הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו

במשפט העברי, הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו הוא כלל המתייחס לאדם שפורע חוב של אדם אחר לנושה שלא מדעתו והסכמתו של החייב (הלווה או הקונה).

במשנה

	מי שהלך למדינת הים, ועמד אחד ופירנס את אשתו חנן אומר איבד את מעותיו נחלקו עליו בני כהנים גדולים, ואמרו: ישבע כמה הוציא ויטול אמר רבי דוסא בן הרכינס כדבריהם אמר רבן יוחנן בן זכאי, יפה אמר חנן הניח מעותיו על קרן הצבי
– משנה כתובות פ"ט מ"ג

מדברי המשנה ניתן ללמוד לכאורה שהפורע חובו של חבירו שלא מדעתו - פטור מלשלם לו, שהרי כך פוסק חנן בקשר למי שפרע את חיוב המזונות המוטל על הבעל, ובתלמוד בבלי נראה כי אכן כך הוא הדין בכל פורע חובו שלא מדעתו, שאינו חייב לשלם לו (כי לפי דברי רבי אושעיא שם ההסבר למשנה בה נאמר שהמודר הנאה מחבירו מותר לפרוע לו חובו הוא לפי שיטת חנן במשנתינו).

אם כי רבינו תם‏^[1] קובע שיש חילוק בין המקרים; במקרה שאדם פורע את חיוב המזונות שהיה חייב להביא לאשתו, מדובר בחוב שייתכן שלא היה מתפתח ובכל אופן לא לסכום הנוכחי, שהרי אם לאישה שנותרה לבדה לא היה כסף לקנות אוכל, היא הייתה מצמצמת את מזונותיה ואוכלת אוכל בזול ובדוחק, מה שלא ניתן לומר על הפורע חוב רגיל שחייב לאדם אחר. לפי דבריו, כאשר הגמרא מסבירה ש"הפורע את חובו" היא משנה שנאמרה על ידי חנן, היא מתכוונת להסביר שמדובר במי שעזב את אשתו והלך למדינת הים, אך לא במקרה רגיל. עם זאת הריב"א חלוק על רבינו תם, ומביא ראיה כי גם בפורע חובו של חבירו הדין כך, והוא מביא ראיה מדברי הירושלמי (ראו בקטע הבא), אך רבינו תם דוחה זאת והוא סובר שאין להביא ראיה מדברי הירושלמי, מכיוון שהיא שיטה המנוגדת לתלמוד הבבלי‏^[2].

בירושלמי

המקור הראשוני לשאלה זו בה השאלה מוזכרת באופן מפורש, הוא בתלמוד הירושלמי‏^[3], רבי אבא בר ממל רצה להשוות את ההלכה למחלוקתם של חנן ובני כהנים גדולים במי שפרע את חיוב המזונות של אדם לאשתו ששם נחלקו התנאים האם חייב הבעל לשלם את הסכום למי שפרנס את אשתו. על כך הגיב רבי אסי כי במקרה רגיל של הפורע חובו של חבירו, לפי כל הדיעות אין הלווה חייב לשלם למי ששילם את חובו, כי ו"טעמא דבני כהנים גדולים תמן, לא עלת על דעתו שימות אשתו ברעב; ברם הכא, מפייס הוינא ליה והוא מוחל לי" - כלומר - בניגוד למי ששילם את חובו של אשתו, ששם ללא ספק בסופו של דבר הבעל היה חייב לשלם את מזונות אשתו ולא הייתה לו ברירה אחרת, הרי שכאן הוא היה יכול לפייס את המלווה ולהפטר מתשלום החוב. גם כאשר היה למלווה משכון, יכול לטעון הלווה שהוא היה יכול לפייס אותו ולבקש ממנו שיחזיר לו את המשכון ללא תמורה.

שאלתו השנייה של רבי אבא בר ממל הייתה מה ההלכה בבעל חוב שמפעיל לחץ על הלווה שישלם לו את החוב, האם גם במקרה כזה יכול הלווה לטעון שמא היה מתחמק מתשלום החוב? על כך השיב רבי אסי כי קיימת ראיה ממשנה מפורשתתבנית:הערהמשנה נדרים פ"ג מ"ד הקובעת כי המודר הנאה מחבירו "מקריב עליו קיני זבין קיני זבות קיני יולדות חטאות ואשמות", ומכיוון ששם מדובר ב"בעל חוב דוחק", שהרי בכל מקרה אין סיכוי להפטר מחיוב קרבן המוטל על האדם, אך הגמרא משיבה כי אין להביא ראיה משם מפני ש - "בשלא נכנס לתוך ידיו כלום; וכא בשלא נכנס לידיו כלום".

להסבר דברי הגמרא קיימים שני פרשנויות: רבינו תם שסובר שהירושלמי חלוק על התלמוד הבבלי, מפרש שגם במשנת "שוקל את שקלו" שבה "בעל חוב דוחק", וגבאי ההקדש ימשכנו את החייב אם לא ישלם את חובותיו להקדש, מודים בני כהנים גדולים שפטור הלווה מלפרוע לו את חובו. אך הש"ך מפרש כי הירושלמי מסביר שמה שכתוב במשנה שמותר למודר הנאה מחבירו לפרוע חובו שלא מדעתו באופן שגבאי ההקדש לא היו גובים ממנו בכוח את הקרבנות, וזאת במקרה שהוא כבר הפריש את קרבנותיו ונאבדו מיד הכהן, אך במקרה רגיל של "בעל חוב דוחק" וודאי שהפורע חובו של חבירו שלא מדעתו חייב לשלם לו, כך שהלכה למעשה אין מחלוקת בין שני התלמודים.

להלכה

להלכה נחלקו הפוסקים, הן בדין הכללי של הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו, והן באופן פרטי - האם קיימת חובה לפרוע באופן שהמלווה דוחק את הלווה לפרוע.

בשולחן ערוך‏^[4] נפסק: "הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו... אין הלווה חייב לשלם לו, ונוטל משכונו בחינם, והרי אבד זה הנותן מעותיו, ואפילו היה המלווה דוחקו לפרוע [שמא] היה הלווה מפייס את המלווה ומוחל לו", וגם הרמ"א מוסיף "וכן נראה לי עיקר ולא כהחולקים ואומרים דחייב לשלם".

למרות זאת, הסמ"ע חלוק על פסק השולחן ערוך, והוא קובע שהטור צודק בכך שדעת הרא"ש (שאותה פירש המחבר - לדעתו - באופן מוטעה) היא כדעת רבינו תם הסובר שלהלכה נפסק ש"הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו חייב לשלם", ומכיוון שהתרומת הדשן פוסק גם כך, והלכה כבתראי, כך ההלכה.

השפתי כהן חולק רק על החלק האחרון שמובא בשולחן ערוך, לפיו "אפילו היה המלווה דוחקו לפרוע, [שמא] היה הלווה מפייס את המלווה ומוחל לו". הוא מסביר את דעת הבית יוסף, וחולק עליו. לפי הסברו, הבית יוסף פסק כך מכיוון שהוא סובר שמכך שלא הוזכר ברי"ף וברמב"ם ובסמ"ג שאם המלווה דוחקו לשלם - חייב לשלם לפורע חובו שלא מדעתו, נראה שהם סבורים שאין חילוק להלכה וגם במקרה כזה שהמלווה דוחקו לשלם, ובהתאם לכך גם הוא פסק כך בשולחן ערוך. אך הש"ך עצמו חלוק על כך, והוא סבור שמכיוון שבתלמוד הירושלמי הסתפקו בכך החכמים, והדבר אינו פשוט להלכה מסברא, היה לראשונים להזכיר הלכה זו, ומכיוון שלא הוזכרה הוספה זו בראשונים, שגם אם המלווה דוחק את הלווה לשלם הפורע חובו פטור, נראה שהראשונים אינם מסכימים להלכה זו, והם סוברים שהפורע חובו של חבירו שלא מדעתו חייב לשלם לו. בנוסף לפי פרשנותו של הש"ך (מובאת לעיל) גם בתלמוד הירושלמי נראה כך. הלכה למעשה הוא קובע, שמכיוון שיש דיעות בראשונים שבמקרה של "בעל חוב דוחק" קיים חיוב על הלווה לשלם לפורע חובו, ובצירוף דעת הרבינו חננאל ורבינו תם והרא"ש והבית חדש והסמ"ע שפוסקים שבכל מקרה הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו חייב לשלם, הרי מדובר בספיקא דדינא, מכיוון שמדובר במחלוקת פוסקים רחבה‏^[5].

לעומת זאת, הוא מסכים עם דברי השולחן ערוך ש"הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו פטור מלשלם", והוא מסביר זאת בכך שישנם ראשונים בודדים החולקים על דיעה זו שבה תומכים שלושים מהראשונים, אך הוא מסכים שאם ביד הפורע את חובו של חבירו יש משכון שהגיע לידו על ידי המלווה שנתן לו זאת תמורת תשלום החוב, ומכיוון שלא פורש בתלמוד ובראשונים שגם במקרה זה על הפורע להחזיר את החוב ליד הלווה ולעומת זאת רבים מהפוסקים סוברים שבמקרה כזה מותר לפורע את החוב להחזיק ביד המשכון עד שישלמו לו את החוב, מספק אין מוציאין מידו.

הערות שוליים