פרשני:בבלי:שבת קמא ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
פרק עשרים ואחת - נוטל
מתניתין:
א. נוטל אדם את בנו, והאבן בידו של הבן, ולא נחשב האדם כמטלטל את האבן שהיא מוקצה 1 . והמשנה מדברת בחצר, או בכל מקום שאין בו איסור הוצאה.
1. לפי הפשט הפשוט במשנה, טלטול זה אינו מוגדר כטלטול מוקצה, אמנם מסקנת הגמרא היא שטלטול זה נחשב כטלטול מוקצה, והתירוהו חכמים מהטעם שיתבאר בגמרא.
ב. ונוטל אדם כלכלה (סל) והאבן בתוכה, וכפי שיבואר בגמרא.
ומטלטלין כלכלה שיש בה תרומה טמאה, שהיא מוקצה לפי שאינה ראויה לאכילה, 2 עם התרומה הטהורה, 3 ועם (או עם פירות) החולין הנמצאים באותה הכלכלה.
2. לדעת רש"י (שבת קכו ב ד"ה מפנין תרומה וביצה כ"ז ב ד"ה חלה) מותר לתת תרומה טמאה לכלבו של כהן בחול, ואף על פי כן תרומה טמאה היא מוקצה, מפני שבשבת אסור לתת אותה לכלב מפני שאין שורפים קדשים בשבת ויום טוב, והתורה החשיבה את הביעור של תרומה, אף שאינו מלאכה, כאילו היה מלאכה. ולדעת התוספות (ביצה כז ב ד"ה ועל) תרומה טמאה מצותה בשריפה דוקא, ומשום כך אין לתתה לכלב. ועל כן היא מוקצה. 3. הגמרא בפרק מפנין (קכז ב) אומרת, שתרומה אינה מוקצה אף כשהיא ביד ישראל מפני שהיא ראויה לכהן, ועיין שם בתוספות ד"ה כיון. ומכאן למדו התוספות (לעיל מו ב ד"ה מי) שאדם אשר אסר את פירותיו על עצמו בקונם, אין הפירות נעשים למוקצה, שהרי הם מותרים לאחרים. והרשב"א (קכז ב ד"ה דמאי) מביא מפרשים האומרים שהתרומה אינה מוקצה כשהיא ביד ישראל מפני שהיא עומדת לינתן לכהן. ולפי זה אדם האוסר פירותיו על עצמו הרי הם מוקצה. וכן היא דעת הר"ן (כא א מדפי הרי"ף ד"ה ומהא) שהאוסר פירותיו הרי הם מוקצה. ועיין בהערה הבאה מה שהבאנו בשם האור גדול.
ג. רבי יהודה אומר: אף 4 מעלין את המדומע באחד ומאה. "מדומע" הוא תערובת של תרומה בחולין. ומדין תורה, התרומה מתבטלת ברוב חולין ככל האיסורים, והיא מותרת לזרים, אלא שחכמים החמירו בדינה, ואמרו שלא תהיה התרומה בטלה אלא אם היחס שבתערובת בין התרומה לחולין, אחד תרומה כנגד מאה חולין. 5 וכיון שהתרומה איננה רק איסור לזרים אלא היא גם ממון כהן, לכן חייבים להוציא מהתערובת כשיעור התרומה שנפלה, 6 ולנהוג בו כתרומה, אף כשהתרומה התבטלה במאה. וכל זמן שלא העלו את התרומה מהחולין, אסור לאכול מהתערובת 7 .
4. האחרונים התקשו, מה ענין דברי רבי יהודה האומר שאין בהרמת התרומה המדומעת משום איסור תיקון לדברי תנא קמא באיסור מוקצה?! ובמיוחד קשה לשון "אף", שמשמע ממנו שרבי יהודה מתייחס לדברי תנא קמא. (ועיין בדקדוקי סופרים שבש"ס שבכתב יד לא היה כתוב "אף"). השפת אמת מתרץ, שדברי רבי יהודה נאמרו אף בתרומה טמאה שנדמעה, והוא מחדש שאין אומרים שאסור להרים אותה מפני שלאחר ההרמה הוא מטלטל תרומה טמאה שהיא מוקצה. והאור גדול מתרץ על פי שיטת הרשב"א והר"ן האומרים שתרומה טהורה אינה מוקצה מפני שהיא עומדת לינתן לכהן, ולפי דעתם המדומע הוא מוקצה לפי תנא קמא שהרי הוא אסור לבעליו, ואין כולו מיועד לכהן, ורבי יהודה שמע מתנא קמא שמותר לטלטל תרומה טהורה עם טמאה רק כשהן נפרדות ולא כשהן מעורבות כי אסור לתקן את הדימוע ועל כן כולו מוקצה. ואמר להם רבי יהודה, שמותר לתקן את המדומע ואין הוא מוקצה. ועיין שם שהאריך לתרץ לפי שיטת התוספות הסוברים שכל איסור שמותר לאחרים אינו מוקצה אף לבעליו. 5. חז"ל דרשו בספרי (פרשת קרח סימן ס"ח) מהפסוק האמור בתרומת מעשר "מכל חלבו את מקדשו ממנו", שאם נפלה תרומת מעשר, שהיא אחת מתוך מאה, לתוך הפירות, היא "מקדשת" אותם ואוסרת אותם. מכאן שתרומה אוסרת כשיש כנגדה תשעים ותשעה חולין, והיא בטלה רק כשיש מאה חולין נגדה. התוספות (ב"מ נג ב ד"ה ועולה) כתבו שזו אסמכתא, ומדאורייתא התרומה בטלה ברוב, ככל האיסורים. ובגליון הש"ס שם ציין לרש"י במנחות, שמשמע ממנו כי זה שתרומה בטלה דוקא במאה הוא מדאורייתא. והאור שמח (פט"ו ממאכלות אסורות הט"ז) כתב שלדעת הרמב"ן תרומה בטלה במאה מדאורייתא. 6. כתב הרמב"ם (פי"ג מהלכות תרומות ה"א) "כל תרומה שאין הכהנים מקפידין עליה כגון תרומת הכליסין והחרובין ושעורים של אדום אינו צריך להגביה". וכתב הכסף משנה שמקורו של הרמב"ם מהירושלמי. ועיין בהערה הבאה. 7. רש"י במסכת בכורות (כב ב ד"ה תעלה) כתב, שאפשר לתת לכהן דמי תרומה ולהתיר את התערובת בכך. והתוספות (שם ד"ה תעלה) סוברים, שאף על פי שבאמת סיבת התקנה היא משום גזל השבט, כמבואר בירושלמי, בכל זאת, התקנה היא שלא יהיה לתערובת היתר עד שירימו ממנה את התרומה, ואין לה היתר על ידי נתינת דמי התרומה.
לדעת חכמים, אסור להעלות את התרומה בשבת כשם שאסור לתקן את הטבל להפריש ממנו תרומה בשבת, כי זה דומה למתקן. 8 ולדעת רבי יהודה מותר להעלות את התרומה, מהטעם שיתבאר בגמרא.
8. אין במשנה מחלוקת מפורשת בין רבנן ורבי יהודה. ובגמרא מובא תנא החולק על רבי יהודה וסובר שמותר לתקן את המדומע על ידי שיתן את עיניו בצד זה ויאכל מהצד השני. והרמב"ם בפירוש המשנה כתב שאין הלכה כרבי יהודה. והשאגת אריה (סוף סימן נ"ו) למד מדבריו שרבי יהודה הוא יחיד ורבים חולקים עליו. ומשמע מדבריו שם שאין ברור לו שנחלקו רבנן על רבי יהודה כמו שמשמע מדברי הרמב"ם, ואפשר שלא כל הראשונים סוברים כהרמב"ם בזה. ועיין בהערה 147 בפרק תולין מה שהבאנו בשם הגר"א. וכתב החזון איש (דמאי סימן ט"ו ס"ק ה') שלפי רבנן צריך הפרשה ממשית כדי להתיר את המדומע, ומכיון שכך יש בדבר איסור שבות.
גמרא:
אמר רבא שתי הלכות:
א. הוציא תינוק חי, וכיס תלוי בצוארו, חייב על מלאכת הוצאה משום הוצאת הכיס, ואין אומרים שהתינוק הוא זה שהוציא את הכיס ולא האדם הנושא את התינוק. אך על הוצאת התינוק עצמו הוא אינו חייב, מהטעם שיבואר.
ב. הוציא תינוק מת, וכיס תלוי לו בצוארו, פטור לגמרי.
והגמרא דנה בדבריו: זה שאמר רבא תינוק חי וכיס תלוי לו בצוארו, חייב משום כיס, יש לשאול:
וליחייב נמי 9 משום הוצאת התינוק? ומשנינן: רבא, כרבי נתן סבירא ליה, דאמר המוציא בהמה חיה ועוף לרשות הרבים, אם היו שחוטין - חייב, אבל אם היו חיין - פטור, כי "חי נושא את עצמו", 10 ומקיל את המשא 11 .
9. מפרש הריטב"א: מדברי רבא משמע שעל הוצאת תינוק בלי כיס - פטור, והמקשן מקשה: מדוע לא יהיה חיוב אף על הוצאת תינוק בלי כיס. אבל אין כוונת המקשה להקשות שיש לחייב חטאת נוספת על הוצאת התינוק. ועיין שם פירוש אחר. 10. בפרק המצניע (לעיל צד א) אמר רבא, שחכמים, החולקים על רבי נתן, מודים לו במוציא אדם שהוא פטור משום שהחי נושא את עצמו, ונחלקו עליו רק במוציא בעלי חיים, מפני שדרכם להכביד על נושאם ולהשמט ממנו. והקשו התוספות (שם ד"ה אבל) שלפי זה אין צריך לומר שרבא הפוטר על הוצאת תינוק חי סובר כרבי נתן. שהרי מודים חכמים לרבי נתן בהוצאת אדם. ותירצו, שתינוק דומה לבהמה, כי אף הוא מכביד על נושאו, ונחלקו בו רבי נתן ורבנן. אמנם הרמב"ם (פי"ח מהלכות שבת הט"ז) פסק כרבנן המחייבים על הוצאת בהמה, ובכל זאת פסק כרבא שהמוציא תינוק פטור על התינוק. ואומר השער המלך (פכ"א מהלכות שבת ה"ט) שהרמב"ם פירש כהריטב"א, שגם רבנן מודים לרבי נתן במוציא תינוק שהוא פטור לפי דברי רבא בפרק המצניע, אלא כיון שסברת "חי נושא את עצמו" נאמרה במפורש על ידי רבי נתן, תולה הגמרא את הדבר ברבי נתן. ועיין בהערה 22. 11. כך פירש רש"י. (לעיל צג ב ד"ה את החי). והקשו התוספות (לעיל צד א ד"ה שהחי) מה בכך שהוא מיקל, והלוא חייבים אף על הוצאת משא קל! ואין לומר שהפטור הוא משום שהנישא משתתף בעשיית המלאכה, וזה דומה לשנים שעשו מלאכה שהם פטורים, שהרי הנישא אינו יכול לעשות את המלאכה והנושא יכול לעשותה, ולפיכך אין הנישא אלא מסייע שאין בו ממש! ואומרים התוספות בשם ר"י שטעם הפטור הוא משום שלא מצאנו במשכן שהיו נושאים בעלי חיים. והקשה על זה הרא"ש בתוספותיו (לעיל צד א) מה בכך שלא מצאנו במשכן הוצאת בעלי חיים, והלוא די בכך שהיה הוצאת דבר אחד, ויש לנו ללמוד מכך על הוצאת דברים אחרים ! ואומר הרא"ש, שטעם הפטור הוא משום שהנישא מסייע לנושא, ואין זה דומה לכל מסייע, שבכל מסייע יש אפשרות שיפסיק לסייע ותעשה המלאכה על ידי העושה בלבד, אבל בנושא חי לעולם הנישא יסייע לנושא.
ומקשינן: וליבטל כיס לגבי תינוק, מפני שהכיס טפל לו, ויפטר המוציא את הכיס כיון שהוא פטור על הוצאת התינוק!
מי לא תנן: המוציא את החי מרשות היחיד לרשות הרבים במטה, פטור אף על המטה, לפי שהמטה טפילה לו.
ומשנינן: מטה לגבי חי, מבטלי ליה, 12 היא טפלה לו מפני שהיא משמשת להוצאתו. אבל כיס לגבי תינוק, לא מבטלי ליה. שהרי אין הכיס מסייע להוצאה 13 .
12. בספרים שלנו הגירסא היא "מבטלי ליה", ולגבי כיס הגירסא היא "לא מבטלי ליה" משמע מגירסא זו שהדבר תלוי בדעת האדם ולא במציאות עצמה. ורש"י גורס "מבטל לה", והריטב"א גורס "מבטיל". לפי גירסאות אלו ההבדל בין מטה לכיס הוא הבדל מציאותי. ועיין בהערה הבאה. 13. כך משמע מרש"י, וכך מפרש הריטב"א. והריטב"א מביא פירוש בשם רבינו ישעיה שהכיס הוא דבר חשוב, ולכן הוא לא טפל לתינוק, והמטה איננה חשובה ככיס ועל כן היא בטלה. והקשה עליו הריטב"א, שלא כל כיס חשוב מכל מטה. ועוד הקשה הריטב"א, מהגמרא לקמן שמקשה על רבא מהמשנה האומרת שמותר ליטול תינוק עם אבן, ולמה לא נתרץ שהכיס חשוב מאבן !
וממשיכה הגמרא לדון בדין השני שאמר רבא: תינוק מת וכיס תלוי לו בצוארו, פטור.
למרות שגם כיס התלוי בצואר תינוק מת אינו משמש להוצאה, אין חייבים על הוצאתו, משום שלבו של המוציא מר על מיתת התינוק, ואין הכיס חשוב לו, ובדעתו לקבור את התינוק עם הכיס, ועל כן הכיס בטל לתינוק 14 .
14. כך פירש רש"י. והתוספות פירשו פירוש נוסף, שטעם הפטור על הכיס הוא מטעם הפטור על התינוק, שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה שהרי המוציא לא צריך את הוצאת הכיס. (ועיין חזון איש סימן מ"ז ס"ק ג'). והתוספות רי"ד חולק על תירוץ זה, ולדעתו אין להתייחס למלאכה כמלאכה שאינה צריכה לגופה לפי צרכו של עושה המלאכה, אלא כל פעולה שבני אדם צריכים אותה בדרך כלל, הרי היא מלאכה הצריכה לגופה. עוד פירשו התוספות, שטעם הפטור הוא שאין זו דרך הוצאה להוציא כיס כשהוא בידו של תינוק מת. (לפי הגהת הב"ח, ועיין מהרש"א, ועיין תוספות רא"ש).
ודנה הגמרא: וליחייב משום הוצאת התינוק עצמו?
ומשנינן: רבא - כרבי שמעון סבירא ליה, דאמר כל מלאכה שאינה צריכה לגופה, כגון הוצאת מת, פטור עליה, לפי שמטרת המלאכה היא רק לסלק את הדבר שאינו רוצה בו, 15 ואין זו מלאכת מחשבת, והוצאת מת על מנת לקוברו נחשבת אף היא למלאכה שאינה צריכה לגופה, על אף שההוצאה היא לכבוד המת, כדאיתא בפרק המצניע 16 (לעיל צד ב).
15. כך מפרש רש"י. (לעיל צג ב ד"ה ורבי שמעון). והתוספות (לעיל צד א ד"ה ורבי) מפרשים שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא מלאכה שלא נעשית לאותו צורך שנעשתה המלאכה בשבילו במלאכת המשכן. 16. במשנה בפרק המצניע (לעיל צג ב) פוטר רבי שמעון על הוצאת מת לרשות הרבים. עיקר דברי רבי שמעון נאמרו במוציא מת כדי לסלק את הטומאה. ובגמרא שם (צד א) חידשו רבי יוחנן וריש לקיש שפוטר היה רבי שמעון אף במוציא את המת לקוברו, ואף שעיקר כוונתו לכבוד המת ולא לסלק את הטומאה. מדברי רבא בסוגיתנו משמע שאף שהוא פוטר במוציא את התינוק לקוברו, ולכן הזכיר רש"י כאן את דברי רבי יוחנן וריש לקיש בפרק המצניע. ופירשו הרמב"ן והריטב"א בפרק המצניע, שאף על פי שיש צורך המת בהוצאתו לקבורה, מכל מקום, כיון שהנאת המוציא אינה אלא במניעת הטומאה, הרי זו מלאכה שאינה צריכה לגופה.
ומקשה הגמרא על עיקר דבריו של רבא: הרי תנן במשנתנו: נוטל אדם את בנו בחצר והאבן בידו. הרי שטלטול המוקצה מתייחס לבן ולא לאביו, ולא כרבא האומר שמייחסים את הוצאת הכיס למוציא התינוק!
אמרי דבי רבי ינאי: אין היתר טלטול התינוק עם האבן במשנתנו משום שאין בזה איסור מוקצה כלל, אלא משנתנו עוסקת בתינוק שיש לו גיעגועין על אביו, ויש סכנה שיחלה אם לא יקחנו על ידיו יחד עם האבן שמחזיק בה. 17 ואף שאין כאן סכנת נפשות, בכל זאת התירו חכמים איסור מוקצה משום סכנת חולי 18 .
17. כתב הרמ"א (סימן שכ"ח סי"ז): מותר לומר לאינו יהודי לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול דסתם צרכי קטן כחולה שאין בו סכנה דמי. וכתב הגר"א שם שמקור דין זה מכאן, שמתירים איסור שבות בשביל צרכי הקטן. 18. כך פירש רש"י. ועיין בתוספות רי"ד. והרמב"ם (פכ"ה מהלכות שבת הט"ז) כתב "נוטל אדם את בנו שיש לו גיעגועין עליו והאבן בידו". והקרן אורה דקדק מלשונו שהדבר מותר ללא סכנת חולי, אלא כל שיש צורך בטלטול התינוק, מותר לטלטלו עם האבן, כמו שמותר לטלטל היתר עם איסור כשצריך להיתר ואי אפשר לנער את האיסור כמבואר בגמרא לקמן. והגרע"א הקשה שיש סתירה בדברי התוספות, שמהתוספות לקמן (ד"ה ונשדינהו) משמע שהיתר טלטול התינוק עם האבן הוא אותו היתר שיש בטלטול הכלכלה עם האבן כשאי אפשר לנער את האבן, ומדברי התוספות בסוגיתנו (ד"ה אי הכי) משמע שהתירו איסור מוקצה משום חולי כדברי רש"י. ויש לעיין, לדעת רש"י מדוע באמת אין להתיר את טלטול התינוק עם האבן כמו שמתירים את טלטול הכלכלה עם האבן? ואומר החזון איש (סימן מ"ז ס"ק ב) כיון שיש לאב צורך שיחזיק התינוק את האבן כי הוא משתעשע בה, נחשב הדבר כטלטול לצורך הדבר המותר והאסור.