פרשני:בבלי:שבת צג א

ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים. מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

שבת צג א

חברותא

אבל אם היו אוחזין בעיגול של דבילה והוציאו אותו לרה"ר, או בקורה והוציאו אותה לרה"ר, שהם כבדים מיכולת אדם אחד לשאתם.
רבי יהודה אומר: אם לא יכול כל אחד מהם להוציאו, והוציאוהו שנים - חייבין. ואם לאו, אלא כל אחד לחוד יכול - שניהם פטורין.
רבי שמעון אומר: אעפ"י שלא יכול כל אחד לחוד להוציאו והוציאוהו שנים - הרי הם פטורין.
שלכך נאמר "בעשותה", ללמד שדוקא יחיד שעשאה חייב. אבל שנים שעשאוה פטורין.  1 

 1.  היינו הא דדריש לעיל מבעשותה דהעושה את כולה ולא העושה מקצתה, ואינו אלא שינוי לשון לפרש הא דלעיל, שהעושה את כולה היינו הוא לבדו ולא העושה מקצתה וחבירו מקצתה כלומר שעשאוה שניהם ביחד, ראשונים. והתו' בד"ה בעשותה, כתבו שלכך שינה בלשונו, דהאי לישנא משמע טפי שזה אינו יכול וזה אינו יכול.
ומבארינן: במאי קמיפלגי? בהאי קרא!
דכתיב "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ, בעשותה".
רבי שמעון סבר: תלתא מיעוטא כתיבי הכא.
א. "נפש - תחטא" דמשמע נפש אחת ולא נפשות הרבה.
ב. אחת - תחטא".
ג. "בעשותה - תחטא" שהוא לשון יחיד.
חד - למעוטי: זה עוקר מרה"ר וזה מניח ברה"י.  2  שהוא המסתבר ביותר למעט, שכל אחד עשה רק חצי מלאכה, ואפילו לא סייע בחצי השני של המלאכה.

 2.  בשאר מלאכות כגון זה כותב אות אחת וזה אות שניה, אי"צ למעט, ורק בהוצאה הו"א שהראשון יתחייב, כיון שעשה את ההוצאה מרשות לרשות אלא שלא עשה את ההנחה וס"ד שהנחת השני תועיל לחייבו. ובתו' הרא"ש כתב בסגנון אחר, דשאני כתיבה שכל אחד עשה רק בחצי שיעור, משא"כ כאן שכל אחד נתעסק בשיעור שלם.
וחד - למעוטי: שנים שעשו כל המלאכה ביחד, וזה לחוד יכול וזה לחוד יכול לעשותה, דפטורין לפי שאין הדרך לעשות מלאכה בשנים כשכל אחד יכול לעשות לבד.
וחד - למעוטי: זה אינו יכול וזה אינו יכול, דפטורין, אעפ"י שבאופן כזה הדרך לעשותה בשנים.
ורבי יהודה סבר:
חד - למעוטי: זה עוקר וזה מניח.
וחד - למעוטי: זה יכול וזה יכול.
וחד - למעוטי: יחיד שעשאה בהוראת בית דין, שאם הורו בי"ד שחלב מסוים מותר באכילה, ועשה היחיד על פי הוראתם המוטעית - פטור מחטאת. דאינו שוגג אלא אנוס. דילפינן מחד מהנך מיעוטי, דמשמע שדוקא כשעשה היחיד מפי עצמו ולא עפ"י הוראת ב"ד.
ורבי שמעון סבר: יחיד שעשה בהוראת בי"ד נמי חייב חטאת. הילכך אייתר ליה חד מיעוטא.
ורבי מאיר סבר: מי כתיב "נפש תחטא"
- "אחת תחטא" - "בעשותה תחטא"
דליהוי תלתא מיעוטי?
תרי מיעוטי בלבד כתיבי! ד"נפש" אינו מיעוט, שדרך הכתוב לומר "נפש" אפילו על נפשות הרבה (ריטב"א). אלא:
חד - למעוטי: זה עוקר וזה מניח. וחד - למעוטי: יחיד שעשאה בהוראת בית דין.
אמר מר: זה יכול וזה אינו יכול  3  דברי הכל חייב.

 3.  כתבו תו' בד"ה אמר, דזה אינו יכול היינו אפילו אם יש בכחו לשאתה לבדו אלא שבצורת אחיזה זו אינו יכול לבדו, כגון שנושאה באצבעו, דמה לנו לכחו כיון דהשתא עכ"פ אינו יכול לנושאה.
והוינן בה: הי מינייהו מיחייב?  4 

 4.  הקשו הראשונים דמה הספק, וכי אפשר לומר דהאינו יכול שאינו רק מסייע יתחייב ואילו היכול יפטר. ואיך אמר כן רב המנונא. ותירצו דהספק הוא שמא אותו שאינו יכול יתחייב טפי מפני שהוא עושה בכל כחו והוי כזה אינו יכול וזה אינו יכול (עיין לעיל צב, ב הערה 8) ואילו היכול יפטר שהרי לא עשה בכל כחו והוי כזה יכול וזה יכול. וכן דעת רב המנונא באמת. ומה שאמר "מסייע" היינו שמשום שמסייע בכל כחו יש לחייבו. והתו' בד"ה הי, ביארו דהגמ' לא נסתפקה איזה מהם יתחייב אלא שמא שניהם חייבים שגם האינו יכול יתחייב כמו בזה אינו יכול וזה אינו יכול. והרשב"א ביאר שיטה זו, דאפילו לרבי שמעון דפטר אפילו בזה אינו יכול וזה אינו יכול יש סברא כאן לחייב (וזו דעת רב המנונא), דכיון שהיכול ודאי חייב שהרי הוא עשה עיקר המעשה ואם נפטור את האינו יכול משום שנים שעשאוה א"כ גם היכול יהא פטור, וע"כ יש לחייב את האינו יכול שהרי הוא עכ"פ מסייע. והריטב"א מבאר, דאפילו ר"ש לא פטר אלא כששניהם שוים שהם יכולים או אין יכולים והרי הם כשותפים במלאכה ההיא, אבל כשאינם שוים שהאחד יכול והשני אינו יכול הרי הם כל אחד מהם לעצמו וכאילו לא נשתתף חבירו עמו ולא הוי שנים שעשאוהו.
אמר רב חסדא: זה שיכול! שנחשב כאילו הוא עשה הכל, דאי זה שאינו יכול, מאי קא עביד?
אמר ליה רב המנונא: הא קא מסייע בהדיה?
אמר ליה רב חסדא: מסייע - אין בו ממש! מי שאינו יכול לבד לעשות המלאכה ורק מסייע בדבר אינו נחשב לכלום.
אמר רב זביד משמיה דרבא: אף אנן נמי תנינא דמסייע אין בו ממש.
זב מטמא את הדברים שיושב או שוכב עליהם, בטומאת מדרס, שהיא טומאה חמורה. ובתנאי שרוב כובדו של הזב נשען עליהם.
ותנן במסכת זבים:
א. היה יושב הזב על גבי המטה, וארבע טליות טליתות תחת רגלי המטה, טלית תחת כל רגל - טמאות כל הטליתות בטומאת מדרס.
ואף על פי שלכאורה אין נשען רוב כובדו של הזב על כל רגל מרגלי המטה, אלא מתחלק הכובד לארבעה, בכל זאת נחשב כל מה שנמצא מתחת לכל רגל כאילו רוב כובדו של הזב נשען עליו.
מפני שאינה יכולה המטה לעמוד על שלש רגלים בלבד, ונמצא שכל רגל מארבעת רגלי המטה הרי היא כאילו היא נושאת את רובו של הזב. דהוי כזה אינו יכול וזה אינו יכול, שנחשב כאילו כל אחד עשה את כל המעשה.
ורבי שמעון מטהר את הטליתות. משום דאזיל לשיטתו בסוגיין, דאפילו זה אינו יכול וזה אינו יכול פטורין שניהם, דכל אחד חשיב כמסייע בלבד. והוא הדין לרגלי המטה, שכל אחת אינה נחשבת כנושאת את רובו של הזב.  5 

 5.  רש"י. והתו' בד"ה וכ"ש, חולקים, דשאני התם גבי שבת דפוטר ר"ש בזה אינו יכול וזה אינו יכול משום דאיכא קרא לפטור ואין ללמוד מזה לכל התורה כולה, אלא טעמא דר"ש דבעי שכל טלית בפני עצמה תישא את הזב עליה (ועיין לקמן בע"ב הערה 4).
ב. היה הזב רוכב על גבי בהמה והבהמה עומדת,  6  וארבע טליות תחת רגלי הבהמה - טהורות הטליתות, מפני שיכולה הבהמה לעמוד על שלש רגלים, וכל רגל נחשבת כאילו היא הרגל הרביעית, ואינה אלא כמסייע.

 6.  דאם היתה דמהלכת הרי כל שעה היא עוקרת רגל אחת ועומדת על שלש, ונמצא שכל רגל פעמים שהיא אחת מהשלש ומטמאה שהרי אינה יכולה לעמוד על שתי רגלים מהשלש, תוד"ה היה.
דלגבי כל רגל אמרינן שהיא אינה יכולה והשלש אחרות יכולות (תוד"ה מפני, ורש"י כתב דהוי זה יכול וזה יכול, ועיין מהרש"א).
ומסקינן לראיה: ואמאי טהורות הטליתות? הא כל רגל מהבהמה קמסייע בהדי הדדי לשלש האחרות?
אלא, לאו, משום דאמרינן: מסייע - אין בו ממש!
ודחינן: אמר רב יהודה מדיסקרתא: לעולם אימא לך מסייע יש בו ממש. ושאני הכא דעקרה לה הבהמה את רגלה הרביעית לגמרי מהארץ כשהיא עומדת, ואפילו מסייע לא הוי.
ומקשינן: וכיון דזימנין עקרה הא וזימנין עקרה הא, כלומר, שאין אנו יודעים איזו רגל היא עוקרת, וכל אחת בספק שמא היא מהשלש שלא נעקרו,  7  ליהוי כזב המתהפך שמטמא מספק?  8 

 7.  הקשה החזו"א בזבים סי' ג' סקי"א דמאי ס"ד דרב יהודה, דהא כיון דעקרא חדא א"כ שלש האחרות טמאות ויש כאן רוב טמאים וכל דפריש מרובא פריש, ואפילו ברה"ר לא מהני ספק טומאה כשיש רוב טומאה.   8.  ואפילו ברה"ר טמא, דכיון דודאי הוא שנטמאו אותן טליות שתחת שלש הרגלים שלא עקרה אלא שאיננו יודעים איזה הם, בכה"ג לא אמרינן ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור כמו בשני שבילין, תוד"ה וכיון, ומהרש"א שם. ובחזו"א שם כתב שהוא גזירת חכמים וכדמצינו כן בהרבה מקומות שהחמירו חכמים במדרס בספק ברה"ר.
מי לא תנן: זב שהיה מוטל על חמשה ספסלים, או על חמשה פונדאות ארנקים ארוכים שמשמשים גם לשכיבה: אם היה שוכב לאורכן - טמאים, לפי שכל אחד בספק שמא נישא רוב הזב עליו, שהרי לפעמים הוא שוכב על זה ופעמים על זה.  9 

 9.  ומזה לבד אפשר להוכיח דזב מטמא מספק, אלא הגמ' ניחא ליה להוכיח מהסיפא דישן, דמפרש בהדיא שטעם הטומאה בגלל ספק, תוד"ה לאורכן.
אבל אם היה שוכב לרחבן - טהורין ממשכב הזב, לפי שאין רובו נישא על אחד מהם.  10 

 10.  היינו כר"ש דסבר דבעינן שכל ספסל ישא את רוב הזב עליו (עיין הערה 5). ותוד"ה לאורכן, כתבו דאתיא אפילו כרבנן, דכל ספסל הוי כמסייע (כזה יכול וזה יכול, שאילו היה מוציאים ספסל אחד היה נשאר שוכב על האחרים).
היה ישן עליהם לרחבן, וספק שמא מתהפך עליהן בשנתו עד שהיה מוטל עליהן לאורכן - טמאין, שעל כל אחד יש להסתפק שמא עליה התהפך.
הרי שמטמאין מדרס מספק, ולמה לא נטמא את כל הטליתות מספק?
אלא לאו, אין הטעם משום שעוקרת תמיד רגל אחת, אלא לעולם עומדת הבהמה על ארבעת רגליה וכל אחת מסייעת, ואעפי"כ טהורות הטליות משום דאמרינן: מסייע - אין בו ממש!
אמר רב פפי משמיה דרבא: אף אנן נמי תנינא דמסייע אין בו ממש:

דרשני המקוצר