פרשני:בבלי:שבת קנה ב
|
|
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.
מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים. |
חברותא
תא שמע: תנן: מחתכין את הדלועין (התלושין) לפני הבהמה. ואף דהם עומדים לאכילת אדם, אינם נאסרים לאכילת בהמה משום מוקצה.
וכן מחתכין את הנבלה לפני הכלבים.
והוינן בה: מאי לאו, בדלועין רכין מיירי, דומיא דנבלה. מה נבלה דהיא רכיכא אף קודם חיתוכה, אף בדלועין דהם רכיכי מעיקרא איירי.
ואף דאוכלא הם בלא חיתוך, מותר לחותכם. אלמא, טרחינן באוכלא בשבת. ותיובתא דרב יהודה דאמר: אשווי אוכלא משוינן, אבל מיטרח באוכלא לא טרחינן.
ומשנינן: אמר לך רב יהודה, לא בהכי מיירי. אלא בדלועין קשים, שבלא חיתוך אינם ראויים לאכילת הבהמה. ואף בנבלה שהיא דומיא דהני דלועין מיירי. מה דלועין דאשוני (קשים), אף נבלה דאשונא (קשה). ומאחר דאין הם ראויין בלא חיתוך, מותר לחותכם. דאשוויי אוכלא משוינן. 1
1. והרמב"ם בפרק כא הלכה יח כתב: המחתך את הירק דק דק כדי לבשלו, הרי זה תולדת טוחן וחייב. לפיכך אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני בהמה, בין דקה בין גסה, מפני שנראה כטוחן. אבל מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים. שאין טחינה בפירות. וכתב המגיד משנה, דאין לגירסה זו מובן כלל. שהרי שחת וחרובין פירות נינהו, ואמאי אסורין? לכך העדיף לגרוס, "שאין טחינה אלא בפירות". אלא שגם בגירסה זו נתקשה. שלפי זה יש לאסור אף דלועין. שהרי אף הם פירות נינהו. ויעויין בבית יוסף סימן שכד שגרס בדברי הרמב"ם, "שאין טחינה בפירות". והוא נתינת טעם למה אף בשחת וחרובין אין חיוב טוחן מדאורייתא, אלא אסורים רק משום דמיחזי כטוחן. אלא שבשו"ת הרשב"א (חלק ד סימן עה) הקשה על עיקר דברי הרמב"ם. דהרי בסוגיא דידן מבואר דשחת וחרובין אסורים, משום דמיטרח באוכלא הוא. ולמה הוסיף בזה הרמב"ם טעם שלא נזכר בגמרא? ויעוין בבית יוסף שם שכתב ליישב, דנפקא מינה, דמטעם הרמב"ם יש לאסור אף בקשים. ואף דאסיקנא לרב הונא בתיובתא מכח האי ברייתא, רב הונא ודאי יתרץ דמשום דמיחזי כטוחן הוא דאסור.
והוינן בה: היכי משכחת לה בנבלה שלא תהא ראויה לכלבים מחמת קשיותה?
ומשנינן: משכחת לה בבשר פילי (נבלה של פילים).
אי נמי: הכא במאי עסקינן, בגורייאתא (גורי כלבים) זוטרי. שכל נבלה קשה להם באכילה. ואינה חשובה כאוכל אצלם בלא חיתוך.
תא שמע: דתני רב חנן מנהרדעא: מפרכין (מפוררים) תבן ואספסתא, ומערבין אותן יחד, ונותנים לפני הבהמה שתאכל. שאינה מתאוית לתבן בפני עצמו. ומתוך שמערבין אותם זה בזה, תאכל אף את התבן בשביל האספסתא.
והרי תבן ואספסתא כמות שהם, נמי ראויים לאכילתה. ואפילו הכי שרינן לפורכן ולערבן. אלמא, טרחינן באוכלא. וקשיא לרב יהודה דאמר: לא טרחינן.
ומשנינן: בתבן ואספסתא שאינן ראויין בלא פריכה ועירוב עסקינן. בתבן משכחת לה, בתיבנא סריא (תבן קשה. רמב"ן). שאין הבהמה אוכלתו אלא בתערובת האספסתא. ואף האספסתא צריכה פריכה, משום דאיירי בעילי זוטרי (עיירים קטנים) שהאספסתא קשה להם ללעיסה, וצריך לרככה.
מתניתין:
אין אובסין את הגמל בשבת.
"האבסה" היא, שתוחבין לגרון הבהמה הרבה אוכל בעל כרחה, עד שהוא נעשה כאבוס בתוך מעיה. ואסור משום גזירה, שמא יבוא לידי כתישת קטניות או לישת קמח וכיוצא בזה (רמב"ם פרק כא הלכה לה).
ואף לא דורסין אותו (תוחבין שעורין לתוך גרונו) בשבת, ואף שאינו תוחב כל כך בחוזק כמו ב"האבסה", נמי אסור.
אבל מלעיטין אותו בשבת. ובגמרא יבואר מהי "הלעטה".
וכן אין מאמירין את העגלים בשבת.
"האמרה" היא שתוחב לתוך מעיהן, למקום שכבר אינם יכולים להחזיר את האוכל.
אבל מלעיטין אותם בשבת.
ומהלקטין לתרנגולין בשבת.
"הלקטה" היינו "הלעטה". אלא שבתרנגולין קרי לה "הלקטה".
ונותנין מים למורסן בשבת למאכל הבהמה.
אבל לא גובלין (לשים) את המורסן במים.
ואין נותנין בשבת מים לפני דבורים, ולפני יונים שבשובך. וטעמא מבואר בגמרא.
אבל נותנין מים לפני אווזין ותרנגולין, ולפני יוני הרדיסיות (יוני בית). וקרויים כך על מקומם (רש"י. והרמב"ם בפירוש המשניות פירש דקרויים כן על שם הורדוס, שהיה מגדלם בהיכלו).
גמרא:
שנינו במתניתין: אין אובסין את הגמל.
והוינן בה: מאי "אין אובסין"?
אמר רב יהודה: אין עושין לה אבוס בתוך מעיה, על ידי שדוחסין לה הרבה אוכל.
ותמהינן: וכי מי איכא כהאי גוונא, שיתרחבו מעיה כאבוס?
ומשנינן: אין. אפשר שיארע כן במציאות. וכדאמר רב ירמיה מדיפתי: לדידי חזי לי ההוא טייעא (ערבי), דאכלא (האכיל) לגמלו כורא (כור מזונות), ועוד אטעינא על גבו משא של כורא מזונות לצורך אכילתו, מלבד שאר משאו.
שנינו במתניתין: אין מאמירין את העגלים, אבל מלעיטין.
והוינן בה: איזו היא "המראה" האסורה, ואיזו היא "הלעטה" המותרת?
אמר רב יהודה: "המראה" היא, שתוחבים לבהמה מזון עד למקום שכבר אינה יכולה להחזיר אותו ולפולטו. ו"הלעטה" היא, שתוחבים אותו למקום שעדיין היא יכולה להחזיר אותו.
ורב חסדא אמר: אידי ואידי (המראה והלעטה) היא תחיבה למקום שאינה יכולה להחזיר את המזון. אלא ש"המראה" היא תחיבה בכלי. ו"הלעטה" היא תחיבה ביד.
מתיב רב יוסף: מהלקטין לתרנגולין בשבת. ואין צריך לומר שמלקיטין להם. ואין מלקיטין ליוני שובך וליוני עליה, ואין צריך לומר שאין מהלקטין להן.
והוינן בה: מאי "מהלקטין", ומאי "מלקיטין"? אילימא, "מהלקטין" היינו דספי ליה לתרנגול, ומכניס לו אוכל בידים לתוך פיו, ו"מלקיטין" היינו דשדי ליה קמיה והוא אוכל מעצמו - מכלל, דיוני שובך ויוני עליה דקתני בהו "אין מלקיטין" אף מישדא קמייהו בשביל שיאכלו מעצמם, נמי לא שדינן - הא לא יתכן לומר כן. דהא פשיטא שמותר ליתן אוכל לפניהם. שהרי איך בכך שום טורח.
אלא לאו, בין "מלקיטין" ובין "מהלקטין", היינו דספי לתרנגול בידים. אלא "מהלקטין", הוא שתוחב אוכל לגרונה עד למקום שאינה יכול להחזירו. ו"מלקיטין", שתוחב לה למקום שעדיין היא יכולה להחזירו.
ומדשרינן "הלקטה" בתרנגולים, אף שהיא למקום שאינה יכולה להחזיר, אלמא אף בבהמה מותר לעשות כן. מכלל ד"המראה" דאסרינן בבהמה, דוקא משום דהוה בכלי אסרינן. אבל ביד, הרי זו "הלעטה". ומותר אף למקום שאין יכולה להחזיר. דהיינו "הלעטה" היינו "הלקטה". ותיובתא דרב יהודה שלפיו "הלעטה" דשרינן, היינו דוקא למקום שהיא יכולה להחזיר.
ומשנינן: אמר לך רב יהודה, לעולם "מהלקטין", היינו דספי ליה בידים. ו"מלקיטין" היינו דשדי ליה קמייהו. ותרוייהו, למקום שיכולה להחזיר. והא דקא קשיא לך, אמאי יוני שובך ויוני עליה אף למישדא קמייהו נמי לא שדינן? - לא קשיא. משום דדוקא הני (תרנגולים) דמזונותן עליך, מותר ליתן אוכל לפניהם. אבל הני (יוני שובך ועליה) אין מזונותן עליך, שהרי מזונותיהם מצויים להם בשדה. הלכך אסור אף להניח לפניהם.
כדתניא: נותנין בשבת מזונות לפני כלב. ואין נותנין מזונות לפני חזיר.
ומה הפרש בין זה לזה? - זה (כלב) מזונותיו עליך. וזה (חזיר) אין מזונותיו עליך. לפי שאסור לגדלם. כדקיימא לן: ארור יהודי שיגדל חזירים.
אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא הכי. דקתני "אין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך. אבל נותנין לפני אווזין ולפני תרנגולין ולפני יוני הרדיסיות".
מאי טעמא, לאו, משום דהני (תרנגולים) מזונותן עליך, והני (דבורים ויוני שובך) לאו מזונותן עליך?. אלמא אסור ליתן כלל אוכל לפני בעלי חיים שאין מזונותיהם עליך.
ודחינן: וליטעמיך, אי משום דאין מזונותן עליך הוא, מאי איריא "מיא" בדוקא? ליתני דאפילו חיטי ושערי נמי לא נותנין לפניהם. אלא לעולם מצינו לומר דמאכילים אף בעלי חיים שאין מזונותן עליך. ושאני מיא דאין נותנין לפניהם, משום דשכיחי באגמא. אבל מזונות לא שכיחי להו כל כך 2 .
2. והרמב"ם בפרק כא הלכה ו לא חילק בין מים לחיטי ושערי. אלא כתב "לא יתן לפניהם לא מזון ולא מים". וכבר נתקשה הר"ן בזה. וצריך לומר, דדוקא רב יוסף אית ליה הכי. אבל רב יהודה לא קשיא ליה הך "וליטעמיך". דדלמא אף חיטי ושערי אסור. אלא קתני "מים" לרבותא. דאילו חיטי ושערי פשיטא דאסור, משום דיכול לבוא בהם לידי מלאכה דאורייתא. (כדכתב הרמב"ם דחיישינן שמא יכתוש וילוש) ב"ח סימן שכד.
דרש רבי יונה אפיתחא דבי נשיאה: מאי דכתיב "ידע צדיק דין דלים", הכי פירושו: יודע הקדוש ברוך הוא בכלב, שמזונותין מועטין. שאינן מצויים לו, לפי שאין אדם חס עליו לתת לו מזונות הרבה. לפיכך עשה שתהא שוהה אכילתו בתוך מעיו, ולא תתעכל עד ג' ימים.
וכדתנן: כלב שאכל מבשרו של המת, ומת הכלב, והוא בתוך בית, נטמא הבית בטומאת אוהל, מחמת בשר המת שבתוך גוית הכלב.
(אבל כל עוד שהכלב חי, אין בשר המת שבתוכו מטמא. משום שטומאה הבלועה בבעלי חיים, אינה מטמאת).
וכמה תשהה אכילתו (בשר המת שאכל) במעיו של בעל החיים קודם שמת, ויהא הבית טמא באוהל? - בכלב, עד ג' ימים מעת לעת. שעד אז עדיין הבשר שאכל קיים במעיו. אבל לאחר מכן כבר נתעכל, ואינו בעין.
ובעופות ובדגים שאכלו מבשר המת, אין הבשר קיים במעיהם אלא עד זמן שיש בו כדי שתפול חתיכת הבשר לאור, ותשרף.
אמר רב המנונא: מדקאמר דהתחשב הקדוש ברוך הוא במזונותיו של הכלב, שמע מינה, אורח ארעא למשדא אומצא (להשליך בשר חי) לכלבא.
וכמה הוא השיעור שיש להשליך לפניו?
אמר רב מרי: משח (מעט) אומצה יתן לו, כשיעור אודניה (אוזנו) של הכלב, ותו לא. וחוטרא אבתריה. כלומר, אחר שנתת לפניו בשר, הכהו במקל כדי שלא יתרגל אצלך.
והני מילי, דאורח ארעא ליתן אוכל לפניו, בדברא (בשדה). אבל במתא (בעיר) לא יתן ליה מידי, אם אין זה כלבו שלו. משום דעל ידי שיאכילו אתא הכלב למסרך אחריו.
אמר רב פפא: לית דעניא (עני) מכלבא. לפי שאין מזונותיו מצויים.
ולית דעתיר (עשיר) מחזירא. שכל מאכל ראוי לו. ובכל מקום הוא מוצא מה לאכול. וגם נותנים לפניו אוכל הרבה.
והדרינן לפלוגתא דרב יהודה ורב חסדא, מהי "המראה" ומהי "הלעטה".
תניא כוותיה דרב יהודה: איזו היא "המראה", ואיזו היא "הלעטה"?
"המראה" - מרביצה, ופוקס את פיה (נותן חכה לתוך פיה שלא תוכל לסוגרו), ומאכילה כרשינין ומים בבת אחת כשהיא רובצת. והמים מבליעים את הכרשינין לתוך בית בליעתה בעל כרחה.
"הלעטה" - מאכילה מעומד (כשהיא עומדת), ומשקה מעומד. ונותנין לה כרשינין בפני עצמן ומים בפני עצמן, ולא בבת אחת.
וכיון שאין היא רבוצה, אינו יכול לתחוב כל כך לבית בליעתה, עד מקום שלא תוכל להחזיר את האוכל, וכדרב יהודה.
שנינו במתניתין: מהלקטין לתרנגולין, ונותנין מים למורסן, אבל לא גובלין.
אמר אביי: אמריתה קמיה דמר (רבה): מתניתין דסברה דאין איסור לישה בנתינת מים לקמח בלא גיבול, מני היא?
ואמר לי רבה: רבי יוסי בר יהודה היא.
דתניא: אם אחד נותן את הקמח, ואחד נותן לתוכו של הקמח את המים, או שנתן קודם אחד את המים, ואחר כך נתן אחד את הקמח לתוך המים, הנותן האחרון חייב. שנתינת קמח למים או מים לקמח היא גיבולו. ואיכא בזה משום "לש", אף בלא שעירבן זה עם זה בידיו - דברי רבי 3 .
3. ומרבינו ירוחם (הובאו דבריו בבית יוסף סימן שכא) נראה, דלרבי איכא חיוב לישה רק בנתינת המים. אבל גיבול אינו כלל ממלאכת לישה. אבל האחרונים הוכיחו, דאף לרבי, אגיבול לבד נמי מיחייב. ותרוייהו איתנייהו בלישה. ויעויין בביאור הלכה שם, ובאגלי טל במלאכת לש.
רבי יוסי בר יהודה אומר: אינו חייב משום לש עד שיגבל 4 .
4. ופליגי במהות מלאכת לש. דלרבי, גדר המלאכה הוא הרכבת המים בקמח. ולרבי יוסי בר יהודה, גדר לישה הוא, הפיכת חלקי הקמח הנפרדים לגוש אחד. וזה נעשה רק על ידי הגיבול. אגלי טל שם, סעיף יב.
ודחינן: דלמא, עד כאן לא קאמר רבי יוסי בר יהודה התם דבעינן גיבול, אלא בקמח. משום דבר גיבול הוא. וכיון שדרכו בכך, כל שלא גיבלו אין זו דרך לישה. אבל מורסן, דלאו בר גיבול הוא, אפשר דאפילו רבי יוסי בר יהודה מודה, דנתינת מים לבד היא גיבולו. שכן היא דרך מלאכתו 5 .
5. ולפי סברה זו, יותר יש לחייב במידי דלאו בר גיבול, מאשר במידי דבר גיבול. אבל למסקנה כתב הרמב"ם בפרק ח משבת הלכה טז איפכא. דבדבר שאינו בר גיבול, אף שיגבל אינו חייב מן התורה אלא מדברי סופרים. והראב"ד שם נחלק עליו בזה. ויעויין בביאור הלכה סימן שכד. ובאגלי טל ובחזון איש סימן נו, בביאור שיטות הראשונים בזה. והמאירי לעיל (יח א) כתב, דאיכא ג' חילוקים בזה. במידי דהוא בר גיבול, כקמח, אינו חייב עד שיגבל. ונתינת מים לבד אסורה בו מדרבנן. ובמידי דאין דרכו בגיבול, חייב בנתינת המים לבד. אבל דבר המחוסר גיבול, כמורסן, אף דאינו בר גיבול, אינו חייב עד שיגבל ונתינת מים לבד מותרת לכתחלה.
ומשנינן: לא סלקא דעתך לחלק בין קמח למורסן. דהא תניא בהדיא דאף במורסן פליגי.
דתניא: אין נותנין מים למורסן - דברי רבי.
רבי יוסי בר יהודה אומר: נותנין מים למורסן. שכל זמן שאינו מגבל אין בו משום "לש" 6 .
6. ואביי באמת אית ליה לעיל (יח א), דבמידי דלאו בר גיבול, מודה רב יוסי בר יהודה דחייב בנתינת מים לבד. וצריך לומר לדידיה, דמורסן הוא קצת בר גיבול. תוספות שם.
תנו רבנן: אין גובלין את הקלי (קמח של תבואה שנתייבשה בתנור).
ויש אומרים: גובלין את הקלי.
והוינן בה: מאן נינהו "יש אומרים"?