טבילה במעיין
|
|
בהלכות טומאה וטהרה, טבילה במעיין היא הטבילה המהודרת ביותר, שרק על דרכה אפשר לזב לטהר מטומאתו, בשונה מטבילה במקווה המועילה רק לטבילת טהרה, ולטבילת נידה.
למעיין הלכות שונות ומקילות יותר מאשר הלכות המקווה. בשונה ממקווה הנחשב לכזה רק אם מימין אינם "זוחלין" - נדים ונעים, אלא ב"אשבורן" - מים העומדים על מקומם ללא תנועה, הרי שמעיין מטהר אפילו אם מימיו זורמים, כדרך המעיין.
מלבד דיני הטבילה במעיין השונות מזו של מקווה, למי המעיין ישנה מעלה מיוחדת והם נקראים במקרא "מים חיים". במים כאלו מבצעים את השלב הראשוני בטהרת המצורע, כמתואר בתחילת פרשת מצורע. הוא לוקח שני ציפורים חיות, שוחט את האחת לתוך כלי שבו מים חיים שנשאב ממעיין באופן ישיר, וטובל את השנייה (יחד עם אגודת האזוב) במים החיים שבה מעורב דם הציפור הראשונה. אם כי, לא כל מימי מעיין נחשבים למים חיים, והם נחשבים לכאלו רק אם היו תמיד מחוברים למי המעיין (משניות מקוואות ה.}}, ורק אם הם מים מתוקים (משניות מקוואות א סוף הפרק).
גדר ההלכה
על פי ההלכה, למעיין נחשב כל מקור נובע מתחת לאדמה, הנובע מששת ימי בראשית. אם כי נחלקו הראשונים בגדר המעיין: לפי הר"ש, מהותו של המעיין הוא מקור מים שגם מקומו נוצר "בידי שמים", ולכן אם אדם הרחיב את מקום התפשטות המעיין על ידי חפירת תעלות הגורמות למעיין להתפשט לעבר מקומות שלא היה בהם מתחילה, אין מקומות אלו נחשבים למעיין אלא למקווה, ומכיוון שכך, הם אינם כשרים לטבילה, שהרי מקווה אינו מטהר אלא ב"אשבורן", מים עומדים על מקומם ואינם זוחלים למקום אחר. לעומת זאת סבורים רוב הראשונים, ביניהם הרמב"ם[1] והר"ן[2], כי בצורה כזו שמקום המעיין הורחב, אין כל פסול בטבילה בתעלות המעיין.
חשש אחר, המקובל לפי רוב הראשונים, הוא כאשר בזמן שיורדים גשמים מרובים או בזמן הפשרת שלגים, כאשר קיים חשש כי רוב מימי המעיין אינם אלו אשר נובעים ממקורו, אלא רובם מי גשמים. באופן כזה, נחלקו האמוראים: לפי רב באופן כזה אסור לטבול במעיין, שכן רובו מי גשמים ומי גשמים אינם מטהרים אלא באשבורן, ולפי שמואל מותר לטבול במקווה כזה, מכיוון שכל המימות שבעולם מקורם בנהר פרת, שנקרא כך על שם שמימיו פרים ורבים, וכאשר יש גשם הוא מתרחב ומתגדל לא רק מימי הגשמים אלא בעיקר ממקורו שנובע וגדל בכל עת. ונחלקו הראשונים כמי ההלכה, הר"ן פוסק כשמואל שכן ישנה משנה כדבריו, וראשונים אחרים פוסקים כרב, שכן גם אבוה דשמואל סבור כמותו.
אם כי, דין זה, כי יש לחשוש לרוב מי גשמים במעיין, הוא רק במקום שבו הנהר לא התפשט מתחילה, אך במקום שהנהר או המעיין התפשט מתחילה, מותר לטבול בו למרות שמתחילה היו בו מים מועטים ועכשיו יש בו מים מרובים(משניות מקוואות ה ג).