היא חלות השטר, אם כן מכיון שבעת המסירה ניכר היה למי מסר את השטר, נקנה הקרקע למי שהשטר הראשון נמסר לו.

השלכות הלכתיות

אחת מההשלכות ההלכתיות של מחלוקת הלכתית ויסודית זו בהלכות שטרות, היא בהלכות גט, ולמעשה על שם ההלכה בגט נקבע שמה של המחלוקת "עדי חתימה או מסירה כרתי" מלשון "ספר כריתות" - כינויו של הגט במקרא.

בפרשת גט כתוב:

	כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ, וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו - כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר, וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ.
– דברים כ"ד א'

חכמי התנאים התחבטו בפירוש המילה "וכתב". בעוד שרבי מאיר סבור שהכוונה היא על חתימת הגט, הדרושה כשאר השטרות, מסרב רבי אלעזר בפירוש זה, שכן לשיטתו אין כל הכרח שבשטר תהיה חתימת עדים, ולכן מפרש רבי אלעזר שהכוונה במילה "וכתב" הוא על כתיבת הגט, ומלמדת התורה שכתיבת הגט צריכה ליעשות "לה" - לשם האשה, ולכן אדם שמצא באשפה גט שנכתב לשם אשה אחרת או שנכתב כדי להתלמד, אינו יכול לגרש את אשתו עם גט כזה‏^[6], בניגוד לרבי מאיר שכמובן חלוק על דרשה זו מעיקרה.

פרשנות בסברת המחלוקת

הפרשנים האחרונים, מסבירים, כי מחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר איננה מחלוקת חד פעמית, אלא מחלוקת שיטתית בכל התלמוד.

מחלוקת רבי מאיר ורבי אלעזר

רבי מאיר פסק לפי שיטה תלמודית שלו, לפיה בכל מקרה בו מעשה מסוים הפועל חלות מסוימת, נעשה מתוך דעת, שהוא המעניק למעשה כוח משפטי, יש עדיפות לדעת המפעילה את המעשה, והמעשה נחשב כטפל מול הדעת. לעומת זאת, רבי אלעזר מעניק תמיד עדיפות למעשה עצמו, למרות שכוחו ופעולתו הם מתוך דעת העושה, שכן, לפי רבי אלעזר המעשה הוא העיקר, מכיוון שהוא הפועל את החלות.

בכתיבת השטר וחתימתו, כותב האדם את דעתו על השטר, שהוא מוכן סופית למכור או להעניק או לשחרר את חפציו, אשתו או עבדו. אם כי, גילוי דעת זה אינו מתייחס לשעה בה נכתבים הדברים על השטר, אלא לעת בה הוא ימסור את השטר לקונה, העבד או האשה. כאשר הוא מוסר את השטר לקונה או למקבל, הוא משתמש בגילוי הדעת הנכתב על גבי השטר, ובכך מתפרש המעשה של מסירת השטר, כמעשה קניין. רבי מאיר סבור, כי נחיצות העדות המעניקה לשטר כוח משפטי של שטר, הוא דווקא על חתימת השטר, שכן בה מגלה החותם את דעתו הסופית על מעשה הקניין. לעומת זאת, סבור רבי אלעזר, כי אין להעניק חשיבות מיוחדת לשעה בה כותב האדם את דעתו על השטר, מול המעשה שהוא העיקר, מעשה מסירת השטר שעל ידו נקבעת סופית החלות של מעשה הקניין.

באופן דומה, ניתנת פרשנות דומה לשני החלקים הגורמים את הנישואין, שהם קידושין - המעשה הקנייני שבו מראה האדם סופית כי הוא ואשתו רוצים להנשא זה לזה, לעומת מעשה הנישואין, בו נכנסים הנישואין לתוקף מעשי וסופי. בעניין זה, נחלקו רבי מאיר ורבי אלעזר, אודות אשה בת כוהן, שנשאת ליהודי שאינו כוהן, מעשה הגורם לה לאבד את זכותה לאכול תרומה, החל מהכנסה לביתו ורשותו של הישראל. רבי מאיר ורבי אלעזר נחלקו מתי היא מאבדת את זכותה זה, רבי מאיר סבור שהיא מאבדת את זכותה כבר בקידושין, שכן בה כבר הוחלט סופית על ידי שניהם שברצונם להנשא, אך רבי אלעזר סבור כי עד הנישואין, בה באה האישות לידי גמר סופי ומוחלט, אין הכוהנת נחשבת עדיין לאשתו של הישראל כדי לאבד את זכותה לאכול תרומה בבית אביה.

שיטת רבי מאיר

פסק נוסף, בו מתבסס רבי מאיר על דעתו הידועה כי ניתנת עדיפות לעיקר שהוא דעת האדם, הוא הכלל אותו טבע "כל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן", בכלל זה קובע רבי מאיר‏^[7] שאדם שנתנו לו דבר מסוים לצורך מסוים, למשל צדקה כדי לחלק לעניים לצורך סעודת פורים, או אדם הנותן צמר לצבעי כדי לצובעו בצבע שחור, והלה עבר על דעתו וצבע אותו בצבע אחר, אדום למשל. במקרה כזה, סבור רבי יהודה שאין הצבע נחשב לגזלן, שכן הצבע הגיע לרשותו בצורה מותרת, אלא שהוא עבר על דעת בעל הבית, ולכן יש לקנוס אותו בצורה האומרת, כי אם ההוצאות הם יותר מהשבח שהשביח הצמר על ידי הצביעה, הוא יקבל לידיו כתשלום רק את השבח, ואם השבח יותר מההוצאות, הוא יקבל כתשלום רק את דמי ההוצאות, ולא פרוטה על עמלו. לעומת זאת סבור רבי מאיר, כי למרות שבעל הבית מסר את הצמר לרשות הצבעי, אין למעשה עצמו כל חשיבות מבלי הדעת שגרם למעשה, - לצורך צביעה בצבע מסוים, ומהרגע בו שינה האומן מדעת בעל הבית, אין למעשה עצמו כל חשיבות, והרי זה נחשב כאילו בעל הבית מעולם לא מסר את צבע לידי הצבע, אלא הוא גזל אותו, ולכן יש להחשיב את האומן כגזלן, והוא ישלם את שווי הצבע ברגע שהוא שינה אותו מכפי שהיה, מכיוון שחלק מקנייני הגזילה, הוא קנה את הצמר בשינוי.

באופן דומה, מתפרשת מחלוקם של רבן גמליאל מול רבי מאיר, ביחס למוסד הנשיאות, האמור להשליט את כוח התורה על העם. רבן גמליאל, תיקן תקנות מיוחדות, כדי להבדיל את הנשיא משאר החכמים, ולהעניק לו סמכות וכבוד יותר על שאר החכמים. רבן גמליאל תיקן, שכאשר הנשיא יכנס לבית המדרש, יעמדו כל העם, עד הגיע הנשיא למקומו, ועד שיאמר להם בפירוש "שבו" אין להם לשבת. לעומת זאת, כאשר האב"ד יכנס לבית המדרש יעמדו שתי שורות משני צדדיו, וכאשר יכנס ה"חכם" בתורה לבית המדרש, יעמדו אחד אחד ליד מקום מעברו. רבי מאיר, ששימש ש"חכם" בבית המדרש, ששמע מכך, הקפיד, וטיכס עיצה יחד עם רבי נתן ששימש כאב"ד, והם טיכסו עיצה להדיח את רבן גמליאל מנשיאותו, כעונש על כך שגרם להפחתת כבוד החכמים האחרים מול מוסד הנשיאות‏^[8]. לפי ההסבר הנ"ל, רבן גמליאל העדיף עדיפות למוסד המשליט את כוח התורה על פני העם, לעומת זאת סבור רבי מאיר כי יש להעניק תמיד עדיפות לדעת המפעיל את המעשה, ומכיוון שחכמי התורה שווים כולם כאחד בלימוד התורה, קביעת ההלכות והחלטת פסקי הדינים, אין להעניק כל עדיפות למי שמשליט את דיני התורה בפועל.

קישורים חיצוניים

• עדי חתימה ועדי מסירה - מקורות
• השולח גט/א.ד דניאל, עידי חתימה /מסירה כרתי, מאמר ראשון, ושני
• מכללת הרצוג - דעת, ראיה נסיבתית במשפט העברי, יהושע בן מאיר, "דיני ישראל" כרך י"ח עמ' פז-קמג, פרק ב - אומדנה בדבר שבערוה (בסטאטוס), ראיות נסיבתיות במעשה גירושין
• הרב יעקב לב בדין עידי חתימה או עידי כרתי, שיעור לשמיעה באתר קול הלשון

לקריאה נוספת

• חידושי הגרנ"ט סימן ס"ו על מסכת גיטין עמ' י'
• רבי ברוך בער לייבוביץ', ברכת שמואל על מסכת גיטין, סימן י"ד וסימן ט"ו

הערות שוליים