שאר כסות ועונה

שאר כסות ועונה - כינוי כולל למחויבויות הבעל כלפי אשתו במשפט העברי. מכונה על פי הפסוק "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע"^[1]. שאר - בשר, מזון^[2]. כסות - מלבושים^[3] או תכשיטים^[4]. עונתה - תשמיש המיטה^[5].

המצווה היא מצוות לא תעשה, שהרי כתוב "לא יגרע", וברשימת המצוות של הרמב"ם היא מופיעה בהתאם כמצווה רס"ב ברשימת מצוות לא תעשה. יחד עם זאת, קיומה אינו מתאפשר בדרך של הימנעות מעשייה, אלא מצריך עשייה מצד הבעל.

במקור המצווה מתייחסת לאמה עברייה שמיועדת לנישואים, וממנה נלמד הדין לשאר הנשים. על פי הפרשנים זהו "משפט הבנות" שנזכר פסוק קודם^[6]. שלוש המחויבויות הללו הן מהתורה, חז"ל הוסיפו שבע מחויבות נוספות לבעל כלפי אשתו ובהן ריפוי, פדיון וקבורה.

שארה - מזונות

הרמב"ם ^[7] דן בכמותם ואיכותם של המזונות שהאיש חייב לספק לאשתו, וקובע כלל מנחה בעניין ש"הכול לפי עושרו" של האדם - כלומר שעל המזונות להיות ביחס ישר לעושרו של האדם, אפילו "כמה תבשילי בשר בכל יום", במקרה שמדובר באדם אמיד במיוחד. הוא קובע דרישות מינימום לעניים, לגבי מספר הארוחות והיקפן. במידה והאדם הגיע למצב שאינו יכול לתת לה אפילו לחם, בית דין כופה עליו לגרש אותה. לגבר אין מחויבות לסעוד במשך ימי השבוע עם אשתו, אבל סעודות השבת לפחות חייב לאכול איתה ביחד.

כסותה

הרמב"ם ^[8] דן בשווי המלבושים שחייב שהאיש חייב לרכוש לאשתו, כאשר גם כאן הכלל המנחה הוא "הכול לפי עושרו" - כלומר שהכלים צריכים להיות ביחס ישר לעושרו של האדם - אפילו כלי משי וזהב. גם כאן הוא קובע דרישות מינימום לעניים, שמתחתם זו עילה לגירושין: בגדים הראויים לה כפי המלבושים הממוצעים של אישה. בכלל כסותה הוא מחייב מדור (מעין בית מינימלי), רכישת כלים לשימושה, מיטה, כלי לישיבה, כלי אכילה ושתייה, ואף תכשיטים וכלי איפור נכללים בכלל כסותה.

עונתה

ערך מורחב - שאר כסות ועונה

הרמב"ם ^[9] קובע את הכלל "עונה האמורה בתורה - לכל איש ואיש כפי כוחו, וכפי מלאכתו." ולכן "בני אדם הבריאים הרכים והענוגים, שאין להם מלאכה שמכשלת כוחן, אלא אוכלין ושותין ויושבין בבתיהן - עונתן בכל לילה". מעבר לכך יש דירוג של מלאכות שגורמות לתדירות העונה לקטון, כאשר התדירות הנמוכה ביותר היא למלחים, שעונתם אחת לחצי שנה. לאישה זכות לאסור על הגבר לעבור למלאכה שמקטינה את תדירות העונה, למעט מקרה של מישהו שהחליט להפוך להיות תלמיד חכמים, שעונתו פעם בשבוע, בשל הערך של לימוד תורה. אך הוא קובע שאין לאישה זכות לאסור לקיחת אישה נוספת, אף שהדבר יפגע בעונתה. עם זאת הוא מציין שחז"ל ציוו לא לשאת יותר מארבע נשים, כדי שלא יפחות עונתה מפעם בחודש לאדם ממוצע. הדבר כמובן היה תקף עד חרם דרבנו גרשום, שאסר לשאת יותר מאישה אחת.

מקור החיוב

על פי רש"י, אונקלוס, אבן עזרא ועוד מפרשים שלוש החובות הללו הן מהתורה, וכך פוסק הרמב"ם להלכה, אך על פי הרמב"ן, שמפרש "שארה" - כקרבת בשר ו"כסות" - ככסות מיטתה, מזונות וכסות הם מדרבנן ורק עונתה היא מהתורה.

חז"ל תיקנו שחלק מחובות הבעל יהיו כנגד חובות האישה, "מעשה ידי האישה כנגד מזונותיה, ופדיונה כנגד אכילת פירות נכסיה, וקבורתה כנגד ירושתו לכתובתה". ולכן לאישה יש זכות לוותר על מחויבות מסוימת שלה כנגד ביטול התחייבות הבעל. לפיכך היא יכולה לומר "איני ניזונת ואיני עושה" ולהתפרנס ממעשי ידיה, אבל זכות זו אינה שמורה לבעל, שאינו יכול לומר "איני זנך ואיני נוטל כלום ממעשה ידייך...שמא לא יספיק לה מעשה ידיה במזונותיה." (רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות פרק י"ב הלכה ד')

קישורים חיצוניים

• חובות וזכויות בנישואין, אתר דעת

הערות שוליים