משה רבינו

משה רבינו, שליח ה' לגאול את עם ישראל ממצרים ולהכינם לקראת הכניסה לארץ.

ביוגרפיה

הולדת משה

כאשר גזרות פרעה הוטלו של בני ישראל, רבינו בחיי כתב שהקב"ה "מכין" את גואלם של ישראל, משה רבנו ולכן : "(ו)סמך פרשת הגואל (הולדת משה) לפרשת השעבוד והגלות, להורות - שהזמין הקב"ה רפואה למכה."

משה רבינו נולד לאחר שעמרם אביו החזיר את יוכבד אִשׁתו לביתו. שהרי הוא גרש אותה בגלל הגזירה של פרעה שאסרה על הולדת בנים. הוא נולד כאשר הייתה בת מאה ושלושים שנים .

אילן היוחסין שלמשה היה כדלקמן:

בני עמרם בן קהת ודודתו - יוכבד בת לוי
מרים הנביאה	אהרן הכהן	משה רבינו

המהר"ל ^[1] סבור כי האנונימיות בתיאור הוריו של משה "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי" יש לה סיבה: "ולא הזכיר הכתוב שם עמרם ושם יוכבד... רק כתב שם איש, שהוא שם לכל איש, ואינו שם פרטי מיוחד, וזה מורה על מדרגה נבדלת אלקית." עם זאת היה חשוב לציין כי הוא משבט לוי " זהו להודיע לך כי לא היה ראוי לצאת הגואל רק משבט לוי... במה שאמרו רז"ל כי שבט לוי לא נשתעבד במצרים, ולפיכך היה ראוי לצאת מהשבט הזה הגואל אותם מן השעבוד וכל זה מפני קדושת השבט הזה... מכל מקום זכות עצמם וקדושתם הועיל שלא היה ראוי שיהיו מושלים מצרים על שבט לוי הקדוש והנבדל, ואיך יהיה מושל עליהם החומר הגרוע הזה הם המצריים, עד שהיו ישראל ראויים להגאל, ואז הוציא הקב"ה הגואל משבט מושלים הוא שבט לוי אשר הוא קדוש ונבדל."

ערך מורחב - בתיה בת פרעה

בניגוד לאנונימיות של ההורים של משה רבינו, המקרא מספר לנו על בת פרעה אשר הצילה אותו וגידלה אותו, לפחות עד גיל עשרים, כאשר נאלץ לברוח למדיין. מפשט המקראות, עולה שבת פרעה חמלה על התינוק המושלך ביאור ולכן היצילתו. לכאורה – אין כאן ענין מיוחד אלא רגש רחמים טבעי ופשוט המקנן בלב כל בר נש.

בת פרעה בוחרת של שמו של משה רבינו וכך נאמר: "וַתִּקְרָא שְׁמוֹ משֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" ^[2] . רבי אברהם אבן עזרא כתב: " שם משה, מתורגם מלשון מצרים בלשון הקדש. ושמו בלשון מצרים היה מוניום. וכך כתוב בספר עבודת האדמה הנעתק מלשון מצרים, אל לשון קדרים. גם ככה בספרי חכמי יון. אולי למדה בת פרעה לשונינו או שאלה. ואל תתמה בעבור שאיננו משוי. כי השמות אינם נשמרים כמו הפעלים" - מכאן תשובה על המקור העברי של השם.

רבי עובדיה ספורנו כבר קושר את השם למדרש: וַתִּקְרָא שְׁמו משֶׁה - כלומר:" מְמַלֵּט וּמושֶׁה אֶת אֲחֵרִים מִצָּרָה. וַתּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ. הַטַּעַם שֶׁקְּרָאתִיו 'משֶׁה' לְהורות שֶׁיְּמַלֵּט אֶת אֲחֵרִים הוּא, כִּי אָמְנָם מְשִׁיתִיהוּ מִן הַמַּיִם אַחַר שֶׁהָיָה מוּטָל בְּתוכָם. וְזֶה לא הָיָה כִּי אִם בִּגְזֵרַת עִירִין ^[3] , כְּדֵי שֶׁיְּמַלֵּט הוּא אֶת אֲחֵרִים.

במסכת סוטה (י"ב) מובאים פרטים נוספים על ילדותו של משה רבינו.

• על שמו הראשוני שנאמר ותרא אותו כי טוב הוא– תניא: 'רבי מאיר אומר: "טוב"שמו. רבי יהודה אומר: "טוביה" שמו. רבי נחמיה אומר: הגון לנביאות (ראתה ברוח הקודש שעתיד [להיות הגון] לנבואה). * אחרים אומרים: נולד כשהוא מהול.
• וחכמים אומרים: בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור. כתיב הכא: 'ותרא אותו כי טוב הוא', וכתיב התם ^[4] וירא אלהים את האור כי טוב [ויבדל אלקים בין האור ובין החשך].
• ותקח לו תבת גומא - מאי שנא 'גומא'? אמר רבי אלעזר: מיכן לצדיקים שממונם חביב עליהן יותר מגופן (שדמיו מועטין, ואף על פי שהיה משתמר גופו יותר בשל [בתיבה של] עצים שקשים וחזקים), וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל. לרבי שמואל בר נחמני יש הסבר אחר מדוע נבחר הגומא לאחסון משה רבינו:" אמר: דבר רך שיכול לעמוד בפני דבר רך ובפני דבר קשה (בזה הוא משתמר יפה מן הכל, לפי שהדבר הקשה - כשהמים מוליכין אותו בחזקה - הוא נתקל והוא נישוף ונשבר, אבל דבר קל - נתקל ונזדקר באבן לאחוריו).
• ותחמרה בחמר ובזפת' - תנא: 'חמר מבפנים וזפת מבחוץ, כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע (של זפת)'. - אפילו לזה משפחתן דאגה.

צעירותו של משה במצרים

משה רבינו גדל והתחנך בבית פרעה. בן עשרים שנה היה משה באותה שעה, ויש אומרים בן ארבעים ^[5] והוא יצא וראה את סבלות בני עמו. היכה את המצרי, הטמין אותו בחול ונאלץ לברוח למדיין (ב',י'-ט"ז). חז"ל מפרטים מעט על חייו בתקופה זו. רש"י כתב על ד"ה ויגדל משה " והלא כבר כתיב ויגדל הילד ( י') אמר רבי יהודה ברבי אלעאי: הראשון לקומה והשני לגדולה, שמינהו פרעה על ביתו" - דהיינו הוא קבל מינוי ממלכתי "הממונה על הבית". המפגש עם אחיו מתרחש והם שני אנשים עברים - "דתן ואבירם הם שהותירו מן המן" - ומדרש רבה כבר מספר לנו על עתידם:

• הם היו שהותירו מן המן.
• הם היו שאמרו (במדבר יד, ד) נתנה ראש ונשובה מצרימה.
• הם שהמרו על ים סוף.

אנו גם מודעים לקיומם של מלשינים. אם כי הפרשנים אומרים שמכך שהוזכר אחד, סימן שרק הוא היה. וכך כותב רש"י על ד"ה 'מי שמך לאיש - "ומדרשו: דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין (מלשינים) , אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל". גם רבי עובדיה ספורנו מודע לקיומם של "המוסרים" :"וַיּאמַר אָכֵן נודַע הַדָּבָר. כְּשֶׁאָמַר זֶה הַמּוסֵר אֶת דְּבָרָיו אֵלֶּה בִּפְנֵי רַבִּים, וְלָכֵן לא הָרַג אֶת הַמּוסֵר מִבְּלִי אֵין תּועֶלֶת בַּהֲרִיגָתו אַחַר שֶׁכְּבָר מָסָר" - אם כי משה רבינו לא נהג בהתאם למקובל.

וגם הצלתו ממצרים הייתה בנס שנאמר ויבקש להרג את משה - "מסרו לקוסטינר להרגו, ולא שלטה בו החרב, הוא שאמר משה ^[6] ויצילני מחרב פרעה. גירסה אחרת על הצלתו במדרש רבה:"ויבקש להרוג את משה, שלח פרעה והביאו סיף שאין כמותה, נתנו עשר פעמים על צוארו, ונעשה צוארו של משה כעמוד השן ולא הזיקתו, שנאמר: ^[7] צוארך כמגדל השן."

הרמב"ן מתיחס להכשרתו של משה רבינו לעתיד וכתב ואחרי כן גדל - "ויהי לאיש דעת". עך כך גם נדרש מדרש רבה היתה בת פרעה מנשקת ומחבקת ומחבבת אותו, כאלו הוא בנה... והיה פרעה מנשקו ומחבקו, והוא נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו, כמו שעתיד לעשות לו כשהיה גדול...והיו שם יושבין חרטומי מצרים, ואמרו: מתיראין אנו מזה, שנוטל כתרך ונותנו על ראשו, שלא יהיה זה אותו שאנו אומרים שעתיד ליטול מלכות ממך. מהם אומרים להרגו, מהם אומרים לשרפו. והיה יתרו יושב ביניהן, ואומר להם: הנער הזה אין בו דעת, אלא בחנו אותו והביאו לפניו בקערה זהב וגחלת, אם יושיט ידו לזהב, יש בו דעת והרגו אותו, ואם יושיט ידו לגחלת, אין בו דעת, ואין עליו משפט מות. מיד הביאו לפניו, ושלח ידו לקח הזהב, ובא גבריאל ודחה את ידו, ותפש את הגחלת והכניס ידו עם הגחלת לתוך פיו ונכוה לשונו, וממנו נעשה ^[8] כבד פה וכבד לשון. המדרש מסביר כי נכותו של משה קבינו בלשון נבעה מרצון המלאך להציל אותו בבית פרעה.

מדרש רבה מוסיף כי בזכות משה רבינו זכו בני ישראל לשמור את השבת. לפי ד"ה וירא בסבלותם -כתב המדרש :" ראה שאין להם מנוחה. הלך ואמר לפרעה: מי שיש לו עבד, אם אינו נח יום אחד בשבוע, הוא מת! ואלו עבדיך, אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע, הם מתים! אמר לו: לך ועשה להן כמו שתאמר. הלך משה ותקן להם את יום השבת לנוח."

צפורה ומשה רבינו

צפורה מוזכרת בפרשה בשני אירועים: היא נבחרת להיות אשתו של משה והיא מצילה את חייו. וכך נאמר בפרשה: "ותִַּקַּח צִפֹּרָה צֹר ותִַּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ" - צִפֹּרָה עושה ברית מילה בצֹר לבן שלה ובכך היא מצילה את משה רבינו מסכנת חיים שנאמר:" "ויַהְִי בַדּרֶךְ בַּמָּלוֹן ויַּפְִגּשְֵׁהוּ ד' ויַבְַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ"

הרב שמואל אליהו רבה של העיר צפת מציג את השאלה^[9] של חז"ל: למה משה בעצמו לא לקחת את הצֹר כדי לעשות ברית לבנו בעצמו, הרי זוהי מצווה שנצטוו בה האבות? ועוד, איפה מצאנו שאישה עושה ברית לבן שלה? שאלה נוספת :למה הוא לוקח לו גיורת מדיינית לאישה?

התשובה טמונה בידיעה שהאישה אמורה להיות השלמה לאיש בכל מה שחסר לו. משה רבינו היה חסר בשני תחומים מרכזיים:

• "פֶּה" - כוח הדיבור - "כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" - כמו כל מי שנמצא בגלות.
• "צֹר" - גם כאן, בברית המילה, וגם בחטא מי מריבה, משה לא נוהג נכון עם הצֹר. בחטא מי מריבה אלוקים אומר לו לדבר אל הַצּוּר והוא מכה אותו. בגלל זה הוא לא נכנס לארץ ישראל. בברית המילה

משה כמעט מת בגלל שלא השתמש בצֹר.

את ההשלמה לשני הדברים שחסרים במשה - משלימה צִפֹּרָה. וזה רמוז בשמה צִפֹּרָה, שהוא מורכב מהמילים "צֹר" ו"פֶּה".

למרות שהכתוב מספר כי צפורה הייתה בדרך למצרים, קיימת הדעה כי היא לא הגיעה לשם. במכילתא דר' ישמעאל מובא המדרש הבא: "באותה שעה נאמר לאהרן (שהיה במצרים): לך לקראת משה (שבא ממדיין). יצא לקראת משה וחבקו ונשקו. אמר לו: משה היכן היית כל השנים הללו? אמר לו: במדין. אמר לו: מה טף ונשים אלו עמך? אמר לו אשתי ובני. אמר לו: ולאן אתה מוליכם? אמר לו: למצרים. אמר לו: על הראשונים אנו מצטערים ועכשיו נצטער גם באלו. באותה שעה אמר לצפורה: לכי לבית אביך. ובאותה שעה הלכה לבית אביה ונטלה שני בניה".

הרב בנימין לאו המצטט מדרש זה ^[10] מגדיר כך את מעשיהו של אהרן. הוא אוהב שלום ורודף שלום, גם בין ציפורה למשה והיות והוא רואה לנוכח את השליחות המצפה למשה , הוא יוזם את השילוחין-גירושין. " משה הולך להאיר לישראל את עתידם ולהחשיך למצרים את ארצם." -את זה לא קל לעשות כאשר יש משפחה עימו וכך ציפורה נעלמת בביתה לכמה שנים.

לאחר קריעת ים סוף ולפני מתן תורה. יתרו מביא אותה אל משה למדבר סיני שנאמר בפרשת יתרו: "ויקח יתרו חותן משה את ציפורה אשת משה אחר שילוחיה". אך גם במחנה בני ישראל המשפחה אינה מתאחדת. היא מבקשת להצטרף לעם ישראל, אשר עבר תהליך של גיבוש במהלך יציאת מצרים. מסיים הרב לאו: משה רבינו, "כבר נתון בעולמות עליונים. האור שלו הלך וגבר, עד שהכה בסנוורים. אם חזר לגרושתו, לא היה זה אלא לזמן קצר, עד שנטה את אוהלו מחוץ למחנה. אור גאולת ישראל ממצרים כיסה את אור הברית של האחת שביקשה לכרוך עצמה בחיי האומה."

עוד אזכור נוסף בספר במדבר ^[11] מצביע עך כך שחייה לא היו קלים. - מרים הנביאה מתלוננת באוזני אחיה, אהרן, על אודות האישה הכושית אשר לקח משה. על פי הפירוש המקובל האישה הכושית הינה ציפורה. אך אז מתערב הקב"ה :"וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם, לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה". מרים נענשת וצפורה חוזרת לאלמוניות שלה בתור רעייתו של משה ואם בניו.

תגובת משה לשליחות

בגיל שמונים, משה רבינו גילה את הקב"ה במראה הסנה. הוא התקרב לבדוק "מַדּוּעַ, לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה" ^[12] . הוא שמע קול קורא אליו בשמו, שהציג עצמו כאלוקי אביו ואלוקי שלושת האבות, והודיע לו שהוא עומד לשחרר את בני ישראל מעבדות מצרים ולהעלותם לארץ המובטחת. והוא מקבל תפקיד ראשי במשימה הלא קלה: "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" ^[13].

משה רבינו לא נוטה לקבל עליו את השליחות. מצד אחד, הוא ראה את סבלם של אחיו ורוצה לעזור להם, אך מצד אחר הוא ברח ממצרים תחת איום של עונש מוות. ^[14]

המקרא מציג חמישה תירוצים לסירובו:

1. "מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם" ^[15]
2. "וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם." (י"ג)
3. "וַיַּעַן מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר, וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי: כִּי יֹאמְרוּ, לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'"^[16]
4. "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ: כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי." (י')
5. " וַיֹּאמֶר, בִּי אֲדֹנָי; שְׁלַח-נָא, בְּיַד-תִּשְׁלָח." (י"ג)

ד"ר שמעון אליעזר הלוי (שוברט) ספירו מאוניברסיטת בר-אילן במאמרו תגובת משה לשליחות בדף השבועי לפרשת השבוע שאל: "מדוע על כל טענה, שאלה ודרישה, ה' עונה לו לעניין בסבלנות מופלאה עד שבאה האִמירה האחרונה של משה: "שְׁלַח-נָא בְּיַד-תִּשְׁלָח", ואז תגובת ה' משתנה באופן דרסטי: "וַיִּחַר-אַף ה' בְּמֹשֶׁה" ^[17] מה קרה ? במה שונים דבריו אלה מטיעוניו הקודמים ? איך אפשר להבין תגובה כזאת מצד ה' ?

ההסבר שלו כי משה רבינו היה שונה משאר הנביאים. הוא קבל לידו משימה כמעט בלתי אפשרית " להוציא עם שלם משעבוד מהרודן הכי חזק בעולם דאז. כדי להצליח בזה הוא יצטרך לא רק לשכנע את פרעה לשחרר עם שעבד שם מאות שנים, אלא לשכנע עם קשה-עורף לצאת מעבדות לחירות." בארבעת התגובות הוא מתגבר על אי-האימון מצד העם ועל ספקותיו על כישרונו. התגובה החמישית היא בעלת אופי אישי : "שְׁלַח-נָא בְּיַד-תִּשְׁלָח" . רש"י כבר מרחיב את התפקיד ורואה את עתידו שלא יוכל לממש את הגאולה עד לסופה - הכניסה לארץ כנען והוא כתב : "שלח נא ביד אחר שתרצה לשלוח שאין סופי להכניסם לארץ ולהיות גואלם לעתיד".

מסכם ספירו:" כיוון שאני לא יכול להשלים את המשימה שהיא להכניס את בני ישראל לארץ, מוטב שלא להתחיל בה בכלל; "או הכול או כלום!" ואז: "וַיִּחַר-אַף ה' בְּמֹשֶׁה". זאת אומרת, זאת גישה פסולה לחובתנו לעבוד למען הכלל: "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להִבטל ממנה" ^[18] .

והוא מוסיף אספקט אקטואלי לכל אדם ואדם , רש"י מציין בשם חז"ל "שכל חרון אף בתורה עושה רושם, חוץ מפה , שלא מצינו שבא עונש על ידי אותו חרון". אולי יכולים לומר שה"חרון אף" פה אינו באמת ביטוי של מורת רוחו של ה' ממשה, משום שה' התחשב בכל הקשיים שעמדו לפניו והבין את פקפוקיו. מטרת חרון האף היא לרמוז לדורות הבאים, שכאשר ישנה הזדמנות לקום ולעשות בעד עמנו ואלוקינו, מותר להסס רק בכדי לבדוק אם יש לנו את הכלים המתאימים לביצוע המשימה."

יציאת מצרים

ערך מורחב - יציאת מצרים

מבחנו המעשי הראשון של משה רבינו היה ההוצאה הפיזית של בני ישראל ממצרים. הוא סיכם עם פרעה שיותר הוא לא יבקש דבר. וכל מה שנותר לו לעשות היה להמתין. הוא מורה לבני ישראל להיכון ליציאה. הכנה זו לוותה בכל הסימנים הדרושים על מנת שהעם המצרי ייחוש כי עומד להתרחש אירוע מיוחד במינו. וכך משה מצוה על עמו: השאלת דברי ערך , לקיחת שה לבית ועריכת פסח מצרים ביום "אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה" ^[19] . לערב היציאה נועדו שלוש פעולות : שחיטת השה, מתן הדם על המזוזות ואכילה זבח הפסח.

לשם השלמת ההכנות ליציאה, בני ישראל נצטוו עוד: "וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ (מזבח הפסח) עַד-בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ" (י')-לא להשאיר מזכרת, להיכון לדרך :" "תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם" (י"א)- ולאכול בחפזון לקראת היציאה לדרך בבוא העת.

לאחר מכת המכורות פרעה קרא למשה ןלאהרן ואמר להם: " קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם-אַתֶּם גַּם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת-יְהוָֹה כְּדַבֶּרְכֶם" (ל"א) והוא מוסיף ללא היסוס:" גַּם-צֹאנְכֶם גַּם-בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם-אֹתִי(ל"ב). והתוצאה : " וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל-הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן-הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים" ( ל"ג). המצרים בקשו להיפטר מבני ישראל מהר ככל האפשר. נותרו דברים אחרונים לביצוע: הכנת צידה לדרך והשלמת הביזה מהמצרים.

והסיכום: "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (מ') - לפי ברית בין הבתרים. ולעתיד לבוא :" ...הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם" (מ"א)

הנהגת העם במדבר

ארגון המחנה והנסיעה

התחנות

האירועים המיוחדים

מעמד הר סיני

חוקת התורה

כתביו

פטירתו וקבורתו

יום פטירתו של משה רבינו הוא ז' אדר שנת תפ"ח (2,488 לבריאת העולם), בן 120 שנה (2,368), 40 שנה אחרי יציאת מצרים (2,409). על פי המסורת זהו יום פטירתו של משה רבנו. וכך נכתב בספר דברים: "וימת שם משה עבד ה', ויקבור אותו בגיא, ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה" ^[20] . החברה קדישא נוהגים לקיים ביום זה עלייה לקברות וסעודת מצווה. הרבנות הראשית לישראל קבעה יום זה כיום זיכרון לחללי כוחות הביטחון וצה"ל אשר מקום קבורתם לא נודע.

חז"ל דרשו :" מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני בשר ודם? מפני שגלוי וידוע לפני הקב``ה, שעתיד בית המקדש להיחרב, ולהגלות את בני ישראל מארצם. שמא יבואו בתפילה ויתחננו לפני משה, ויאמרו לו: משה, עמוד בתפילה בעדנו! ועומד משה ומבטל את הגזירה".

עדויות היסטוריות

הסופר "אחד העם" נדרש בזמן ההשכלה להתיחס לשאלה, האם יש עדות היסטורית לקיומו של משה רבינו. והוא השיב על כך במאמרו 'משה: " כשאני קורא את ההגדה בליל פסח ורוחו של משה בן עמרם – זה גבּור הגבּורים – מרחפת לפני ומרוממת אותי ל"עולם העליון" – איני חש כלל באותה שעה לכל אותן השאלות והספקות...אלא מבטל אני בלבי כל אלה בבת אחת בתשובה פשוטה וקצרה : זה משה האיש הקדמון, שאתם מבקשים לברר מציאוּתו ומהוּתו, אינו ענין אלא למלומדים שכמותכם. אבל אנו (עם ישראל) יש לנו משה אחר, משה שלנו, זה שצורתו קבועה בלב עמנו מדור דור והשפעתו על חיינו הלאומיים לא פסקה מימי קדם ועד עתה. ומציאותו ההיסטורית של משה זה אינה תלויה כלל בחקירותיהם. כי אף אם הייתם מצליחים להראות בבירור גמור, שמשה האיש לא היה כלל, או שלא כך היה, לא יגָרע על ידי זה מאומה ממציאותו ההיסטורית של משה האידיאל, זה שהלך לפנינו לא רק ארבעים שנה במדבר סיני, אלא אלפי שנה בכל ה"מדבּרות", שהתהלכנו בהם ממצרים ועד הנה." ^[21]

ואכן ישנם מקורות שמצביעים על משה כאישיות היסטורית:

1. היסטוריונים של תקופת ה- 300 לפנה"ס, Eusebies & Artapanus, על פי תיעוד של הספרייה העתיקה של אלכסנדריה, מספרים על אדם בשם "משה", נסיך מצרי שהוביל מערכה צבאית נגד אתיופיה. גם בשבר של מצבה במוזיאון הבריטי ישנם סימנים לאירוע זה. והנה בדיוק עובדות אלו מתוארים בתורה שבעל פה במדרש ילקוט שמעוני (שמות קסח). שם מספרים חז"ל באריכות, שמשה רבינו בהיותו בן 18 שנה (באותה תקופה היה עדיין נחשב נכדו של פרעה) יצא ממצרים, ונפגש עם מלך שנקרא קוקנו, ונתמנה כיועץ המלך. כאשר קוקנו מת, הכתירו את משה תחתיו. לאחר מכן, משה נלחם באתיופיה וכבש אותה. משה מלך 40 שנה, עד שהורד מהמלוכה. אחר כך משה נסע אל מדין, שם נעשה רועה צאן של יתרו.

2. החוקר M. Greentz מצטט טקסט מצרי קדום שבו מסופר על אדם שעמד לפני פרעה ובאופן ניסי עשה שהחפץ שבידו יהפך להיות נחש, ואח"כ הרים את הנחש בידו וחזרה להיות חפץ. והוא בדיוק כפי שמתואר בתורה בספר שמות ז י (ואולם העובדה שאח"כ לקח את הנחש וחזרה להיות חפץ, לא מופיעה במפורש בסיפור עם פרעו, אבל כן מופיעה לגבי הפעם הראשונה שמשה רבינו עשה זאת בספר שמות ד ד).

משבחיו

בספר דברים כונה בשמות "איש האלקים" ^[22] ו"עבד ה'" ^[23] .

הערות שוליים